גבולות הארץ במסורת ישראל
פרק בגיאוגרפיה עתיקה
מעינות - מאסף לענייני חינוך והוראה, ה'
ירושלים, תשט"ו
פרשת גבולות ארץ ישראל היא אחת הסוגיות הקשות ביותר בים הספרות התורנית. היא שזורה ושלובה באלפי נימים לכל אורך היריעה הרחבה של תורה שבכתב ותורה שבעל פה. סוגיה זו מעסיקה את מסורת ישראל מאז ימי אברהם אבינו ועד היום הזה. באותו משא ומתן המשתרע על פני כל דורות ישראל, שלובים מאות שמות של מקומות, שיטות שונות ועקרונות רבים ושונים. גם מסיבות הזמנים וחליפות ההיסטוריה נתנו אותותיהן לא מעט באותה סוגיה סבוכה ומסובכת. מלבד כל הקשיים האמורים, הייתה במשך דורות רבים המציאות של ארץ ישראל רחוקה ובלתי ידועה למרבית לומדי התורה.
אופייניים בעניין זה דבריו של בעל "תפארת ישראל", הטורח לברר ולהסביר אחת המשניות העוסקות בגבולות הארץ, ואלה דבריו:
"וכדי להצדיק ולהבין דברי חז"ל אשר מפיהם אנו חיים, ועל דבריהם בחיק תורת ה' הורגנו כל היום, ולהבין תעלומת דבריהם הקדושים, לילות עמל מנינו לנו והחלב שינקנו משדי אם, תשפך לארץ כמרירה" (פירושו לשביעית פרק ו, משנה א).
אין פלא, אפוא, כי במשך הזמן התרגלו לומדי התורה למיניהם, לדלג על עניינים ארצישראליים ובפרט על הלכות גבולות ותחומים. זכינו בתקופה זו ונפתחו לנו שערי ארץ ישראל. שביליה ושבילי שכונותיה נהירים בימינו לאנשים לא מעטים. הגיעה, אפוא, השעה, כי הציבור הרחב של הלמדנים וההוגים ותלמידי החכמים, יחזור ויתן דעתו לעניין זה כבימי קדם. ברם, המפה של ימינו אינה מדברת בלשון המקרא וחז"ל; יש לתרגם, אפוא, את שמות המקומות העתיקים ללשון הגיאוגרפיה השימושית של זמננו. וכדי לצרף את הנתונים הקדמונים לקווים מובנים על גבי המפה - על הלומד להבחין הבחֵן היטב בין סוגים שונים של תחומים ובין שיטות חלוקות, ולצאת על ידי כך מסבך של סתירות מדומות.
תמצית זו נועדה להראות כיצד משלבים את החומר הרב המפוזר על פני תורה שבכתב ותורה שבעל פה, בתוך מסגרת גיאוגרפית מדעית. כיצד עורכים את מסורת הגבולות המסועפת לסוגיה ולתקופותיה, כיצד מתרגמים שפת המקורות ללשון הגיאוגרפיה של דורנו, וכיצד מצרפים את השמות העתיקים לקווים ברורים על גבי המפה.
תכלית הדברים לשמש מורה דרך להועיל למורים, מעיינים ולמדנים, ולא למצות את הנושא הנדון לחוקרו ולחדש בו חידושים מדעיים, כי אם להבהיר את הדברים ולסכמם בחינת "אשר תשים לפניהם".
המפות המצורפות למאמר שורטטו אף הן מתוך המגמות האמורות. אין הן באות להעמיס על הקורא פרטים רבים, כי אם קווים מנחים כוללים, מסגרות שיטתיות ברורות ככל האפשר שהמעיין יכול להכניס לתוכן כל הפרטים הנוספים המעניינים אותו.
אשר למקורות, הרי צויינו בעיקר דברי המקרא וחז"ל, ומשהו מדברי פרשנים ששבילי הארץ היו נהירים להם. מספרות המחקר המסועפת צויינו אך מאמרים אחדים יסודיים הקרובים וצמודים ביותר למקורות.
א. גבולות ההבטחה (גבול האבות)
ארץ ישראל משתרעת, על פי דבר ה' בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה:
בדרום, מן הקו: ים סוף (מפרץ אילת-עקבה ומפרץ סואץ), נהר מצרים (הפלג המזרחי של שפך הנילוס שהשתפך לים בימי קדם, סמוך לפילוסיון ובימינו אינו קיים).
בצפון, על הקו: נהר פרת, טורי אמנה (הרי Taurus Amanus על גבול סוריה-אנטוליה).
במערב, מן הים הגדול.
במזרח, עד מדבריות ערב.
כל איי הים, שלפנים: מן הקו: טורי אמנה-נחל מצרים שייכים לארץ
גבולות ההבטחה (גבול האבות)
מקורות
בראשית טו, יח; שמות כג, לא; דברים יא, כד; יהושע א, ד.
משנת תענית א, ג; שביעית ו, א; חלה ד, ח.
תוספתא תרומות ב, יב [ב, יא]; חלה ב, יא [ב, ט].
