מדינת היתרים או מדינת התורה
יבנה ג תש"ט, עמ' 71-64
שאלת מקומה של תורת ישראל ומצוותיה במדינת ישראל שקמה בעזרת האל הנאמן האומר ועושה, היא אחת הבעיות החריפות והאקטואליות.
כמה מנהיגים ציוניים פזיזים נזדרזו להכריז חדשים מספר לפני הקמת המדינה על "הפרדת הדת מעל המדינה". כל מי שקרא פעם ברצינות פרשה בתורה ולמד פרק בנביאים, יבין אל נכון, כי עמדה זו אינה טעות או משגה סתם, כי אם אבסורד גמור. "דת ישראל פרטית" כמוה כעגול המרובע וכקרח הרותח.
תורת ישראל אינה ענין שבין המאמין היחיד לבין הכהן, כי אם ברית בין עדת ישראל לבין ה'. לא מצינו בתורה צו מעין: ואתם תהיו לי כהנים איש בביתו ואנשי קדש איש בפינתו, כי אם: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. חובת הממלכה ולא חובת מטבח פרטי. עם אלהי אברהם מצווה לבנות את חייו המדיניים, הכלכליים והחברתיים על חוקי התורה. עיקר שכרה של שמירת המצוות שכר קבוצי-היסטורי הוא, ואף ענשה של עבריינות עונש לאומי-מדיני הנהו:
...והשחתם ... ועשיתם הרע בעני ה'.... אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים... לרשתה לא תאריכון ימים עליה... והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגויים...
וכנגדו:
ושמרתם את כל המצוה ... למען תחזקו... וירשתם את הארץ ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם.
ולהלן הוא אומר:
והיה אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את כל מצוותיו .... יתן ה' את אויביך ... נגפים לפניך... וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך... יפתח ה' לך את אוצרו הטוב.... והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה... (דברים י"א ושם כ"ח).
פעמים אין ספור אתה מוצא בתורה ובנביאים ובתורה שבע"פ את העיקרון, כי מקום הגשמת התורה הוא מדינת ישראל, וכי גורל האומה תלוי בשמירת מצוות התורה. בה תלויים יחסי ישראל לשכניו, שלמות הארץ, הכלכלה הלאומית, חרות העם, שלומו וטובתו.
אין ספק לכל המאמין אמונה כלשהי בתורת משה, כי "הפרדת המדינה מעל הדת" פירושה מכת מות למדינה ולדת כאחת. "מדינה עברית" כזאת תהיה גוף תשוש בלא נשמה, נפל מדיני חסר בסיס תרבותי, מוסרי והיסטורי, שימיו לא ימשכו. ואילו "דת" פרטית נפרדת כזו, אינה אלא נשמה ערטילאית, מסגרת פולחנית תפלה, שאין לה ולתורת ישראל ולאמונת הנביאים ולא כלום.
רעיון זה נולד במוחם של פוליטיקאים, שלפי השקפת עולמם והלך מחשבותיהם, אינם אלא אירופים ואמריקאנים מזרע ישראל, אנשים הרחוקים מעולמם של נביאינו וחכמינו כרחוק לייק-סכסס מענתות והוליבוד מיבנה.
ברם גם במחננו, מחנה היהדות הנאמנה, לא הכל כשורה. גם בקרבנו "רבים חקקי לב", הולכת ומתגבשת שגרה, נסללת דרך מיוחדת במינה, דרך קלה ונוחה.... באחת האסיפות הפומביות בירושלים ניתן ביטוי גלוי ועממי לאותה השקפה. ביטוי לא נאה, אך קולע ואופיני. המרצה - איש משפטים ועסקן, המעיד על עצמו, כי שומר תורה הנהו וכי חפץ הוא בשלום של כבוד בין התורה לבין המדינה- אינו רואה בכל הפרשה הזאת קשיים מיוחדים. הוא טען באזני הקהל בערך בזו הלשון:
"הנה חמץ בפסח, עניין חמור לכאורה, איסור כרת והוא במשהו ואדם עובר בבל יראה ובל ימצא ואף על פי כן אתה רואה ומוצא בבתיהם של יראים ושלמים ואף של המהדרין מן המהדרין כמויות הגונות של חמץ גמור בפסח ואין פרץ. טרחו חכמי ישראל ומצאו תחבולה פשוטה המצילה אדם מן העבירה ומן ההפסד כאחד. הולך הוא אל הרב או אל השמש, חותם על מכירה פורמלית ושלום עליו ושלום על סחורתו.
וכיוצא בו בשמיטה. אף היא מצוה קשה חמורה. והנה אנשים כשרים מישראל חורשים וזורעים בה ועושים כל מלאכה בשדה, בגן ובכרם ומוכרים את יבולם כרגיל ואינם מפקירים מאומה. וכל זה בהיתר גמור של רבותינו שהקדימו גם לענין זה תרופה, ממש כמו לחמץ בפסח; והוא הדין לעוד ענינים הרבה".
נמצאנו למדים - הסיק המרצה - כי התורה וההלכה לא תשמנה מכשולים רציניים בדרכה של המדינה העברית. מסתבר כי כשם שמצאו חכמי ישראל תקנה לדברים האמורים ורבים כמותם, כן ימצאו בוודאי עוד תחבולות הרבה מסוג זה עד שיתירו את כל הסדרים המקובלים של מדינה מודרנית. כאן סיים המרצה את דבריו במשאלה חסודה: מי יתן ויהיו הרבנים מהירים במלאכתם, מלאכת ההיתרים, התחבולות והעקיפין, כי צרכי עמך ישראל מרובים והשעה דוחקת.
עד כאן דבריו של המרצה וזו לשונו בערך.
גישה פשטנית-חילונית זו רחוקה היא מאד ממצות: תמים תהיה עם ה' אלוהיך ומסתבר שאין דעת חכמים נוחה הימנה כצורתה.
ברם אין להכחיש בכל זאת שאין דעה זו חדוש גמור וכי יש להשקפות דומות לה מהלכים בקרבנו. הנה פרסמו רבים מגדולי התורה בזמן האחרון מאמרים רבי ענין על דבר המדינה והתורה. כמה מהם נתחו את הבעיות נתוח חריף, כמה מהם האירון כיד בקיאותם בכל חדרי ההלכה. רובם דנים במסדרת המדינית-משפטית של המדינה לאור-התורה. קורא מעמיק שיסכם לעצמו את עיקרי דבריהם של החכמים הנזכרים, יעמוד על העובדה כי מגמתם אינה לבנות מדינה על יסוד חוקי התורה ודיניה, כי אם להתיר את הנוהג המדיני-המשפטי המקובל על ידי תחבולות שונות ולהשלים בין המדינה המודרנית על סדריה ונימוסיה לבין התורה, הם טורחים להוכיח, כי הלכות דיינין, פסולי עדות, נזיקין מלכים ודומיהם - שאינן עולות בד בבד עם הנוהג המדיני-משפטי של ימינו - לא תשמשנה מכשול בדרך המדינה העברית, שכן אפשר לעקפן; אפשר להתיר מינוי שופטים שהם פסולים מדין תורה ואפילו נכרים, להתיר עדות אישה ועדות נכרי והרבה דברים כיוצא באלה. יש אפשרות להנהיג מערכת ענשים וקנסות ותקנות כמות שהנהיגו כל שאר האומות ולהתעלם עד ימות המשיח מכל מה שחקקה התורה בדיני עונשין, נזיקין, קנסות, משפטי המדינה ודומיהן.
אין ספק שיש חשיבות לחקירות אלה, שאלמלא הן לא יכלה מדינת ישראל לצעוד את צעדיה הראשונים ולא יכולנו אנו למצוא בה מקום מתחילתה. אולם כל החושב שבדרך זו אפשר להגיע למדינת התורה, אינו אלא טועה טעות מסוכנת ועליו הכתוב אומר: "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה".
אולי יש בהן בתקנות ותחבולות מסוג זה כדי להצילנו בדוחק מעבירות חמורות ומאיסורי תורה, אך אין בהן אף שמץ של דרך חיובית להקמת משטר של תורה. בתי דין כהלכה לא יהיו לנו, דין תורה לא ידינו במדינתנו, המשפט במדינה העברית לא יהא משפט תורה, כי אם משפט אירופי מוטלא ומוכשר בהכשרי דחק, שאולי לא יהא סותר בפירוש את דיני התורה (במקרה של הצלחה גדולה ובמקרה שכל תחבולות חכמינו והיתריהן יתקבלו על דעת כל הישוב דבר שאינו בטוח כל עיקר). כשם שאין בהיתר שמיטה משום קיום מצוות שמיטה והקמת משטר כלכלי כאשר ציותה התורה, אלא עקיפין המצילים את המשטר החברתי-הכלכלי הנכרי שלנו מלהתנגש בדין תורה ומלגולל עלינו עוון שביעית.
