משלי ל, כד-כח

מתוך: עז לדוד - ספר בן גוריון (כתבי החברה לחקר המקרא בישראל ט"ו),

"ארבעה הם קטני ארץ, והמה חכמים מחכמים.
הנמלים עם לא עז, ויכינו בקיץ לחמם.
שפנים עם לא עצום, וישימו בסלע ביתם.
מלך אין לארבה, ויצא חצץ כלו.
שממית בידים תתפש, והיא בהיכלי מלך" (מש' ל, כד-כח).

בצדק הדגישו כמה מן הפרשנים, כי הכתוב מתאר כאן בנאמנות סגולות טבעיות ממש. במשלי החיות של המקרא טרם הפכו בעלי-החיים לסמלים תלושים של מידות אנושיות כמו במשלים הספרותיים המערביים, ואפילו ברבים ממשלי איסופוס.

הנמלים אוגרות באמת את מאכלן בימי הקיץ. והשפן, שהוא, כידוע בימינו, Hyrax syriacus (ולא מין ארנבת, כפי שחשבו הטועים), שוכן בנקרות סלעים תלולים במדבר יהודה (עיין גם תהלים קד, יח). הארבה יוצא חוצץ, היינו ערוך גדודים גדודים עצומים (חצץ = חלק, ערך, עיין שופטים ה, יא; איוב כא, כא), "כעם עצום ערוך מלחמה" (יואל ב, ה). והשממית, אל נכון הלטאה המכונה Gecko, מצויה בארץ בכל בניין, אפילו בהיכלי פאר, הודות לדיסקות ההידבקות שבאצבעותיה. אותן דיסקות פועלות בדומה לכוסות רוח, הן מתרוקנות מאווירן ומצמידות את רגלי הלטאה למקומן. על-ידי כך יכולה השממית להלך לבטח על גבי קירות זקופים וחלקים, ואפילו על התקרה כשגבה למטה. חלוקות הדעות לגבי משמעותו של המשל וכוונתו. עקב התיאור הזואולוגי הריאליסטי סובר גמזר, כאמור, שלפנינו משל חכמה שעיקרו תיאור ענייני מקצועי של בעלי-חיים, אך יש בו גם רמז קל של לקח לבני-אדם, היינו שיש חשיבות גם לדבר הקטן. בדומה לו אומר טוי, שייתכן כי הכתוב מתכוון לרמוז, שההצלחה אינה תלויה דווקא בגודל, אף על פי שאין במשל זיקה מפורשת לחיי בני-אדם. פרשנים אחרים סוברים, כי על אף הצביון הנאטוראלי, העיקר הוא מוסר ההשכל ולא ידיעת הטבע. זו דעתם של מרבית המפרשים המסורתיים העבריים ומקצת מן החדשים, כגון גרינסטון, ההולך בדרך כלל בעקבות טוי, אך ניסוחו נוטה להדגיש את הצד של הלקח האנושי. הוא טוען , שהכתוב בחר בארבעת בעלי-החיים "הקטנים והחלשים ביותר, המצטיינים, עם זה, בזריזותם ובכושרם. מוסר ההשכל גלוי כמעט: לא בגודל ולא בחוזק סוד ההצלחה".

קשה להסכים להנחה, כי הקריטריון של בחירת בעלי-החיים הוא קטנות וחולשה. השפן ודאי אינו גדול וחזק ביותר, אך לעומת הנמלה, ואפילו לעומת הארבה והשממית, הריהו ענק, וקל להצביע בעולם החי על יצורים קטנים יותר, המצטיינים בכושר מיוחד או בסגולה מפליאה (כגון העכביש, הדבורה, הצרעה, העקרב). הארבעה נבחרו אמנם מבין בעלי-החיים הקטנים (קטני ארץ), אבל לא הקטנות גורמת. מסתבר, שיש כאן צד שווה כלשהו, המשמש חוט מחשבה מאחד בין ארבעת קטני ארץ.

והנה, הפרשנות לא נתנה דעתה די הצורך למושגים מנחים, החוזרים בכל חרוז מחרוזי המשל:

"ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחכמים
הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם
שפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם
מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו
שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך."

אחדים מן המפרשים עמדו אמנם כלאחר יד על המלה עם, המציינת לדעתם את האופי החברתי המאורע של הנמלים והשפנים (דווקא השפנים, ולא הארבה, אתמהה!). ברם, לא עם בלבד יש כאן, ולא ללמד על הנמלים והשפנים בלבד, כי אם, כפי שהובלט למעלה, יש כאן פעמיים עם, פעמיים מלך, ופעם ארץ - כולם ביטויים המביעים ממשל, ארגון ממלכתי. על- ידי חמשת הביטויים המנחים האלה, ביטוי לחרוז, ביטוי לחרוז - הטביע הכתוב צביון של הגות ממלכתית על כל השיר. ביטויים מנחים אלה נאים אמנם במידה לא מעטה גם לבעלי- החיים, היינו למשל, אך עיקר כוונתם לנמשל, לחברה האנושית ולסדריה.