ירושלמי, שביעית פרק ו, סוף הלכה א (לו ע"ד, שורה 22)
בבלי גיטין ח, ע"א.
מדרש שמות רבה כג, ה (כג, ו); שיר השירים רבה ד, א, יח [ד, כ].
אלה תחומי ארץ ישראל, כמו שהובטחה לאבותינו, וכמו שתהיה לעתיד לבוא (עיין דברים יט, א-ט ובפרט פסוק ח). ואולם לא כל החבלים ולא כל המקומות בתוכה שווים בדרגת קדושתם ושייכותם לארץ ישראל.
כיוון שמימיהם לא זכו ישראל להוריש (כיבוש והתיישבות במשמע, להוציא ימי דוד ושלמה, שכבשו כיבוש של רדייה אבל לא יישבו) את הארץ הרחבה הזאת כולה. הרי חלק גדול ממנה היה תמיד בבחינת ארץ ישראל בכוח ולא בפועל; נחלה ראוייה ולא מוחזקת.
מבחינת קדושת הארץ וההלכות התלויות בה, גדולה מעלת ארץ ישראל שנכבשה בפועל (או שנצטוו לכובשה בפועל), מן השטחים, שהובטחו ולא נכבשו (כגון מזרח סוריה, עמון, ומואב ואדום; את הפרטים ראה להלן), ואף בשטח שנכבש ונתקדש בפועל, לא כל הגלילות שווים; גדולה מעלת הארץ שנתקדשה גם בימי עולי בבל, ממעלת הארץ, שנתקדשה רק פעם אחת, בימי עולי מצרים.
על פי הכללים האמורים, יש להגביל בתוך ארץ ישראל הגדולה, הנ"ל, את השטח שעולי מצרים נצטוו לכובשו, ובאותו השטח יש לחזור ולהגביל את התחום שנתקדש שוב על ידי עולי בבל.
ב. גבול יוצאי מצרים ונבואת יחזקאל
1. גבול יוצאי מצרים
ארץ ישראל של עולי מצרים משתרעת:
בדרום עד הקו: נחל מצרים (ואדי אל-עריש), קדש ברנע, דרום ים המלח, נחל ארנון.
במזרח: היא גובלת בארץ בני עמון (היבוק העליון) ובמדבר הסורי.
בצפון מזרח: היא עוברת על פני הר חרמון ומגיעה עד חצר עינן וצדד.
בצפון היא כוללת את סוריה המערבית, עד הקו הר ההר-לבוא חמת, שזהותם אינה בטוחה.
לפי פשוטם של דברי חז"ל בכמה מקומות, נראה כי רווחה דעה שזיהתה את הר ההר עם טורי אמנה הנ"ל וכללה את כל סוריה המערבית בתחום עולי מצרים. בעל "כפתור ופרח" מזהה את הר ההר עם הר אקרע בצפון סוריה המערבית. לסברת אחרים הר ההר הוא הקצה הצפוני של הלבנון, ולבוא חמת הוא דרך נהר אל-כביר, המובילה מאמצעיתו של חוף סוריה אל עבר חמת. לפי זה נכללה רק מחציתה הדרומית של סוריה המערבית בתחום עולי מצרים. זאת הארץ אשר ציוה ה' לעולי מצרים להורישה בימיהם ובדורות הבאים אחריהם.
גבולות יוצאי מצרים
מקורות
במדבר לד, א-יג; דברים ב, א-כג; דברים ג, ח; יהושע יב, א; שם יג, ג-ו.
משנת שביעית ו, א; חלה ד, ח; ירושלמי ומפרשים שם.
כפתור ופרח פרק יא. ועיין עוד: S. H. Isaacs, The Boundaries of the Holy Land, Chicago 1917
ובמראי המקום שציין. ועיין במאמר "משנת הגבולין" [לקמן, עמ' ...].
2. גבולות ארץ ישראל בנבואת יחזקאל
דומים בהיקפם לתחום עולי מצרים (פרט לעבר הירדן הדרומי), וכנראה אין הנביא מתכוון לאחרית הימים, עת ינחל ישראל את כל הארץ מים סוף עד הנהר פרת, כדבר התורה, אלא לתקופת ראשית הגאולה, לפני מלחמת גוג, שבה תהיה הארץ "חרבות נושבות עם מאֻסף מגוים (עיין יחזקאל לח, יב) ועדיין הגאולה אינה שלֵמה.
מקורות
יחזקאל מז, טו-כא; שם מח, א, כח; ועיין שם לד, ח-יג.
