משנת הגבולין

שנו חכמים:

"שלוש ארצות לשביעית: כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב - לא נאכל ולא נעבד, וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה (נוסח אחר: אמנס) - נאכל, אבל לא נעבד; ולפנים - נאכל ונעבד (שביעית ו, א).

במשנה זו הבדילו חכמים בין חוץ לארץ, ששם אין שביעית נוהגת מכל וכל ("נאכל ונעבד") לבין ארץ ישראל, שבחלק ממנה נוהגת שביעית בכל חומר הדין ("לא נאכל ולא נעבד") ובחלק ממנה הקלו, משום ששביעית אינה נוהגת שם אלא מדברי סופרים. אותה הבדלה הבדילו חכמים גם לעניין חלה (חלה ד, ח) בין חוץ לארץ לבין שתי ארצות שבארץ ישראל.

בפירוש פרטיה הגיאוגרפיים של משנה זו התקשו המפרשים והרבה טרחו ליישבם. אופיניים הם דברי בעל "תפארת ישראל" הכותב אגב פירושו (עיין להלן):

"וכדי להצדיק ולהבין דברי חז"ל, אשר מפיהם אנו חיים ועל דבריהם בחיק תורת ה' הורגנו כל היום, ולהבין תעלומות דבריהם הקדושים לילות עמל מנינו לנו והחלב שינקנו משדי אם נשפך כמרירה".

מדבריו אנו שומעים הד נאמן לקשיים העצומים, שעמדו בפני פרשנינו הקדמונים בגשתם לבאר משניות מסוג זה, ללא אפשרות לעמוד בבירור על המציאות הגיאוגרפית ולכוון דבריהם אליה. לפיכך כתב בעל "תוספות יום טוב" (שביעית שם), שדברי המפרשים בזה "אינם אלא באומד הדעת" ולא תמיד כיוונו אל "האמת כפי המציאות".

מן הראוי, אפוא, לבדוק משנה זו מחדש, "כדי להצדיק דברי חז"ל ולהבין תעלומות דבריהם" לאור הנתונים הגיאוגרפיים שבידינו, דברים כהוויתם.

ראשית, כדאי להדגיש שמתמיה, כי המשנה אינה מבחינה אלא שתי ארצות בתוך ארץ ישראל (השלישית היא חוץ לארץ, כאמור) ולנו הן ידועים שלושה סוגי גבולות ארץ ישראל:

א. גבול האבות, הוא גבול הארץ לעתיד לבוא, מן הנהר פרת בצפון-מזרח עד ים סוף ונהר מצרים בדרום.
ב. גבול עולי מצרים, המשתרע בצפון עד הקו הר ההר-לבוא חמת ובדרום עד נחל ארנון-דרום ים המלח - נחל מצרים.
ג. תחום עולי בבל, המגיע בצפון עד הקו סולם צור-עמק עיון-חרמון-מדבר דמשק.

נראה לי שפתרונה של בעיה זו הוא מפתח להבנת המשנה כולה. ועוד נשוב לעניין זה להלן.  
מארץ ישראל ועד כזיב. ביטוי זה מקוצר אמנם, אבל אינו קשה ביותר. פירושו בלא ספק: מגבולה הדרומי של ארץ ישראל ועד כזיב בצפון. ונקטה המשנה בלשון קצרה "מארץ ישראל", כי הכל יודעים היכן מתחילה ארץ ישראל בדרום, מאחר שאין הבדל בזה בין כיבוש עולי מצרים לכיבוש עולי בבל. שניהם משתרעים עד נחל מצרים בדרום מערב וכל המצוות התלויות בארץ נוהגות עד שם. ושנינו בברייתא: "עד איכן (היכן) חייבו (במצוות התלויות בארץ)? עד נחל מצרים ."

