מדרשי האגדה ותולדות היישוב היהודי בארץ ישראל

מתוך: יבנה, ברית סטונדטים דתיים
באוניברסיטה העברית בירושלים א', תרצ"ט

חלק ניכר של תורה שבעל-פה מוקדש לארץ ישראל. ההלכה מגדירה בדברים ברורים וקצובים, כדרכה, את מקומה של הארץ והמצוות התלויות בה בחיי העם, ומבררת את כל השאלות הקשורות בארץ ישראל לאור המציאות וההיגיון. לעומתה, משמשת האגדה בבואה נאמנה ללבו של העם, בה משתקפת חיבתו הגדולה לארץ, תקוותיו התלויות בה וכל געגועיו ודמיונותיו, שאין למציאות ולפגעי הזמן שליטה בהם.
ואין לך שבח בעולם שלא מנתה האגדה בארץ ישראל.
ארץ ישראל היא ראש עפרות תבל (מש' ח, כ), שהיא חביבה מכל ונבראה קודם לכל וגבוהה מכל הארצות. היא מתובלת בכל, שכל הארצות יש בזו מה שאין בזו, וארץ ישראל אינה חסרה כלום. פסולת ארץ ישראל משובחת ממשובחת של מצרים (שהיא משובחת מכל הארצות), קל וחומר לשבח של ארץ ישראל. פסולת ארץ ישראל מלכויות מתכתשות עליה, זו אומרת תקרא על שמי וזו אומרת תקרא על שמי, קל וחומר לשבח של ארץ ישראל. אפילו סנחריב בבואו לפתות את ישראל לא היה יכול לומר 'ולקחתי אתכם אל ארץ יפה מארצכם' אלא "אל ארץ כארצכם" (מל"ב יח, לב; יש' לו, יז). ארץ ישראל הייתה ארץ חמדה, נחלת צבי, צבאות גויים (יר' ג, יט) ודרשו חז"ל: ארץ שעשויה חוילאות חוילאות, שכל מלך ושלטון שלא קנה חוילאות בארץ ישראל אומר: לא עשיתי כלום.
פירותיה של ארץ ישראל גדולים, קלים לאכול, שמנים כחלב ומתוקים כדבש. ארץ ישראל שותה (מימיה) מן הגבוה, תושביה ישנים על מטותיהם והמקום מוריד להם גשמים (ואילו תושבי מצרים, אם אינם נודדים שנת עיניהם על אדמתם, אין להם בה כלום) המשקים את כל הארץ, גבוה ונמוך, גלוי ומכוסה (ובמצרים, נמוך שותה, גבוה אינו שותה. גלוי שותה, מכוסה אינו שותה). בכל יום שותה ארץ ישראל מי גשמים ומי שלחים, מי שלגים ומי טללים וכולם לברכה. ארץ ישראל נתברכה בהרים ובקעות, שפירות ההר קלים ופירות הבקעה שמנים. נתברכה בהרים: כשהיא בקעה, הריהי עושה בית כור, כשהוא הר, הריהו עושה (אותו השטח) בית כור בצפון, בית כור בדרום, בית כור במזרח, בית כור במערב. יש בה בארץ ישראל מיני ארצות הרבה (אזורים אזורים)

ואין פירותיה של זו שווים לפירותיה של זו, וכן בימה של ארץ ישראל, אין דגי עכו שווים לדגי צור. תאני ארץ ישראל וקציעותיה זבות דבש רב (כבר היה מעשה בקציעות סכנין שדבשן מלא את החבית), זיתי גוש חלב זבות שמן הרבה (מעשה שהציפו עליה בשמנים). מעשה ששקלו ראש לפת 30 ליטרים של ציפורי. מעשה שקנן שועל בראש הלפת, ועוד מעשה בשיחים בקלח של חרדל שהיו בו שלושת כורים ונפשח אחד מהם וסככו בו סוכות יוצרים וחבטו ומצאו בו תשעה קבין חרדל. אמר ר' שמעון בר חלפתא: מעשה בקלח של כרוב שהיו בתוך שלנו והייתי עולה ויורד בו בסולם.

