ח'ליל אל-רחמן - חברון
יבנה ג', תש"ב
כידוע, נקראת חברון בפי הערבים בשם "ח'ליל אל-רחמן". שם זה הוא מעיקרו כינוי של אברהם אבינו, שהיה "חבר הרחמן" כלומר ידיד ה'. הדבר מפליא, לכאורה, שכן מרבית המקומות העתיקים הידועים בארץ נקראים בפי הערבים בשמותיהם ההיסטוריים הקדומים. כגון: בית לחם, גבע, מכמש, ומדרום לחברון: כרמל, זיף, מעון, אשתמוע, יוטה ועוד הרבה. וכבר ציין זאת ר' אשתורי הפרחי, לפני כ-700 שנה:
כדי להגיע עד חקר דבר זה, מן הראוי כי נשאל את עצמנו תחילה: מניין להם לכובשים ולמתיישבים הערביים שמות עבריים-מקראיים עתיקים? מסתבר שלמדו אותם לא מתוך ספרים ומחקרים, כי אם פשוט מפי יושבי המקומות, שרבים מהם היו יהודים או יורשי היישוב היהודי הקדום. אמור מעתה: הכובשים-המתיישבים הערביים לא קראו שמות חדשים על מקומות ששמם העתיק היה קיים וידוע. ראיה לדבר, כי אפילו במקום שאימצו הערביים שמות לא עבריים, לא היו אלה לעתים שמות ערביים כי אם שמות יווניים-רומיים שהיו שגורים בפי יושבי המקומות באותו זמן. על-כן יקראו הערבים לשכם בשם נאבלס, בעקבות הכינוי הרומי של העיר - (Flavia) Neapolis, ולשומרון בשם סבסטיה היא Sebaste, וכיוצא בהם הרבה.
הקשר הרצוף בין היישוב היהודי ויורשיו לבין היישוב הערבי יש בו כדי להסביר כמה תופעות מעניינות של גלגולי מסורות מקומיות. פעמים שאתה מוצא כי שם או מסורת מקומית שבפי הערביים מצויים גם במדרש חז"ל. הנה למשל, מקום בנחלת יששכר, לא הרחק מהר תבור, ושמו כסלות (יהושע יט, יח) או כסלת תבר (שם, יב). בפי הערבים נקרא המקום בשם אכסאל. ואם תשאל א' נוספת זו מניין? הרי תמצא צורה זו ממש בא' נוספת במדרש בראשית רבה (צט, יב על הפסוק "יששכר חמור גרם"). ושוב: מובן שהמתיישבים הערביים לא שאלו את השם מתוך המדרש. מפי יושבי המקום היהודים למדו את השם חכמי המדרש מחד, והכובשים הערביים מאידך.
כיוצא בזה מספר הגיאוגרף הערבי מוקדסי, לפני כ1000- שנה, כי את צוער שבדרום ים המלח מכנים בשם "גיהנום", בגלל אקלימה הקשה ומימיה הרעים. וראה זה פלא: אותו דבר ממש אנו שומעים מאות שנים קודם לכן מפי חז"ל (ספרי דברים, שנז): "הראה הקב"ה למשה גיהנום סמוכה לצוער". מוקדסי היה איש מלומד, ואף על פי כן אין להניח שלמד את הדבר מפי המדרש. הוא היה חוקר-נוסע ודרכו הייתה לתאר מה שראה ושמע במקומות שעבר בהם. אמור מעתה: גם כאן לפנינו מסורת מקומית של יהודים, שעברה מצד אחד למדרש חז"ל ומצד שני אל הכובש-המתיישב הערבי. והרי תעודות וממצאים מעידים, כי בצוער נתקיים היישוב היהודי מאות בשנים אחרי החורבן, אל נכון, עד הכיבוש הערבי ממש.
