ארץ ישראל במחשבת המקרא
מתוך: הגות במקרא ב', ירושלים, תשל"ג
הודפס ללא הערות
א. ארץ ישראל - יסוד אמונה
ארץ ישראל היא נושא נכבד במקרא. הכתוב מרבה לדון במקומותיה, גבולותיה, טבעה וזיקתה לישראל, עברה ועתידה ועוד. בהרצאה זו רצוני לדון בפרק אחד מיוחד באותו מכלול, היינו: מה מקום תופסת ארץ ישראל בהשקפת העולם המקראית. אף זה נושא גדול, ואין להקיף במסגרת של הרצאה אלא תמצית הדברים, כמו שאמרו חכמים: ואידך זיל גמור.
כידוע, אפשר לחלק את התנ"ך חלוקות שונות. הרשוני להצביע לצורך עניננו על חלוקה לא רגילה, היינו: י"א הפרקים הראשונים מול כל המקרא כולו. בלשון המסורת המקראית שלנו: עד "לך לך", ומ"לך לך" ועד סוף כל התנ"ך. מה טיב החלוקה הזאת? עד "לך לך", כלומר עד פרק יב, עוסק המקרא במין פרה-היסטוריה, במעשה בראשית, במבול, בנח. זהו עדיין חלק שבו אין ישראל קיים. כלומר: הגיבור הראשי של המקרא עדיין איננו. מפרק יב מתחיל אותו חלק של המקרא שדנטה היה קורא לו: "דיבינה טרגדיה", כלומר אותו חלק שבו מופיע ישראל, ונפתולי אלוהים הוא נפתל עם אלוהיו ועם גורלו ועם קורותיו. ברור שהחלק הגדול, שבו ישראל במרכז, הוא העיקר של המקרא. והנה החלק היה הישראלי של המקרא, הגדול והעיקרי פותח:
"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחות האדמה" (יב, א-ג).כבר פסוק ראשון זה, הפותח את קורות ישראל, עניינו: ארץ ישראל.
וזהו דבר האלוהים הראשון לאביו הראשון של ישראל. יש כאן רמז לבשורה האוניברסלית שיש לישראל, והיא קשורה בארץ ישראל. אין אפוא ספק כי ארץ ישראל תופסת מקום נכבד במחשבה המקראית ובהשקפת העולם הישראלית. מסתבר, כי אם נשאל היום מה היא ארץ ישראל לנו, הרי תשובת רוב בני הדור תהיה, ארץ ישראל היא המולדת של ישראל. אך בהגדרה זו אין לצאת ידי חובת ההגות הישראלית לדורותיה. המושג מולדת הוא יצירה חדשה. המילה "מולדת" במקרא אין פירושה פאטרלנד Patria) ,dnalemoH). המושג הזה הוא מודרני, הוא נוצר במאה הי"ט באירופה. מצאנו "מולדת" במקרא, כגון "ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, על שם אחיהם ייקראו בנחלתם" (בראשית מח, ו). מולדת כאן פירושו: צאצאים, חמולה, משפחה, בית-אב. לא מה שקוראים כך בימינו בעברית מודרנית. הווה אומר, ההגדרה המודרנית הפשטנית: ארץ ישראל היא מולדת העם היהודי, אינה תופסת לגבי המחשבה המקראית.
יתר על כן, אפילו לפי המושגים שלנו אין לזהות בפשטות את יחסנו לארץ ישראל עם יחסם של עמים אחרים למולדתם. קל לעמוד על ההבדלים. ישראל היה ישראל גם לפני כניסתו אל הארץ.
ישראל היה ישראל גם דורות רבים אחרי צאתו בגולה, והארץ הזאת נשארה ארץ ישראל גם בשממתה. לא כן באומות העולם. אין אנגלים אלא באשר הם באנגליה, ואין אנגליה אלא מפני שיושבים שם אנגלים. האנגלים שפרשו מאנגליה, בעוד דור, בעוד שני דורות יחדלו להיות אנגלים. ואילו התרוקנה אנגליה מאנגלים, הייתה חדלה מלהיות אנגליה. וכן כל העמים. ובכן גם במציאות המודרנית אין הדברים פשוטים כל כך. קל וחומר להשקפת העולם המקראית העתיקה.
אין ספק, כפי שראינו, שהמקרא מחשיב מאוד את ארץ ישראל, אך מה הוא בדיוק המקום שהיא תופסת בהגות המקראית?
בראשית פרק יז
"והקימתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם, והייתי להם לאלהים". יש כאן שלושה יסודות אמונה.היסוד הראשון: "והקימתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם". כידוע, יש בפרקים הקודמים ברית שאלוהים כרת עם אדם הראשון, היינו עם כל המין האנושי (זה אחד הדברים המייחדים את המקרא); לא רק ישראל, אלא כל האדם נברא בצלם ואלוהים. מצאנו שוב אחרי המבול שאלוהים כרת ברית עם נח ועם זרעו. היינו: עם כל האנושות. הווה אומר: כל בני האדם הם בעלי-בריתו. ואף על פי כן "והקימתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם", בין כל העמים בעלי-בריתו יש אחד שהוא עם קרובו, קבוצה אחת בתוך האנושות שנתייחדה בשבילו. זהו זרע אברהם, ואפילו לא כל זרע אברהם כפי שנתפרש בפרק לקמן בפסוק יח): "ויאמר אברהם אל האלהים, לו ישמעאל יחיה לפניך", כלומר: הקם נא בריתך אתו. "ויאמר אלהים: אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק, והקימתי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו. ולישמעאל שמעתיך, הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד, שנים-עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול. ואת בריתי אקים את יצחק". ובכן, הברית המיוחדת הזאת אכסקלוסיבית היא רק עם יצחק וזרעו. ישמעאל יהיה לגוי גדול וכו', אבל "את בריתי אקים את יצחק". זהו עיקרון אחד באמונתם של האבות. בסידור ובמחזור ובדיבור היום-יומי של יהודים נקרא עיקרון זה בשם: "אתה בחרתנו".
ודוק, עם נבחר, עם קרובו של ה', אך לא עם אדונים. אכן כל העמים בעלי-בריתו של האלוהים, אך ישראל המקורבים שבהם. אתם נכרתה ברית בתוך ברית. אותם ייחד ה' לעצמו להתהלך לפניו במישרים ולמעקשים באור ה', ובאימה חשכה גדולה כפי אשר הזהיר-הגדיר עמוס (ג, ב): "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על-כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם". בחירת זרע אברהם היא אפוא היסוד הראשון.
היסוד השני הוא: "להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך", זהו אל נכון הגרעין של האמונה המונותיאיסטית.