האגדה נתגבשה ברובה בתקופה של דלדול וירידה לארץ או לחלקים ממנה, ואף על פי כן מלאו בעלי האגדה פיהם תהילתה. אהבת הארץ קלקלה את שורת המציאות.
אולם, פעמים שאנו מוצאים מדרשים של שבח לארץ ישראל, שיש בהם גם מהד קולם של הימים הרעים לארץ, כגון: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה; ידור אדם בארץ ישראל בעיר שכולה גויים ואל ידור בחוץ לארץ בעיר שכולה ישראל. בדברים אלה המספרים בכבודה של הארץ יש גם רמז לתנועת ההגירה לארצות עשירות יותר.

כיוצא באלה היא האגדה המופלאה על דבר נסיעת אברהם לארץ ישראל:

"אמר ר' לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהריים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלוואי לא יהא חלקי בארץ הזאת! כיוון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותם עסוקים בנכוש בשעת הנכוש, בעדור בשעת העדור, אמר: הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת! אמר לו הקב"ה: 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'" (בר' טו, יח).

אף בדברי שבח אלה חבוי תיאור עניותה של הארץ. בימיו של ר' לוי התחיל להתבלט ביתר שאת יתרונו של היישוב היהודי הגדול והאיתן בבבל למול ארץ ישראל המדולדלת. בבל התחילה לתפוס את מקומה של ארץ ישראל כמרכז האומה. מצבם החומרי והמדיני של היהודים היה בדורות ההם בבבל בדרך כלל הרבה יותר טוב מבארץ ישראל, ומובן שבלב רבים מן העם נתעוררה השאלה: למה הוצרך אברהם ללכת מארצו העשירה והמבורכת - ארם נהריים - לארץ דלה ממנה, למה לא נעשתה ארם נהריים ארץ הבחירה? הדרשן מודה בתשובתו, כי ארם נהריים עשירה יותר (מה שאין כן באגדה הקדומה, שלפיה משובחת ארץ ישראל מכל הארצות כאמור לעיל). אבל לא העושר עיקר - חיי עבודה, יושר ופשטות טובים הימנו ואלו אפשריים בארץ יותר מבמקומות אחרים.

דברי האגדה מהסוג הנ"ל על אודות ארץ ישראל בכלל, הינם תעודה חשובה מבחינה אנושית- מוסרית, עדות לזיקת ישראל לארצו, זיקה עולמית.

באגדות אלה מצטיירת ארץ ישראל ציור אידיאלי המצורף מנקודות אור מלוקטות מתוך תקופות שונות ומקומות שונים, ואין בהן על-פי-רוב מהלכים למציאות של תקופה מסוימת. משום כך, אין חשיבותן גדולה מבחינה מדעית. רק מועטות מהן עשויות לשמש חומר לחקירה, כמו שראינו.

חשיבות היסטורית טופוגרפית יותר גדולה נודעת לסוג שני של אגדות המטפלות במקומות מסוימים בארץ, הם מדרשי המקומות.

במבנה מדרשי המקומות יש להבחין שני יסודות: יסוד המדרש הדורש את הכתובים, מרחיבם ומקשטם כרגיל, ובצדו יסוד גיאוגרפי או טופוגרפי-היסטורי. ידיעות בדבר טיב המקום ותולדותיו, המשקפות על פי רוב את המציאות בימיהם במקומות הנדונים.
דוגמא נאה מסוג זה (מדרש מקום גיאוגרפי) הוא פירוש המדרש לבראשית מט, יד:

"'יששכר חמור גרם' - מדבר בארצו, מה חמור זה נמוך מכאן ונמוך מכאן וגבוה באמצע, כך ארצו של יששכר בקעה מכאן ובקעה מכאן והר באמצע.
'רובץ בין המשפתים' - אלו שתי בקעות: בקעת אכסלו ובקעת יזרעאל.
'וירא מנוחה כי טוב' - זו תנעם;
'ואת הארץ כי נעמה' - זו נעים".

מדרש זה הנהו מזיגה של מדרש כתובים, תיאור גיאוגרפי ופרטים בדבר מקומות מיוחדים, והריהו והדומים לו יכולים לשמש מקור לידיעת הארץ בימי קדם.