יש לחשוש, איפוא, שאם תיתפס היהדות הנאמנה יותר מדי לדרך זו של חיפוש היתרים וייצור הכשרים, סופה להגיע לשיטתו של המרצה הנ"ל שלדעתו שומה עלינו לכונן מדינה מודרנית כאחת המדינות האירופיות ושומה על הרבנים למצוא היתרים לכל אשר יעלה המזלג הנכרי וסימנך: יפיפותו של יפת בהיתרי שם.
שיטה זו הנה נוחה למדי, פירושה שלום בין התורה לבין המדינה ואפילו מקום של כבוד לתורה בתוך מערכות המדינה. אך בעד השלום והכבוד נדרש מחיר יקר: ויתור גמור על הדרכת האומה, על הוראת הדרך שתלך בה ועל עיצוב פני החיים. על התורה לענות אמן אחרי כל מעשי המדינה, להעיד על כל דרך שבחרו בה המנהיגים המדיניים, כי נוכח ה' היא. על התורה לא להורות את המעשה אשר יעשון, כי אם להתיר כל מעשה אשר יעשון ולהכשיר כל אשר יעלה במחשבה מלפני שליטי המדינה.. הלא זה הדבר אשר בגללו נלחמו מלכים ושרים בנביאים ובחכמים במשך דורות רבים ולא יכולו, כי אין זו דרכה של תורת אמת ולא על מנת כן ניתנה.
זה שני דורות חותר ישראל במסירות אין קץ לקראת קוממיות וגאולה. בדם ובזיעה כונן משק חקלאי עברי מבורך. בסכנת נפשות מתמדת הוקם ופותח צבא עברי נפלא במסתרים, נבנו ערים וכפרים תוך לבטים ומאמצים קשים, צמחה תעשיה עשירה, הלשון העברית חידשה נעוריה מתוך מאבק עם מתבוללים ועם קנאים ועם אדישים ועם קשיי ההבעה. כל הכלים של קיום ממלכתי נזכרו ונעשו. הכל התאמצו, נאבקו, התמסרו. רק בשטח אחד לא נעשה כמעט כלום, בשטח התורה. אותן עשרות שנים יקרת יצאו עלינו לבטלה. בד בבד עם הנחת היסודות המדיניים והכליליים היינו חייבים להניח את היסודות התורניים. את כל מאמציהם של אנשי היצירה והמגן היו צריכים ללוות מאמצים מקבילים של תופשי התורה וההלכה. היו כוחות, היה זמן, היתה אפשרות אך לא היה רצון ולא היתה הבנה. לפיכך אנו עומדים כיום תוהים וחסרי ישע, במקום לכוון את זרם החיים, הרינו נסחפים בו ואין לנו ברירה, אלא היתרים ועקיפין, הכשרים ותחבולות...
עוון הדור הוא חטאת תופשי התורה!
מה היא איפה הדרך אל מדינת-התורה; מה המעשה אשר עלינו לעשות עתה, אשר החמצנו ולא עשינו במועדו. כדי לרדת לעומקה של הבעיה ולהבין את פתרונה מוטב שנתבונן תחילה בדוגמא אחת. הרי למשל מצות שביעית, בשנת השמיטה שעברה אמר מרן הרב הראשי, אגב ההיתר, כי שואפים אנו לקיים בעתיד שמיטה כהלכתה ולא להיזקק עוד להיתר. שאיפה זו ודאי לא תצא לפועל בשמיטה הבאה. אילו התכוונו לעשות זאת ואילו התכוננו לכך, כי אז היו הכנות אלו נותנות סימניהן מכבר בכל שטחי החיים. אין זה מן הדברים הקלים והפשוטים. אילו באנו והחלטנו פתאום בפרוס השמיטה, כי הפעם נקיים את כל מצוותיה באמונה: לא נחרוש ולא נזרע ואת יבול הפרדסים והמטעים נפקיר, כי אז היינו בלא ספק מחריבים עולמנו בשנה אחת. המשקים החקלאיים, מגדלי הדרים ופירות היו פושטים רגלם, הללו היו גוררים אחריהם בנקים ומוסדות אשראי ותעשיות הקשורות בחקלאות ובצבור האכרים (כגון חרושת השמורים, העסיסים והריבות למיניהם ואף מפעלי בנין ותעשיות מכונות מסוימות). הכפר העברי היה מתרושש, צבאות הפועלים, האכרים והפקידים המובטלים היו הופכים כל קערת הכלכלה על פיה ובסופו של דבר היה הישוב כלה חלילה ברעב ואנדרלמוסיא.
קיום מצות השמיטה בימינו ובתנאינו דורש הסדר יסודי מקיף ותכנון מהפכני בקנה מידה ממלכתי של כל חיי הכלכלה. אגירת כמויות מזון עצומות במשך שש שנים, תכניות של עבודות צבוריות נרחבות בשמיטה (כלומר דחיית כל המפעלים מסוג זה לשמיטה- ) פתרון בעית התעשיות החקלאיות ודומיהן, תקנת יבול ההדרים והאכספורט (אם יפקירו את היבול סתם, יתבזבז בידי אנשי הפקר - ברובו בודאי בידי נכרים - אך הפרדסים עצמם ינזקו ויושחתו בתוך המהומה ואף שוקי הקונים ינעלו בפנינו. אולי אפשר לחשוב על הפקרה קולקטיבית מסודרת, כלומר הפרי יקטף וישלח כרגיל והמחיר לא ילך אל כיסי הפרדסנים, אלא לפרנסת הצבור או משהו בדומה לזה) ועוד מאה בעיות לא פחות חמורות וסבוכות. מלבד התכנית העיונית העצומה הזאת צריכה השמיטה הכנות מעשיות יסודיות ומדוקדקות במשך כל שש שנות המעשה.
כל הדברים האמורים הם קשים, אבל אפשריים, לא בשמים הם, אך- וזהו הקושי העיקרי- הם צריכים להעשות בידי מומחים לאיקונומיה, בידי כלכלנים ממדרגה ראשונה וכלכלנים אלה צריכים להיות בקיאים בהלכות שביעית ומעוניינים בכל מאודם במשטר של תורה, ודא עקא: מומחים כאלה אינם במציאות. חכמי הכלכלה עמוסים עבודה רבה ואינם מוכנים ברובם למסור את זמנם ומרצם לענין שאין הם מודים בחשיבותו. אדרבא, רבים מהם יתנגדו בודאי לכל נסיון מסוג זה. מאידך חכמי ההלכה המעונינים במשטר של תורה רחוקים הם - ברובם - מאוד מחיי המעשה ואין להם שמץ של ידיעה שיטתית, מסודרת במבנה הכלכלי של החברה המודרנית. כל זמן שעובדות אלה לא תשתנינה, יהיו כל הדברים היפים על אודות קיום מצות שמיטה מליצות נאות בעלמא.
וכיוצא בו בשבת בראשית. מה יהא דינה של התחבורה במדינת ישראל? כיצד ינהג טלפון, טלגרף, רכבת ומכונית בשבת? האם יפסקו כל השרותים האלה? ואויב כי יפלוש בשבת, שטפון כי יהיה, מפולת כי תהיה? וחולים ורופאים? ברור שקיום התחבורה הוא דבר שבפקוח נפש.
מאידך אם לא תשבות התחבורה, שוב אין סייג בפני אנשי הפקר ומי יוכל להשגיח על המכוניות שלא תובלנה מטיילים סתם, ועל הדואר והטלפון שלא ימשיכו בעסקים רגילים. בעקבות מטיילים ועובדים תפתחנה גם תחנות בנזין, מסעדות, גזוזיות, מוכרי ממתקים וצלמים יצטרפו למקהלה וסופה של השבת שתיהפך חול.
אף עניין זה דורש, איפוא, תכנון נבון ומדוקדק; תכנון זה לא יהא מעשי ויעיל, אלא אם יעשה בידי מומחים לאותו דבר המעונינים באמת ובתמים בתקנת השבת ושוב אותה שאלה כאובה: המומחים אינם תלמידים חכמים ואינם כואבים את כאב השבת, ואילו בין מורי ההוראה, אנשי ההלכה, אין מומחים לדברים אלה וברובם אף אינם מוכשרים להתמחות במקצוע מעשי מסוג זה.
מובן, אפוא, שאם לא יתוקן הדבר, עולם כמנהגו ינהג. הצבור הדתי ימחה מחאה נמלצת ויאמר לעצמו מתוך קורת רוח: שישו בני מעי, אני את שלי עשיתי, צוחתי ככרוכיה, אולם האמת היא כי כל דרישה והחלטה - ותהא צעקנית כאשר תהיה - שאין עמה מסירות ורצון כן לטרוח, להתאמץ, לחפש דרכים חדשות ולעשות מעשים, אינה אלא אשליה ריקה ותרמית.