ואחרון-אחרון היסוד השלישי, והוא העיקר בשביל הנושא שלנו: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם". טעות היא בידי הסוברים שכאן אחת החזרות על הבטחת הארץ. ארץ ישראל אחוזת שלם כאן אינה הבטחה בלבד, כי אם בעיקר יסוד אמונה מחייב. כלל גדול הוא במקרא: "לה' הארץ ומלואה", כל הארצות שייכות לה' קונה שמים וארץ. נמצאנו למדים, שאם מבין כל הארצות ייחד אחת לעם קרובו, הרי זה שוב אקט של בחירה. בדין קוראים אפוא חז"ל לארץ ישראל ארץ הבחירה, ובחירה זו מחייבת את ה' הבוחר-הנותן ואת עם בריתו המקבל. כי אמונתו של אברהם עומדת על שלושה יסודות: על עם הבחירה, על ארץ הבחירה ועל ייחוד השם. היסוד השלישי הזה נשנה לכאורה פעמים בפסוק ז "להיות לך לאלוהים" ולאחר מכן בסוף פסוק ח: "והייתי לך לאלהים". משום כך, כנראה, אומר רש"י בעקבות מאמר תלמודי בסוף מסכת כתובות (קי, ע"ב), שאת פסוק ח יש לפרש: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם [ושם דווקא] והייתי להם לאלהים". "מכאן שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה". זה לכאורה ניסוח קיצוני, אך חז"ל רצו לומר בזה שכשם שמהות מה שאנחנו קוראים "היהדות" (ולענייננו אמונתו של אברהם, אמונת האבות) עומדת על ייחוד השם, ובלי המונותיאיזם אין אמונת האבות ואין אמונת ישראל, כך אין אמונת ישראל בלי ארץ ישראל. אדם שמתכחש לארץ ישראל הוא כמי שהתכחש לייחוד השם, למציאות האלוהים.
אלה הם שלושת היסודות הראשוניים של אמונת ישראל: בחירת ישראל, ייחוד השם וארץ ישראל. שאלנו את עצמנו מהי ארץ ישראל בשביל המקרא. התשובה היא: יסוד אמונה וסוד הוויה של ישראל. כשם שאין יהדות בלי אלוהים ובלי בחירת ישראל, אין יהדות בלי ארץ ישראל. הרמב"ם ניסח, כידוע, שלושה-עשר עיקרי אמונה. הללו אינם אלא בחינת קומה שנייה או שלישית מעל ליסודות שהונחו בימי אברהם, יצחק ויעקב והם לפי עדות המקרא שלושה יסודות אמונה: ייחוד השם, בחירת ישראל וארץ ישראל. ברם, בשני הפסוקים האלה נאמר עוד דבר חשוב. אלה הם יסודות אמונה, הם ממילא נצחיים. כשם שאלוהים הוא נצחי כך "והקימתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם", כלומר: בחירת ישראל היא נצחית. גם "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם", הווה אומר, זיקת ישראל לארץ ישראל אף היא נצחית.
הגלות מן הארץ
"אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה, ותקא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה, האזרח והגר הגר בתוככם. כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".ובכן, ארץ ישראל עלולה להקיא את ישראל מתוכה. ואם כן - מה פירוש אחוזת עולם? ברור שכאן בין בראשית לבין ויקרא נתון, אי שם, רעיון השיבה, שהנבואה אחר כך מרחיבה אותו ומדגישה אותו מאוד. אותו חזון שאנחנו רואים בקיומו בימינו, קיבוץ גלויות, וזוהי השלמה הכרחית, שכן ארץ ישראל הינה בדבר אלוהים אחוזת עולם לישראל. מאידך גיסא, הארץ יכולה להקיא את ישראל. הגשר בין שני דברים אלה - הנראים סותרים זה את זה - הוא רעיון השיבה מן הגלויות, החוזר פעמים הרבה ברבדים השונים של המקרא. ובכן, אם תקיא הארץ את ישראל, היא עתידה לחזור ולקלוט אותם. וכבר שאלו חז"ל על פיסקה זו בספרא (פרשה י, אות טו-טי): אם הארץ הקיאה את הכנענים והיא תקיא את ישראל מה נשתנו ישראל מן הכנענים? ושאלו הקדמונים עוד שאלה: הלא הפתיחה של הפרשה הזאת: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען, אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו" (יח, ג). אם כן, למה רק ארץ כנען הקיאה את הכנענים, ולמה לא הקיאה גם מצרים את המצרים? עונה המדרש, פשט כפשוטו: הכנענים אחרי שהוקאו מן הארץ אין להם חזרה אליה. ישראל, שתקיא אותם הארץ, עתידה היא לחזור ולקלוט אותם. והיא מוכרחה לעשות כך, מפני שהובטחה "אחוזת עולם" לישראל. ודבר אלוהים איננו יכול להתבטל. חז"ל מגדירים-מנמקים כי כל האומות שהיו בארץ אינם אלא שומריה לשעה, ואילו ישראל הם בעלי הארץ לעולם. עברו בארץ עמים שונים, ברם, משיצאו ונעלמו ניתק הקשר בינם לבין הארץ. לא כן ישראל שנכנסו לארץ; יצאו וחזרו ותמיד עתידים לחזור.
ועוד שאלו הקדמונים, כאמור: למה אין מצרים מקיאה את האנשים שטימאו אותה? משל לחיילים שנשבו, והשבאים ידעו שבן המלך נמצא ביניהם, לא רצו החיילים לגלות איזהו בן המלך. מה עשו השבאים? נתנו להם מאכל גס של שבויים. כל החיילים אכלו את המאכל. בן המלך הקיאו. מצרים ושאר הארצות אינן מקיאות את המטמאים אותן, אך ארץ ישראל, שהיא בחינת בת מלך היא מקיאה את המטמאים אותה, אפילו כנענים (ספרא, שם, אות יד).
"אחוזת עולם"
ואל יהיה דבר זה קל בעינינו. אילו שאלנו יהודי לפני אלף שנה בגיטו של מאגנצא או ורמייזא או בפס שבאפריקה הצפונית, בתימן או בבבל: ר' יהודי, ארץ ישראל למי? כמובן מאליו היה עונה: ארץ ישראל היא שלנו, של ישראל. ואתה היית שם פעם? לא. ואביך ראה את ארץ ישראל? לא. ואבי אביך, ואבי אבי אביך? לא. ובכל זאת ארץ ישראל היא בלא ספק שלנו, ועתידים אנו לשוב אליה. ולא היו אלה דברים מן השפה ולחוץ.
יש בהגדרה האמורה של "אחוזת עולם" משום פיתרון גם לבעיה אחרת. אחד הכללים בתיאולוגיה המקראית הוא, ששום דבר אינו ניתן חינם. הגורל סובב על הציר של "אם בחוקותי תלכו... ונתתי... ואם לא תשמעו לי... אף אני אעשה... ויספתי ליסרה" (ויקרא כו, ג-יח). "אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו. ואם תמאנו ומריתם, חרב תאוכלו" (ישעיה א, יט-כ). הכל לפי המעשים. איך ייתכן אפוא, לכאורה, שארץ ישראל, שהיא על אף היותה יסוד אמונה היא גם מתנה, ניתנה לישראל ללא תנאי? התשובה היא: באמת ארץ ישראל אינה יכולה להינטל מישראל, אבל כמה זמן תהיה של ישראל להלכה ולמעשה, וכמה זמן תהיה רק להלכה, הרי זה תלוי בזכויות.
טרם נמשיך לעקוב אחרי חוט המחשבה המקראית נסכם כאן מה שהעלינו עד כה והן שלוש נקודות עיקריות:
א. ארץ ישראל היא יסוד אמונה ויסוד הוויה לישראל, שבלעדיה אין אמונת ישראל ואין קיום לישראל.
ב. היא ניתנה לישראל לאחוזת עולם.
ג. אחוזת עולם היא זיקת נצח, אך לא אחיזה פשוטה ורצופה. היו תקופות שבהן החזיק ישראל בארץ בכוח ובפועל, והיו תקופות של בעלות להלכה ולא למעשה: אלו הן תקופות הגלות.
