דור המדבר

ב"ב דף עג: - עד. אמר לי[1]: תא אחוי לך מתי מדבר. אזלי, חזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי וגנו אפרקיד[2], והוה זקיפא ברכיה[3] דחד מינייהו, ועייל טייעא תותי ברכיה[4] כי רכיב גמלא וזקיפא רומחיה[5] ולא נגע ביה. פסקי חדא קרנא דתכלתא דחד מינייהו[6], ולא הוה מסתגי לן. אמר לי: דלמא שקלת מידי מינייהו? אהדריה, דגמירי, דמאן דשקיל מידי מינייהו לא מסתגי ליה. אזלי אהדרתיה, והדר מסתגי לן. כי אתאי לקמיה דרבנן, אמרו לי: כל אבא- חמרא, וכל בר בר חנה-סיכסא[7]! למאי הלכתא עבדת הכי? למידע אי כבית שמאי אי כבית הלל, איבעי לך למימני חוטין ולמימני חוליות[8].	תרגום אמר לי [הסוחר הישמעאלי לרבב"ח]: בא ואראה לך את מתי מדבר [שמתו בארבעים שנות המדבר]. הלכתי עמו, וראיתים כשפניהם מאירות ושמחות כשתויי יין, שוכבים כישנים על גבם, אחד מהם היה שוכב כשברכו זקופה ומתחתיו נכנס סוחר ישמעאלי שהיה רוכב על גמל והרומח שלו זקוף בידו ולא נגע בברכו של אותו המת. חתכתי כנף עם תכלת מטלית אחד מהם, והבהמות [שעליהן רכבנו] לא יכלו ללכת. אמר לי: האם לקחת מהם משהו? החזירהו! קבלה בידינו, שלא ניתן ללכת אם לקחת מהם משהו. הלכתי והחזרתי [את כנף הטלית], והמשכנו. כשסיפרתי לחכמים את המעשה, אמרו לי: כל אדם ששמו 'אבא'- טיפש, וכל אדם ששמו 'בר בר חנה'- שוטה [התרעמו עלי]. [שאלוני:] לשם מה חתכת את אותו כנף הטלית? רצית לדעת הכרעה במחלוקת ב"ש וב"ה? [בציצית]. יכולת למנות החוטים והחוליות.
רשב"ם אמר לי - ההוא טייעא תא ואחוי לך. הכי גרסי' אזלינן חזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי וגנו אפרקיד - שהיו שוכבין בפנים צהובות כשתויי יין. אפרקיד - פניו למעלה שיפינ"ש בלע"ז. ועייל טייעא תותי בירכיה כו' - כלומר ראיתי טייעא שהיה מהלך תחת ברכי המת רוכב על הגמל ורומחו בידו ולא היה נוגע בו בברכיה וליכא לפרושי דגובה הברכים כשיעור שיכול טייעא ללכת תחת ברכי המת ורומחו בידו ולא היה נוגע בו דאי שיעורא קאמר ולא ממש חזא מעשה הכי הו"ל למימר ועייל פרשא תותי בירכיה כו' אי נמי ועייל גברא. שקלי קרנא - כנף הטלית להביאו לפני חכמים ללמוד ממנו דין ציצית אי כב"ש אי כב"ה כדלקמן. ולא הוה מסתגי לן - בהמות שהיינו רוכבין לא היו יכולין לילך. כל אבא חמרא - רבה בר בר חנה היינו רבי אבא בר חנה וכמו כן רבינא כמו רב אבינא. חמרא - כלומר שוטה כחמור. סיכסא - שוטה כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף ק:) עבדקן סיכסן. למאי הלכתא - פסקת ליה משום דבעית למיחזי אי הלכה כב"ש דפליגי במסכת מנחות (דף מא:) דת"ר כמה חוטין הוא נותן ב"ש אומרים ארבעה ובית הלל אומרים שלשה וכמה תהא משולשלת כו'. איבעי לך למימני חוטין וחוליות - מקמי דתיהדריה ותיתי ותימא לן[9]. חוליות - שלשה חוטין גדיל קרי חוליא במסכת מנחות.
תוספות ודמו כמאן דמיבסמי - מכאן משמע כמ"ד בחלק (שם דף קי:) מתי מדבר יש להן חלק לעולם הבא[10]. וגנו אפרקיד - מכאן אר"ת דאפרקיד פניו למעלה ולא כמו שפירש ר"ח בנדה (דף יד. ושם ד"ה אפרקיד) ובברכות (דף יג:) פניו למטה דאם כן לא היה יכול טייעא לרכוב תותי ברכיה[11]. פסקי חדא קרנא דתכלתא - משמע הכא שיש ציצית למתים ויש לדחות שהיו נכנסין מחיים בקבר כדאמר במדרש שכל ערב תשעה באב היו הולכין כשהן חיים לתוך קבריהם והיה בת קול יוצאת ואומרת הבדלו החיים מן המתים אבל יש להביא ראיה מפרק התכלת (מנחות דף מא.) דאמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בזקן כשעשאן לכבודו פירוש לתכריכים וההיא שעתא ודאי רמינן להו וכן יש במדרש למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר לך שהמתים חייבים בציצית וקשה דאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות דף יח.) רבי חייא ורבי יונתן הוו קא שקלי ואזלי בבית הקברות הוה שדיא תכילתיה דרבי יונתן אקיברא א"ל רבי חייא דלי כנפך שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו ואי יש למתים ציצית מאי מחרפין אותנו דקאמר וי"ל דאע"ג דיש להן ציצית מ"מ מחרפין אותם שמראין עצמן שהן חייבים והמתים פטורים כדאמר (שבת דף ל.) כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות אבל קשה על המנהג שנוהגים להסיר ציצית מטליתות של מתים ואר"ת ששמע מזקני לוטי"ר לפי שציצית עדות הוא שקיים כל התורה דציצית עולה ת"ר וח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג ועכשיו שאין חשובין כל כך הרי הוא כאילו מעיד עדות שקר וה"נ דרשינן במדרש ועשו להם ציצית לדורותם לדור תם ואור"י דבימיהם היו כולן מקיימין מצות ציצית לפי שהי' לכולן טליתות של ד' כנפות ולכך היו עושין להן אף במותן אבל עתה שאין לכולן בחייהן אין לעשות במותן אפי' מי שהיה לו בחייו שלא לבייש את מי שאין לו וכענין זה מצינו בפרק בתרא דנדה (דף עא.) בראשונה היו מטבילין כלים ע"ג נשים נדות מתות התחילו חיות מתביישות כו' ועוד דאנו סומכין על מסכת שמחות (פי"ב) דאמרינן אבא שאול בן בטנית צוה את בניו קברוהו תחת מרגלותיו של אבא והטילו תכלת מאפיליוני פירוש מטליתו ויש לגרוס התירו מדקאמר מאפיליוני ורבינו חיים כהן צדק פירש דאנן קיימא לן כרבי יוחנן דאמר (נדה דף סא:) מצות בטילות לעתיד לבא וההיא דמנחות איירי אליבא דשמואל דאמר אין בטילות ולכך צריך שיהא לו ציצית דעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם ואם יסירו לו הציצית במותו נמצא שלעתיד יעמוד בלא ציצית והמדרש נמי אתי כשמואל וההיא דלקמן יצתה בת קול[12] ואמרה דביתהו דרבי חנינא בן דוסא עתידה למישדא בה תכלת לצדיקים לעתיד לבא אתיא נמי כשמואל ועוד אומר ר"י דהכי פירושו דההיא שעתא ודאי רמינן להו היינו שמשימין בו ציצית ומסלקים אותו מיד להודיע שקיים מצות ציצית לפי שהבגד חדש ולא הושם בו ציצית מעולם צריך להשים בו וכן נוהגים בארץ אשכנז להשים ציצית בטלית של מת שיהא ניכר שקיים מצות ציצית ומיד מסירין[13].