מעשה בנער בן טובים בתל אביב שהחליט להיות ספן בישראל. הוא שמע על כיבוש הים, על הגדולות שנועדו למקצוע זה העלול להיות עמוד התווך של כלכלתנו ועתידנו בארץ, על התפקיד החלוצי הנעלה של ראשוני הספנים העברם וכיוצא באלה, והוא אמר ליתן ידו עם חלוצי הים. מששמע אביו נתחלחל. הרי ספנות כרוכה בחלול שבת ומועד. אין מלח שומר תורה. גייס האב את קרוביו ומיודעיו, רץ אל מורי הילד, אל הרב השכן, עד שהניאוהו סוף סוף מהחלטתו בשם קדושת התורה. וכאן הבן שואל: האלהי יבשה אלהי ישראל ולא אלהי הים? מדוע אי אפשר לעשות בים, מה שנעשה ביבשה, לכונן ספנות שומרת תורה, כשם שכוננו ראשית חקלאות של תורה? אלא שוב אותה צרה. כדי לחבר שולחן ערוך לספן יהודי מודרני אנו צריכים (יותר נכון: היינו צריכים זה מכבר) מורי הוראה אחדים הבקיאים בטיב ספנות הלכה ולמעשה, שנתיבות הים נהירות להם לא פחות משבילי ים התלמוד.
צא וראה כמה וכמה דייגים וציידים מומחים טרחו ויגעו בכל דור ודור ועד היום הזה כדי למצות את כל האפשרויות הגנוזות בספנות למען ציד דגים וחיות. להקות להקות של מומחים ופועלים בכל אתר שוקדות על הסחר הימי, על פתוח הספנות לשם מסחר. לגיונות של טכנאים ואנשי צבא מקדישים את חייהם לגלוי דרכים חדשות לשמוש בספינות לשם מלחמה ושפיכת דמים. אבל לא נמצאו בדורותינו חכמי תורה ובעלי הלכה שיטרחו וילמדו ויחקרו מקצוע מעשי זה, כדי להשליט את תורת ה' בים כביבשה.
בדומה לאותו בן טובים, מתרחשים מעשים בבנות ישראל אשר ליבן נדבן להיות אחיות בבתי חולים. לכאורה מלאכת קודש שיש עמה מן ההתנדבות ומן המסירות הנעלה. והנה מוסכם בכל זאת בכמה חוגים, שאין זו מלאכה נאה לבת ישראל כשרה, שכן סופה של כל אחות לעבור על דת ולפרוק עול תורה. ויש לדעה זו על מה שתסמוך. אמנם יש הסכמים וסידורים בענין זה, אך הללו אינם מועילים ואינם מתקיימים, אלא במקום שההנהלה מעונינת בכך. שורש הרע הוא שההסכמים נעשו בין שני צדדים שאחד מהם (הרבנות) מעונין בשמירת תורה אבל אינו בקי בטיב הענינים, והשני מומחה אבל אינו מעונין בשמירת תורה. נמצא שהסידורים והתקנות מקצתם אינם יעילים ומקצתם אינם מתקיימים והעובד הבודד אין לו, אלא להסתגל למסגרת שקבעו מנהליו המומחים. וכאן הבת שואלת: כלום אי-אפשר לטפל בחולים, טפול חדיש ומשוכלל לפי דין תורה? ואם אפשר מדוע אין הדברים ערוכים וידועים ומפורסמים? כשם שאשה יודעת בעבדה במטבח את עבודת יומה מה מותר ומה אסור וכיצד עליה לנהוג, ממש כך צריך עובד בית חולים (והוא הדין לשאר כל המקצועות) לדעת לכלכל את כל פרטי עבודתו במסגרת השרות הרפואי החדיש לפי דין תורה. לשם כך נחוצה מערכת פסקי דינים מעין קצור שולחן ערוך הקובע מקומו של כל כלי, הלכותיו של כל תהליך, ותקנותיה של כל פעולה רפואית מן הנוהגים במסגרת שרות הבריאות. מובן שאין זה יכול להעשות, אלא על ידי תופשי תורה אקדימאים, מומחים לענינים אלה. אך אין די בכך, אין די בכך בנוגע למקצוע זה של הסניטציה, ואין די בכך בכל השטחים.
כל מקצועות החיים המודרניים הסבוכים והמסובכים הולכים ומשתכללים, הולכים ומתקדמים, פושטים צורה ולובשים צורה. עבודה זו של ישוב עולם ותיקונו, (מבחינה חמרית וטכנית) נעשית בהתמדה על ידי אנשי המעשה המומחים למיניהם- רופאים, בעלי תעשיה, פקידים, כלכלנים, וקציני צבא למיניהם. הללו לצערנו אינם אנשי תורה ברובם, עושים הם אפוא את מעשיהם על דעת עצמם ועל דעות מקצועם; מתכונים הם לטובת הענין, כמיטב הבנתם ולעיתים קרובות מתקנים תקנות ומנהיגים מנהגים הסותרים את דברי תורה. משנעשה מעשה ומשנתקל בו מישהו ומשנעשה פרסום לדבר, מתחילים תופשי התורה לגלגל בענין, להתריע ולמחות ולדרוש תקון המעוות (עפי"ר בלא להציע הצעה מעשית-מקצועית מתאימה). מובן שעל פי רוב ידם של אנשי המעשה על העליונה. נמצא שהם עושים מעשים מעצבים פני החיים, מורים הלכה למעשה והולכים בצעדים בטוחים בראש תהלוכת החיים ואילו התורה משתרכת אחריהם בסוף המחנה באין אונים ובאין תוקף. הללו פועלים ויוזמים ומבצעים, ותופשי התורה צועקים אחר כך על לשעבר ומנסים לשנות את העשוי והמבוצע מכבר על ידי אחרים, על פי רוב ללא הצלחה. ואם הם משיגים משהו, הרי הישגיהם חלקיים, מעין טלאים יהודיים על גבי כסות נכרית. האם לא יותר טוב היה להשתתף בעצוב פני החיים, בתכון התוכניות, בהוצאתן לפועל? התורה נועדה לכוון את זרם החיים ולא לפגר אחריה, לעמוד בראש המחנה ולא להשתרך הרחק מאחריו.
מדינת התורה בימינו פירושה כלכלה מודרנית בנויה על יסודות.התורה (שביעית, איסור רבית וכו') תעשיה חדישה הפועלת על פי התורה, חברה מודרנית מאורגנת ברוח התורה, מנגנון ממלכתי במתכונת ישראלית ומשפט עברי ממש, ולא משפט אירופי מתובל בהיתרים
מדינה מעין זו אין לכונן על רגל אחת. את חוקתה ומשטרה אי אפשר להעתיק מן המוכן. יש לברוא אותן כמעט יש מאין. מומחים חילוניים סתם לא ירצו ולא יוכלו לעשות מלאכה זו. רק כלכלנים מומחים שהם גם בעלי הלכה יוכלו להניח את היסודות האיקונומיים של מדינת התורה. מורי הוראה תיכנאים ומהנדסי מכונות מופלגים בתורה יצטרכו לפתור את בעית שבתה של התעשיה הכבדה והתחבורה. והוא הדין לחקלאות והוא הדין לספנות, לדיג, למשפט ולכל שאר המקצועות.
כל ענפי חייה של מדינת התורה הם פרשות חיות של תורת משה. על תופשי התורה להבין היטב, כי היחסים בין בית חרושת פלוני לבין פועליו ברמת גן הנם סוגיא לא פחות חשובה מ"השוכר את הפועלים" לפני 2000 שנה וכי הספינה העוגנת בנמל תל אביב יקרה וחשובה מבחינת ההלכה לא פחות מ"הספינה" שבבבא בתרא. כל נמל, כל בית חולים וכל רכבת במדינה העברית הנה סוגיא חשובה וסבוכה בהלכה ועל תלמידי החכמים ומורי ההוראה ליתן דעתם ומרצם לסוגיות אלה, להכירן ולרדת לעמקן. עליהם להבין שכל מפעל כלכלי קטן וגדול בים וביבשה, כל מוסד חברתי או פיננסי הוא תא בגוף המדינה, ולא תהא זו מדינת התורה, אלא במידה שינהג כל תא ותא כדין תורה. אמרו מעתה: לא תיבנה מדינת התורה, אלא על ידי תופשי התורה מומחים לכל מקצועות החיים. רב כי יתמנה מינוי רשמי כלשהו במדינת ישראל, עליו להוכיח לא רק את למדנותו וידיעתו בתורה, כי אם גם ידיעה שיטתית של מומחה באחד ממקצועות המעשה שבחר בו. בכפרים יהיו רצויים מורי הוראה מומחים לחקלאות או לפרדסנות או למכונות חקלאיות וכדומה. מרב עירוני תידרש ידיעה יסודית של תורת המסחר או הלכות קואופרציה או חסי עבודה או פרק מתאים בתעשיה או בדומה לכך. יש לחנך חכמי תורה מומחים לספנות, מומחים לשרותי בטחון ומומחים לסניטציה, איש איש במקצועו.