גדולה מזו, מקצתם של מדרשים אלה אינם ביסודם אלא אגדות עממיות ומסורות מקומיות שנשתמרו בקרב תושביהן היהודים של נקודות היסטוריות וחז"ל שיוו להן מסגרת מדרשית.
ממין זה הוא, למשל, מדרש האגדה המפרש את הפסוקים בבמדבר כא, יג-יז. מדרש זה מתאר בבהירות רבה את הגיא העמוק והצר של הארנון ואת קירות הסלעים הגבוהים משני עבריו, שאחד מהם -

"עשוי מערות מערות ושכנגדו עשוי סלעים סלעים בולטים, נכנסו האוכלוסין (של האומות) לתוך המערות ואמרו: כשירדו ישראל לתוך הנחל... נהרוג את כולן. רמז הקב"ה והקיפו (קרבו) ההרים ראשיהם זה לזה... נכנסו הסלעים (הבולטים) לתוך המערות ורצצו כל אותן הגיבורים" (של האומות שנחבאו שם) וגו'.

תיאור המקום והשתלשלות האגדה מוכיחים, שלפנינו מסורת עממית מקומית, שנשתמרה ביישוב יהודי שהסתכל במשך דורות בצורה המיוחדת המופלאה של הנחל ודמיונו נתרשם ממנו. מסורות כעין זו מצויות כמעט בכל מקום שיש בו איזה דבר: סלע, אבן, הר מערה, צבע האדמה - מיוחד בצורתו ומושך את לב המסתכל בו. המטבע המדרשית שטבעו חכמי האגדה במסורת עממית זו הנה דרגה שנייה בהתפתחותה. לא מצאנוה אלא במקורות מאוחרים (במדבר רבה, תנחומא), ואילו במקורות קדומים (מדרשי ההלכה) נזכרת אמנם עצם האגדה, (אגב פסוקים אחרים) אבל היא אינה משמשת עדיין פירוש לפסוקים הנ"ל בספר במדבר. נמצאנו למדים, שמדרשי ההלכה ידעו את האגדה שלנו בדרגת התהוותה הראשונה. אולם גם אחר כך לא זזה ממקומה ולא חדלה להיות מסורת מקומית, שכן מצינו בברייתא:

"הרואה... מעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש... על כולן צריך שייתן הודאה ושבח לפני המקום".

הרי שהיו מכירים את המקום ומבקרים בו.

אגדות קשורות במקום אינן נשמרות אלא בתוך ציבור יציב ומעורה במקומו. לפיכך, חשובות האגדות ממין זה בשביל ידיעת תולדות היישוב בארץ.
בין מדרשי המקומות יש מסורות מקומיות עממיות, שלא תיאור המקום בלבד נשתמר בהן, אלא אף פרטים אחרים מדויקים (כגון מרחקים בין נקודות שונות, תחומים מדוקדקים וכו'). הם המוכיחים שאין אלו מדרשי כתובים סתם, שהרי אותם הפרטים, ודאי אין מקורם בבית המדרש. מעניינים מאוד מבחינה זו דברי האגדה הקשורים בסביבות ים המלח.

על דבר הפיכת סדום ויצירת דרום ים המלח אומר אחד מחכמי האגדה שגוש האדמה, אשר עליו ישבו סדום וחברותיה נהפך. חכם אחר קושר את העניין בהתבקעות, שלרגלה הציפו המים (כנראה של ים המלח) את עמק השדים, שבו ישבו הערים הנ"ל.

דברים מעין אלה מספר אף סטרבו (obartS). יש לחשוב שהוא שאב את ידיעותיו (ישירות או בעקיפין) מן המקור שחכמי המדרש שאבו ממנו, הוא הקבלה המקומית. מקור זה עשיר היה ביותר בסביבה זו, המיוחדת במינה בין מבחינה גיאוגרפית-טבעית ובין מבחינת עברה. השרידים הגדולים ביותר מן הסיפורים והתיאורים שהיו בפי התושבים שם, נשתמרו בספרי יוסף בן מתתיהו הכוהן.

המסורת המקומית שמרה על הקשר שבין שני הגורמים הנ"ל (הגיאוגרפי וההיסטורי) וקבעה את מקומם של כמה מאורעות חשובים בעבר.