נמצאנו למדים, כי אין בין ארץ ישראל, שהובטחה לאבות, לבין גבול עולי מצרים, אלא סוריה הצפונית-מזרחית, (ויש אומרים אף הצפונית-מערבית) ודרום מזרח ארץ ישראל הכולל את ארץ עמון, מואב ואדום וחצי האי סיני, שעולי מצרים לא נצטוו לכובשם. הבדל זה, בין שני התחומין מתבטא גם ביטוי אתנוגרפי, שכן לא הובטחה לעולי מצרים, אלא ארצם של שבעה עממין, ואילו לאברהם, בברית בין הבתרים הוסיף הכתוב את הקיני, הקנזי והקדמוני, שלושה עמים מבני קדם, ששכנו על פני מזרחה וצפונה של ארץ ישראל. לדעה אחת של חז"ל אין קיני, קנזי וקדמוני אלא עמון ומואב ואדום, ולדעה אחרת הם התושבים הקדמונים של המחוזות, שנקראו בימי חז"ל: ערבייא נבטייא ושלמייא. ערבייא היא הפרובינציה הרומית Arabia המשתרעת מגבולות הארץ צפונה ומזרחה. נבטייא היא Nabataea דרומית לערבייא, מורחית לגלעד ולמואב. שלמייא היא ארץ השבט הערבי, המכונה בפי היוונים והרומאים Salmioi או Salmenoi בצפון המדבר הסורי. לדעה השלישית: דרמסקוס ועסיא ואפמיא כלומר, מחוז דמשק בצפון מזרח; מחוז עציון גבר (ביוונית Asia, בארמית עסיא) בדרום, על מפרץ אילת, ומחוז Apamea בסוריה הצפונית.1
מקורות
בראשית טו, יט; שמות ג, ח, יז; שם יג, ה; שם כג, כג, כח; שם לג, ב.
דברים ז, א; שם כ, יז; יהושע ג, י; שם יב, ח; שם כד, יא.
מדרש בראשית רבה מד, כג [מד, כז] (תיאודור-אלבק, עמ' 446); ילקוט שמעוני, רמז עח.
ירושלמי שביעית פרק ו, הלכה א (לו, ע"ב); קידושין פרק י, הלכה ט (סא, ע"ד).
בבלי בבא בתרא נו, ע"א.
רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ח, הלכה ג.
ג. תחומי עולי בבל2
1. התחום הכללי
תחום עולי בבל מקיף את כל שטח ארץ ישראל כמות שהוחזקה (כיבוש, ירושה וישיבה במשמע, בידי אבותינו בימי בית שני.
בצפון עבר הגבול מכברתא (חרבת כברסה) לאורך נחל געתון עד בית זניתא (חרבת זויניתה) - שלושתן סמוך לנהריה. משם צפונה לרמותא (בימינו רמיה על הגבול הצפוני, היא הרמה יהושע יט, כט). וליתיר (יעתר, צפונית לרמותא), משום מזרחה למרעשת (ברעשית צפונית מערבית לקדש נפתלי). משם נסב הגבול, בערך, לאורך נחל חג'ר ונחל קסימיה-ליטאני עד קצהו הצפוני של עמק עיון. אחר פונה הגבול מזרחה בשיפולי הר חרמון, בית סכות (אֶ-זַכִּיה) ובערך, לאורך נהר פרפר (אעוג') עד מדבר דמשק.
בנוגע לראשית הקו, בצפון מערב, חולקת משנת שביעית וסוברת שהיא אינה כברתא, כי אם כזיב (על שפת הים, צפונית לנהריה). לדעה שלישית (ר' ישמעאל ברבי יוסי), מתחיל הגבול הצפוני בלבלבן או לבנן (ראס אל אביד בקצה סולם צור), ומשם הוא עובר, כנראה, לרמותא הנ"ל.
במזרח עבר הגבול מרקם וחגר (בדרום מזרח דמשק), לאורך שפתה המערבית והדרומית של הטרכון (לג'ה) לסקה (בימינו שקה) ולנמרה (שתיהן בצפון הר הצלמון הוא הר הדרוזים), ומשם בתוך הררי צלמון עד נחל זרד (כנראה נחל דהב, הנקרא גם זידי)3 ולאורך הנחל עד "הדרך הגדולה ההולכת למדבר" (דרך דמשק-ערב). גבול המזרח מכאן ואילך הוא "הדרך הגדולה" עד אמצע הר שעיר, מקום שם מגיע קצה הקו עד העיר רקם גיאה, היא סלע אדום המכונה Petra, היא הפינה הדרומית-מזרחית של התחום.
בדרום עבר קו הגבול מסלע אדום לנחל מצרים ויצא הימה.
במזרח, כלולות אפוא, בתחום עולי בבל, חלק מעמון, כל מואב ומרבית אדום, שאבותינו החזיקו בהן בימי בית שני. אולם לא נכללו הללו בתוך התחום, אלא להודיעך, שהיה בהן יישוב יהודי חשוב בימים ההם, אך לעניין המצוות התלויות בארץ דינן שונה לגמרי מדין שאר חלקי ארץ ישראל שבתחום עולי בבל, כיוון שעולי מצרים לא הורשו לכבוש את עמון, מואב ואדום.
בנגב (מבאר שבע דרומה ועד נחל מצרים) לא היה בימי בית שני יישוב יהודי ניכר. אף על פי כן נכלל הנגב בתחום עולי בבל ונחשב ארץ ישראל לכל דבר. כנראה, משום שגם האוכלוסין הנוכרים לא היו מרובים שם.
במערב, הגבול הוא הים, משפך נחל מצרים עד כברתא (לפי משנת שביעית, עד כזיב ולדעת רבי ישמעאל ברבי יוסי עד לבלבן, כאמור).