עין דור של שאול המלך (יהושע יז, יא; שמ"א כח, ז) נקראת בערבית אנדור. כיצד נהפכה ע' ל-א'? והרי הערביים מבטאים אותיות גרוניות ומבדילים היטב בין א' ל-ע'? אכן, אילו למדו את השם מן המקרא, היו בוודאי קוראים עין דור. ברם, הם למדו מן יושבי המקום וכבר העידו חז"ל בכמה מקומות, כי יושבי הגליל היהודים "היו עושין עיינין אלפין".
נראים הדברים כי המתיישבים הערביים, ששמעו את שם מקומם מפי האוכלוסין הוותיקים, לא בכל מקרה שמרוהו כצורתו. לפעמים שינוהו לפי טעמם ולפעמים אף תרגמוהו לערבית. זהו, כנראה פשר השם "תל אל-קאדי" (קאצי), שאינו אלא תרגום השם העברי העתיק דן (קאדי - דיין, שופט). הקצה הצפוני של "סולם צור" נקרא בפי חז"ל בשם: לבנן או לבלבן, ואילו הערבים יקראו לו ראס אל אביד (אביצ), כלומר הראש הלבן. אותו שם תרגמו הצלבנים ללטינית וקראו למקום Album Promontorium. דוגמה מעניינת לנוהג זה הוא שמה של העיר ההלניסטית Capitolias (העיר הראשה). מו"ר פרופ' שמואל קליין זצ"ל הוכיח, כי שמה הקדום של אותה עיר בעבר הירדן (לא הרחק מאִרְבִּד של ימינו) היה בי רישא ובערבית עד היום בית ראס.
מעתה רשאים אנו לחזור לעיר האבות לעיר האבות ולשמה "הערבי" ח'ליל אל רחמן.
שנינו בבראשית רבה פד, יג (ובמקומות מקבילים בדברי חז"ל):
הנקודה החשובה לגבינו היא מדרש השם "חברון", הרומז לפי האגדה לאברהם אבינו שהוא "חבר נאה" של הקב"ה. תרגומו הערבי של התואר "חבר" של הקב"ה הוא ח'ליל אל-רחמן. ברם, מובן שלא שאלו הכובשים-המתיישבים הערביים את השם מן המדרש כי אם מן היהודים יושבי חברון. קינה עתיקה מתקופת הביזאנטים מאוצרות הגניזה מזכירה את "כפר חברונה" שהיו בה "חכמים סופרים בתורה ובתורת כהנים מהירים". בחברון נמצאו גם שרידי בית-כנסת מתקופת האמוראים. משמע, שהיישוב היהודי בחברון עמד על תלו במאות השנים שלאחר החורבן.
יתר על כן, אפשר לעמוד גם על מקור התהוותו של מדרש השם חברון - "חבר נאה" בקרב יהודי חברון. חכם נוצרי בן המאה החמישית ושמו Sozomenos מספר, כי בחברון היו נערכות בימיו חגיגות עממיות בכל קיץ. "שם יחוגו עד היום ילידי המקום ואנשי ארץ ישראל הרחוקים יותר ואנשי צור וערביים חג נהדר בכל שנה בעונת הקיץ. רבים מאוד באים גם לשם מסחר, מקח וממכר כי החגיגה נוגעת מאוד לכולם. ליהודים - מפני שמתפארים באברהם אביהם, לעובדי האלילים - על שום הופעת המלאכים, ולנוצרים - מפני שכבר אז הופיע לצדיק מי שעתיד היה להתגלות".
מדבריו אלה של סוזומינוס למדנו, כי באותם הדורות שקדמו לכיבוש הערבי, הייתה העיר קדושה לבני כל הדתות בארץ. באותן חגיגות עם בקיץ בוודאי לא חסרו מדנים ודברי התנצחות, וכרגיל במקומות כגון אלה תבעה לעצמה כל דת וכל כת זכות יתר בקדושת העיר. היהודים "שמתפארים באברהם אביהם" טענו אל נכון, כי כל עיקרה של קדושת חברון אינה אלא בגין אברהם אביהם, וכדי לחזק טענה זו ולתת לה תוקף יתר מצאו לה סימוכין גם בשם העיר. כך נוצר מדרש השם חברון - חבר נאה של הקב"ה בקרב היישוב היהודי של חברון.