כך היו מראים את אשתו של לוט, כמו ששנינו בברכות נד ע"א: "הרואה... אשתו של לוט" וכו'. ואף יוסף בן מתתיהו מעיד שראה בעיניו.
חשובות יותר הידיעות על דבר מקומה של סדום:

"אמר ר' יהושע בן לוי: עד עכשו אם ילקט אדם מטה מאוירה של סדום ויתן בערוגה אחרת - אינה מצמחת".

מדברים אלה למדנו שמקומה של סדום היה ידוע להם. דבר זה משמיענו מדרש אחר ביתר בירור ומפאת חשיבותו כדאי לעמוד עליו בפרטות:

"'וכמו השחר עלה' (בר' יט, טו) - אמר ר' חנינא: מאילת השחר עד שיאור המזרח אדם מהלך ארבעה מילין; משיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעה מילין. ומנין משיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעה מילין? דכתיב: 'וכמו השחר עלה' וגו' (יצא לוט מסדום) וכתיב (שם, כג): 'השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה'. ומסדום לצוער ארבעה מילין? הלא יותר הם? אמר ר' זעירא: המלאך היה מקדד (מיישר) לפניהם את הדרך, ומנין מאילת השחר עד שיאור המזרח ארבעה מילין? כמו וכמו (שם; כלומר מו' יתירה), מילה דמיא לחברתה.

אילת השחר היא כעדות חז"ל, ההופעה הקלושה הראשונה של אור במזרח הרקיע, כשעה וחצי לפני הנץ החמה. כשלושת רבעי שעה אחרי אילת השחר מאירים פני המזרח, זאת אומרת: עמוד השחר הקטן בתחילתו גדל באורכו והא פרוש על פני כל הפאה המזרחית של הרקיע ומאיר אותה מצפון עד דרום. משיאור המזרח עד הנץ החמה עוד כשלושת רבעי שעה.

ארבע מילין (כששה ק"מ) הם, כידוע, מהלך שעה. אבל בצינת הבוקר, כשכוחותיו של אדם חדשים אתו, הליכתו זריזה יותר (בפרט בשעת הדחק).

לוט יצא מסדום "כמו השחר עלה", שהוא לדעת ר' חנינא כשהאירו פני המזרח, והגיע לצוער עם הנץ החמה.

מן השאלה "ומסדום לצוער ארבעה מילין, והלא יותר הם" למדנו, שמקומה של סדום היה ידוע להם בבירור גמור וכי הוא רחוק מצוער יותר מארבע מילין (ופחות משמונה). מתאימים לדברים אלה ואף משלימים אותם דברי ר' חנינא המובאים בתלמוד הבבלי (פסחים צג, ע"ב): "לדידי חזי לי ההיא אתרא והויא חמשא מילין (מצוער)".
סדום תופסת מקום גם במסורת העממית של הערבים ולא עוד, אלא שהמרחק בין צוער (א-צאפיה בדרום מזרח ים המלח) ובין הר סדום (בקו אוירי) מתאים בערך למרחק הקבוע לעיל ע"י חז"ל. אין לראות בהתאמה זו מקרה, אלא בוודאי הושפעו הערבים ע"י המסורת היהודית. כמו כן ברור, שהשפעה זו לא דרך המדרש הגיעה אליהם, אלא פה אל פה מהתושבים היהודים של סביבות ים המלח. ידוע שהיישוב היהודי בצוער האריך ימים אחרי הכיבוש הערבי ומובן שהערבים יורשיו ירשו גם את מסורותיו. באופן כזה הסתעפה הקבלה העממית היהודית ולבשה בצד אחד צורת מדרש ובצד אחד צורת אגדה ערבית.

כיוצא בזה מקדסי (גיאוגרף ערבי מהמאה העשירית) מספר שאת צוער מכנים בשם גיהנום בגלל אקלימה הקשה ומימיה המאררים.

אותו דבר מודיע אף המדרש כדרכו: את הפסוק "עד צער" (דב' לד, ג) דרשו: "מלמד שהראה הקב"ה למשה גיהנום סמוכה לצוער". מקדסי נהג לתאר מה שראה במקומות שעבר בהם ומה ששמע מתושביהם. נמצאנו למדים, שהכינוי שהיו תושבי הסביבה מכנים את צוער בימי חז"ל, היה עוד שגור בפי בני המקום כ- 800 שנה אחר כך. פרט קטן זה ללמד יצא, כמה יפה כוחה של מסורת עממית המתקיימת מאות בשנים ועוברת מתקופה לתקופה ומעם לעם, ואינה בטלה ולפעמים אף אינה משתנה.