בין אוכלוסי ארץ החוף, המעורבים, היו נוכרים מרובים. היישוב היהודי הצפוף הגיע, למעשה, עד דרום מזרח אשקלון בערך. משם דרומה תחום עזה וחבל גרר (גרריתיקי-גרריקי - Gerarike) היו מיושבים נוכרים. אף על פי כן גזרו עליהם חכמים וחייבום במיוחד, בכל המצוות התלויות בארץ. לא כן ערי החוף הגדולות אשקלון, קיסריה (בשמה הקדום מגדל שרשון), דור ועכו, שהיו חטיבות נוכריות מיוחדות, אשר לא נכללו בתוך תחום עולי בבל. הברייתא מדגישה, כי הגבול נסב מ"גינות אשקלון" בדרום העיר ל"פרשת אשקלון" (פרשת הדרכים, במקום שבו מסתעפת מדרך המלך נתיבה אל עבר אשקלון) במזרחה. כמו כן, עבר תחום עולי בבל על פני חומותיהן החיצוניות של קיסריה, דור ועכו ואילו הערים עצמן מחוץ לתחום.
אף שפת הים, בין עכו לכזיב, הייתה נוכרית ולא נכללה בתוך התחום. קו הגבול, עבר שם לאורך דרך עכו-כזיב, ממנה ולמזרח ארץ ישראל ממנה ולמערב מחוץ לתחום.
תחומי עולי בבל
מקורות
הברייתא של התחומין: ספרי דברים, פרק יא, פסוק כד. לפי נוסחא אחרת: תוספתא שביעית ד, יא [ד, ד-ה]; שם ד, ו [ד, ה-ו]; ירושלמי שביעית פרק ו, הלכה א (לו, ע"ג); ילקוט דברים תתעד; ועיין במאמרו של הפרופ' שמואל קליין ז"ל: "Das Tannaitische Grenzverzeichnis", HUCA, 5 (1928), p. 197 ובספר הישוב, ירושלים תרצ"ט, עמ' 159 ואילך.
למחלוקת בדבר הנקודה הצפונית-מערבית (כזיב, לבלבן), עיין: משנת שביעית ו, א; חלה ד, ח; תוספתא שביעית ד, ו [ד, ד]; תוס' אהלות יח, יד [יח, ח]; ועיין בדברי הפרופ' קליין ז"ל ב"קדם ויהדות", כתבי האוניברסיטה, כרך א, ירושלים תרפ"ד, עמ' 1, 8.
בדבר תחום עזה וגרר עיין: בראשית רבה סד, ג (תיאודור-אלבק, עמ' 702) [סד, ג]; ירושלמי שביעית פרק ו, הלכה א (לו ע"ג); ועיין מאמרו של ש' קליין, ארשת, א (תש"ד), עמ' קפב, הערה 5. [וראה המאמר "ארץ גרר" לקמן, עמ' ....].
בדבר אשקלון, קיסרי ועכו עיין: משנת גיטין א, א; תוספתא שם, א, ג [א, ז]; תוספתא אהלות יח, הלכות יג, יד, טז, יז, יח [יח, הלכות א, ז, ח, ט, י].
בדבר שפת הים בין עכו לכזיב עיין: תוספתא אהלות יח, יד [יח, ח]; ירושלמי שביעית, פרק ו, הלכה א (לו, ע"ב); בבלי גיטין ז ע"ב; ועיין "תבואות הארץ" לר' יוסף שוורץ, ירושלים תשכ"ח, עמ' 3 בהערה ובמאמרו של קליין, ארשת, א (תש"ד), עמ' קפה, הערה 13.
2. מובלעות
בתוך תחום עולי בבל הנזכר היו מובלעות של מרכזי יישוב נוכריים (כגון בית שאן, סוסיתא), שנחשבו מבחינת כמה הלכות, כחוץ לארץ, וחכמים פטרום מן המצוות התלויות בארץ. לעומת הללו היו חטיבות יישוב ישראלי צפוף, מחוץ לתחומי עולי בבל (כגון העיירות "האסורות" בתחום צור), שנחשבו כארץ ישראל, מבחינה הלכית, וחכמים חייבום במצוות התלויות בארץ. אם כן מה הועילו חכמים בתחומיהם? כל שבתוך התחום, חזקתו חייב (במצוות התלויות בארץ) עד שיוודע לך פטורו. כל שמחוץ לתחום, חזקתו פטור, עד שיוודע לך חיובו.
מקורות
תוספתא שביעית ד, הלכות ח, ט, י [ד, ה]; ירושלמי דמאי פרק ב, הלכה א (כב, ע"ג) , בבלי חולין ו, ע"ב; תוספתא דמאי א, ד; ועיין לעיל המקורות "בדבר שפת הים בין עכו לכזיב" , ועיין דברי הפרופ' קליין ז"ל בידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל, ו (תרצ"ט), עמ' 29 ואילך
ד. נחלה בלי מצרים
מלבד כל הגבולות האמורים, הרי כל הארצות, שכובשין ישראל במלך, על פי בית דין (כיבוש רבים), הריהן כארץ ישראל לכל דבר. והוא שכבשון אחרי כיבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה.