מקרב הרבנים המומחים תוקמנה ועדות מקצועיות מתמידות שתעקובנה אחרי מהלך ההתפתחות של כל ענף מענפי החיים. חברי הועדות יהגו כל ימיהם לא רק בתורה, אלא גם בספרות מקצועית. מתוך כך ישלטו תופשי התורה בכל נתבות החיים. הם יראו את הנולד וידעו להרחיק ממערכות חיינו כל פסול ולקרב אליהן כל רצוי מלכתחילה, הם ידעו להתוות דרכים נכוחות לחרושת, לתחבורה, למסחר, לצבא ולצי. הם ידעו לתכנן תכניות מראש ולהורות לכל העם את המעשה אשר יעשה, וזו כל התורה.
זה הכלל הגדול: כשם שאין לבנות עיר גדולה ומפוארת ללא אדריכלים ומהנדסים מומחים, כך לא תיבנה מדינת התורה בלא צבור גדול של רבנים ולמדנים מומחים לכל מקצועות החיים המודרניים.
רבנים מומחים אלה מנין? לעת עתה אינם. ועובדה זו צריכה להיות ברורה. הישיבות מן הטיפוס הישן - לפחות חלק מהן - הנן אמנם נכס יקר לישראל, אך הן מוסדות ללימוד מופשט של תורה לשמה, ללא כל זיקה לחיי המעשה. בני הישיבות הנם ברובם אנשי תלמוד פרושים ובדילים מחיי המעשה, ומעצם טיבם ומהות חינוכם אינם מסוגלים לתרום תרומה כלשהי להשלטת התורה על החיים המעשיים ולבנין מדינת התורה. אנשי קודש הם החיים בין סורא ופומבדיתא, בעולם רוחני קדמון, ודבר אין להם עם תל אביב והמושבות ועם ירושלים החדשה. ואילו אנו זקוקים לשם תכליתנו הגדולה לטפוס חדש של תלמידי חכמים אנשי חיל ואנשי מעשה, תופשי תורה שעיניהם משוטטות בכל הארץ ובכל הנעשה בה והמסוגלים לכוון את חיי המעשה ברוח התורה, מתוך ידיעה מקצועית מעולה. בקצור: אנו זקוקים למורי הוראה בעלי מקצוע.
בעלי מקצוע אלה לא יקומו לנו מאליהם. עלינו לחנכם לנו חינוך שיטתי מכוון ומתוכן, ולא תהא כהנת כפונדקית? אם עורכי דין, מהנדסים, מורים, פקידים ושוטרים צריכים חינוך שיטתי מקצועי, בוני מדינת התורה, הדום רגליו של ה' צבאות, על אחת כמה וכמה!
לפיכך, אם חפצים אנו באמת ובתמים במדינת התורה, הרי הצעד המעשי הראשון להקמתה הוא הקמת בית מדרש גדול שיחנך מורי הוראה, רבנים מומחים. בית מדרש זה אם יוקם ויתבסס ויצליח, הריהו עשוי לשמש גשר מעל לתהום המתרחבת והולכת בין התורה לבין חיי המעשה, בין תופשי התורה לבין המוני בית ישראל. אף הוא יהיה בית היוצר למדינת התורה. מבנה המוסד, תכניתו ושיטת עבודתו צריכים, אפוא, שקול דעת מרובה.
המטרות האמורות מחייבות לענ"ד, שהמוסד יהיה בנוי שלש קומות, שהן שלשה שלבים. החניכים צריכים להבחר מבין בוגרי בתי הספר העממיים הדתיים. (על המוסד להוציא אנשים מעורבים בין הבריות ומעורים בחיים, והשכלה עממית מסודרת היא תנאי קודם הכרחי לכך!).
השלב הראשון יהא, אפוא, המשך להשכלה העממית בתורת קורס תיכוני-תורני. שלב זה יקנה למועמדים הצעירים חנוך תיכוני, שהרכבו המקצועי יותקן ויותאם לתכלית המוסד; כמה מן המקצועות הנהוגים בבתי הספר התיכוניים יקוצצו במידת מה ובמרכז התבנית יועמדו למודי הקודש: תנ"ך ולשון הקודש ודקדוקה וכו'. קורס זה צריך להמשך כ- 3 שנים.
שלב שני, אף הוא בן 3 שנים בערך, יהא קודש כולו לתורה במובן הרחב: ש"ס ופוסקים, מקרא כפשוטו, אגדה, לשון הקודש, תולדות ישראל, ידיעת ארץ ישראל, מחשבה ומוסר וכו'.
ואחרון אחרון קורס בן 4 שנים הוא שלב ההתמחות. בשלב זה יפרדו תלמידי החכמים לכמה ראשים. מקצתם ישתלמו בהלכות זרעים ובכל המסתעף מהם בהיקף רחב. בד בבד עם למוד זה יתמחו בתורת החקלאות המודרנית להלכה ולמעשה, ילמדו פרק בבוטניקה ובביולוגיה. כת אחרת תשתלם בנזיקין ובחושן משפט וכו'. הללו יתמחו באותו זמן מקצתם בכלכלה לאומית, מקצתם בתורת המסחר או בבנקאות, מקצתם בקואופרציה או ביחסי עבודה ומקצתם באחת התעשיות המצויות בארץ. כתות מקבילות תשתלמנה בסדר נשים, באבן העזר ובמדעים השמושיים הקשורים בהם, כגון סטאטיסטיקה, סוציולוגיה וכו'. אחרות בהלכות מלכים והליכות מדינה ובמשפט בינלאומי ותורת הקונסטיטוציות וכן הלאה. כמו כן ישלחו התלמידים בני שלב ג' להתמחות בשאר המקצועות, אחדים בספנות, אחדים בדיג, מהם בשירות רפואי, מהם בתחבורה וכיוצא בהם. הנהלת בית המדרש תעמוד לימינם של הללו ותדריכם למצוא את כל החומר ההלכי המתאים ולהשתלם בו.
ככה יכשיר המוסד במשך 10 שנות למודים חבר חכמים צעירים שיוכלו להניח למעשה את יסודות מדינת התורה. במשך דור יקומו רבנים שיתחילו להשליט את התורה בחיי המעשה, רבנים ששפתם תהא מובנת לנוער ולהמונים הרחבים, רבנים שיהיו מעורבים עם הבריות וידעו לקרבם לתורה.
אז תחדל היהדות הנאמנה לתקוע בחצוצרות השוא ובשופרות ההבל. המושג "מדינת התורה" לא יהיה עוד מליצת סרק, אלא אידיאל רציני ותכנית ממשית, שאנשים מוכשרים ומומחים יהיו נלחמים להגשמתם באמצעים יעילים ובשיטה נכונה.
לכאורה אפשר לטעון נגד כל האמור, כי יש כאן מעין "פתח בכד וסיים בחבית". פתחנו בבעיה כבדה וחריפה ורחבת היקף, מדינת התורה, וסיימנו בהצעה קונקרטית קטנה וטפלה לכאורה, פתיחת מוסד. הפתרון נראה קלוש לעומת הבעייה. אולם עלינו לזכור, כי מוסדות תורניים-מדעיים כגון בתי מדרש, בתי דין, ועדים ודומיהם מילאו כמה פעמים מקום מרכזי בתולדות ישראל ולא אחת עיצבו פני הדור וקבעו כוון התפתחותו של העם או חלק גדול ממנו.
חוגים קטנים לערך שינו לא פעם את מהלך ההיסטוריה שלנו והטביעו חותמם על ההמונים והשפיעו על גורל האומה השפעה מכרעת. (החסידות, הציונות וכד').
אם לא תחוש היהדות הנאמנה לסיסמאות של התחסדות בלתי הגיונית או בלתי טהורה ("חדש אסור מן התורה" "אבותינו הכשרים בשטייטיל לא ידעו מוסדות כאלה" וכדומה), לעניינים אישיים כתתיים ומפלגתיים, לאינטרסים קטנוניים של מוסדות שונים, בקצור, אם לא יהא מורא בשר ודם גדול עלינו ממורא שמים ואם נפעל בכל הכנות והמרץ שהשעה הגדולה והתכלית הגדולה מחייבות, כי אז נצליח ונזכה להיות מניחי היסוד למדינת התורה.