כזיב היא בלא שום ספק אכזיבה - אכזיב של המקרא (יהושע יט, כט; שופטים א, לא) , Ekdipus של יוסף בן מתתיהו; בפי אבסביוס - Ekdippa. אך אין המשנה מתכוונת, כנראה לעיר אכזיב עצמה אלא לתחום כזיב, שכן הנקודה הצפונית המערבית המדויקת של גבול עולי בבל היא, לדעה אחת כברתא, דרומית לכזיב, ולפי דעה אחרת לבלבן (היא ראס אל אביד בצפון סולם צור) צפונה לה. משם נמשך הגבול הצפוני של תחום עולי בבל דרך יתיר (בימינו יעתר, מזרחית ללבלבן) ומרעשת (ברעשית צפונה מורחה) אל קצהו הצפוני-מזרחי של הגליל העליון (כנראה לאורך ברך הנהר ליטני), מקיף את כל עמק עיון (שהוא בתוך התחום), נסב בשיפולי הר חרמון מזרחה, ויצא מדברה דמשק (דרומית מזרחית לאגן דמשק). אף הביטוי עד כזיב הוא, אפוא, קיצור. מעין ראש פרק ( - עד כזיב וכו' וכו') וכוונת המשנה: עד קו הגבול הידוע של עולי בבל המתחיל בתחום כזיב.
מכזיב ועד הנהר ועד אמנה. פירושה של פיסקה זו תלוי בעיקר בזהותו של "הנהר". אולם, תחילה עלינו להקדים שתי הנחות הגיוניות-גיאוגרפיות יסודיות שלאורן נלך, והן:

א. מכזיב דרומה ("מארץ ישראל ועד כזיב" בלשון המשנה) תחום עולי בבל החייב בכל דיני שביעית מן התורה. "הנהר" ואמנה הם, אפוא, בוודאי בצפון.

ב. רב הונא מפרש בירושלמי (שביעית, שם; לו, ע"ג): "כיני (כן היא) מתניתא: מגזיב ועד הנהר מגזיב ועד אמנה". כלומר: הנהר ואמנה, שהם, כאמור, מכזיב צפונה, אינם בכיוון אחד מכזיב (כדרך רשימות גבולין המונות נקודות שהן סמוכות זו לזו ומצטרפות לקו אחד מתרחק והולך מנקודת המוצא), אלא בשני כיוונים שונים: הנהר מכזיב לכאן ואמנה מכזיב לכאן; זה בצפון מזרח וזה בצפון מערב.

לעומת האמור סברו כמה מן המפרשים לומר, ש"הנהר" הוא נחל מצרים. כך כותב למשל הרמב"ם: "ומכזיב ולחוץ עד אמנה והיא אמנוס, ועד הנהר והוא נחל מצרים לא החזיקו" (עולי בבל).

המסתכל במפת הארץ, ישאל מיד בעל כורחו: אם מכזיב עד נחל מצרים - בעיקרה של ארץ ישראל אין דיני שביעית נוהגים בכל תוקפם, ומכזיב צפונה על אחת כמה וכמה, אם כן היכן הם נוהגים? היכן הוא, אפוא, "מארץ ישראל עד כזיב"? לפי הגדרת הרמב"ם (שם) "מכזיב ולפנים כנגד המזרח" - לפי השגתנו הגיאוגרפית פירוש הדבר, שעולי בבל החזיקו בכל מזרחה של הארץ ואילו בכל מערבה (החוף) לא החזיקו. אך הנחה זו מוכחשת מפי הברייתא של תחומי עולי בבל (על כך ידובר עוד להלן אגב פירושו של "תפארת ישראל"), אף לא ייתכן לשנות במקום הגבול המזרחי, שמעולם לא היה פשוט ומוסכם וידוע לכל (כגבול הדרומי) - "מארץ ישראל" סתם. ואולי מותר לשער, שהרמב"ם תיאר לעצמו את מצבה הגיאוגרפי של ארץ ישראל לפי "אומד דעתו", תיאור שונה מן המציאות הידועה לנו היום. ראיה לכך היא ההדגשה: "ומכזיב ולחוץ" הרומזת לגורמים גיאוגרפיים רחוקים, ועל כל פנים נבדלים מתחום עולי בבל (כנראה דימה, שנחל מצרים הוא צפוני יותר, הרחק מערבה מכזיב; בעיני פרשני ימי הביניים הייתה ארץ ישראל בכלל קצרה ורחבה יותר). הר"ש פירש, ש"נהר ואמנה חד למזרח כזיב וחד למערבו" (צפונה). הוא מביא את הדעה, ש"הנהר" הוא נחל מצרים ומקשה עליה מיד: ומיהו בפרשת אלה מסעי משמע דנחל מצרים במקצע דרומית מערבית" וכו', ולבסוף הוא אומר: "ושמא נהר דתנן הכא לא נחל מצרים הוא, אלא נהר אחר בצפון ארץ ישראל".