ברם, כשישראל שרויים בגלות מפני שהארץ הקיאה אותם, בידוע שהם עתידים לחזור. זהו חוק אלוהי בדומה לחוקי הטבע. המקרא ממשיל את ישראל ואת גורלו ואת יחסי ישראל אל אלוהיו ואל ארצו לחוקות ירח וכוכבים, למוסדי ארץ ולאור השמש (ירמיה לא, לד-לו, ועיין ישעיה נה, י-יג ושם סו, כב). אף זהו מעין חוק טבע, שאם הארץ הקיאה את ישראל הם מוכרחים לחזור, שאם לא, נמצא דבר אלוהים (אחוזת עולם) - בטל, וזה כמובן לא ייתכן.
כיצד הארץ יכולה לחזור ולקלוט, אם עם אחר תפס את מקומם?
כלל הוא בסוציולוגיה ובהיסטוריה, ארץ שנתרוקנה מיושביה לעולם לא תישאר ריקה, חזקה שתיתפס בידי אחרים. כלל זה סותר לכאורה את התיזה האמורה, כי אם הקיאה הארץ את ישראל, חייבת היא בתוקף דבר ה' לחזור ולקולטם. כיצד היא יכולה לחזור ולקלוט אותם, אם עם אחר בא ותפס את מקומם?
שאלה זו חבויה בין השיטין של האידיאולוגית הארץ ישראלית, והמקרא עונה עליה לקמן בויקרא בפרק כו (בחוקותי). זהו פרק שנקרא בלשון המסורת - התוכחה. הוא בנוי שני חלקים לא סימטריים. הכתוב פותח בחלק הראשון : "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם" (כו, ג), והריהו מבטיח שורה של ברכות. החלק השני, הארוך הרבה יותר, פותח: "ואם לא תשמעו" (כו, יד), והריהו ניבא שורה של פורענויות וקללות. ברם, טעות היא לחשוב שזהו צרור של קללות ותו לא. יש כאן כמה אבני בניין אידיאולוגיות בין חוליות שרשרת הפורענויות. שיא הפורענויות הוא חורבן וגלות. והנה בפסוקים לב-לג אומר הכתוב:
"והשימתי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה. ואתכם אזרה בגוים והריקתי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה".
ושממו עליה אויביכם היושבים בה
יש כאן חמש מילים שגם חז"ל וגם אחד מהוגי הדעות הגדולים שלנו בימי הביניים, הרמב"ן, עמדו עליהן והדגישו כי רבה חשיבותן לגבי גורל ישראל וייעודו. אלה הן חמש המילים: "ושממו עליה אויביכם היושבים בה". חז"ל בתורת כוהנים העירו: זו מידה טובה שבפורענות. מדוע פורענות? מפני שמדובר כאן על שממה ועל חורבן. מדוע מידה טובה? כי "ושממו עליה אויביכם היושבים בה", משמעותה כי מי שיבוא אחריכם לארץ ישראל לא יצליח ולא יעשה בה חיל. הכנענים שישבו בארץ לפני ישראל הצליחו. המקרא מלמדנו זאת בפירוש, ואפשר לראות זאת כיום גם במוזיאונים. נאמר בכמה מקומות במקרא שהכנענים היו להם "ערים בצורות, חומה גבוהה דלתים ובריח" (דברים ג, ה, וראה במדבר יג, כח). "בורות חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת" וגו' (דברים ו, יא). הארץ הייתה טובה ופוריה ובנויה בידי ישראל. והנה, מבשר הכתוב, מי שיבוא אחרי ישראל לא יצליח.
זוהי אפוא התשובה לשאלה הנ"ל. אמנם חוק הוא ולא יעבור כי ארץ שנעזבה סופה שתיתפס בידי אחרים, ואפילו ארץ ישראל אינה יוצאת מכלל זה. אבל מי שיבוא ויתפוס את ארץ ישראל אחריכם, לא יצליח בה, הוא ישב בה שומם. הארץ לא תתן לו את כוחה.
בתקופת הרצל
אילו הייתה מציאות כזאת, אי אפשר היה לחשוב על שיבת יהודים לארץ ישראל. אפשר היה לחשוב את המחשבה הזאת של שיבת היהודים לארצם, אך ורק משום שלא הייתה שום ישות כזאת. ישבו כאן ערבים, איכרים דלים מאוד ובדואים, אבל ללא כל מסגרת מדינית מיוחדת. אלף ושלוש מאות שנה שממו כאן הערבים, אך עם ומדינה לא יצרו פה מעולם.
תרבות הכנענים בארץ
הכנענים שקדמו לישראל ידעו להפיק את טוב הארץ. כאמור, הם יצרו תרבות חומרית גבוהה. הבאים אחרי ישראל לא הצליחו בדרך כלל גם בזה. הם שממו בארץ. וכבר תהה על חידה היסטורית זו הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, שעלה לארץ בתקופת שפל חמורה לארץ ישראל (1264), אחרי גירוש הצלבנים ואחרי הפלישה המונגולית. הארץ הייתה חרבה, מופקרת ובזוזה, כמו שלא הייתה אולי מעולם. והנה בא אותו חכם זקן מממלכה גדולה ועשירה באירופה לארץ ישראל השדודה, לירושלים החרבה והריקה. במקום לקונן על החורבן הריהו רואה את הנס:
'"ושממו עליה איבכם' - היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה, ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם" (פירוש הרמב"ן ויקרא כו, טז ד"ה "אף אני אעשה זאת לכם").החורבן הנורא הוא בעיניו - עיני מאמין צופה לעבר ומביט לעתיד -"בשורה טובה, ראיה גדולה והבטחה לנו". שיממון הארץ בידי הנוכרים הוא לדעתו נס, מופת האמונה, שהרי ההיגיון אומר כי ארץ שהיא ראויה מטבעה לרמת חיים גבוהה ולחיים אנושיים מפותחים, "טובה ורחבה אשר הייתה נושבת מעולם", כל עם שבא אליה צריך להיות מסוגל להגיע לידי כך. ואילו בארץ שאיננה מסוגלת לקיים יישוב, שום עם איננו יכול להצליח. לעומת כל זה בישר הכתוב לפני אלפי שנים כי הכנענים הצליחו בארץ, ישראל יצליחו בארץ ואילו מי שיבוא אחרי ישראל לא יצליח. הייתכן דבר כזה? אומר הרמב"ן: המציאות תוכיח, מראה עיני יוכיח. הנה הרבה אומות עברו בארץ וכולן ניסו להיאחז בה וכולן נכשלו, הארץ פלטה אותן ונשארת חרבה. מה טוב היה אילו זכה אותו צדיק לראות כיצד התנערה בימינו ארץ ישראל וכיצד נתחדשה במשך שני דורות אחרי שישראל חזרו אליה.
מרק טווין על הארץ
תמורות מופלאות אלה בגורלה של ארץ ישראל, ואותו פסוק המבשר שממה וחורבן - והוא כדברי הרמב"ן "ראיה גדולה והבטחה לנו" - הם תופעה יחידה במינה בתולדות אנוש. ואותו פסוק כל כולו פרדוכס, שכן היגיון ברזל נפגש בו עם אבסורד גמור. מבחינת ההיגיון הפנימי של המקרא מובן הדבר, כיוון שזה דבר אלוהים. ארץ זו היא אחוזת עולם לישראל, הרי מוכרחים הם לחזור אליה מן הגלות, אף על פי שאין לזה תקדים ואנאלוגיה כלשהי בהיסטוריה האנושית. מעולם לא קרה כזאת. אבל אם אנו שואלים על סמך איזה היגיון היסטורי-סוציולוגי אפשר להבטיח שהכנענים יצליחו בארץ ישראל, יעשו בה חיל ויפריחוה, ואילו מי שיבוא אחרי ישראל ישבו שוממים בארץ - לא נוכל להשיב. מבחינה מדעית זה אבסורד. האבסורד הזה שלבש צורה של ממשות היסטורית גלויה, הוא-הוא שעשה על חכמי המדרש ועל הרמב"ן רושם כל-כך גדול, ובמקרה של הרמב"ן אפשר לומר רושם מזעזע.
