נחלת אבות
ביאור לפרקי אבות
הרב פתחיה מנקין
פרק ב, משנה ה
הוא [הלל1] היה אומר אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש:
השגת התורה
והנה בגמרא4: "ת"ר איזהו עם הארץ כו', אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים זהו עם הארץ, קרא ולא שנה הרי זה בור".
ביאור הדברים, שהתורה כפי שהיא כתובה לפנינו אין איתנו יודע עד מה היא דורשת מאתנו, כי דבריהם סתומים וחתומים ומבלי התורה שבעל פה המבארת ומפרשת כל סתום וחתום; כגון מצות ציצית, תפילין, שבת כו', וכל האומר אין לי אלא תורה שבכתב, אפילו תורה [שבכתב] אין לו5 כי בלא תורה שבעל פה לא יוכל לקיים התורה שבכתב כי אינו יודע דרישתה, ועל זה אמרו אחרים דמי שקרא תורה שבכתב אבל לא שנה משנה, היא התורה שבעל פה, הרי זה בור, ניעור וריק מתורה ומצוה. ולזה היה הלל מעורר את עצמו שמלבד מה שקרא ישתדל גם לשנות ולא יהיה "בור" כי "אין בור ירא חטא" שמהיות ניעור וריק מכוונת התורה שבכתב איננו ירא חטא, אחרי שאינו יודע כלל מה הוא חטא.
והנה אף שקרא ושנה וכבר יודע מה ד' שואל מעמו בכל זאת הרי אמרו ז"ל6 גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה, כי לא די במה שידע לעשות על פי דין, עוד צריך הוא לדעת איך לעשות לפנים משורת הדין, וכבר אמרו שלמה המלך ע"ה7 "למען תלך בדרך טובים, ואורחות צדיקים תשמור". וראיתי בשו"ת עצי ברושים8 דרב9 דייק מלשון הכתוב "בדרך טובים" משמע דהטובים יש להם דרך אחרת שלא כשאר בני אדם, וכן אומרו "ואורחות צדיקים תשמור" משמע שהצדיקים יש להם אורחות אחרים, רק ששלמה המלך ע"ה הזהיר דכל בני ישראל ראוי גם כן שילכו בדרך טובים ואורחות צדיקים ישמרו, ומזה הוציא רב דתלמידי חכמים וצדיקי הדור מחויבים על פי דין תורה לעשות לפנים משורת הדין שאצלם לפנים משורת הדין, הוא דין גמור, עיין שם שמבאר הגמ' דאמר ליה דינא הכי, וכן מבואר בהגר"א ז"ל על משלי.
ואולי על זה יש לומר גדולה שמושה יותר מלמודה, כי למוד תורה מביא לידי עשיה, מה שנאמר לכלל בני האדם, ואולם על ידי שישמש תלמידי חכמים וצדיקים ילמד לעשות גם לפנים משורת הדין, ילך בדרך טובים ואורחות צדיקים ישמור, ואז צדיק וחסיד יקרא.
ואולי זה דקאמרי אחרים "אפילו קרא ושנה - וכבר יודע הוא את דין התורה, בכל זאת אם - לא שימש תלמידי חכמים לדעת גם אורחות צדיקים ודרך טובים הרי זה עם הארץ, הרי הוא שווה בערכו לכל עם הארץ שאין להם אלא הדינים המפורשים השווים לכל נפש, לא זולת. ולמען עורר את עצמו שלא להסתפק ב"קרא ושנה" לבד אלא גם ישתדל לשמש תלמידי חכמים, על זה היה הלל אומר לעצמו "ולא עם הארץ" - שלא שמש תלמיד חכם - "חסיד", אינו יכול לעשות לפנים משורת הדין כי איננו יודע במה יעבוד את ה', דרך טובים ואורחות צדיקים נפלאים ממנו.
זהו בנוגע אל עצם הלימוד והשימוש, ואולם בנוגע אל אופן השגת הלימוד שהלומד את התורה פוגש מניעות ומעצורים, וביחוד הבושה לשאול הספיקות הבאות לידו, למען לא ייוודע קלונו שאינו יודע, על זה עורר למוסר אזנו ואמר "ולא הבישן למד".
והנה הרב היותר טוב ומועיל הוא התלמיד, כמאמרם10 הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם, ובזה נבין מה דאיתא במס' כלה רבתי11 'אמר אבא אליהו אין התורה מתפרשת אלא למי12 שאינו קפדן' - כי אינו קפדן ואז יכול הוא ללמד לתלמידים, ומהתלמידים הוא לומד יותר מחבריו ורבותיו, אבל אם הוא קפדן אינו יכול להיות מלמד לתלמידים ואם כן חסר לו ביאור ופירוש של התורה. על זה עורר הלל את אזנו שלמען השגת התורה על ידי הרב היותר טוב ומועיל היינו התלמיד צריך שלא יהיה קפדן, כי לא הקפדן מלמד.