כמה מנהיגים ציוניים פזיזים נזדרזו להכריז חדשים מספר לפני הקמת המדינה על "הפרדת הדת מעל המדינה". כל מי שקרא פעם ברצינות פרשה בתורה ולמד פרק בנביאים, יבין אל נכון, כי עמדה זו אינה טעות או משגה סתם, כי אם אבסורד גמור. "דת ישראל פרטית" כמוה כעגול המרובע וכקרח הרותח.
תורת ישראל אינה ענין שבין המאמין היחיד לבין הכהן, כי אם ברית בין עדת ישראל לבין ה'. לא מצינו בתורה צו מעין: ואתם תהיו לי כהנים איש בביתו ואנשי קדש איש בפינתו, כי אם: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. חובת הממלכה ולא חובת מטבח פרטי. עם אלהי אברהם מצווה לבנות את חייו המדיניים, הכלכליים והחברתיים על חוקי התורה. עיקר שכרה של שמירת המצוות שכר קבוצי-היסטורי הוא, ואף ענשה של עבריינות עונש לאומי-מדיני הנהו:
...והשחתם ... ועשיתם הרע בעני ה'.... אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים... לרשתה לא תאריכון ימים עליה... והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגויים...
וכנגדו:
ושמרתם את כל המצוה ... למען תחזקו... וירשתם את הארץ ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם.
ולהלן הוא אומר:
והיה אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את כל מצוותיו .... יתן ה' את אויביך ... נגפים לפניך... וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך... יפתח ה' לך את אוצרו הטוב.... והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה... (דברים י"א ושם כ"ח).
פעמים אין ספור אתה מוצא בתורה ובנביאים ובתורה שבע"פ את העיקרון, כי מקום הגשמת התורה הוא מדינת ישראל, וכי גורל האומה תלוי בשמירת מצוות התורה. בה תלויים יחסי ישראל לשכניו, שלמות הארץ, הכלכלה הלאומית, חרות העם, שלומו וטובתו.
אין ספק לכל המאמין אמונה כלשהי בתורת משה, כי "הפרדת המדינה מעל הדת" פירושה מכת מות למדינה ולדת כאחת. "מדינה עברית" כזאת תהיה גוף תשוש בלא נשמה, נפל מדיני חסר בסיס תרבותי, מוסרי והיסטורי, שימיו לא ימשכו. ואילו "דת" פרטית נפרדת כזו, אינה אלא נשמה ערטילאית, מסגרת פולחנית תפלה, שאין לה ולתורת ישראל ולאמונת הנביאים ולא כלום.
רעיון זה נולד במוחם של פוליטיקאים, שלפי השקפת עולמם והלך מחשבותיהם, אינם אלא אירופים ואמריקאנים מזרע ישראל, אנשים הרחוקים מעולמם של נביאינו וחכמינו כרחוק לייק-סכסס מענתות והוליבוד מיבנה.
ברם גם במחננו, מחנה היהדות הנאמנה, לא הכל כשורה. גם בקרבנו "רבים חקקי לב", הולכת ומתגבשת שגרה, נסללת דרך מיוחדת במינה, דרך קלה ונוחה.... באחת האסיפות הפומביות בירושלים ניתן ביטוי גלוי ועממי לאותה השקפה. ביטוי לא נאה, אך קולע ואופיני. המרצה - איש משפטים ועסקן, המעיד על עצמו, כי שומר תורה הנהו וכי חפץ הוא בשלום של כבוד בין התורה לבין המדינה- אינו רואה בכל הפרשה הזאת קשיים מיוחדים. הוא טען באזני הקהל בערך בזו הלשון:
"הנה חמץ בפסח, עניין חמור לכאורה, איסור כרת והוא במשהו ואדם עובר בבל יראה ובל ימצא ואף על פי כן אתה רואה ומוצא בבתיהם של יראים ושלמים ואף של המהדרין מן המהדרין כמויות הגונות של חמץ גמור בפסח ואין פרץ. טרחו חכמי ישראל ומצאו תחבולה פשוטה המצילה אדם מן העבירה ומן ההפסד כאחד. הולך הוא אל הרב או אל השמש, חותם על מכירה פורמלית ושלום עליו ושלום על סחורתו.
וכיוצא בו בשמיטה. אף היא מצוה קשה חמורה. והנה אנשים כשרים מישראל חורשים וזורעים בה ועושים כל מלאכה בשדה, בגן ובכרם ומוכרים את יבולם כרגיל ואינם מפקירים מאומה. וכל זה בהיתר גמור של רבותינו שהקדימו גם לענין זה תרופה, ממש כמו לחמץ בפסח; והוא הדין לעוד ענינים הרבה".
נמצאנו למדים - הסיק המרצה - כי התורה וההלכה לא תשמנה מכשולים רציניים בדרכה של המדינה העברית. מסתבר כי כשם שמצאו חכמי ישראל תקנה לדברים האמורים ורבים כמותם, כן ימצאו בוודאי עוד תחבולות הרבה מסוג זה עד שיתירו את כל הסדרים המקובלים של מדינה מודרנית. כאן סיים המרצה את דבריו במשאלה חסודה: מי יתן ויהיו הרבנים מהירים במלאכתם, מלאכת ההיתרים, התחבולות והעקיפין, כי צרכי עמך ישראל מרובים והשעה דוחקת.
עד כאן דבריו של המרצה וזו לשונו בערך.
גישה פשטנית-חילונית זו רחוקה היא מאד ממצות: תמים תהיה עם ה' אלוהיך ומסתבר שאין דעת חכמים נוחה הימנה כצורתה.
ברם אין להכחיש בכל זאת שאין דעה זו חדוש גמור וכי יש להשקפות דומות לה מהלכים בקרבנו. הנה פרסמו רבים מגדולי התורה בזמן האחרון מאמרים רבי ענין על דבר המדינה והתורה. כמה מהם נתחו את הבעיות נתוח חריף, כמה מהם האירון כיד בקיאותם בכל חדרי ההלכה. רובם דנים במסדרת המדינית-משפטית של המדינה לאור-התורה. קורא מעמיק שיסכם לעצמו את עיקרי דבריהם של החכמים הנזכרים, יעמוד על העובדה כי מגמתם אינה לבנות מדינה על יסוד חוקי התורה ודיניה, כי אם להתיר את הנוהג המדיני-המשפטי המקובל על ידי תחבולות שונות ולהשלים בין המדינה המודרנית על סדריה ונימוסיה לבין התורה, הם טורחים להוכיח, כי הלכות דיינין, פסולי עדות, נזיקין מלכים ודומיהם - שאינן עולות בד בבד עם הנוהג המדיני-משפטי של ימינו - לא תשמשנה מכשול בדרך המדינה העברית, שכן אפשר לעקפן; אפשר להתיר מינוי שופטים שהם פסולים מדין תורה ואפילו נכרים, להתיר עדות אישה ועדות נכרי והרבה דברים כיוצא באלה. יש אפשרות להנהיג מערכת ענשים וקנסות ותקנות כמות שהנהיגו כל שאר האומות ולהתעלם עד ימות המשיח מכל מה שחקקה התורה בדיני עונשין, נזיקין, קנסות, משפטי המדינה ודומיהן.
אין ספק שיש חשיבות לחקירות אלה, שאלמלא הן לא יכלה מדינת ישראל לצעוד את צעדיה הראשונים ולא יכולנו אנו למצוא בה מקום מתחילתה. אולם כל החושב שבדרך זו אפשר להגיע למדינת התורה, אינו אלא טועה טעות מסוכנת ועליו הכתוב אומר: "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה".
אולי יש בהן בתקנות ותחבולות מסוג זה כדי להצילנו בדוחק מעבירות חמורות ומאיסורי תורה, אך אין בהן אף שמץ של דרך חיובית להקמת משטר של תורה. בתי דין כהלכה לא יהיו לנו, דין תורה לא ידינו במדינתנו, המשפט במדינה העברית לא יהא משפט תורה, כי אם משפט אירופי מוטלא ומוכשר בהכשרי דחק, שאולי לא יהא סותר בפירוש את דיני התורה (במקרה של הצלחה גדולה ובמקרה שכל תחבולות חכמינו והיתריהן יתקבלו על דעת כל הישוב דבר שאינו בטוח כל עיקר). כשם שאין בהיתר שמיטה משום קיום מצוות שמיטה והקמת משטר כלכלי כאשר ציותה התורה, אלא עקיפין המצילים את המשטר החברתי-הכלכלי הנכרי שלנו מלהתנגש בדין תורה ומלגולל עלינו עוון שביעית.