אשר ל"עם" ו"מלך", הרי משמעותם ברורה. "ארץ" היא מילה שכיחה, וגוני משמעותה מרובים. אולם הצירוף "קטני ארץ" שייך אל נכון לסידרת ביטויים מיוחדת: "מושל ארץ", "עתודי ארץ", "נכבדי ארץ", "שופטי ארץ", "זקני ארץ", ואחרון אחרון: "מלכי ארץ", או "מלכים ויועצי ארץ". הצד השווה בכל הצירופים האמורים, שהם כינויים למעמדות בתוך החברה האנושית המאורגנת, ומשמעותה של "ארץ" במסגרות אלה היא, ארגון ממלכתי, מדינה ובראשה מלך ועושי דברו. אותה משמעות נודעת ל"ארץ" גם בצירופים אחרים דומים. כגון "ארץ ממשלתו", "למי ארץ", "מלך במשפט יעמיד ארץ", וכיוצא בהם עוד.

מותר אפוא להניח כי הביטויים ארץ... עם... עם... מלך... מלך הם מושגים מנחים, שבהם גנוזה משמעותו של המשל ועיקר מגמתו. נכון, שלפנינו ארבעה בעלי-חיים קטנים מיוחדים, איש וסגולתו המופלאה, אך לא זה העיקר, אלא העובדה, כי ארבעת קטני הארץ ממלאים על הצד הטוב ביותר את ארבעת תפקידי היסוד של הממשל האנושי הטוב. זהו הצד השווה שלהם. עיסוקו של כל אחד מארבעת הקטנים המחוכמים הוא מעין אחד התפקידים היסודיים של הממלכה: אותם קטנים מחוכמים מצליחים לבצע מה שגדולים ותקיפים בחברה האנושית לא תמיד יכולים.
זוהי פונקציה מעין הכלכלה הלאומית בחברה האנושית, והרי זה אחד הדברים שבהם נבחנת חכמתו של השלטון האנושי, ככתוב:

"ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים... וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע... ולא תכרת הארץ ברעב... ויאמר פרעה אל יוסף... אין נבון וחכם כמוך" (בר' מא, לג-לט).

אולם הנהגת כלכלה נכונה, מתוכננת, אינה אפשרית, אלא אם עושים אותה בתוקף ובעוז:

"על פיך ישק כל עמי, רק הכסא אגדל ממך. ויאמר פרעה... ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים. ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף... וישם רבד הזהב על צוארו... אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים" (שם, מ-מד).

הנמלים עם לא עז תוקף אין להן, אך בזכות חכמתן כי רבה לחמן נכון תמיד מבעוד מועד.
ביתם של עם השפנים בסלע רומז לפעולות הבנייה והביצור הכבירות של מלכי קדם הגדולים. מבצרים אדירים ובנייני פאר הם גולת הכותרת של הממלכות במזרח הקדמון. אך הונח לדוד אחרי כיבוש ירושלים, ביקש לבנות בית לה' (שמ"ב ז). הדבר יצא לפועל, כידוע, בימי שלמה בנו, שחרג מן המסגרת של המלך הישראלי השולט בעמו. הוא היה "מלך גדול", השולט באימפריה רחבת ידים, בדומה למלכי מצריים, חת, אשור:

"ויהי לשלמה שבעים אלף נשא סבל ושמנים אלף חצב בהר... ויצו המלך ויסעו אבנים גדלות, אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית... ויבן הבית לה'... ואת ביתו בנה שלמה שלש עשרה שנה... ואת המלוא ואת חומת ירושלים ואת חצר ואת מגדו... ויבן שלמה את גזר ואת בית חרון תחתון, ואת בעלת ואת תדמור במדבר... ואת כל ערי המסכנות... ואת ערי הרכב ואת ערי הפרשים ואת חשק שלמה אשר חשק לבנות בירושלם ובלבנון ובכל ארץ ממשלתו".

הכתוב מלמדנו ברורות - ומרובים הדוקומנטים ההיסטוריים המקבילים, המאשרים זאת - כי אך מלך גדול של עם עצום על פני ארץ רבה יכול בימים ההם לעשות מעשים כמו אלה ו"לשים בסלע ביתו".

ואולם, בנייה אינה עניין של עוצמה ממלכתית בלבד, היא מעידה גם על חכמה. תגלת פלאסר מתפאר:

"אדון האלים, השר נודינות (אאה) נתן לי חכמה ודעת ותבונה בהירה ואבן בכלח בית ארזים ואולם. כמעשה היכל חתי, להתענג בו".

גם במקרא יש רמז לחכמת הבנייה, התכנון והקישוט. הכתוב מעיד על האומן שעשה לשלמה את עמודי הנחושת יכין ובועז, את הכיורות והמכונות:

"וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת לעשות כל מלאכה" (מל"א ז, יד),

וכיוצא בו באוהל מועד:

"ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ועשו את כל אשר צויתך. את אהל מועד ואת הארן" וגו'
(שמ' לא, ו-ז).