כללו של דבר, המקרא מבשר ששום אומה ולשון אחרי ישראל לא תזכה להתערות בארץ. ארץ ישראל כביכול מחכה לישראל.
זיקת הנצח בין ישראל לארצו
ועתה הערה לשונית. בשפות האירופיות מרבים להשתמש בפרפוזיציות Con, De, Re (כגון: Reconstructio, Constructio, Destructio), ועל-ידי כך משמשת מילה אחת בהוראות הרבה. לכאורה אנו חסרים כלים אלה בעברית. לכן התחילו לומר בלשון המשרדים רה-ארגון, רה-דירוג וכיוצא באלה. ואולם בעברית העתיקה היה שימוש דומה. הנ ה למשל השורש "חיה" שממנו נגזרה המילה תחייה. מה פירוש תחייה? הווה אומר - משהו היה חי, חדל להתקיים וחזר לחיים. ת' זו של תחייה משמעותה, אפוא, בדיוק כמו Re הלאטיני. ועתה נחזור למקרא ולנושא שלנו.
ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם
ברם, אין המקרא מסתפק בנבואה הקצרה: "לא תהיה לכם תקומה". הבה נשאל את עצמנו מה הם התנאים ליצירת אומה חדשה במקום חדש. הניסיון ההיסטורי מורה כי לשם כך נחוצים שלושה תנאים:
א. קבוצה מגובשת שבאה למקום אחד, יחד. אילמלא הגרעין האנגלי הראשון לא הייתה אמריקה מה שהיא. אילמלא הגרעין הספרדי הראשון, המגובש, לא הייתה מקסיקו כפי שהינה.
ב. אחד הדברים שציינו את ה-Pioneers , כובשי השממה שיישבו שטחים חדשים גדולים, הייתה כידוע היוזמה שלהם וההעזה המופלגת שזכו לתיאורים רבים בספרות ובדרמה. והוא הדין ל- Conquestadores הספרדים. הדוגמה הבולטת ביותר היא אולי כיבוש מקסיקו על ידי פרננדו קורטז, מפקד הרפתקן שפלש בראש כמה מאות חיילים לתוך ארץ עצומה ושיעבד אוכלוסין של מיליונים. עד היום אין מבינים כיצד קרה שם מה שקרה. על כל פנים, היה זה מעשה העזה שגבל בשיגעון; והיו מקרים כאלה לא מעטים. תנאי קודם ליצירת אומות חדשות הוא נחשול של יוזמה ואומץ.
ג. הדבר השלישי הוא פריון וויטאליות. אחרי שהתבססו קבוצות כאלה במרחב הגדול, החדש, הן פרו ורבו.
נשוב עתה לפרשה שלנו בויקרא ונראה כיצד מנמק ומסביר הכתוב את הנבואה "ולא תהיה לכם תקומה". קוראים אנו בפסוק לג: "ואתכם אזרה בגוים והריקתי אחריכם חרב". כלומר: אתם לא תגיעו במרוכז לארץ חדשה, אלא תפוצו בארצות רבות ותתפוררו בין גויים הרבה.
ואשר לתנאי השני של מטמורפוזה לאומית, נאמר בפסוק לו: "והנשארים בכם והבאתי מרך בלבבם בארצות איביהם, ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף". איני חושב שנחטא בשוביניזם אם נאמר שהעם היהודי איננו עם של פחדנים. הוא עם אמיץ מטבעו. כך היה בתקופת המקרא, כך היה בימי בית שני, בימי החשמונאים, בימי בר-כוכבא. והנה מבשר המקרא: "והנשארים בכם והבאתי מרך בלבבם בארצות איביהם, ורדף אותם קול עלה נדף". כלומר, התכונה התורשתית שלכם תחלוף, תאבד לכם בגולה, ועל שום מה? למען לא יהיה לכם אותו האומץ, אותה העזה ואותה היוזמה שנחוצים בשביל יצירת אומה חדשה.
ולבסוף אומר הכתוב בפסוק לח: "ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ איביכם". גם נבואה מחרידה זו אינה סתם קללה. כוונת המקרא לבשר כי מן הגלויות תינטל הויטאליות. הן לא תתברכנה באותו הפריון שנחוץ בשביל יצירת אומה בנכר. יש היסטוריונים העוסקים באומדנות, והם שואלים מה היה אילו ניתן לעם ישראל להתפתח באופן נורמלי במשך 3500 שנות קיומו ללא אובדן בגויים, ללא חורבנות, ללא שואות וללא שמדות. יש אומרים כי מספר בני ישראל היה כיום כ- 600 מיליון, יש אומרים כ- 700 מיליון. ברם, סטטיסטיקה לחוד וגורל וייעוד לחוד. וכבר נאמר "ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ איביכם". שארית ישראל מונה כיום 14 מליון בקירוב. אילו צמחה מנצר ישראל אומה עצומה באחת הארצות כי עתה לא היה מי שיחזור לארץ הבחירה, וזה לא ייתכן, מפני שהיא ניתנה לישראל לאחוזת עולם, ודבר אלוהים אינו יכול להתבטל. לפיכך הפקיע הכתוב את חוקי ההיסטוריה והסוציולוגיה מעל גלויות ישראל וניבא: מה שקרה לכל אומה ולכל לשון, לכם לא יקרה.
עד כאן אשר ל"תקומה".
ובגוים ההם לא תרגיע
"והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ... ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך, ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש. והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה".גם תוכחה מרה זו אינה סתם קללה כי אם בשורה כלשון הרמב"ן, הפקעת החוק ההיסטורי- הסוציולוגי. הן כבר נאמר "ואבדתם בגויים" (ויקרא כו, לח), "ונשארתם מתי מספר בגויים" (דברים ד, כי). שמא תאמר נאבד ממש, ניטמע וניבלע כדרך גולים ומהגרים של כל אומה ולשון, הבאים אל המנוחה בחיק אומות אחרות גדולות, בארץ חדשה. אם כך יקרה יהא זה טבעי, אך דבר ה' בדבר ישראל וייעודו וזיקתו לאחוזתו - ייבטל. וזה לא ייתכן.
מה היא טמיעה?
פסוק זה נתפרש באריכות, בבהירות ובחומרה לאורך דפי ההיסטוריה שלנו.
בכל מקום שסברו יהודים להשתלב, להסתגל ולבוא אל המנוחה בחיק הגויים נרעדה אדמת הנכר תחתיהם. שואה התרגשה, גירוש נגזר ושארית הפליטה חזרה ונתפזרה לכל רוח. כמעט כל משפחה יהודית בגולה היא אטלס היסטורי חי ותעלומה יחידה במינה. שהרי חוק הוא ולא יעבור במציאות המדינית והאנושית, שאוכלוסיה שנתלשת ממקומה, או שהיא נטמעת או שהיא יוצרת אומה חדשה במקום החדש. אחד הוא ישראל שחוק זה אינו שולט בו, מפני שעליו לחזור לארץ ישראל, אחוזת עולם בדבר אלוהים. כל זה הגיוני מבחינה תיאולוגית, אך אינו ניתן להסבר רציונלי, אף על פי שהוא מציאות איתנה.