מקורות
ספרי דברים פרק יא, פסוק כד, רמב"ם הלכות מלכים ה, ו.4
הערות:
1. דעה רביעית, החולקת על הקודמות מעיקרה ומוציאה את הכתוב מידי פשוטו דורשת: אסיא (אנטוליה, אסיה הקדמית, בפי הרומים Asia) ותרקי (Trake, Thracia היא לשון הבלקן הגובלת באנטוליה). וקרתגינא (ארץ Carthago אשר בתוניס של ימינו). לפי מדרש זה אין קיני, קנזי וקדמוני הקבלה אתנוגרפית לתחומים הגיאוגרפיים שלעתיד לבוא, אלא הוספה עליהם, כלומר: מנהר מצרים עד הנהר הגדול, נהר פרת ונוסף עליהם: את הקיני, את הקנזי ואת הקדמוני.
2. [הדברים נכתבו טרם גילויה של כתובת רחוב, לפי נוסח הברייתא של התחומין שהוחזק אז מדויק ביותר, ועל פי הגהות מסברה, כמקובל במחקר השנים ההן. אולם, גילוי הכתובת פתח פרק חדש במחקר. נוסח הברייתא כפי שנתגלה בכתובת מאשר בדרך כלל את נוסחאות הברייתא שבספרים, ועוקר את רוב ההגהות שהוצעו קודם לכן. ראה י' זוסמן, "ברייתא דתחומי ארץ ישראל", תרביץ, מה (תשל"ו), עמ' 257-213.]
3. [אבל ראה זוסמן (לעיל הערה 2), עמ' 156-154.]
4. הרמב"ם מסכם את כל ענייני הגבולין בהלכות תרומות א, א-ט בכוח העיון והסברא. המציאות הארץ ישראלית הייתה נהירה בדורות ההם לבני חוץ לארץ, לפיכך הרבה מדבריו "אינם אלא באומד הדעת" וכו', כלשון תוספות יום טוב למשנת שביעית ו, א.
אופייניים בעניין זה דבריו של בעל "תפארת ישראל", הטורח לברר ולהסביר אחת המשניות העוסקות בגבולות הארץ, ואלה דבריו:
"וכדי להצדיק ולהבין דברי חז"ל אשר מפיהם אנו חיים, ועל דבריהם בחיק תורת ה' הורגנו כל היום, ולהבין תעלומת דבריהם הקדושים, לילות עמל מנינו לנו והחלב שינקנו משדי אם, תשפך לארץ כמרירה" (פירושו לשביעית פרק ו, משנה א).אין פלא, אפוא, כי במשך הזמן התרגלו לומדי התורה למיניהם, לדלג על עניינים ארצישראליים ובפרט על הלכות גבולות ותחומים. זכינו בתקופה זו ונפתחו לנו שערי ארץ ישראל. שביליה ושבילי שכונותיה נהירים בימינו לאנשים לא מעטים. הגיעה, אפוא, השעה, כי הציבור הרחב של הלמדנים וההוגים ותלמידי החכמים, יחזור ויתן דעתו לעניין זה כבימי קדם. ברם, המפה של ימינו אינה מדברת בלשון המקרא וחז"ל; יש לתרגם, אפוא, את שמות המקומות העתיקים ללשון הגיאוגרפיה השימושית של זמננו. וכדי לצרף את הנתונים הקדמונים לקווים מובנים על גבי המפה - על הלומד להבחין הבחֵן היטב בין סוגים שונים של תחומים ובין שיטות חלוקות, ולצאת על ידי כך מסבך של סתירות מדומות.
תמצית זו נועדה להראות כיצד משלבים את החומר הרב המפוזר על פני תורה שבכתב ותורה שבעל פה, בתוך מסגרת גיאוגרפית מדעית. כיצד עורכים את מסורת הגבולות המסועפת לסוגיה ולתקופותיה, כיצד מתרגמים שפת המקורות ללשון הגיאוגרפיה של דורנו, וכיצד מצרפים את השמות העתיקים לקווים ברורים על גבי המפה.
תכלית הדברים לשמש מורה דרך להועיל למורים, מעיינים ולמדנים, ולא למצות את הנושא הנדון לחוקרו ולחדש בו חידושים מדעיים, כי אם להבהיר את הדברים ולסכמם בחינת "אשר תשים לפניהם".
המפות המצורפות למאמר שורטטו אף הן מתוך המגמות האמורות. אין הן באות להעמיס על הקורא פרטים רבים, כי אם קווים מנחים כוללים, מסגרות שיטתיות ברורות ככל האפשר שהמעיין יכול להכניס לתוכן כל הפרטים הנוספים המעניינים אותו.
אשר למקורות, הרי צויינו בעיקר דברי המקרא וחז"ל, ומשהו מדברי פרשנים ששבילי הארץ היו נהירים להם. מספרות המחקר המסועפת צויינו אך מאמרים אחדים יסודיים הקרובים וצמודים ביותר למקורות.