אפשר אפוא להסיק, כי ג'בל אוסדום של הערבים אינו אלא הר סדום, שממנו היו קדמונינו מסתכלים ב"צלה של סדום" המשתקף במימי ים המלח וכי מקומה של סדום לפי הקבלה העממית היהודית העתיקה הוא מתחת לפני ים המלח לרגלי הר סדום.

מדרשי המקומות כעין הנ"ל אינם מועטים והריהם, כמו שראינו, חומר חשוב לחקירת ארץ ישראל. אולם הרכבם ומזיגתם של שני היסודות (היסוד הטופוגרפי-ההיסטורי ומדרש הכתובים) שונים במדרשים השונים. בקצתם מרובות הידיעות ובקצתם גובר מדרש הכתובים. ולא עוד, אלא שיש אגדות רבות הקשורות בשמות מקומות ואין בהן אלא מדרש הכתובים בלבד. אלה הם מדרשי המקומות המדומים, כגון דברי חז"ל על דבר פארן ותפל וחצרות ודי זהב (דברים א, א), שאין בהם על אודות טיבן ומקומן ותולדותיהן של הנקודות הנזכרות ולא כלום. כיוצא בהם המדרש הדורש את שלושת שמות המקומות שבדה"א ב, נה ובדה"א ד, כב-כד בדרך זו ללא זיקה ממשית אל המקומות גופם ("'נטעים' - הוא שלמה שהיה דומה לנטיעה במלכותו; גדרה - זו סנהדרין שהייתה יושבת וגודרת בדברי תורה" וכו').

מדרשי המקומות המדומים מרובים, וערך חיובי לחקירת הארץ אין להם. אף על פי כן ראויים הם לתשומת לב, בגלל ערכם השלילי. חוסר הידיעות הממשיות במדרשים אלה מוכיח על פי רוב, שמקומות הנדונים אינם ידועים לחכמי האגדה, כי אין בהם יישוב יהודי.

מדרשי מקומות ממש הינם, אפוא, עדות למציאת יישוב יהודי, ומדרשי מקומות מדומים - להיעדרו.

חשוב מהם המין השלישי של מדרשי מקומות, שיש בו שני הצדדים גם יחד, עדות למציאת יישוב יהודי בסביבה מסוימת, ולהיעדרו באיזור אחר. מין שלישי זה הוא מדרש ההעברה.
כידוע, נוהגת האגדה העממית לפעמים להעביר מקומם של מאורעות חשובים וביחוד קברי צדיקים, ולהרחיקם אפילו מרחק רב ממקומם הנכון. כך נדדו למשל, במשך תקופת פריחתה של צפת קברי צדיקים רבים אל הגליל ובוודאי לא שם נקברו כגון: הלל ושמאי, חנה ושבעת בניה, נביאים שונים וכו'. העם אינו רוצה לוותר על קדושיו וקדמוניו ומוטב לו להתעלם מן האמת ההיסטורית והטופוגרפית ובלבד שיהיו במחיצתו. אולם, תופעה זו אינה מיוחדת למאות האחרונות. זכרונות מעין אלו יש לנו מתקופת הביזנטים, ומדרשי ההעברה מעידים, שאף בתקופות קדומות יותר נהגו כן.

טיפוסי למין זה הוא למשל המדרש האומר על הר נבו: "הר שמתו בו שלושה נביאים (נבו), שלא מתחת ידי עבירה (עברים): משה, אהרן ומרים". דומה לו מדרש שני האומר שלהר נבו ארבעה שמות: נבו, עברים, ראש הפסגה והר ההר.

שני המדרשים האלה רחוקים בכלל מפשוטם של העניינם. עברים הוא שם כולל לכל הרכס אשר בצפון מואב, ונבו - חלק בו (עיין בבמדבר לג, מז ובדברים לב, מט). אחד השיאים שבהר נבו הוא ראש הפסגה, כדרך שמבחינים למשל הערבים עד היום בין השיאים השונים שבהר אחד וקוראים להם שמות מיוחדים בצירוף המילה ראש.