להמשך העיון בסיפור השנים עשר

---

[1]. גליון: ואמר רבה בר בר חנה א"ל ההוא טייעא.

[2]. ליקוטי רש"י: שוכב על גבו ופניו למעלה (ברכות יג:); וראה שם עין אי"ה ו. על ענייני הלכה בקבורת המת, בעקבות הדברים ראה רמב"ם, הלכות אבל, פ"ד, ה"ד; כס"מ ולח"מ שם; שו"ע יו"ד ס' שס"ב ס' ב.

[3]. הגהות וציונים: דכרעא.

[4]. כל הסיפור התרחש בתוך מערת קבורה, תורת חיים ד"ה "ועייל"; בניהו ב"ב, עמ' לט.

[5]. על ציור גובה מופלג דווקא באופן זה, עיין: יד אליהו ח"ג עמ' צח ד"ה "וגנו אפרקיד"; וראה בשו"ת משנה הלכות ח"ד סט; בן יהוידע ב"ב עמ' שטו ד"ה "תא ואחוי".

[6]. לשאלה האם יש חיוב ציצית בטלית של מת- עיין: בית הבחירה למאירי, ב"ב עמ' 364; במקורות שציין ביוסף דעת; איש ההלכה- גלוי ונסתר עמ' 37. גירסאות שונות ותקוני נוסח לסיפור זה, עיין: דקדוקי סופרים, אותיות צ-ת, ובהערות.

[7]. ניצוצי אור עמ' פ"א; ובבן יהוידע כתב "והדבר יפלא איך ביזו אותו כ"כ" (ב"ב עמ' שטו ד"ה "אמרי").

[8]. ראה הערת ר"י עמדין; הסבר הסיפור לפרטים בפנימיות העניינים [חב"ד] אוצר רשימות עמ' קטו ואילך.

[9]. ראה הערת הרי"ף על עין יעקב.

[10]. תוס' ב"ב קכא. ד"ה "יום שכלו בו מתי מדבר"; אור הישר ב"ב עמ' 28. קיקיון דיונה ד"ה "תוספות".

[11]. תוס' פסחים קח. ד"ה "פרקדן".

[12]. ילקוט הגרשוני ח"ב עמ' קה, אות ד.

[13]. תוס' נדה סא: ד"ה "אבל"; אור הישר ב"ב עמ' 28.