והנה הלל זה היה לו אח שעסק בפרקמטיא, הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה שבנא עבד עיסקא13, ולמען אשר אל יתקנא בשבנא אחיו המרבה בסחורה, על זה היה מרגלא בפומיה "ולא כל המרבה בסחורה מחכים" כי "הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות"14, נמצא שחכמת התורה עדיפה מחכמת המסחר, כי עדות ד' נאמנה15, כי ודאי מחכימת פתי, כי ההולך בדרכי התורה שהם דרכי חכמה, כי הלא ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה - הלא ודאי חכם יקרא אף אם מטבעו פתי הנהו16, מה שאין כן המרבה בסחורה לאו כללא הוא שיחכם אם פתי הנהו.
והנה כפי הנראה ממה שספרו חז"ל17 "לסוף אמר לו תא נערוב ונפלוג" משמע שבתחלת למודו כבר היה הלל מבקשו שיחזיקו ושבנא לא רצה, ורק אחר כך כשכבר היה הלל גדול בתורה, אמר לאחיו תא נערוב ונפלוג, כן ביאר בעץ יוסף ונשאר איפה הלל עני בחוסר כל, מבלי מצוא משען לחם ומים, ולזה היה מעורר ומחזק את עצמו והיה מרגלא בפומיה, "ובמקום שאין אנשים" להחזיקך "השתדל להיות איש" לעסוק במלאכה להשתכר למען תוכל ללמוד תורה, וטוב תורה עם דרך ארץ.
עצת הסוחרים
יבואר בהקדם מאמרם ז"ל18 איזהו חכם הרואה את הנולד, והנה אנו רואים שכל אחד במקצוע שהוא עוסק בו הוא יודע ומבין אותו, מה שאין כן במקצוע שאינו עוסק אין לו ידיעה ותבונה רבה, וממילא אין לסמוך על דבריו, כי איננו חכם בדבר הזה. כמו הרופא, למשל, יודע רק בחכמת הנתוח אבל אינו יודע בתכונה או במסחר, ואף אם מבין הוא רק מקצת דמקצת מהידיעה שיש לסוחר שכל מחשבותיו שקועות רק בענין זה, ויודע ומבין את כל העניין בפנימיות ותוכיותו.
והנה "חכם" נקרא מי שהוא הולך בדרך התורה שהיא החכמה האמיתית שהיא חכמתו ורצונו של יוצר בראשית ברוך הוא, גם נקרא חכם מי שהוא רואה את הנולד, יען שהוא מתחכם אם ממעשה זה אשר הוא עושה מה יולד בסוף מעשה, אם לא יבוא על ידי זה לסכלות לעשות היפך חכמת התורה, ואם כן גם תחילת מעשי "סכלות" תקרא אחרי שהיא סבה אל הסכלות הבאה בסוף.
ולפי ההנחה שהנחנו, שודאי אין לספק על אמתתה, יען גם השכל גם החוש מעיד על זה, אם כן כיון שאמר ר' יוחנן19: "ולא מעבר לים היא - לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרנים", אם כן אף המרבה בסחורה אינו יודע בענין התורה, כי לא הרי זה כהרי זה. ולכן על עצת המרבה בסחורה בעניין הנוגע לתורה ויראת שמים, לא יוכל האדם לסמוך, כי אין זה המקצוע שהוא עסוק בו, ולא יוכל להחכים את זולתו, וזהו "ולא כל המרבה בסחורה מחכים", ולכן אל יפול לב האדם בקרבו בראותו כי דעת המרבה בסחורה איננה נוחה ממה שרוח המקום נוחה, אחרי כי במקצוע פתי הנהו ככל הפתאים אשר יאהבון פתי, ורק "הולך את חכמים" בתורה "יחכם".
רבן גמליאל ובנו הלל
הלל בנו של רבן גמליאל אמר שאין בור ירא חטא, מתאים עם דברי אביו20 רבן גמליאל יפה תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון - ויהיה ירא חטא. אמר הלל, אין בור ירא חטא, בור - ריק מתורה ומשא ומתן21 אין הוא ירא חטא, כי טוב תורה עם דרך ארץ.
הערות:
1. בסדר הדורות (סדר תנאים ואמוראים, ערך הלל) כתב שמשניות ה- ז בפרק ב' נאמרו על ידי הלל בנו של ר"ג, והכל כדי לסמוך למשנה ח' שבה מוזכר ר' יוחנן בן זכאי שהוא קיבל מהלל. עיין תויו"ט פ"ד מ"ד ד"ה הלל אומר. במאירי מובאות נוסחאות שגורסות בפירוש שהמשנה נאמרה על ידי הלל.
2. יומא לה ע"ב.
3. ברכות לב ע"ב.
4. סוטה כב ע"א.
5. על פי יבמות קט ע"ב.
6. ברכות ז ע"ב.
7. משלי ב, כ.
8. סי' נג, בשם הגאון ר' זלמן זאב מ"מ דוילנא.
9. ב"מ פג ע"א.
10. תענית ז ע"ב.
11. כלה פ"ד הל"א.
12. ברוב הגי' "ממי".
13. סוטה כא ע"א.
14. ברכות סג ע"ב, ב"ב קעה ע"ב.
15. תהילים יט, ח.
16. הקדמת הרב בעל מלאכת חרש (לבנו הרב יחזקאל בן אליעזר חפץ, עמ' 7).
17. סוטה כא ע"א.
18. תמיד לב ע"א.
19. עירובין נה ע"א.
20. פ"ב מ"ב.
21. רשב"ץ, רע"ב פ"ב מ"ו.