אם ננסח את הדברים ברוח הרמב"ן נוכל לומר, כי נבואות הפורענות על שממת הארץ ועל סבלות ישראל בגולה אינן אלא בשורה האומרת: ישראל וארץ ישראל שייכים זה לזה. כשהם יחד - ברכה שורה בהם, ארץ ישראל פורחת וישראל משגשגים. כשהם ניתקים זה מעל זה, אין תקנה לא לעם ולא לארץ. ארץ ישראל שוממת וישראל נרדפים ונטרדים ממקום למקום. אינם נטמעים ואינם יוצרים אומה חדשה. מציאות זו שכל כולה תעלומה הביכה לא מעט את אומות העולם, שנפוצות ישראל היו שרויים בתוכן. מבוכה זו הייתה מקדמת דנא אחת המחוללות של שנאת ישראל (עיין אסתר ג, ח; שם ו, יג).
כללו של דבר, לפי השקפת המקרא ארץ ישראל היא יסוד אמונה ויסוד קיום של ישראל. ארץ ישראל ניתנה לישראל לאחוזת עולם, אבל לא ברציפות שווה. עתים להלכה ולמעשה. עתים רק להלכה ולא למעשה. ברם, אם גלו ישראל מארצם סופם לשוב בהכרח, מפני שזה דבר אלוהים. אמנם כל ארץ המתרוקנת מיושביה נתפסת בידי אחרים, וכך אירע גם לארץ ישראל. אלא שהיא לא תתן כוחה לזרים; הם ישבו בה שוממים. ואף על פי שארץ ישראל היא ארץ טובה וברוכה, וכל מי שישב בה לפני ישראל התברך בה, וישראל תמיד שיגשגו בה, מי שיבוא אחרי ישראל לא יצליח בה. מאידך גיסא, ישראל בגולה לא יוכלו - כבני אדם אחרים - ליצור אומה חדשה על אדמה אחרת, ואף לא יוכלו להיטמע כליל באומה אחרת לעולם. אין לארץ ישראל תקנה ללא ישראל, ואין לישראל תקנה ללא ארץ ישראל שהיא אחוזת עולם לו, ולו לבדו, בדבר ה'.
ב. למה נבחרה ארץ ישראל מכל הארצות?
יש לזכור, כי במחשבה המקראית נודעה לארץ ישראל חשיבות רבה. הוכחה לכך - הדיבור האלוהי הראשון לעברי הראשון, לאברהם: "ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", ולהלן: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, א-ג). כלומר, המשמעות האוניברסלית של ישראל לעתיד קשורה גם היא בארץ ישראל, קל וחומר לכלל ייעודו של עם ה'.
גם עניינו של הדיבור האלוהי הראשון, ההתגלות הראשונה למשה, הוא ארץ ישראל. בשמות ג, ז-ח, בפרשת הסנה הבוער באש, כתוב:
"ויאמר ה': ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש, אל מקום הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי".הבעיה כאן, לכאורה, כי ישראל עבדים הם במצרים. אם כן, עיקר בשורת ההתגלות הייתה צריכה להיות היציאה מעבדות לחרות. והנה, תחת להתרכז בנושא זה של יציאה מעבדות לחרות, מדגיש הכתוב את הדבר שבעיניו נראה חשוב יותר - העלייה ממצרים לארץ ישראל. וזה הדיבור הראשון למשה.
"ארץ ישראל אינה חסרה כלום"
אך מדוע דווקא ארץ ישראל ולא ארץ אחרת?
ישנה גישה אגדית המתבססת על מקראות כגון דברים ח, ז-י שם אומר הכתוב:
"כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".שבחים גדולים מעתיר כאן הכתוב על ארץ ישראל. מדרש אגדה אחר אומר, שזה הוא טעם הבחירה.
לא תחסר כל בה
Pioneers
חשוב יותר לענייננו, שהמקרא מודה במקום אחד במפורש, כי ארץ ישראל אינה הארץ העשירה ביותר. בבראשית יג, ח-י אנחנו מוצאים:
"ויאמר אברם אל לוט: אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו. הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה. וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים בואכה צוער".הוא בחר פינה אחת בארץ ישראל, שהיא כולה משקה והיא כגן ה' (גן עדן) בסביבות סדום וצוער, כארץ מצרים. מכאו אנו למדים, שהכתוב סובר שיש בארץ ישראל קרן זווית, שם למטה, שהיא כגן ה', כארץ מצרים. משמע מכאן, כי רובה של ארץ ישראל לא כגן ה' היא, לא כארץ מצרים.
ועוד אנו למדים, כי מצרים עשירה יותר ופוריה יותר מארץ כנען. לפי פשוטו של מקרא זה לא נבחרה ארץ ישראל על שום היותה העשירה והפוריה בארצות.
למדרש האגדה יש פריווילגיה, והיא אחד הסימנים המבדילים בין מדרש לבין פשט. המדרש יכול לעמוד על מילה אחת או על חצי פסוק, לבסס עליו רעיון או סיפור, ואין זה חשוב כלל אם הוא מתקשר לפסוק הקודם או לפסוק הבא. פירוש פשטני חייב ברציפות ובעקביות לאורכו של עניין שלם.
נחזור עתה לנאמר בדברים ח' ונשאל את עצמנו: למה, בעצם, משבח שם הכתוב את ארץ ישראל ולשם איזו מסקנה? לעניין מה הדברים אמורים? נשוב ונבדוק אותו פרק. נכון שיש בו שבחים גדולים:
"כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת. ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".המדרש בלבד רשאי כאן להפסיק ולדרוש ולספר, ואילו הפשטן חייב להמשיך בקריאתו כדי לשמוע את המסקנה. לשם מה מונה הכתוב את שבחי ארץ ישראל, מה כוונת דבריו? ההמשך משמיע זאת ברורות:
"השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקותיו אשר אנכי מצוך העם. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (שם, יא-יד). "ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה" (שם, יז-יח).
תיאור השפע להזהיר מ"וישמן ויבעט"
עתה נמצאנו למדים למה תיאר הכתוב את השפע והטוב. משמע, כדי להזהיר את ישראל מפני הסכנה של "וישמן ויבעט". כידוע, אחת מחולשותיו של העם היהודי מאז ומקדם, שלא למד להיות בתנאי רווחה ושפע. ידם של היהודים תצלח בכל דבר פרט להיותם חיים חיי טהרה בתנאי רווחה ומותרות. לפיכך הכתוב מזהיר ואומר: ה' מביאך אל ארץ טובה ולכן הישמר לך.
הווה אומר: אין כאן הנמקת הבחירה. את ההנמקה הוסיפה הפאראפראזה האגדית: "לא תחסר כל בה - שכל הארצות יש בזו מה שאין בזו, וארץ ישראל אינה חסרה כלום". בפסוק כפשוטו אין השוואה לארצות אחרות; המדרש הוא שהוסיף את אלמנט ההשוואה, העימות בין ארץ ישראל לבין שאר ארצות. הכתוב כפשוטו אומר שבארץ ישראל אפשר להגיע לרווחה, וכאשר ישראל מגיעים לרווחה, עלולים הם לבוא לידי זחיחות הדעת ולהידרדרות. מדרש האגדה הפך מקרא מזהיר-מתרה זה למקרא המעמיד את ארץ ישראל כנגד שאר ארצות, ובו טמון ממילא הטעם על שום מה נבחרה ארץ ישראל, אך לפי פשוטו אין כאן השוואה ואין כאן הנמקה, ואף אין זו כוונת הכתוב.