יש לחשוש, איפוא, שאם תיתפס היהדות הנאמנה יותר מדי לדרך זו של חיפוש היתרים וייצור הכשרים, סופה להגיע לשיטתו של המרצה הנ"ל שלדעתו שומה עלינו לכונן מדינה מודרנית כאחת המדינות האירופיות ושומה על הרבנים למצוא היתרים לכל אשר יעלה המזלג הנכרי וסימנך: יפיפותו של יפת בהיתרי שם.
שיטה זו הנה נוחה למדי, פירושה שלום בין התורה לבין המדינה ואפילו מקום של כבוד לתורה בתוך מערכות המדינה. אך בעד השלום והכבוד נדרש מחיר יקר: ויתור גמור על הדרכת האומה, על הוראת הדרך שתלך בה ועל עיצוב פני החיים. על התורה לענות אמן אחרי כל מעשי המדינה, להעיד על כל דרך שבחרו בה המנהיגים המדיניים, כי נוכח ה' היא. על התורה לא להורות את המעשה אשר יעשון, כי אם להתיר כל מעשה אשר יעשון ולהכשיר כל אשר יעלה במחשבה מלפני שליטי המדינה.. הלא זה הדבר אשר בגללו נלחמו מלכים ושרים בנביאים ובחכמים במשך דורות רבים ולא יכולו, כי אין זו דרכה של תורת אמת ולא על מנת כן ניתנה.
זה שני דורות חותר ישראל במסירות אין קץ לקראת קוממיות וגאולה. בדם ובזיעה כונן משק חקלאי עברי מבורך. בסכנת נפשות מתמדת הוקם ופותח צבא עברי נפלא במסתרים, נבנו ערים וכפרים תוך לבטים ומאמצים קשים, צמחה תעשיה עשירה, הלשון העברית חידשה נעוריה מתוך מאבק עם מתבוללים ועם קנאים ועם אדישים ועם קשיי ההבעה. כל הכלים של קיום ממלכתי נזכרו ונעשו. הכל התאמצו, נאבקו, התמסרו. רק בשטח אחד לא נעשה כמעט כלום, בשטח התורה. אותן עשרות שנים יקרת יצאו עלינו לבטלה. בד בבד עם הנחת היסודות המדיניים והכליליים היינו חייבים להניח את היסודות התורניים. את כל מאמציהם של אנשי היצירה והמגן היו צריכים ללוות מאמצים מקבילים של תופשי התורה וההלכה. היו כוחות, היה זמן, היתה אפשרות אך לא היה רצון ולא היתה הבנה. לפיכך אנו עומדים כיום תוהים וחסרי ישע, במקום לכוון את זרם החיים, הרינו נסחפים בו ואין לנו ברירה, אלא היתרים ועקיפין, הכשרים ותחבולות...
עוון הדור הוא חטאת תופשי התורה!
מה היא איפה הדרך אל מדינת-התורה; מה המעשה אשר עלינו לעשות עתה, אשר החמצנו ולא עשינו במועדו. כדי לרדת לעומקה של הבעיה ולהבין את פתרונה מוטב שנתבונן תחילה בדוגמא אחת. הרי למשל מצות שביעית, בשנת השמיטה שעברה אמר מרן הרב הראשי, אגב ההיתר, כי שואפים אנו לקיים בעתיד שמיטה כהלכתה ולא להיזקק עוד להיתר. שאיפה זו ודאי לא תצא לפועל בשמיטה הבאה. אילו התכוונו לעשות זאת ואילו התכוננו לכך, כי אז היו הכנות אלו נותנות סימניהן מכבר בכל שטחי החיים. אין זה מן הדברים הקלים והפשוטים. אילו באנו והחלטנו פתאום בפרוס השמיטה, כי הפעם נקיים את כל מצוותיה באמונה: לא נחרוש ולא נזרע ואת יבול הפרדסים והמטעים נפקיר, כי אז היינו בלא ספק מחריבים עולמנו בשנה אחת. המשקים החקלאיים, מגדלי הדרים ופירות היו פושטים רגלם, הללו היו גוררים אחריהם בנקים ומוסדות אשראי ותעשיות הקשורות בחקלאות ובצבור האכרים (כגון חרושת השמורים, העסיסים והריבות למיניהם ואף מפעלי בנין ותעשיות מכונות מסוימות). הכפר העברי היה מתרושש, צבאות הפועלים, האכרים והפקידים המובטלים היו הופכים כל קערת הכלכלה על פיה ובסופו של דבר היה הישוב כלה חלילה ברעב ואנדרלמוסיא.
קיום מצות השמיטה בימינו ובתנאינו דורש הסדר יסודי מקיף ותכנון מהפכני בקנה מידה ממלכתי של כל חיי הכלכלה. אגירת כמויות מזון עצומות במשך שש שנים, תכניות של עבודות צבוריות נרחבות בשמיטה (כלומר דחיית כל המפעלים מסוג זה לשמיטה- ) פתרון בעית התעשיות החקלאיות ודומיהן, תקנת יבול ההדרים והאכספורט (אם יפקירו את היבול סתם, יתבזבז בידי אנשי הפקר - ברובו בודאי בידי נכרים - אך הפרדסים עצמם ינזקו ויושחתו בתוך המהומה ואף שוקי הקונים ינעלו בפנינו. אולי אפשר לחשוב על הפקרה קולקטיבית מסודרת, כלומר הפרי יקטף וישלח כרגיל והמחיר לא ילך אל כיסי הפרדסנים, אלא לפרנסת הצבור או משהו בדומה לזה) ועוד מאה בעיות לא פחות חמורות וסבוכות. מלבד התכנית העיונית העצומה הזאת צריכה השמיטה הכנות מעשיות יסודיות ומדוקדקות במשך כל שש שנות המעשה.
כל הדברים האמורים הם קשים, אבל אפשריים, לא בשמים הם, אך- וזהו הקושי העיקרי- הם צריכים להעשות בידי מומחים לאיקונומיה, בידי כלכלנים ממדרגה ראשונה וכלכלנים אלה צריכים להיות בקיאים בהלכות שביעית ומעוניינים בכל מאודם במשטר של תורה, ודא עקא: מומחים כאלה אינם במציאות. חכמי הכלכלה עמוסים עבודה רבה ואינם מוכנים ברובם למסור את זמנם ומרצם לענין שאין הם מודים בחשיבותו. אדרבא, רבים מהם יתנגדו בודאי לכל נסיון מסוג זה. מאידך חכמי ההלכה המעונינים במשטר של תורה רחוקים הם - ברובם - מאוד מחיי המעשה ואין להם שמץ של ידיעה שיטתית, מסודרת במבנה הכלכלי של החברה המודרנית. כל זמן שעובדות אלה לא תשתנינה, יהיו כל הדברים היפים על אודות קיום מצות שמיטה מליצות נאות בעלמא.
וכיוצא בו בשבת בראשית. מה יהא דינה של התחבורה במדינת ישראל? כיצד ינהג טלפון, טלגרף, רכבת ומכונית בשבת? האם יפסקו כל השרותים האלה? ואויב כי יפלוש בשבת, שטפון כי יהיה, מפולת כי תהיה? וחולים ורופאים? ברור שקיום התחבורה הוא דבר שבפקוח נפש.
מאידך אם לא תשבות התחבורה, שוב אין סייג בפני אנשי הפקר ומי יוכל להשגיח על המכוניות שלא תובלנה מטיילים סתם, ועל הדואר והטלפון שלא ימשיכו בעסקים רגילים. בעקבות מטיילים ועובדים תפתחנה גם תחנות בנזין, מסעדות, גזוזיות, מוכרי ממתקים וצלמים יצטרפו למקהלה וסופה של השבת שתיהפך חול.
אף עניין זה דורש, איפוא, תכנון נבון ומדוקדק; תכנון זה לא יהא מעשי ויעיל, אלא אם יעשה בידי מומחים לאותו דבר המעונינים באמת ובתמים בתקנת השבת ושוב אותה שאלה כאובה: המומחים אינם תלמידים חכמים ואינם כואבים את כאב השבת, ואילו בין מורי ההוראה, אנשי ההלכה, אין מומחים לדברים אלה וברובם אף אינם מוכשרים להתמחות במקצוע מעשי מסוג זה.
מובן, אפוא, שאם לא יתוקן הדבר, עולם כמנהגו ינהג. הצבור הדתי ימחה מחאה נמלצת ויאמר לעצמו מתוך קורת רוח: שישו בני מעי, אני את שלי עשיתי, צוחתי ככרוכיה, אולם האמת היא כי כל דרישה והחלטה - ותהא צעקנית כאשר תהיה - שאין עמה מסירות ורצון כן לטרוח, להתאמץ, לחפש דרכים חדשות ולעשות מעשים, אינה אלא אשליה ריקה ותרמית.