ה"שמא" של הר"ש היא ברי בעיני ר' עובדיה מברטנורה ההולך בעקבותיו בפירושו (חלה ד, ח: ועיין בתוספות יום טוב בשביעית שם). הוא אינו מזכיר כבר את נחל מצרים כלל ומחליט: "ורצועה אחרת כלפי המזרח ובה הנהר האמור".

מעניין הוא פירושו של ר' אשתורי הפרחי בעל "כפתור ופרח". הוא היה, כידוע, גיאוגרף-חוקר מובהק ושבילי הארץ נהירים לו. הוא ידע היטב, שנחל מצרים בדרום מערב ושממנו ועד כזיב תחום עולי בבל. אף על פי כן מחזיק הוא בזיהוי "הנהר" - נחל מצרים ומפרש "מכזיב ועד הנהר" - כל המובלעות שנשארו מכזיב ועד נחל מצרים (שלא כבשום עולי בבל בתוך תחומם) "ועד אמנה" - (שהוא מחוץ לתחום עולי בבל. נמצא, שדיני שביעית נוהגים לכל פרטיהם בין נחל מצרים לבין כזיב ("מארץ ישראל ועד כזיב") חוץ מהמובלעות (כגון בית שאן ודומיה), שבאותו שטח ("מכזיב ועד הנהר"). מבחינה גיאוגרפית והלכתית אין פגם בפירוש זה, אבל לשון המשנה אינה סובלתו בשום פנים. אילו התכוונו חכמים לדבר זה היו שונים בערך: מכזיב ועד אמנה וכרכים שלא כבשום עולי בבל מכזיב ועד נחל מצרים. לא ייתכן שבפיסקה אחת יהא פירוש מ... ועד... פעם כל השטח מ'... ועד..., ופעם: המובלעות שמ... ועד... ועיקר חסר מן הספר. ועוד: לפי פירושו היינו "מארץ ישראל עד כזיב" היינו "מכזיב ועד הנהר". לא מסתבר כלל, שהמשנה המדייקת כל כך בלשונה מכנה שטח אחד בשני שמות תוך כדי דיבור.

מן הראוי עוד לציין, שגם במקרא וגם בלשון חכמים אין נחל אלא מקום קילוח מים ארעי (בימות הגשמים), ואילו נהר מימיו מצויים כל השנה (אפילו הארנון והיבוק הם נחלים כי אין מימיהם נאמנים אלא בחלקם) מראשו ועד שפכו. בדומה לכך אין הערביים מחליפים "ואדי" (מושג מקביל כמעט לגמרי ל,,נחל") ב"נהר" בלשונם. אפילו אם נניח, שייתכן יוצא מכלל זה, על כל פנים אין לומר, שנחל מצרים הוא "הנהר" בה' הידיעה.

בקושי זה הרגיש, כנראה, בעל "תפארת ישראל" ההולך בדרך כלל בשיטת ר' אשתורי הפרחי ומניח שהנהר הוא בדרום. אלא שלדעתו הוא לא נחל מצרים, אלא שיחור נהר מצרים (אחד מפלגי שפך הנילוס במזרחו). את פירושו הוא מבסס על הברייתא:

"ההולך מעכו לכזיב. מימינו, למזרח הדרך טהור משום ארץ העמים וחייב במעשר ובשביעית... : משמאלו למערב הדרך טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשרות ומן השביעית" וכו'.