ארץ ישראל נבחרה בגלל היותה ארץ עמל
"בשעה שהיה אברהם אבינו מהלך בארם נהרים ובארם נחור, וראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלוואי לא יהא חלקי בארץ הזאת. כשהגיע לסולמה של צור (כלומר, לגבול ארץ ישראל במונחים של התקופה הרומאית , אמנם לפי פשוטו של עניין הגיע אברהם דרך עבר הירדן ודרך מעבר דמיה, לכן בא לשכם תחילה, אך לשם הבהירות האקטואלית נוקט המדרש בשם הגבול המפורסם ביותר של פרובינציה פלשתינה בימים ההם) ראה כי חורשים בזמן החריש, זורעים בזמן הזרע, מנכשים ועודרים. אמר: הלוואי יהי חלקי בארץ הזאת".ראוי לשים לב לטיבו של מדרש זה, שהוא מסוג האגדות הממלאות מעין חלל. רחוקה דרכו מן הספרות המודרנית המפרשת באריכות מצבי רוח, התרשמויות ומעמדים פסיכולוגיים. המקרא הוא קצרני, פשטני, ומשאיר את הדברים לדמיונו של הקורא. בא המדרש וממלא אחרי הכתובים. אמר ה' לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א). עניין זה של הליכה כרוך היה ביגיעה רבה, חודשים רבים נודד אברהם וכבודת גדולה עמו. המדרש מנסה לשחזר את הרגשתו של אברהם, שאינו יודע לאן הוא הולך ומגיע. יום אחד יופיע אל נכון אות כי זוהי הארץ. מדי הגיעו למקום כלשהו הוא עומד ומצפה, מסתכל סביבותיו, תר אחרי סימנים, רואה את יושבי הארץ זוללים וסובאים ואומר בלבו לא לזה ייחלתי, לא יהא חלקי עמהם. עד שהוא מגיע למקום של חריש וזרע, של חיי עמל, מקום שבני-אדם אוכלים שם לחם ביגיע כפיהם.
שתי דעות חלוקות מצויות אפוא באגדת חז"ל. דעה אחת אומרת שארץ ישראל נבחרה בגלל השפע שבה, וזה אינו עולה בקנה אחד עם שום פשט; דעה אחרת אומרת, שארץ ישראל נבחרה דווקא משום שהחיים בה רצופים יגיעה ועמל.
ברם, לאחר שנתנו דעתנו לטיבו הספרותי של מדרש אגדה שני זה, עלינו לתהות גם על רקעו ההיסטורי ההגותי. באותה תקופה היה מצבה של ארץ ישראל קשה. איבה מרה שררה בין השלטון הרומאי לבין היהודים, לעומת מצבו של הקיבוץ היהודי בבבל - ממלכת פרתיה בימים ההם - שהיה שפיר למדי. פרתיה הייתה אז הממלכה היחידה בעולם התרבותי שלא הייתה כפופה לשלטון רומאי, ובה היה מצוי יישוב יהודי גדול. כיוון שהיהודים והפרתים היו שונאי רומא, הסביר השלטון הפרתי בבבל פנים ליהודים. לא כן היישוב היהודי בארץ ישראל, שהשלטון הרומאי היה מתנכל לו. עול המיסים הכבד דילדל את היהודים והפקידות הרומית העוינת מיררה את חייהם.
באו יהודים אל חכמי ישראל ואמרו להם: מנין יצא אברהם אבינו? מבבל, מפרתיה, ואחינו בני ישראל מספרים, כי טוב להם שם, מצבם הכלכלי והמדיני שפיר. למה, אפוא, הוציא הקדוש ברוך הוא את אברהם מאור כשדים, מבבל הברוכה, והביאו למקום זה של יסורים? התשובה נאמרת במדרש הזה ובדומיו: אחינו בני ישראל היקרים, וכי הקריטריון לבחירת ארץ ישראל הוא השפע, קלות החיים והנוחות? כלל וכלל לא.
בלשון דורנו נוכל לומר כי בעל אגדה זו העלה על נס את האידיאל של "תורה ועבודה", חיי עמל וצנע, אשר הם-הם העושים את ארץ ישראל לארץ הבחירה.
הסבר זה שייך לתקופת המדרש. תשובת החכם נועדה בעיקר לעודד את הרוחות ולמנוע ירידה מן הארץ. כפי שנראה לקמן, אין היא קולעת אל פשוטו של מקרא וכוונתו. מכל מקום, ברור כי שיטה שנייה זו של האגדה נמצאת בסתירה לראשונה. ברם, אף על פי שהתשובה הניתנת כאן היא מדרש אגדה נאה שהזמן גרמו, הרי עצם שלילת ההנחה כי השפע והנוחות הם טעם הבחירה - עולה בקנה אחד עם פשוטו של מקרא.
מדוע נבחרה ארץ ישראל?
עלינו לחפש במקרא עימות, תיאור משווה, המגדיר במה נבדלה ארץ ישראל, מה יש בה ואינו בארץ אחרת. בדברים יא, י-יב, נאמר:
"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".בפסוקים האלה נמצא הדבר שחיפשנו - עימות והשוואה. הוצאתיכם ממצרים כדי להביאכם אל הארץ הזאת השונה ממנה. לכאורה יש כאן הנמקה. אך מה טיבה ומה הגיונה? לא כארץ מצרים היא "אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק", כי אם "למטר השמים תשתה מים". פירוש הדבר בלשוננו כי מצרים היא ארץ של השקיה, של חקלאות אינטנסיבית, של שלחין, וארץ ישראל היא ארץ של חקלאות אכסטנסיבית, של פלחה, למטר השמים תשתה מים.
אם נשאל כלכלן או חקלאי מה עדיף, הוא ישיבנו חד וחלק: השקיה, שלחין, משק אינטנסיבי, רמת חיים גבוהה. הקושיה חוזרת אפוא למקומה.
שיטה זו נקוטה גם באגדה המוציאה פסוקים אלה מידי פשוטם ומדובבת אותם כרצונה. המדרש אומר: כנגד בית כור אחד בארץ מישור כמצרים אתה נוחל בארץ הרים בית כור מצפון, בית כור מדרום, בית כור ממזרח, בית כור ממערב ולפעמים בית כור למעלה. כלומר כי באותו שטח אתה זורע בארץ הררית פי חמישה יותר מאשר במישור. זהו מדרש נאה וחריף, אבל אם נשאל מרכז ענף או גרעין היאחזות בימינו, היכן הוא מבקש אדמה, במישור או בהר, ישיבך בלא היסוס - במישור.
ברור אפוא, כי זה אינו הפשט. אלה הם דברי חיבה של חובבי ארץ ישראל מושבעים, כגון הללו המתוארים בסוף מסכת כתובות (קיב, ע"א-ע"ב), שכשהגיעו לעכו היו מנשקים את סלעיה ומרימים ושוקלים כל אבן, כמו שנאמר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (תהילים קב, טו). אין שיעור לאהבה, אלא שלפרקים היא מקלקלת את שורת המציאות. דרש לחוד ופשט לחוד.
ארץ יבשה או ארץ של חקלאות אינטנסיבית?
