1. שמונה ימים לפני החתונה שולח הארוס לארוסתו טנא מרופד בבד סטין ובו מתנת הנישואין: בשמים, זוגות נעלים, דברים יקרים שונים, שקיות קטנות מלאות פירות יבשים, כגון אגוזים ושקדים, שקיות אבקת תנאה ועלים יבשים מאותו צמח, בצרוף שני נרות גדולים שיודלקו תחת החופה. לערב החנאה מזמינים אורחים רבים ומגישים כיבוד עשיר.
2. בשבת שלפני יום הנישואין מוזמנים הארוס וחבריו לביתה של הארוסה למשחק חטיפת התרנגולת (כ'תפאן חד'אג'ה). על הארוס לחפש בכל הבית תרנגולת (ממולאה ומוכנה לאכילה) שהוסתרה באיזה מקום. המגלה את התרנגולת זוכה בתשואות. המשחק מסתיים בארוחה.
3. ברכת הנישואין נאמרת על-ידי הרב בבית-הכנסת או בביתו של אחד מבני הזוג. המנהג לקרוא את הכתובה לפני אמירת הברכות אינו ידוע בתוניס. הכיבוד המוגש לאורחים הוא קל בדרך כלל: שקיות קטנות של סוכריות (עפי"ר סוכריות מיוחדות ממולאות שקדים).
4. ביום ה' שלאחר הנישואין נערך משחק בביתו החדש של הזוג, בנוכחות כמה אורחים, עפי"ר חוג מצומצם של קרובים וידידים. הבעל ואשתו מנסים את כוחם בחיתוך דג. עושים כל מיני תחבולות כדי להפריע את הבעל, ע"י שמגישים לו סכין קהה, או שמכניסים חתיכת עץ בתוך הדג, ומכל מקום דואגים שהניצחון יהיה לצד האישה.
5. בשבת שלאחר החתונה הולך החתן לבית-הכנסת בלווי זמרים. שם מוציאים לכבודו ספר-תורה נוסף. הוא עולה "ששי", אבל במקום הקטע של פרשת השבוע קוראים את הקטע "ואברהם זקן" עם תרגום (פסוק מהתורה, פסוק בתרגום ארמי ופסוק בתרגום לשפה הערבית של יהודי תוניס). הקהל מוזמן לביתו של הזוג, שם מוגש כיבוד, והרב של בית-הכנסת מברך את שבע הברכות בלי ברכות הקידושין.
1. לידתו של בן זכר מתקבלת ביתר שמחה מאשר לידתה של בת. כשמתקרב יום הלידה, מבקש האב בבית-הכנסת את מצוות פתיחת ההיכל והוצאת ספר-תורה. לפני הוצאת הספר הוא אומר "ותוהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך".
2. רוב הלידות היו נעשות בבית בעזרת מילדות. בהתקרב עת הלידה ובזמן צירי הלידה קורא הבעל בספר יונה, כשהוא עומד ליד המזוזה.
3. בהיוולד בן זכר נוהגים להדביק על דלת חדר האם והתינוק עלון "שמירה לילד וליולדת", הכולל ברכה למען היולדת, ברכות המילה, "שיר המעלות אשא עיני" (תהלים קכא) ולחש נגד עין-הרע.
4. "שבת סימן טוב" היא השבת שבין לידתו של הבן לבין יום המילה. בבית-הכנסת עולה האב "ששי" והוא מזמין את הקהל לביתו. זמרי הת"ת והקהל שרים שם פיוטים מיוחדים ומרבים ב"מי שברך" לכבוד "אבי הבן".