שפנים עם לא עצום, וישימו בסלע ביתם. לשפנים אין גדולה, הם קטני ארץ; אין עוצמה, הם עם לא עצום - ובכל זאת שוכנות להקותיהם הקטנות בבנייני-אבן נישאים ובצורים, כיוון שזכו למנה גדושה של הסגולה החשובה ביותר: הם חכמים מחוכמים.
תפקיד יסודי שלישי של כל שלטון מתוקן הוא הבטחת שלום הממלכה וביטחונה על-ידי צבא טוב, מצויד ומאורגן כהלכה. מעשה הצבא והמלחמה אף הוא אינו מלאכה, כי אם חכמה, כדברי מלך אשור:

"בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבנותי ואסיר גבולת עמים... ותמצא כקן ידי לחיל העמים וכאסף ביצים עזבות כל הארץ אני אספתי (יש' י, יג).

תנאי קודם לקיומו של צבא טוב הוא שלטון יציב ובר-קיימא, היינו - בתקופת המקרא - מלוכה. הלוא זאת הייתה טענתם של בני ישראל בבקשם להם מלך "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו, ונלחם את מלחמתנו".

והנה: מלך אין לארבה, ויצא חצץ כלו. יצורים קטנים ללא הנהגה ושלטון חכמתם עומדת להם להתארגן בדמות צבא ערוך, אדיר-כוח. גם בעיני יואל נצטייר הארבה בדמות חיל-צבא כביר-כוח וארגון:

"עם רב ועצום... כמראה סוסים מראהו, וכפרשים כן ירוצון.
כקול מרכבות על ראשי ההרים ירקדון...
כעם עצום ערוך מלחמה, מפניו יחילו עמים...
כגבורים ירצון, כאנשי מלחמה יעלו חומה" (יואל ב, ב-ז).

חשיבות יתרה נודעת, כאמור, ליציבותו של השלטון. שלטון רופף, הפכפך, שכרו יוצא בהפסדו. לא כל הנכנס להיכל מלך, זוכה להתמיד שם, ולא כל כיסא-מלוכה הוא נכון ואיתן. כדי לשמור את הממלכה מפני התמוטטות ותהפוכות שיוו תמיד למלך מעמד נעלה, הוא היה ב"בל תגע": "מי שלח ידו במשיח ה' ונקה... חלילה לי מה' משלח ידי במשיח ה'". כלפי מעמדו זה של המלך אמרו חז"ל: "'שום תשים עליך מלך' - שתהא אימתו עליך" (סנהדרין כ, ע"ב). ואולם בסופו של דבר הייתה בכל זאת יציבות השלטון תלויה בעיקר בחכמתו של השליט. בצוות דוד את שלמה הריהו מזהירו מפני יואב ושמעי, החותרים תחת כיסאו ומסכנים את מלכותו. עיקרה של האזהרה, והיא משותפת כלפי שני האויבים: "ועשית כחכמתך... כי איש חכם אתה" (מל"א ב, ה, ט). ולקמן מה הוא אומר? "ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכן מלכתו מאד" (שם, יב).

תפקיד רביעי זה של השלטון מייצגת השממית. היא נמנית עם הזוחלים (בלשון הקדמונים שרצים), שרבים מהם ארסיים, אולם היא עצמה אינה ארסית, היא אינה ב"בל תגע", קטנה היא וחלשה, ואפשר לתפשה, אף על פי כן אין לסלקה מהיכל המלך הודות ל"חכמתה", הלוא היא הסגולה של ההידבקות בכל קיר, תקרה, זיז וסדק.

כללו של דבר, המשל שלפנינו עניינו הגות מדינית כעדות המושגים המנחים: ארץ, עם, עם, מלך, מלך. ארבעה תפקידי יסוד לשלטון המתוקן:

הראשון - כלכלה בריאה ונכונה, שאין לכוננה אלא בעוז, בתוקף ובחכמה.
השני - בניין וביצור, הדורש עוצמה וחכמה.
השלישי - צבא מעולה והוא ייכון על מלוכה וחכמה.
הרביעי - שלטון יציב, והוא תוצאה של חסינות השליט וחכמתו.

הצד השווה בכל התפקידים החיוניים הללו - כי הם דורשים חכמה. ארבעת קטני הארץ אין בהם לא עוז ולא עוצמה, לא מלך ולא חסינות, ואף על פי כן ממלאים הם אותם תפקידים חיוניים בהצלחה אלאה הודות לחכמתם (ה"חכמה" המקראית יש במשמעותה גם כישרון, זריזות ותבונת פעולה) המופלגת.

אמור מעתה - ולקח זה משתמע מכל ספר משלי - רבות המידות הטובות והחשובות, אך הגדולה שבהן, השקולה כנגד כולן, היא החכמה, היא תחיה את היחיד, אף היא תחיה ותקיים את הממלכה והממשל.