א. גבולות ההבטחה (גבול האבות)
בדרום, מן הקו: ים סוף (מפרץ אילת-עקבה ומפרץ סואץ), נהר מצרים (הפלג המזרחי של שפך הנילוס שהשתפך לים בימי קדם, סמוך לפילוסיון ובימינו אינו קיים).
בצפון, על הקו: נהר פרת, טורי אמנה (הרי Taurus Amanus על גבול סוריה-אנטוליה).
במערב, מן הים הגדול.
במזרח, עד מדבריות ערב.
כל איי הים, שלפנים: מן הקו: טורי אמנה-נחל מצרים שייכים לארץ
גבולות ההבטחה (גבול האבות)
מקורות
משנת תענית א, ג; שביעית ו, א; חלה ד, ח.
תוספתא תרומות ב, יב [ב, יא]; חלה ב, יא [ב, ט].
ירושלמי, שביעית פרק ו, סוף הלכה א (לו ע"ד, שורה 22)
בבלי גיטין ח, ע"א.
מדרש שמות רבה כג, ה (כג, ו); שיר השירים רבה ד, א, יח [ד, כ].
אלה תחומי ארץ ישראל, כמו שהובטחה לאבותינו, וכמו שתהיה לעתיד לבוא (עיין דברים יט, א-ט ובפרט פסוק ח). ואולם לא כל החבלים ולא כל המקומות בתוכה שווים בדרגת קדושתם ושייכותם לארץ ישראל.
כיוון שמימיהם לא זכו ישראל להוריש (כיבוש והתיישבות במשמע, להוציא ימי דוד ושלמה, שכבשו כיבוש של רדייה אבל לא יישבו) את הארץ הרחבה הזאת כולה. הרי חלק גדול ממנה היה תמיד בבחינת ארץ ישראל בכוח ולא בפועל; נחלה ראוייה ולא מוחזקת.
מבחינת קדושת הארץ וההלכות התלויות בה, גדולה מעלת ארץ ישראל שנכבשה בפועל (או שנצטוו לכובשה בפועל), מן השטחים, שהובטחו ולא נכבשו (כגון מזרח סוריה, עמון, ומואב ואדום; את הפרטים ראה להלן), ואף בשטח שנכבש ונתקדש בפועל, לא כל הגלילות שווים; גדולה מעלת הארץ שנתקדשה גם בימי עולי בבל, ממעלת הארץ, שנתקדשה רק פעם אחת, בימי עולי מצרים.
על פי הכללים האמורים, יש להגביל בתוך ארץ ישראל הגדולה, הנ"ל, את השטח שעולי מצרים נצטוו לכובשו, ובאותו השטח יש לחזור ולהגביל את התחום שנתקדש שוב על ידי עולי בבל.
ב. גבול יוצאי מצרים ונבואת יחזקאל
1. גבול יוצאי מצרים
ארץ ישראל של עולי מצרים משתרעת:
בדרום עד הקו: נחל מצרים (ואדי אל-עריש), קדש ברנע, דרום ים המלח, נחל ארנון.
במזרח: היא גובלת בארץ בני עמון (היבוק העליון) ובמדבר הסורי.
בצפון מזרח: היא עוברת על פני הר חרמון ומגיעה עד חצר עינן וצדד.
בצפון היא כוללת את סוריה המערבית, עד הקו הר ההר-לבוא חמת, שזהותם אינה בטוחה.
לפי פשוטם של דברי חז"ל בכמה מקומות, נראה כי רווחה דעה שזיהתה את הר ההר עם טורי אמנה הנ"ל וכללה את כל סוריה המערבית בתחום עולי מצרים. בעל "כפתור ופרח" מזהה את הר ההר עם הר אקרע בצפון סוריה המערבית. לסברת אחרים הר ההר הוא הקצה הצפוני של הלבנון, ולבוא חמת הוא דרך נהר אל-כביר, המובילה מאמצעיתו של חוף סוריה אל עבר חמת. לפי זה נכללה רק מחציתה הדרומית של סוריה המערבית בתחום עולי מצרים. זאת הארץ אשר ציוה ה' לעולי מצרים להורישה בימיהם ובדורות הבאים אחריהם.
גבולות יוצאי מצרים
מקורות
משנת שביעית ו, א; חלה ד, ח; ירושלמי ומפרשים שם.
כפתור ופרח פרק יא. ועיין עוד: S. H. Isaacs, The Boundaries of the Holy Land, Chicago 1917
ובמראי המקום שציין. ועיין במאמר "משנת הגבולין" [לקמן, עמ' ...].