5. ערב יום הברית נקרא "בילאדא" (ליל שמורים). לפנות ערב באים לבית היולדת קרובים וידידים רבים לברך את ההורים. לאורחים מוגשת סעודה הכוללת "בריק" (עלי בצק מקופלים בצורת משולש, מטוגנים בשמן וממולאים ברסק תפוחי-אדמה, תבלין וחתיכות ביצים קשות), פולים מבושלים, ערק תאנים הנקרא "עראקי" ועוגות בדבש. האורחים מביאים לרוב בערב זה את מתנותיהם. כנראה שמקור מנהג זה הוא במעשה שקרה לרב ר' צמח צרפתי. מספרים עליו שפעם היה חולה זמן רב ונאמר לו שיבריא, בתנאי שילך ללמוד תורה בביתו של ילד בלילה שלפני ברית המילה שלו. ומכיוון שאמנם החלים הרב, נתקבל הדבר ונתפשט כמנהג ללמוד תורה בלילה שלפני הברית בביתו של הילד. במרוצת הימים הפך הדבר לערב לימודים ושמחות, שאליו מוזמנים תלמידי-חכמים שלומדים "זוהר" כל לילה. כעבור זמן תפס עניין השמחות מקום חשוב ונכבד יותר מן הלימוד.
6. פינה אחת בבית מוקדשת לאליהו הנביא: על כסא או ספסל מונחים כמה ספרי קודש - בעיקר ספרי זוהר - מכוסים בד יפה (סטין או משי).
7. ביום הברית שרים פיוטי שמחה מיוחדים לפני ואחרי המילה. הכיבוד הוא קל וכולל צמוקים, פירות יבשים (אגוזים, שקדים) וכוסיות "ערק". בין קהל הנוכחים מחלקים ענפי "ריחאן" קטנים לברכת הבשמים. מאמינים, כי אישה עקרה שתשב בשעת המילה תחת הכסא הגבוה שעליו יושב הסנדק, תזכה בפרי בטן.
8. ביום הברית אין סעודות מיוחדות, אך על ההורים להתכונן לחגיגת "תלת-לילה" (הלילה השלישי). למחרת יום המילה, בערב, באים קרובים וידידים. תלמידי-חכמים באים לשם לימוד זוהר, לימוד הנמשך עד לשעה מאוחרת בלילה. ערב זה מוקדש לאליהו הנביא, ולפיכך אין להזמין את האורחים ואף את הרבנים במפורש כי אסור למוזמנים להתעלם מההזמנה. האפשרות לבוא ללא הזמנה נוצלה על-ידי עניים רבים שבאו לסעוד בחינם, ומכאן הביטוי ההיתולי "אורח תלת-לילה" או "רב תלת-לילה". הכיבוד הוא עשיר מאד וכולל ארוחה שלמה. מרבים בפיוטים ובשירים.
1. חגיגת הבר-מצוה נערכת בימים ב' או ה' בלבד. בערב החגיגה נוהגים לעשות את "התספורת" בביתו של הנער. הנער מזמין לביתו את חבריו, שיסתפרו יחד אתו. נהוג, שהספר משמש גם מלצר בשעת החגיגה. באותו ערב מקבלת משפחת הנער אורחים ומגישה להם את הכיבוד המאפיין את כל סעודות השמחה, בריק, פולים מבושלים, כוסיות ערק וכדומה, וגם ניתנת ארוחה הכוללת מאכלי בשר.
2. בבוקר, לאחר שהנער מברך שהחיינו על הציצית-קטן, מלבישים אותו קרוביו את הבגדים העליונים. זמרי הת"ת, חבריו וקרוביו מלווים אותו בשירים ובזמירות עד שמגיעים לבית-הכנסת. שם מלביש אותו האב את הטלית, והנער מניח את התפילין לראשונה. הטכס המרכזי הוא עלית הנער לתורה, בלווי שירים ופיוטים מיוחדים. המשפחה מחלקת מי קולון או מי בושם לכל הנוכחים. מרבים במתנות כסף בשעת העלייה וכן באמירת "מי שבירך". בחזרם מבית-הכנסת מקבלים המשתתפים ארוחה קלה וקרה, ובשעות הצהרים מוגשת להם ארוחה עשירה - עפי"ר קוסקוס עם בשר.
3. מועד חגיגת הבר-מצוה אינו נקבע על פי יום הולדת הנער והיא יכולה להיערך במשך כל השנה השלוש עשרה של הנער. לכן אין חוגגים בר-מצוה בימי העומר או בין ר"ח אב לט"ו בו וכדו', כי תמיד קיימת האפשרות להקדים או לדחות את מועד החגיגה בתוך השנה השלוש עשרה.