הוא מניח, שאותה רצועת ארץ העמים על שפת הים נמשכת גם מעכו דרומה לכל אורך הארץ עד נהר מצרים והיא-היא "מכזיב ועד הנהר".

אילו הייתה השערה מרחיקת לכת זו (רצועה, שאורכה יותר- מ300 ק"מ ותופסת את כל שפת ימה של (הארץ) מציאות, הרי הייתה צריכה להתבטא בפירוש בהלכה ולפחות בברייתא שלנו. שהייתה צריכה לשנות במקום "המהלך מעכו לכזיב" - "המהלך מנהר מצרים לכזיב" וכו'. ועוד: הברייתא של תחומי הארץ מדגישה במיוחד שערי החוף אשקלון, קיסרי (בשמה העתיק מגדל שרשון), צור ועכו חורגות מתחום עולי בבל והריהן בחזקת ארץ העמים. משמע, ששאר כל שפת הים טהורה וכלולה בתחום עולי בבל.

אין, אפוא, פלא שהחדשים משכו ידם מן ההשערה, ש"הנהר" הוא בדרום ובאו לידי הכרה, שהזיהוי "הנהר" - נחל מצרים (או נהר מצרים) אינו עומד בפני הביקורת לא מבחינה גיאוגרפית (כמו שהשיג הר"ש על הרמב"ם) ולא מבחינה הגיונית-פרשנית (שיטת "כפתור ופרח" ושיטת תפארת ישראל").

רבי יוסף שווארץ בעל "תבואות הארץ" כותב בעניין זה:

"אולם הנהר הנזכר יש לחקור איזה הוא. כי נהר פרת אי אפשר לומר, כי ידוע, שלא הגיעו עולי מצרים (יהושע) עד פרת. והרמב"ם ובעל כפתור ופרח כתבו שהוא נחל מצרים... אכן לא מובן לי הלא הוא בצד דרומית מערבית ארץ ישראל?... לכן נראה לי שהנהר הוא נהר פרפר וכוונת מתניתין מכזיב עד אמנה... צפונית מערבית ומכזיב עד הנהר... צפונית מזרחית; והם... תחומי עולי מצרים בצד הצפון" וכו'.

הפרפר (בפי הערבים אעוג'), אחד מ"נהרות דמשק" (דרומית לה) מתאים למסגרתה ההגיונית של המשנה (לפי שיטת הר"ש והרע"ב), אך שמו של הפרפר כגורם בפרשת התחומים הוא חידוש גמור. תחום עולי מצרים פורט בכמה מקומות ונהר זה לא נזכר בהם אפילו ברמז. אף אין להבין במה זכה נהר זה דווקא לתואר "הנהר" בה' הידיעה.