2. גבולות ארץ ישראל בנבואת יחזקאל
מקורות
נמצאנו למדים, כי אין בין ארץ ישראל, שהובטחה לאבות, לבין גבול עולי מצרים, אלא סוריה הצפונית-מזרחית, (ויש אומרים אף הצפונית-מערבית) ודרום מזרח ארץ ישראל הכולל את ארץ עמון, מואב ואדום וחצי האי סיני, שעולי מצרים לא נצטוו לכובשם. הבדל זה, בין שני התחומין מתבטא גם ביטוי אתנוגרפי, שכן לא הובטחה לעולי מצרים, אלא ארצם של שבעה עממין, ואילו לאברהם, בברית בין הבתרים הוסיף הכתוב את הקיני, הקנזי והקדמוני, שלושה עמים מבני קדם, ששכנו על פני מזרחה וצפונה של ארץ ישראל. לדעה אחת של חז"ל אין קיני, קנזי וקדמוני אלא עמון ומואב ואדום, ולדעה אחרת הם התושבים הקדמונים של המחוזות, שנקראו בימי חז"ל: ערבייא נבטייא ושלמייא. ערבייא היא הפרובינציה הרומית Arabia המשתרעת מגבולות הארץ צפונה ומזרחה. נבטייא היא Nabataea דרומית לערבייא, מורחית לגלעד ולמואב. שלמייא היא ארץ השבט הערבי, המכונה בפי היוונים והרומאים Salmioi או Salmenoi בצפון המדבר הסורי. לדעה השלישית: דרמסקוס ועסיא ואפמיא כלומר, מחוז דמשק בצפון מזרח; מחוז עציון גבר (ביוונית Asia, בארמית עסיא) בדרום, על מפרץ אילת, ומחוז Apamea בסוריה הצפונית.1
מקורות
דברים ז, א; שם כ, יז; יהושע ג, י; שם יב, ח; שם כד, יא.
מדרש בראשית רבה מד, כג [מד, כז] (תיאודור-אלבק, עמ' 446); ילקוט שמעוני, רמז עח.
ירושלמי שביעית פרק ו, הלכה א (לו, ע"ב); קידושין פרק י, הלכה ט (סא, ע"ד).
בבלי בבא בתרא נו, ע"א.
רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ח, הלכה ג.
ג. תחומי עולי בבל2
1. התחום הכללי
תחום עולי בבל מקיף את כל שטח ארץ ישראל כמות שהוחזקה (כיבוש, ירושה וישיבה במשמע, בידי אבותינו בימי בית שני.
בצפון עבר הגבול מכברתא (חרבת כברסה) לאורך נחל געתון עד בית זניתא (חרבת זויניתה) - שלושתן סמוך לנהריה. משם צפונה לרמותא (בימינו רמיה על הגבול הצפוני, היא הרמה יהושע יט, כט). וליתיר (יעתר, צפונית לרמותא), משום מזרחה למרעשת (ברעשית צפונית מערבית לקדש נפתלי). משם נסב הגבול, בערך, לאורך נחל חג'ר ונחל קסימיה-ליטאני עד קצהו הצפוני של עמק עיון. אחר פונה הגבול מזרחה בשיפולי הר חרמון, בית סכות (אֶ-זַכִּיה) ובערך, לאורך נהר פרפר (אעוג') עד מדבר דמשק.
בנוגע לראשית הקו, בצפון מערב, חולקת משנת שביעית וסוברת שהיא אינה כברתא, כי אם כזיב (על שפת הים, צפונית לנהריה). לדעה שלישית (ר' ישמעאל ברבי יוסי), מתחיל הגבול הצפוני בלבלבן או לבנן (ראס אל אביד בקצה סולם צור), ומשם הוא עובר, כנראה, לרמותא הנ"ל.
במזרח עבר הגבול מרקם וחגר (בדרום מזרח דמשק), לאורך שפתה המערבית והדרומית של הטרכון (לג'ה) לסקה (בימינו שקה) ולנמרה (שתיהן בצפון הר הצלמון הוא הר הדרוזים), ומשם בתוך הררי צלמון עד נחל זרד (כנראה נחל דהב, הנקרא גם זידי)3 ולאורך הנחל עד "הדרך הגדולה ההולכת למדבר" (דרך דמשק-ערב). גבול המזרח מכאן ואילך הוא "הדרך הגדולה" עד אמצע הר שעיר, מקום שם מגיע קצה הקו עד העיר רקם גיאה, היא סלע אדום המכונה Petra, היא הפינה הדרומית-מזרחית של התחום.
בדרום עבר קו הגבול מסלע אדום לנחל מצרים ויצא הימה.
במזרח, כלולות אפוא, בתחום עולי בבל, חלק מעמון, כל מואב ומרבית אדום, שאבותינו החזיקו בהן בימי בית שני. אולם לא נכללו הללו בתוך התחום, אלא להודיעך, שהיה בהן יישוב יהודי חשוב בימים ההם, אך לעניין המצוות התלויות בארץ דינן שונה לגמרי מדין שאר חלקי ארץ ישראל שבתחום עולי בבל, כיוון שעולי מצרים לא הורשו לכבוש את עמון, מואב ואדום.
בנגב (מבאר שבע דרומה ועד נחל מצרים) לא היה בימי בית שני יישוב יהודי ניכר. אף על פי כן נכלל הנגב בתחום עולי בבל ונחשב ארץ ישראל לכל דבר. כנראה, משום שגם האוכלוסין הנוכרים לא היו מרובים שם.