מעשה בנער בן טובים בתל אביב שהחליט להיות ספן בישראל. הוא שמע על כיבוש הים, על הגדולות שנועדו למקצוע זה העלול להיות עמוד התווך של כלכלתנו ועתידנו בארץ, על התפקיד החלוצי הנעלה של ראשוני הספנים העברם וכיוצא באלה, והוא אמר ליתן ידו עם חלוצי הים. מששמע אביו נתחלחל. הרי ספנות כרוכה בחלול שבת ומועד. אין מלח שומר תורה. גייס האב את קרוביו ומיודעיו, רץ אל מורי הילד, אל הרב השכן, עד שהניאוהו סוף סוף מהחלטתו בשם קדושת התורה. וכאן הבן שואל: האלהי יבשה אלהי ישראל ולא אלהי הים? מדוע אי אפשר לעשות בים, מה שנעשה ביבשה, לכונן ספנות שומרת תורה, כשם שכוננו ראשית חקלאות של תורה? אלא שוב אותה צרה. כדי לחבר שולחן ערוך לספן יהודי מודרני אנו צריכים (יותר נכון: היינו צריכים זה מכבר) מורי הוראה אחדים הבקיאים בטיב ספנות הלכה ולמעשה, שנתיבות הים נהירות להם לא פחות משבילי ים התלמוד.
צא וראה כמה וכמה דייגים וציידים מומחים טרחו ויגעו בכל דור ודור ועד היום הזה כדי למצות את כל האפשרויות הגנוזות בספנות למען ציד דגים וחיות. להקות להקות של מומחים ופועלים בכל אתר שוקדות על הסחר הימי, על פתוח הספנות לשם מסחר. לגיונות של טכנאים ואנשי צבא מקדישים את חייהם לגלוי דרכים חדשות לשמוש בספינות לשם מלחמה ושפיכת דמים. אבל לא נמצאו בדורותינו חכמי תורה ובעלי הלכה שיטרחו וילמדו ויחקרו מקצוע מעשי זה, כדי להשליט את תורת ה' בים כביבשה.
בדומה לאותו בן טובים, מתרחשים מעשים בבנות ישראל אשר ליבן נדבן להיות אחיות בבתי חולים. לכאורה מלאכת קודש שיש עמה מן ההתנדבות ומן המסירות הנעלה. והנה מוסכם בכל זאת בכמה חוגים, שאין זו מלאכה נאה לבת ישראל כשרה, שכן סופה של כל אחות לעבור על דת ולפרוק עול תורה. ויש לדעה זו על מה שתסמוך. אמנם יש הסכמים וסידורים בענין זה, אך הללו אינם מועילים ואינם מתקיימים, אלא במקום שההנהלה מעונינת בכך. שורש הרע הוא שההסכמים נעשו בין שני צדדים שאחד מהם (הרבנות) מעונין בשמירת תורה אבל אינו בקי בטיב הענינים, והשני מומחה אבל אינו מעונין בשמירת תורה. נמצא שהסידורים והתקנות מקצתם אינם יעילים ומקצתם אינם מתקיימים והעובד הבודד אין לו, אלא להסתגל למסגרת שקבעו מנהליו המומחים. וכאן הבת שואלת: כלום אי-אפשר לטפל בחולים, טפול חדיש ומשוכלל לפי דין תורה? ואם אפשר מדוע אין הדברים ערוכים וידועים ומפורסמים? כשם שאשה יודעת בעבדה במטבח את עבודת יומה מה מותר ומה אסור וכיצד עליה לנהוג, ממש כך צריך עובד בית חולים (והוא הדין לשאר כל המקצועות) לדעת לכלכל את כל פרטי עבודתו במסגרת השרות הרפואי החדיש לפי דין תורה. לשם כך נחוצה מערכת פסקי דינים מעין קצור שולחן ערוך הקובע מקומו של כל כלי, הלכותיו של כל תהליך, ותקנותיה של כל פעולה רפואית מן הנוהגים במסגרת שרות הבריאות. מובן שאין זה יכול להעשות, אלא על ידי תופשי תורה אקדימאים, מומחים לענינים אלה. אך אין די בכך, אין די בכך בנוגע למקצוע זה של הסניטציה, ואין די בכך בכל השטחים.
כל מקצועות החיים המודרניים הסבוכים והמסובכים הולכים ומשתכללים, הולכים ומתקדמים, פושטים צורה ולובשים צורה. עבודה זו של ישוב עולם ותיקונו, (מבחינה חמרית וטכנית) נעשית בהתמדה על ידי אנשי המעשה המומחים למיניהם- רופאים, בעלי תעשיה, פקידים, כלכלנים, וקציני צבא למיניהם. הללו לצערנו אינם אנשי תורה ברובם, עושים הם אפוא את מעשיהם על דעת עצמם ועל דעות מקצועם; מתכונים הם לטובת הענין, כמיטב הבנתם ולעיתים קרובות מתקנים תקנות ומנהיגים מנהגים הסותרים את דברי תורה. משנעשה מעשה ומשנתקל בו מישהו ומשנעשה פרסום לדבר, מתחילים תופשי התורה לגלגל בענין, להתריע ולמחות ולדרוש תקון המעוות (עפי"ר בלא להציע הצעה מעשית-מקצועית מתאימה). מובן שעל פי רוב ידם של אנשי המעשה על העליונה. נמצא שהם עושים מעשים מעצבים פני החיים, מורים הלכה למעשה והולכים בצעדים בטוחים בראש תהלוכת החיים ואילו התורה משתרכת אחריהם בסוף המחנה באין אונים ובאין תוקף. הללו פועלים ויוזמים ומבצעים, ותופשי התורה צועקים אחר כך על לשעבר ומנסים לשנות את העשוי והמבוצע מכבר על ידי אחרים, על פי רוב ללא הצלחה. ואם הם משיגים משהו, הרי הישגיהם חלקיים, מעין טלאים יהודיים על גבי כסות נכרית. האם לא יותר טוב היה להשתתף בעצוב פני החיים, בתכון התוכניות, בהוצאתן לפועל? התורה נועדה לכוון את זרם החיים ולא לפגר אחריה, לעמוד בראש המחנה ולא להשתרך הרחק מאחריו.
מדינת התורה בימינו פירושה כלכלה מודרנית בנויה על יסודות.התורה (שביעית, איסור רבית וכו') תעשיה חדישה הפועלת על פי התורה, חברה מודרנית מאורגנת ברוח התורה, מנגנון ממלכתי במתכונת ישראלית ומשפט עברי ממש, ולא משפט אירופי מתובל בהיתרים
מדינה מעין זו אין לכונן על רגל אחת. את חוקתה ומשטרה אי אפשר להעתיק מן המוכן. יש לברוא אותן כמעט יש מאין. מומחים חילוניים סתם לא ירצו ולא יוכלו לעשות מלאכה זו. רק כלכלנים מומחים שהם גם בעלי הלכה יוכלו להניח את היסודות האיקונומיים של מדינת התורה. מורי הוראה תיכנאים ומהנדסי מכונות מופלגים בתורה יצטרכו לפתור את בעית שבתה של התעשיה הכבדה והתחבורה. והוא הדין לחקלאות והוא הדין לספנות, לדיג, למשפט ולכל שאר המקצועות.
כל ענפי חייה של מדינת התורה הם פרשות חיות של תורת משה. על תופשי התורה להבין היטב, כי היחסים בין בית חרושת פלוני לבין פועליו ברמת גן הנם סוגיא לא פחות חשובה מ"השוכר את הפועלים" לפני 2000 שנה וכי הספינה העוגנת בנמל תל אביב יקרה וחשובה מבחינת ההלכה לא פחות מ"הספינה" שבבבא בתרא. כל נמל, כל בית חולים וכל רכבת במדינה העברית הנה סוגיא חשובה וסבוכה בהלכה ועל תלמידי החכמים ומורי ההוראה ליתן דעתם ומרצם לסוגיות אלה, להכירן ולרדת לעמקן. עליהם להבין שכל מפעל כלכלי קטן וגדול בים וביבשה, כל מוסד חברתי או פיננסי הוא תא בגוף המדינה, ולא תהא זו מדינת התורה, אלא במידה שינהג כל תא ותא כדין תורה. אמרו מעתה: לא תיבנה מדינת התורה, אלא על ידי תופשי התורה מומחים לכל מקצועות החיים. רב כי יתמנה מינוי רשמי כלשהו במדינת ישראל, עליו להוכיח לא רק את למדנותו וידיעתו בתורה, כי אם גם ידיעה שיטתית של מומחה באחד ממקצועות המעשה שבחר בו. בכפרים יהיו רצויים מורי הוראה מומחים לחקלאות או לפרדסנות או למכונות חקלאיות וכדומה. מרב עירוני תידרש ידיעה יסודית של תורת המסחר או הלכות קואופרציה או חסי עבודה או פרק מתאים בתעשיה או בדומה לכך. יש לחנך חכמי תורה מומחים לספנות, מומחים לשרותי בטחון ומומחים לסניטציה, איש איש במקצועו.