מפי יושבי חברון היהודים למד חכם האגדה רבי אחא פירוש אגדי נאה זה של השם חברון. והרי שמענו כי בין החברונים באותה תקופה היו גם "חכמים וסופרים בתורה". לא הייתה אפוא כל סיבה לזלזל בהם ובמסורותיהם. מאידך, שמעו גם הכובשים הערביים של העיר, כי השם העברי העתיק חברון רומז לאברהם שהיה "חבר" של הקב"ה, לפיכך תרגמו את השם חברון - ח'ליל אל-רחמן עד היום הזה.
הקראי דניאל אלקומסי מקטרג במאה התשיעית על היהודים המשתתפים בחגיגות ההן עם הגויים. מכאן שהייתה זו מציאות שהאריכה ימים רבים. ניתן לומר, כי השם "הערבי" ח'ליל אל-רחמן אינו אלא זכר ליישובה היהודי של עיר האבות שהתמיד בה מימי בית שני ועד ימי הצלבנים.
תולדות היישוב היהודי בחברון בתקופה הביזאנטית יש בהן, כפי שראינו, כדי להאיר ולהסביר עניינים שונים במציאותה של חברון עד היום הזה. הבה ננסה אפוא לפתור עוד תעלומה אחת בדרך זו. הנכנס בימינו לבניין המתנשא על מערת המכפלה מופתע לראות. כי במסגד המצוי שם (והוא מעיקרו כנסייה ביזאנטית-צלבנית) ישנם אך שני ציונים והם מציינים והם מציינים את מקום קברי יצחק ורבקה (הקברים עצמם הם כידוע במערה שמתחת לבניין). ציוני אברהם ושרה הם במבוא הפונה צפונה לחצר. ואילו ציוני יעקב ולאה מחוץ למסגד, מעבר לחצר. מה פשרה של תופעה תמוהה זו? מדוע לא נבנה הבניין מעל לששת הקברים?
נדמה כי את ההסבר למציאות משונה זו אנו מוצאים שוב באותה תקופה. נוסע נוצרי בשם אנטונינוס פלקנטינוס, שסייר בארץ במאה השישית (כ-50 שנה לפני הכיבוש הערבי) מספר, כי על מערת המכפלה בנויה בימיו בסיליקה: "בתווך עוברת מחיצה. מצד אחד נכנסים הנוצרים ומצד אחד היהודים".
בסוף התקופה הביזאנטית היה אפוא האתר מחולק בין הנוצרים השליטים לבין היהודים בני אברהם יצחק ויעקב. מסתבר, כי החלוקה לא הייתה טכנית גרידא כי אם מעיקרה, או ברבות הימים, נתלוותה לה גם מסורת פרסונאלית. הנוצרים הניחו ליהודים את יעקב-ישראל אביהם, לפיכך נשאר מקום קבר יעקב ולאה מחוץ לכנסייה. את יתר האבות נטלו הנוצרים ובנו עליהם את הכנסייה. קרוב לוודאי שעל-פי הסכם החלוקה הייתה ליהודים זכות גישה מסוימת גם למקום קברי אברהם ושרה. לפיכך נמצאים הללו בפתח הכנסייה ולא בתוכה ממש. אחרי הכיבוש הערבי הפכה הכנסייה, כמות שהוא, למסגד ואולם המוסלמים לא טרחו לשנות את חלוקת השטח הפנימי והיא מעידה עד היום על מציאות יהודית בת 1500 שנה.