פחות מזה מסתבר פירושו של בראוור, שלדעתו "הנהר" הוא כינוי לליטני בלבנון, ואמנה הוא אחד מראשי החרמון. בראוור לשיטתו, שתחום עולי מצרים הגיע עד הליטני בצפון. ואין לשיטה זו על מה שתסמוך (כאמור למעלה, נמשך לאורך ברכו של הליטני תחום עולי בבל שהיה מצומצם בצפון הרבה יותר מגבול עולי מצרים). גבול עולי מצרים הגיע בצפון עד הר ההר ולבוא חמת הרחק צפונה מן הליטני. יהושע נצטווה להפיל בנחלה לישראל את כל ארץ הצידונים והגבלי (הכנענים תושבי גבל (היא ג'ביל, הרחק צפונה מבירות). מתמיהה ביותר דעתו בדבר אמנה. כנראה סומך הוא על הכתוב "תשורי מראש אמנה מראש שניר וחרמון" (שיר השירים ד, ח). ואולם אפילו אם נניח, שהכתוב מתכוון לאחד מראשי החרמון (שלא כפירוש חז"ל, עיין להלן), הרי בפי חכמים בוודאי אין אמנה חלק מן החרמון, שכן הירושלמי (שביעית שם, לו ע"ד) מסמיך למשנתנו - כדי לפרשה - את הברייתא: איזוהי הארץ ואיזוהי חוץ לארץ? כל ששופע מטורי אמנה ולפנים ארץ ישראל, מטורי אמנה ולחוץ חוץ לארץ". לפי פירושו של התלמוד הירושלמי (שהוא בלא ספק המוסמך והנאמן ביותר) אמנה של משנתנו היא, אפוא, טורי אמנה או כפי נוסח הברייתא בתוספתא (תרומות ב, יב; חלה ב, יא) טורוס אמנוס. ולא עוד, אלא שיש במשנה עצמה נוסח: אמנס - אמנוס. וכן גורס הרמב"ם ועוד כמה מן המפרשים. יתר על כן: סוגיית הירושלמי בשביעית שם מסתיימת במאמרו של ר' יוסטא: "לכשיגיעו הגלויות (לעתיד לבוא) לטורי אמנה, הן עתידות לומר שירה, מה טעם? [שנאמר:] תשורי (קרי: תשירי) מראש אמנה". הרי שלדעת חז"ל גם אמנה של המקרא אינה מראשי החרמון, אלא טורי אמנה. אין, אפוא, כל ספק, שאמנה של המשנה אינה אלא האמנוס סעיפם הדרומי של הררי טורוס (Taurus) החוצצים בין סוריה לבין אנטוליה. ההרים ההם ידועים בשמותיהם היטב מימי קדם ועד היום הזה.

כיוון שבצפון מערב הגיע הגבול עד טורוס אמנוס, שוב אין לדבר כלל על הליטני הרחוק משם כ-500 ק"מ דרומה; ובכלל מאחר שהגבול נתון בצפון מערב, אין ספק, שמקומו של "הנהר" הוא בצפון מזרח והרי השערת "הנהר" - ליטני בטלה מאליה.

כיוון ש"הארץ השנייה" משתרעת בצפון מערב, ות הרחק עד גבולות אנטוליה, אין כל סיבה לבקש את הגבול הצפוני-המזרחי ("הנהר") בסביבה הקרובה דווקא. ואם עלינו להפליג הרחק צפונה מזרחה, שוב אין מקום לספק, ש"הנהר" של חכמים הוא "הנהר" של המקרא: נהר פרת שהיה ידוע ומפורסם בפי כל בשם הנהר סתם, לא בימי קדם בלבד, אלא אף בימי הבית השני. זיהוי פשוט ונהיר זה מובא כבר על ידי בעל "מלאכת שלמה" בשם ר' יהוסף, אלא ששיטתו בפירוש המשנה בכלל סותרת את המציאות הגיאוגרפית (הוא מעביר את עכו וכזיב לאי שם במזרח עבר הירדן).

לאחרונה נגע במשנה זו בר דרומא, הסובר אף הוא ש"הנהר" הוא פרת. מדוע לא נתקבל זיהוי מחוור ופשוט זה על כל שאר המפרשים והחוקרים? דבר זה אנו למדים מדברי בעל "תבואות הארץ שהובאו למעלה: הרי המשנה אומרת בפירוש: "כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר והרי ידוע שלא הגיעו עולי מצרים עד פרת".