יש גם דרשנים מודרנים הנוהים אחר רומנטיקה פרשנית, כגון האגיפטולוג ארמן האומר, כי רק בארץ הרים צומחות אמונות גדולות וצרופות, שעה שהמישור מרדד את דמיון האדם ומקצץ את כנפי הרוח. לדידם הרים הם בית גידולה של אמונת היחיד הרוממה. כנגדם אפשר לטעון, כי הפיניקים שישבו בהרי הלבנון אמונתם לא הייתה צרופה יותר מזו של המצרים שישבו במישור. יתר על כן, ישיבתם של ישראל על נהרות בבל במישור לא פגמה באמונתם הצרופה, אדרבה, העמיקה אותה.
כללו של דבר, דברי פיוט רומנטיים לחוד ופשט הכתובים לחוד. נהירים וקרובים לפשט הרבה יותר הם דברי הגמרא הנ"ל במסכת ראש השנה, ומה שפירש הרשב"ם. מעניינת ומאלפת במיוחד משנתו של הרמב"ן, שארץ ישראל תופסת בה מקום נכבד. כזכור, עלה הרמב"ן לארץ ישראל לעת זקנתו. הוא עומד על הפסוקים הנידונים בדברים יא, והריהו מעיר בשולי ההשוואה בין מצרים לבין ארץ כנען: "כי החולה צריך זכות ותפילה שירפאהו ה' יותר מן הבריא שלא יביא עליו החולי". כלומר, כי מבחינה עקרונית כל יצור אנוש זקוק להשגחת ה' ולרחמיו, אבל למעשה אינו דומה חולה לבריא. ומבחינה פילוסופית מופשטת הן החולה והן הבריא זקוקים לרחמי הבורא. אף על פי שגם הבריא מייחל לה' שלא יחלה, הרי שונה ממנו החולה המוטל על ערש דווי, הזקוק לרחמים רבים על מנת שיבריא. הבריא - אם בעל נפש הוא, הריהו בוטח בה' ומודה לו, ואילו החולה חש בעליל כי אין על מי להישען זולת על רופא חולי עמו ישראל.
עד כאן משלו של הרמב"ן. והנמשל: מצרים וארץ ישראל. במצרים "והשקית ברגלך כגן הירק", כלומר, הנילוס, הנהר הגדול, רק לעתים רחוקות יכזיב, ואילו ארץ ישראל זקוקה למטר. המטר, פעמים יורד ופעמים אינו יורד, פעמים מעט פעמים הרבה, בעתו ושלא בעתו. מראשית השנה ועד אחרית השנה מרגיש אתה כי הנך זקוק לחסדי "עושה ארץ בכוחו מכין תבל בחכמתו" (ירמיה י, יב), "הנותן גשם יורה ומלקוש" (שם ה, כד).
תקופת "עצירת הנשימה של ההיסטוריה"
סודו של רמב"ן
כיוצא בזה הפסוק בדברים ח, ט: "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת". אין הכוונה לברזל ונחושת דווקא. ודאי לא בא כתוב זה למעט מערכם של מחצבים אחרים כגון פוספטים, מגנזיום וכו'. ברזל ונחושת הם דוגמה הרומזת לכל השאר.
לאור הדברים האלה אנו עשויים להבין את הסוד של הרמב"ן. מסתבר שהעניין האקלימטולוגי, לאמור שארץ ישראל תלויה בגשמים, אין הוא הטעם הבלעדי לבחירת ארץ ישראל, אלא דוגמה למכלול המקיף דברים רבים ושונים, מהם כבדי משקל. אלא שעניין הגשם גלוי לעין, פשוט ומובן לכל, לפיכך הוא משמש דוגמה. רוב בני ישראל התנחלו בהרי ארץ ישראל. הם היו עובדי אדמה. מחזור הגשמים היה בעיניהם הסימן המובהק והגלוי ביותר לאופיה וטיבה של ארץ ישראל שהיא ארץ ההשגחה, ארץ אשר ה' דורש אותה ועיניו בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. מטר השמים הוא האות והדוגמה, ואילו העיקרון הוא ארץ ההשגחה.
פה אנחנו קרבים אל רעיון יסוד העובר על פני כל המקרא, ואני משער כי בו טמון סודו של הרמב"ן. פעמים הרבה אנו קוראים "ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה' וימכרם". ישעיהו אומר: "הוי אשור שבט אפי" (י, ה). אויבי ישראל הם מטה זעמו של ה'. מלחמות ותבוסות, שיעבוד וכיבוש ביד אויב הינם גמול ותוצאה של חטאות ישראל. זהו כלל גדול בהיסטוריוסופיה של המקרא. עיקרון זה, שאינו פשוט כל עיקר כפי שהוא נשמע, טעון הסבר.
אורבך בספרו "המדבר וארץ הבחירה" קורא לתקופה הגדולה של מלכות דוד ושלמה "שעת עצירת נשימה של ההיסטוריה". כיצד? ארץ ישראל היא גשר צר בין ארצות גדולות ועשירות ובעלות פוטנציאל רב משלה. אין הירדן יכול להשתוות לנילוס, לפרת או לחידקל. השטח הצר יחסית, שבין הים לבין המדבר, אינו יכול להשתוות לשטחים העצומים של מסופוטמיה, מצרים או אנטוליה. ואולם תולדות ארץ ישראל מוכיחות, כי העם היחיד שיצר ממלכה החובקת את רוב הארץ או את כולה היה ישראל. הכנענים שקדמו לישראל אמנם היו - כפי שהארכיאולוגיה מלמדת - עולים בתחילה על ישראל בציווילייציה החומרית שלהם, אבל ספר יהושע והדוקומנטים המצריים והמסופוטמיים המקבילים מלמדים, שארץ כנען לא הייתה מעולם ממלכה אחת, אלא פסיפס של ממלכות ערים שונות. הטעם לכך כי האימפריה המצרית מדרום, האימפריה החיתית ואחר כך המסופוטמית מצפון, פרשו את כנפיהן הדורסניות על הארץ, וכל השליטים בה היו ואסאלים של מצרים או מעצמה צפונית ללא יכולת להשתחרר ולהתאחד. מלכי כנען היו חלשים ודלים לעומת השכנים האדירים, חרף כשרונם והקידמה שלהם.
מצרים ירדה מגדולתה במאה 13-ה בערך, הממלכה החיתית בצפון התפוררה, העוצמה האימפריאלית-הצבאית של האשורים עדיין הייתה בחיתוליה. באותה תקופת ביניים, כשהדרום האדיר נידלדל והצפון העצום היה רדום - נתעצמה ההתנחלות הישראלית והפכה במרוצת הדורות לממלכה גדולה. אותה עצירת נשימה של ההיסטוריה, כדברי אורבך, נגמרה בערך עם עלייתו של תגלת פלאסר ג' מלך אשור 745) לפה"ס). תחילה נשתעבדה מלכות ישראל הצפונית וגלתה, הבבלים יורשי האימפריה האשורית שיעבדו את יהודה, ולבסוף החריבוה.
הישיבה בארץ ההשגחה - מחייבת
השקפתו-הגדרתו של אורבך על ההתנחלות הישראלית ועל הממלכה הישראלית הגדולה בארץ היא הגדרה של היסטוריון יהודי. היסטוריונים נוכריים שאינם הוגים חיבה לישראל מביעים השקפה דומה אך במונחים אחרים. תמצית הגדרתם של הללו היא זו בערך: ישנו עם אחד שרבץ על אם דרכי עולם. כאשר התחבורה הסואנת שם דרסה אותו, מילא את חללו של העולם תאניה ואניה. ברם מי אמר להם לרבוץ שם? הן אפשר היה לצפות, הם טוענים, כי בארץ כגון זו לא תיכון ממלכה של קיימא.