"שמות העיירות והנהרות הכתובים בכתבי הקודש שבכתב ושבעל-פה מעט הוא מה שנשתנה בין הישמעאלים... הארץ לעולם עומדת והשינוי בשמות מעט הוא".נשאלת אפוא השאלה מה ראו הערבים לסטות ממנהגם דווקא כאן, לזנוח את השם ההיסטורי העתיק חברון ולקרוא לעיר קדומה ומפורסמת זו שם חדש?
כדי להגיע עד חקר דבר זה, מן הראוי כי נשאל את עצמנו תחילה: מניין להם לכובשים ולמתיישבים הערביים שמות עבריים-מקראיים עתיקים? מסתבר שלמדו אותם לא מתוך ספרים ומחקרים, כי אם פשוט מפי יושבי המקומות, שרבים מהם היו יהודים או יורשי היישוב היהודי הקדום. אמור מעתה: הכובשים-המתיישבים הערביים לא קראו שמות חדשים על מקומות ששמם העתיק היה קיים וידוע. ראיה לדבר, כי אפילו במקום שאימצו הערביים שמות לא עבריים, לא היו אלה לעתים שמות ערביים כי אם שמות יווניים-רומיים שהיו שגורים בפי יושבי המקומות באותו זמן. על-כן יקראו הערבים לשכם בשם נאבלס, בעקבות הכינוי הרומי של העיר - (Flavia) Neapolis, ולשומרון בשם סבסטיה היא Sebaste, וכיוצא בהם הרבה.
הקשר הרצוף בין היישוב היהודי ויורשיו לבין היישוב הערבי יש בו כדי להסביר כמה תופעות מעניינות של גלגולי מסורות מקומיות. פעמים שאתה מוצא כי שם או מסורת מקומית שבפי הערביים מצויים גם במדרש חז"ל. הנה למשל, מקום בנחלת יששכר, לא הרחק מהר תבור, ושמו כסלות (יהושע יט, יח) או כסלת תבר (שם, יב). בפי הערבים נקרא המקום בשם אכסאל. ואם תשאל א' נוספת זו מניין? הרי תמצא צורה זו ממש בא' נוספת במדרש בראשית רבה (צט, יב על הפסוק "יששכר חמור גרם"). ושוב: מובן שהמתיישבים הערביים לא שאלו את השם מתוך המדרש. מפי יושבי המקום היהודים למדו את השם חכמי המדרש מחד, והכובשים הערביים מאידך.
כיוצא בזה מספר הגיאוגרף הערבי מוקדסי, לפני כ1000- שנה, כי את צוער שבדרום ים המלח מכנים בשם "גיהנום", בגלל אקלימה הקשה ומימיה הרעים. וראה זה פלא: אותו דבר ממש אנו שומעים מאות שנים קודם לכן מפי חז"ל (ספרי דברים, שנז): "הראה הקב"ה למשה גיהנום סמוכה לצוער". מוקדסי היה איש מלומד, ואף על פי כן אין להניח שלמד את הדבר מפי המדרש. הוא היה חוקר-נוסע ודרכו הייתה לתאר מה שראה ושמע במקומות שעבר בהם. אמור מעתה: גם כאן לפנינו מסורת מקומית של יהודים, שעברה מצד אחד למדרש חז"ל ומצד שני אל הכובש-המתיישב הערבי. והרי תעודות וממצאים מעידים, כי בצוער נתקיים היישוב היהודי מאות בשנים אחרי החורבן, אל נכון, עד הכיבוש הערבי ממש.
עין דור של שאול המלך (יהושע יז, יא; שמ"א כח, ז) נקראת בערבית אנדור. כיצד נהפכה ע' ל-א'? והרי הערביים מבטאים אותיות גרוניות ומבדילים היטב בין א' ל-ע'? אכן, אילו למדו את השם מן המקרא, היו בוודאי קוראים עין דור. ברם, הם למדו מן יושבי המקום וכבר העידו חז"ל בכמה מקומות, כי יושבי הגליל היהודים "היו עושין עיינין אלפין".