יותר רחוק מן המציאות הוא הזיהוי: הר ההר - הר נבו. ולא עוד, אלא שלפי המדרש הראשון, גם קדש היא נבו (שהרי מרים מתה בקדש - במ' כ, א). המדרש מעביר אפוא את קבר אהרן מהר ההר בקצה ארץ אדום, ואת קבר מרים ממדבר צין אל הר נבו. אין ספק שמדרשים אלה אינם אלא אגדות עממיות של תושבי סביבת נבו.

סיבת ההעברה היא כמו סיבת יתר ההעברות מסוג זה. מקומם הנכון של קבר אהרן ומרים אינו בידי יהודים, רחוק מאוד וקשה להגיע אליו. לעומתו, הר נבו הוא בקרבת היישוב היהודי של ערבות מואב שהיה קיים מאות בשנים אחרי החורבן, ובוודאי רבו המבקרים שם. לפיכך, הייתה האגדה העממית מוסיפה כבוד ויקר להר מקודש זה, שהיה בתחום יהודי.

נמצאנו למדים, שכל מדרש העברה (או אגדת העברה שנשתמרה במקורות אחרים) מעיד:
א. שהמקום שממנו הוא מעביר לא היה בו שום יישוב יהודי בתקופת המדרש.
ב. שהמקום שאליו הוא מעביר, יהודי היה באותו זמן.

המעיין באגדה ומלקט את מדרשי המקומות ומבררם אחד לאחד, הרי לעיניו יצטיירו קווים אחדים, בהירים למדיי, של היקף היישוב היהודי בדורות שלאחר החורבן.

במדרשים היפים על אודות יששכר, זבולון, אשר ונפתלי, ים כנרת, המכילים פרטים מעניינים ותיאור נאמן, מופיע לעינינו הגליל היהודי. חשוב יותר (כיוון שהגליל ידוע היטב גם ממקורות אחרים) זכר היישוב היהודי שהאריך ימים בערבות מואב, שנשתמר על אודות שיטים, בית הישימות, בית פעור, קבורת משה ועוד. במדרשי מקומות אלה מרובה היסוד העממי המקומי וידיעת הפרטים. יש גם מסורות ערביות מקבילות לקבלת חכמי האגדה. אף שם הורישו, אפוא, קדמונינו את ידיעותיהם לערבים הבאים אחריהם, לאחר שהן מצאו מסילות אל המדרש. מקום חשוב תופסות לעומתן האגדות שמוצאן מקהל צוער וסביבותיה. אף הבשן היהודי אינו נעדר בתמונה זו. יסודות עממיים מקומיים נשתמרו במדרשים הקשורים באדרעי ובעשתרות קרניים, ואפילו מדרשי העברה נוצרו בהשפעת היהודים בצפון עבר הירדן.

לעומת אלה, יש לציין, שכמעט כל האגדות על אודות מקומות הנגב הרחוק והמדבר אינם אלא מדרשי כתובים בלבד. היסוד הטופוגרפי-היסטורי נעדר באגדות אלה, כיוון שבית היוצר שלו, היישוב היהודי החי, נעדר בסביבות ההן. גם מקומות ארץ יהודה אינם תופסים מקום חשוב באגדה (כמובן חוץ מירושלים), והמדרשים המועטים הקשורים בשמם, ברובם מדרשי כתובים הם ודברי אגדות סתם ללא זיקה אל המקום גופו. אף כאן משקפת אפוא האגדה את המציאות ההיסטורית המעציבה. היישוב היהודי בימיהם הולך ונעקר מארץ יהודה. הדברים אמורים כמובן ברוב ארץ יהודה להוציא את החבלים המיוחדים שדובר עליהם לעיל: צוער ויריחו.

סוף דבר: אגדות ארץ ישראל כמקור לידיעת הארץ נחלקות לשני סוגים:
א. אגדות המתארות את הארץ בכלל.
ב. מדרשי מקומות, שיש להבחין בהם שלושה מינים:
1. מדרשי מקומות ממשיים.
2. מדרשי מקומות מדומים.
3. מדרשי העברה.