1. מיד אחר הפטירה מניחים את הגופה על הרצפה, מכסים אותה בסדין ומניחים עליה ככר או פרושת לחם ומסמר. עקרת הבית מכסה בסדינים או בשמיכות את כל המראות שבבית, והיא ושכנותיה שופכות את כל המים שנמצאו בכלים השונים שבבית בשעת הפטירה.
2. משעה שנמסר ל"חברה" על הפטירה, מעמידים ליד הגופה שני נרות גדולים, אחד ליד הראש ואחד לרגלי הנפטר.
3. קרובי המשפחה דואגים להדפסת מודעות-אבל ולהדבקתן ברחובות העיר, ובייחוד ליד פתח בית הנפטר. מודעות אלה הן קטנות (ברוחב עשרים ס"מ בערך) ותמיד הן מנוסחות בשתי שפות, טקסט מול טקסט. (בתוניס העיר היה קיים בית-דפוס מיוחד, שעסק בהדפסת מודעות-אבל בלבד). על שער בית הנפטר תולים וילונות שחורים גדולים. ליד פתח הבית מעמידים שולחן מכוסה שחורים ועליו פנקס, שבו רושם כל אחד מן המנחמים את שמו, כתובתו וכמה מלי תנחומים. לפני הלוויה תולשים את דפי הפנקס ומוסרים אותם לידי משפחת הנפטר.
4. בני המשפחה הקרובים של הנפטר מתלבשים בשחורים, והגברים אינם מסתפרים ואינם מסירים הזקן במשך שלושים עד ארבעים יום. בני הנפטר אין עושים כן במשך מאה יום. אולם, אם חל חג בתקופה זו, לוקח תלמיד-חכם או ידיד את המתאבל אל הספר.
5. הלוויה נקראת "מטאה". כאשר מלווים איש, אומרים את הפיוט "קול ברמה נשמע" וממשיכים ב"עת שערי רצון", ואילו בלווית אישה אומרים "אשת חיל", בניגון-אבל.
6. אם מת אדם בשיבה טובה, מוסיפים פיוטי שמחה, כגון בר-יוחאי. נושאים את הארון על הכתפיים עד מקום הקבורה, עושים הקפות מסביב לארון, ומחלקים צימוקים ופירות יבשים לשם ברכה. בהלוויה של רב נוהגים לשאת את הארון על הכתפיים או על קצה האצבעות. כשנרצח יהודי, מלווים אותו בצעקה: "א-ל נקמות ה', א-ל נקמות הופיע" ונושאים את ארונו כארונו של רב.
7. בחזרה מבית הקברות מתחיל האבל באכילה סמלית של לחם וזיתים, המוגשים על-ידי הרב.
8. ביום השלישי אחרי הפטירה מבקרים קרובי הנפטר בבית-הקברות, ובייחוד הנשים שביניהם, כי הן אינן משתתפות בהלוויה. ביקור זה הוא חטוף, בניגוד לביקורים האחרים, שנערכים בכל יום ששי בשבוע, בכל ערב ר"ח, ובערבי המועדים של השנה הראשונה.
אין נוהגים לכבד את המנחמים באוכל, לא בבית ולא בבית-הקברות.
9. השבת הראשונה שלאחר הפטירה נקראת "שבת הדרש".
קרובים וידידים באים לנחם את המשפחה. נוהגים להזמין את הרב לשאת דרשה ולומדים משניות. אין מגישים כיבוד.
10. השבת הרביעית שלאחר הפטירה נקראת "שבת דרש החודש".
גם בו נערך הטכס הנ"ל.
11. בשבת השלישית שבחודש האחד-עשר אחרי הפטירה עורכים את דרש השנה.
בכל ה"דרשות" הנ"ל דואגת המשפחה להדפסת מודעות מיוחדות, כדוגמת מודעות האבל.
12. היום שבו מסתיימת שנה מלאה מיום הפטירה נקרא "פטירה". ביום זה מעבירים אל בית-הכנסת את "הקאנדיל" לזכר הנפטר, שהודלק בבית משעת הקבורה. מדליקים אותו בערבי שבתות, בראשי-חודשים ובמועדים.