נראים הדברים כי המתיישבים הערביים, ששמעו את שם מקומם מפי האוכלוסין הוותיקים, לא בכל מקרה שמרוהו כצורתו. לפעמים שינוהו לפי טעמם ולפעמים אף תרגמוהו לערבית. זהו, כנראה פשר השם "תל אל-קאדי" (קאצי), שאינו אלא תרגום השם העברי העתיק דן (קאדי - דיין, שופט). הקצה הצפוני של "סולם צור" נקרא בפי חז"ל בשם: לבנן או לבלבן, ואילו הערבים יקראו לו ראס אל אביד (אביצ), כלומר הראש הלבן. אותו שם תרגמו הצלבנים ללטינית וקראו למקום Album Promontorium. דוגמה מעניינת לנוהג זה הוא שמה של העיר ההלניסטית Capitolias (העיר הראשה). מו"ר פרופ' שמואל קליין זצ"ל הוכיח, כי שמה הקדום של אותה עיר בעבר הירדן (לא הרחק מאִרְבִּד של ימינו) היה בי רישא ובערבית עד היום בית ראס.
מעתה רשאים אנו לחזור לעיר האבות לעיר האבות ולשמה "הערבי" ח'ליל אל רחמן.
שנינו בבראשית רבה פד, יג (ובמקומות מקבילים בדברי חז"ל):
"וישלחו מעמק חברון (בר' לז, כד) והלא אין חברון אלא בהר? אמר רבי אחא: להשלים העצה העמוקה שנתן הקב"ה בינו ובין חבר נאה שקבור בחברון - 'ועבדום וענו אותם'" (בר' טו, יג).המדרש מסביר כי יוסף נשלח מחברון אל אחיו (ונמכר למצרים) כדי שיתקיים דבר ה' לאברהם: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". דבר ה' לאברהם רמוז בביטוי "מעמק חברון", שמשמעותו האגדית "העצה העמוקה של הקב"ה בינו ובין חבר נאה שקבור בחברון".
הנקודה החשובה לגבינו היא מדרש השם "חברון", הרומז לפי האגדה לאברהם אבינו שהוא "חבר נאה" של הקב"ה. תרגומו הערבי של התואר "חבר" של הקב"ה הוא ח'ליל אל-רחמן. ברם, מובן שלא שאלו הכובשים-המתיישבים הערביים את השם מן המדרש כי אם מן היהודים יושבי חברון. קינה עתיקה מתקופת הביזאנטים מאוצרות הגניזה מזכירה את "כפר חברונה" שהיו בה "חכמים סופרים בתורה ובתורת כהנים מהירים". בחברון נמצאו גם שרידי בית-כנסת מתקופת האמוראים. משמע, שהיישוב היהודי בחברון עמד על תלו במאות השנים שלאחר החורבן.
יתר על כן, אפשר לעמוד גם על מקור התהוותו של מדרש השם חברון - "חבר נאה" בקרב יהודי חברון. חכם נוצרי בן המאה החמישית ושמו Sozomenos מספר, כי בחברון היו נערכות בימיו חגיגות עממיות בכל קיץ. "שם יחוגו עד היום ילידי המקום ואנשי ארץ ישראל הרחוקים יותר ואנשי צור וערביים חג נהדר בכל שנה בעונת הקיץ. רבים מאוד באים גם לשם מסחר, מקח וממכר כי החגיגה נוגעת מאוד לכולם. ליהודים - מפני שמתפארים באברהם אביהם, לעובדי האלילים - על שום הופעת המלאכים, ולנוצרים - מפני שכבר אז הופיע לצדיק מי שעתיד היה להתגלות".