במערב, הגבול הוא הים, משפך נחל מצרים עד כברתא (לפי משנת שביעית, עד כזיב ולדעת רבי ישמעאל ברבי יוסי עד לבלבן, כאמור).
בין אוכלוסי ארץ החוף, המעורבים, היו נוכרים מרובים. היישוב היהודי הצפוף הגיע, למעשה, עד דרום מזרח אשקלון בערך. משם דרומה תחום עזה וחבל גרר (גרריתיקי-גרריקי - Gerarike) היו מיושבים נוכרים. אף על פי כן גזרו עליהם חכמים וחייבום במיוחד, בכל המצוות התלויות בארץ. לא כן ערי החוף הגדולות אשקלון, קיסריה (בשמה הקדום מגדל שרשון), דור ועכו, שהיו חטיבות נוכריות מיוחדות, אשר לא נכללו בתוך תחום עולי בבל. הברייתא מדגישה, כי הגבול נסב מ"גינות אשקלון" בדרום העיר ל"פרשת אשקלון" (פרשת הדרכים, במקום שבו מסתעפת מדרך המלך נתיבה אל עבר אשקלון) במזרחה. כמו כן, עבר תחום עולי בבל על פני חומותיהן החיצוניות של קיסריה, דור ועכו ואילו הערים עצמן מחוץ לתחום.
אף שפת הים, בין עכו לכזיב, הייתה נוכרית ולא נכללה בתוך התחום. קו הגבול, עבר שם לאורך דרך עכו-כזיב, ממנה ולמזרח ארץ ישראל ממנה ולמערב מחוץ לתחום.
תחומי עולי בבל
מקורות
למחלוקת בדבר הנקודה הצפונית-מערבית (כזיב, לבלבן), עיין: משנת שביעית ו, א; חלה ד, ח; תוספתא שביעית ד, ו [ד, ד]; תוס' אהלות יח, יד [יח, ח]; ועיין בדברי הפרופ' קליין ז"ל ב"קדם ויהדות", כתבי האוניברסיטה, כרך א, ירושלים תרפ"ד, עמ' 1, 8.
בדבר תחום עזה וגרר עיין: בראשית רבה סד, ג (תיאודור-אלבק, עמ' 702) [סד, ג]; ירושלמי שביעית פרק ו, הלכה א (לו ע"ג); ועיין מאמרו של ש' קליין, ארשת, א (תש"ד), עמ' קפב, הערה 5. [וראה המאמר "ארץ גרר" לקמן, עמ' ....].
בדבר אשקלון, קיסרי ועכו עיין: משנת גיטין א, א; תוספתא שם, א, ג [א, ז]; תוספתא אהלות יח, הלכות יג, יד, טז, יז, יח [יח, הלכות א, ז, ח, ט, י].
בדבר שפת הים בין עכו לכזיב עיין: תוספתא אהלות יח, יד [יח, ח]; ירושלמי שביעית, פרק ו, הלכה א (לו, ע"ב); בבלי גיטין ז ע"ב; ועיין "תבואות הארץ" לר' יוסף שוורץ, ירושלים תשכ"ח, עמ' 3 בהערה ובמאמרו של קליין, ארשת, א (תש"ד), עמ' קפה, הערה 13.
2. מובלעות
מקורות
ד. נחלה בלי מצרים
מקורות
הערות:
1. דעה רביעית, החולקת על הקודמות מעיקרה ומוציאה את הכתוב מידי פשוטו דורשת: אסיא (אנטוליה, אסיה הקדמית, בפי הרומים Asia) ותרקי (Trake, Thracia היא לשון הבלקן הגובלת באנטוליה). וקרתגינא (ארץ Carthago אשר בתוניס של ימינו). לפי מדרש זה אין קיני, קנזי וקדמוני הקבלה אתנוגרפית לתחומים הגיאוגרפיים שלעתיד לבוא, אלא הוספה עליהם, כלומר: מנהר מצרים עד הנהר הגדול, נהר פרת ונוסף עליהם: את הקיני, את הקנזי ואת הקדמוני.
2. [הדברים נכתבו טרם גילויה של כתובת רחוב, לפי נוסח הברייתא של התחומין שהוחזק אז מדויק ביותר, ועל פי הגהות מסברה, כמקובל במחקר השנים ההן. אולם, גילוי הכתובת פתח פרק חדש במחקר. נוסח הברייתא כפי שנתגלה בכתובת מאשר בדרך כלל את נוסחאות הברייתא שבספרים, ועוקר את רוב ההגהות שהוצעו קודם לכן. ראה י' זוסמן, "ברייתא דתחומי ארץ ישראל", תרביץ, מה (תשל"ו), עמ' 257-213.]
3. [אבל ראה זוסמן (לעיל הערה 2), עמ' 156-154.]
4. הרמב"ם מסכם את כל ענייני הגבולין בהלכות תרומות א, א-ט בכוח העיון והסברא. המציאות הארץ ישראלית הייתה נהירה בדורות ההם לבני חוץ לארץ, לפיכך הרבה מדבריו "אינם אלא באומד הדעת" וכו', כלשון תוספות יום טוב למשנת שביעית ו, א.