אף אולברייט, גדול ההיסטוריונים המזרחנים של תקופתנו, אינו חולק על עיקרה של תחזית זו, אך דבריו בנחת נשמעים: "מלכות דוד ושלמה לא יכלה לחול בתקופה נוחה יותר להתפרסות כובשנית של ישראל". כלומר זו הייתה קונסטלציה יוצאת מן הכלל; היסטוריונים אחרים אומרים כי לקונסטלציה היסטורית זאת נוסף מקרה מוצלח: הופעת שלושה מנהיגים דגולים בזה אחר זה - שאול, דוד ושלמה, בדיוק באותה שעת כושר, והם אשר כוננו את ממלכת ישראל הגדולה. אלה דברי ההיסטוריונים.
והסופר הנבואי וכן הנביאים, מה הם אומרים? מסתבר כי גם הם הודו שמצרים אדירה, הצפון עוצמתו רבה, ואין ישראל יכולה לשלוט בגורלם. אבל שזאת קונסטלציה ומקרה מוצלח - בזה אין אנחנו מודים, כך היו אומרים. ארץ זאת ה' אלוהיך דורש אותה. תמיד עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. למה הובאת לארץ הזאת? מפני שאתה תלוי כאן בהשגחה האלוהית. זו ההגדרה של המקרא והיא אמורה בלשון הנמלצת-הנשגבת האופיינית לו. אילו שאלנו יהודי מהטיפוס הישן העממי כיצד הוא מגדיר את העניין הייתה תשובתו: ארץ זאת שאי אפשר להתקיים בה אלא בניסי ניסים.
הרבה יותר יפה נאמרים הדברים בלשון ספר דברים (יא, יב: "ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה, תמיד עיני ה' בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה"). ואולם כל ההגדרות כולן מכוונות לעובדה היסטורית-גיאופוליטית נחרצת אחת, והיא-היא סודו העמוק של הרמב"ן, שרבים פיקחים רואים מקצתה או כולה, וכל אחד ואחד מגדירה ומנסחה כיד סגנונו ותפיסתו. מאז ימי הנביאים ועד ימינו הגו רבים בסוד אופיה הגיאופוליטי של ארץ הבחירה, ויש מן העניין להאזין לכמה מהללו שאינם נביאים, אינם אנשי אמונה ואף אינם היסטוריונים מומחים.
הגדרה של חסאן מלך מרוקו
ומישמעאל המודרני לישראל המודרני. זלמן ארן המנוח בודאי ידע את הפסוק בספר דברים, אבל בשעה שנאם את הנאום הבא לא נתכוון, אל נכון, אלא להגות מדינית חברתית. ואלה דבריו:
"ארץ ישראל הייתה תמיד אסירת הגיאוגרפיה שלה ואין זו הגדרה מליצית שהגיאוגרפיה של ארץ ישראל חיבלה לא אחת בהיסטוריה של עם ישראל. מדינת ישראל נמצאת במצב חירום למן היום הראשון להיווסדה. מציאותה של המדינה במצור מחייבת אותה להיות מבצר".לבסוף הוא משיא עצה:
"תנאי מוקדם לכל אלה הוא חישול רוח העם".אילו שמע את ישעיהו הנביא או ירמיהו הנביא, היה אומר: בני היקר, הצדק עמך. הכל שפיר ונכון, ואולם כיצד להסביר את המושג של חישול רוח העם.
בזה דעותינו חלוקות. יש בידי גזיר עיתון מלפני 15-כ שנה וזו לשונו:
"בספר אנגלי שנכתב בידי ערבי נאמר באירוניה: אם ישראל קמה בחסד אלוהים ועל פי נס, תוכל אף להמשיך להתקיים לא על יסוד המציאות, לא על פי השכל הישר והניסיון האנושי, אלא כפלא של ההשגחה העליונה. קיומה של מדינונת קטנה כישראל התלויה כמעט לגמרי בעזרה מן החוץ, אין בו אלא משום העמדת ההשגחה העליונה בפני ניסיון, ומשום דרישת זכות יתר מיוחדת אצל אלוהים".עד כאן דברי התועמלן הערבי.
נראה לי, כי אילו פגשו נביא מישראל היה אומר לו: אמנם לא לטובה נתכוונת, אך יש הרבה אמת בדבריך. מדינת ישראל עתה כמוה ככל הממלכות הישראליות בעבר בארץ ישראל - פלא של ההשגחה האלוהית.
ארץ ישראל מעצבת את ההיסטוריה של ישראל כגמולו
האידיאולוגיה המקראית מורה שכל העולם, כל באי עולם, תלויים תמיד בהשגחה האלוהית, אבל יש מקום שההשגחה הזאת גלויה, וזהו ארץ ישראל. משל למה הדבר דומה? (נשתמש גם אנו בסמל רפואי דוגמת הרמב"ן) אם תשאל רופא מדוע הוא מניח אצבעו על הדופק, ישיבך: כשאני מניח את אצבעי פה, הנני מרגיש הן את פעולת הלב הן את מחוור הדם. אף על פי שהלב פועל על כל הגוף והדם מחור סובב מכף רגל ועד ראש, אין הפעולה הואת מורגשת וגלויה אלא בדופק.
אותו פסוק בספר דברים ובעקבותיו כל ההיסטוריוגרפיה הנבואית יכריזו באוזני ישראל לאמור: אתה יושב פה בארץ שהפוטנציאל שלה מצומצם, שטחה ומקורותיה מוגבלים, ואפילו תתקיים בו ברכת "כי אצק רוחי על זרעך" (ישעיה מד, ג) - יש גבול לאפשרויותיך לעומת הענקים שבדרום ובצפון. מתי יכול ישראל לעשות חיל בארץ הזאת? באותן תקופות שבהן הענקים בדרום ובצפון רדומים, רפויים או חלושים. דבר זה לא בידיך הוא. שמא תאמר, הרי זה עניין של קוניונקטורה, קונסטלציה, מקרה מוצלח כדברי ההיסטוריונים? לאו דווקא, אומר הנביא. מנהיג נוהג את העולם, ברצותו יעלה עמים וארצות, מצרים, אשור או בבל, וברצותו יורידם. אמור מעתה, מי חורץ את גורלך? למראית עין חולשת מצרים, עוצמת אשור ובבל, אבל למראית עין בלבד. לאמיתו של דבר, קורא הדורות מראש המדביר עמים ומקיים ממלכות הוא לבדו שולט בעם קרובו.
במקום שאתה מוצא עוקצה ואימתה של אמת גדולה זו, שם אתה מוצא שגבה ורוממותה. קשה הידיעה כי אין ישראל יכול לכונן ממלכה בארצו ולהלך בה קוממיות זולת בעתות רצון, בסיטואציות היסטוריות מיוחדות, נדירות, שאין הוא מסוגל לחוללן ואף אין בידו להאריכן ולקיימן. הללו תלויות בכוחות גדולים, בגורמים עצומים מישראל עלי אדמות. ברם, לעומת קוצר יכולת מדומה זו גדולה יכולתו של ישראל במקום שמתחוללות ההכרעות האמיתיות, במחיצת קורא הדורות מראש, המנחיל גויים ומציב גבולות עמים סביב עם קרובו ישראל. כאן קובעים ומכריעים מעשיהם של ישראל, רוחו, דמותו ואמונתו. הישיבה בארץ ההשגחה מחייבת. ואותה חובה, שהיא תורה גדולה, סיכם הנביא ומיצה בפסוק קצר: "וישבתם בארץ אשר נתתי לאבתיכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים" (יחזקאל לו, כח).