מדבריו אלה של סוזומינוס למדנו, כי באותם הדורות שקדמו לכיבוש הערבי, הייתה העיר קדושה לבני כל הדתות בארץ. באותן חגיגות עם בקיץ בוודאי לא חסרו מדנים ודברי התנצחות, וכרגיל במקומות כגון אלה תבעה לעצמה כל דת וכל כת זכות יתר בקדושת העיר. היהודים "שמתפארים באברהם אביהם" טענו אל נכון, כי כל עיקרה של קדושת חברון אינה אלא בגין אברהם אביהם, וכדי לחזק טענה זו ולתת לה תוקף יתר מצאו לה סימוכין גם בשם העיר. כך נוצר מדרש השם חברון - חבר נאה של הקב"ה בקרב היישוב היהודי של חברון.
מפי יושבי חברון היהודים למד חכם האגדה רבי אחא פירוש אגדי נאה זה של השם חברון. והרי שמענו כי בין החברונים באותה תקופה היו גם "חכמים וסופרים בתורה". לא הייתה אפוא כל סיבה לזלזל בהם ובמסורותיהם. מאידך, שמעו גם הכובשים הערביים של העיר, כי השם העברי העתיק חברון רומז לאברהם שהיה "חבר" של הקב"ה, לפיכך תרגמו את השם חברון - ח'ליל אל-רחמן עד היום הזה.
הקראי דניאל אלקומסי מקטרג במאה התשיעית על היהודים המשתתפים בחגיגות ההן עם הגויים. מכאן שהייתה זו מציאות שהאריכה ימים רבים. ניתן לומר, כי השם "הערבי" ח'ליל אל-רחמן אינו אלא זכר ליישובה היהודי של עיר האבות שהתמיד בה מימי בית שני ועד ימי הצלבנים.
תולדות היישוב היהודי בחברון בתקופה הביזאנטית יש בהן, כפי שראינו, כדי להאיר ולהסביר עניינים שונים במציאותה של חברון עד היום הזה. הבה ננסה אפוא לפתור עוד תעלומה אחת בדרך זו. הנכנס בימינו לבניין המתנשא על מערת המכפלה מופתע לראות. כי במסגד המצוי שם (והוא מעיקרו כנסייה ביזאנטית-צלבנית) ישנם אך שני ציונים והם מציינים והם מציינים את מקום קברי יצחק ורבקה (הקברים עצמם הם כידוע במערה שמתחת לבניין). ציוני אברהם ושרה הם במבוא הפונה צפונה לחצר. ואילו ציוני יעקב ולאה מחוץ למסגד, מעבר לחצר. מה פשרה של תופעה תמוהה זו? מדוע לא נבנה הבניין מעל לששת הקברים?
נדמה כי את ההסבר למציאות משונה זו אנו מוצאים שוב באותה תקופה. נוסע נוצרי בשם אנטונינוס פלקנטינוס, שסייר בארץ במאה השישית (כ-50 שנה לפני הכיבוש הערבי) מספר, כי על מערת המכפלה בנויה בימיו בסיליקה: "בתווך עוברת מחיצה. מצד אחד נכנסים הנוצרים ומצד אחד היהודים".
בסוף התקופה הביזאנטית היה אפוא האתר מחולק בין הנוצרים השליטים לבין היהודים בני אברהם יצחק ויעקב. מסתבר, כי החלוקה לא הייתה טכנית גרידא כי אם מעיקרה, או ברבות הימים, נתלוותה לה גם מסורת פרסונאלית. הנוצרים הניחו ליהודים את יעקב-ישראל אביהם, לפיכך נשאר מקום קבר יעקב ולאה מחוץ לכנסייה. את יתר האבות נטלו הנוצרים ובנו עליהם את הכנסייה. קרוב לוודאי שעל-פי הסכם החלוקה הייתה ליהודים זכות גישה מסוימת גם למקום קברי אברהם ושרה. לפיכך נמצאים הללו בפתח הכנסייה ולא בתוכה ממש. אחרי הכיבוש הערבי הפכה הכנסייה, כמות שהוא, למסגד ואולם המוסלמים לא טרחו לשנות את חלוקת השטח הפנימי והיא מעידה עד היום על מציאות יהודית בת 1500 שנה.