מקרב הרבנים המומחים תוקמנה ועדות מקצועיות מתמידות שתעקובנה אחרי מהלך ההתפתחות של כל ענף מענפי החיים. חברי הועדות יהגו כל ימיהם לא רק בתורה, אלא גם בספרות מקצועית. מתוך כך ישלטו תופשי התורה בכל נתבות החיים. הם יראו את הנולד וידעו להרחיק ממערכות חיינו כל פסול ולקרב אליהן כל רצוי מלכתחילה, הם ידעו להתוות דרכים נכוחות לחרושת, לתחבורה, למסחר, לצבא ולצי. הם ידעו לתכנן תכניות מראש ולהורות לכל העם את המעשה אשר יעשה, וזו כל התורה.
זה הכלל הגדול: כשם שאין לבנות עיר גדולה ומפוארת ללא אדריכלים ומהנדסים מומחים, כך לא תיבנה מדינת התורה בלא צבור גדול של רבנים ולמדנים מומחים לכל מקצועות החיים המודרניים.
רבנים מומחים אלה מנין? לעת עתה אינם. ועובדה זו צריכה להיות ברורה. הישיבות מן הטיפוס הישן - לפחות חלק מהן - הנן אמנם נכס יקר לישראל, אך הן מוסדות ללימוד מופשט של תורה לשמה, ללא כל זיקה לחיי המעשה. בני הישיבות הנם ברובם אנשי תלמוד פרושים ובדילים מחיי המעשה, ומעצם טיבם ומהות חינוכם אינם מסוגלים לתרום תרומה כלשהי להשלטת התורה על החיים המעשיים ולבנין מדינת התורה. אנשי קודש הם החיים בין סורא ופומבדיתא, בעולם רוחני קדמון, ודבר אין להם עם תל אביב והמושבות ועם ירושלים החדשה. ואילו אנו זקוקים לשם תכליתנו הגדולה לטפוס חדש של תלמידי חכמים אנשי חיל ואנשי מעשה, תופשי תורה שעיניהם משוטטות בכל הארץ ובכל הנעשה בה והמסוגלים לכוון את חיי המעשה ברוח התורה, מתוך ידיעה מקצועית מעולה. בקצור: אנו זקוקים למורי הוראה בעלי מקצוע.
בעלי מקצוע אלה לא יקומו לנו מאליהם. עלינו לחנכם לנו חינוך שיטתי מכוון ומתוכן, ולא תהא כהנת כפונדקית? אם עורכי דין, מהנדסים, מורים, פקידים ושוטרים צריכים חינוך שיטתי מקצועי, בוני מדינת התורה, הדום רגליו של ה' צבאות, על אחת כמה וכמה!
לפיכך, אם חפצים אנו באמת ובתמים במדינת התורה, הרי הצעד המעשי הראשון להקמתה הוא הקמת בית מדרש גדול שיחנך מורי הוראה, רבנים מומחים. בית מדרש זה אם יוקם ויתבסס ויצליח, הריהו עשוי לשמש גשר מעל לתהום המתרחבת והולכת בין התורה לבין חיי המעשה, בין תופשי התורה לבין המוני בית ישראל. אף הוא יהיה בית היוצר למדינת התורה. מבנה המוסד, תכניתו ושיטת עבודתו צריכים, אפוא, שקול דעת מרובה.
המטרות האמורות מחייבות לענ"ד, שהמוסד יהיה בנוי שלש קומות, שהן שלשה שלבים. החניכים צריכים להבחר מבין בוגרי בתי הספר העממיים הדתיים. (על המוסד להוציא אנשים מעורבים בין הבריות ומעורים בחיים, והשכלה עממית מסודרת היא תנאי קודם הכרחי לכך!).
השלב הראשון יהא, אפוא, המשך להשכלה העממית בתורת קורס תיכוני-תורני. שלב זה יקנה למועמדים הצעירים חנוך תיכוני, שהרכבו המקצועי יותקן ויותאם לתכלית המוסד; כמה מן המקצועות הנהוגים בבתי הספר התיכוניים יקוצצו במידת מה ובמרכז התבנית יועמדו למודי הקודש: תנ"ך ולשון הקודש ודקדוקה וכו'. קורס זה צריך להמשך כ- 3 שנים.
שלב שני, אף הוא בן 3 שנים בערך, יהא קודש כולו לתורה במובן הרחב: ש"ס ופוסקים, מקרא כפשוטו, אגדה, לשון הקודש, תולדות ישראל, ידיעת ארץ ישראל, מחשבה ומוסר וכו'.
ואחרון אחרון קורס בן 4 שנים הוא שלב ההתמחות. בשלב זה יפרדו תלמידי החכמים לכמה ראשים. מקצתם ישתלמו בהלכות זרעים ובכל המסתעף מהם בהיקף רחב. בד בבד עם למוד זה יתמחו בתורת החקלאות המודרנית להלכה ולמעשה, ילמדו פרק בבוטניקה ובביולוגיה. כת אחרת תשתלם בנזיקין ובחושן משפט וכו'. הללו יתמחו באותו זמן מקצתם בכלכלה לאומית, מקצתם בתורת המסחר או בבנקאות, מקצתם בקואופרציה או ביחסי עבודה ומקצתם באחת התעשיות המצויות בארץ. כתות מקבילות תשתלמנה בסדר נשים, באבן העזר ובמדעים השמושיים הקשורים בהם, כגון סטאטיסטיקה, סוציולוגיה וכו'. אחרות בהלכות מלכים והליכות מדינה ובמשפט בינלאומי ותורת הקונסטיטוציות וכן הלאה. כמו כן ישלחו התלמידים בני שלב ג' להתמחות בשאר המקצועות, אחדים בספנות, אחדים בדיג, מהם בשירות רפואי, מהם בתחבורה וכיוצא בהם. הנהלת בית המדרש תעמוד לימינם של הללו ותדריכם למצוא את כל החומר ההלכי המתאים ולהשתלם בו.
ככה יכשיר המוסד במשך 10 שנות למודים חבר חכמים צעירים שיוכלו להניח למעשה את יסודות מדינת התורה. במשך דור יקומו רבנים שיתחילו להשליט את התורה בחיי המעשה, רבנים ששפתם תהא מובנת לנוער ולהמונים הרחבים, רבנים שיהיו מעורבים עם הבריות וידעו לקרבם לתורה.
אז תחדל היהדות הנאמנה לתקוע בחצוצרות השוא ובשופרות ההבל. המושג "מדינת התורה" לא יהיה עוד מליצת סרק, אלא אידיאל רציני ותכנית ממשית, שאנשים מוכשרים ומומחים יהיו נלחמים להגשמתם באמצעים יעילים ובשיטה נכונה.
לכאורה אפשר לטעון נגד כל האמור, כי יש כאן מעין "פתח בכד וסיים בחבית". פתחנו בבעיה כבדה וחריפה ורחבת היקף, מדינת התורה, וסיימנו בהצעה קונקרטית קטנה וטפלה לכאורה, פתיחת מוסד. הפתרון נראה קלוש לעומת הבעייה. אולם עלינו לזכור, כי מוסדות תורניים-מדעיים כגון בתי מדרש, בתי דין, ועדים ודומיהם מילאו כמה פעמים מקום מרכזי בתולדות ישראל ולא אחת עיצבו פני הדור וקבעו כוון התפתחותו של העם או חלק גדול ממנו.
חוגים קטנים לערך שינו לא פעם את מהלך ההיסטוריה שלנו והטביעו חותמם על ההמונים והשפיעו על גורל האומה השפעה מכרעת. (החסידות, הציונות וכד').
אם לא תחוש היהדות הנאמנה לסיסמאות של התחסדות בלתי הגיונית או בלתי טהורה ("חדש אסור מן התורה" "אבותינו הכשרים בשטייטיל לא ידעו מוסדות כאלה" וכדומה), לעניינים אישיים כתתיים ומפלגתיים, לאינטרסים קטנוניים של מוסדות שונים, בקצור, אם לא יהא מורא בשר ודם גדול עלינו ממורא שמים ואם נפעל בכל הכנות והמרץ שהשעה הגדולה והתכלית הגדולה מחייבות, כי אז נצליח ונזכה להיות מניחי היסוד למדינת התורה.