אולם אין זו שאלה שאין עליה תשובה. הדבר תלוי בפירוש הפיסקה: "כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר". המפרשים סברו כנראה, שסוף הפיסקה מפרש את תחילתה, כלומר: "כל שהחזיקו עולי מצרים" ומהו? "מכזיב ועד הנהר" וכו'. אולם הפיסקה ניתנת להתפרש גם בדרך זו: כל (החלקים) שהחזיקו עולי מצרים (בתוך השטח המשתרע) מכזיב ועד הנהר וכו'. ראיה לפירוש זה היא העובדה שהודגשה כבר למעלה, שהמשנה אינה מבחינה שלושה תחומים בארץ (תחום עולי בבל, תחום עולי מצרים וגבול האבות), אלא שניים בלבד. מסתבר, שהשניים הם התחום המינימאלי והתחום המאכסימאלי, וכוונת המשנה לומר: דיני שביעית נוהגים בכל חומרתם בתחום המינימאלי (של עולי בבל מנחל מצרים עד כזיב) עד כמה שעולי בבל החזיקו בו בפועל (להוציא אשקלון, קיסרי ודומיהן). מה שנוגע לכל שאר שטחה של ארץ ישראל כמות שהובטחה לאבותינו (מכזיב עד הנהר פרת ועד טורוס אמנוס), הרי עד כמה שהחויקו בה עולי מצרים בפועל (צפון הגליל העליון, דרום מערב סוריה) נאכל אבל לא נעבד.
"מן הנהר ומן אמנה ולפנים נאכל ונעבד". הארץ השלישית פטורה מכל וכל. מסתבר אפוא שהכוונה לחוץ לארץ גמור מעבר לקו נהר פרת - טורוס אמנוס. מוקשה כאן הביטוי ולפנים , וכבר העיר הר"ש ובעקבותיו הרע"ב: "וטפי הוה ניחא אי הוה גרסינן ולחוץ". ולא לחינם אמרו כך, שכן בברייתא שנועדה בירושלמי (לו, ע"ד) לפרש את משנתנו שנינו בפירוש: מטורי אמנה ולחוץ חוץ לארץ. [וכן בתוספתא סוף מסכת חלה: "מטורוס אמנוס ולהלן - חוצה לארץ".] ואולם אף על פי כן אין לשנות את הנוסח, כי "כך כתוב בכל הספרים" (הרע"ב). כמה מן האחרונים נדחקו, לפרש פיסקה זו בדרכי חריפות, והמעיין בדבריהם יסיק בעל-כורחו כי "מחוורתא כדשנין מעיקרא". וכדאי להזכיר כאן את הערתו היפה של מורי ורבי הפרופ' שמואל קליין זצ"ל, שהביא ראיה מדברי המכילתא לשמות יז, ח: "'ויבוא עמלק', מאין בא?... רבי יהודה הנשיא אומר חמשה עממין פסע עמלק ובא ונלחם עם ישראל, שנאמר: 'עמלק יושב בארץ הענגב והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר והכנעני'... לפי שהיה (עמלק) לפנים מכולן", כלומר: אף על פי שהיה עמלק רחוק ומופלג מעבר (=לפנים) לכל העממין לא נמנע לבוא להילחם.

כיוצא באותו מדרש נפרש גם כאן: "מן הנהר ומן אמנה ולפנים" - מן הנהר ומן אמנה והלאה, והארץ הרחוקה מעבר לנהר פרת ולטורוס אמנוס. וייתכן שיש לנקד את המילה בהוראתה זו, לפנים, כדברי בעל "מלאכת שלמה" בשם רבי יהסף (שם).

ושמא אפשר לשער שהמילה 'ולפנים' במקום 'ולחוץ' היא אשגרה בבלית, כיוון שבשביל יהודי בבל הבבא האחרונה של המשנה היא שהייתה חשובה ולכן היו משננים ואומרים - מן הנהר ואמנה ולפנים אין דיני שביעית נוהגים.

שיעורה של משנתנו הוא, אפוא, שלוש ארצות לשביעית: כל שהחזיקו עולי בבל (בפועל בשטח המשתרע] מ[גבולה הדרומי של] ארץ ישראל ועד כזיב [וכו'], לא נאכל ולא נעבד; וכל שהחזיקו עולי מצרים [בשטח המשתרע] מכזיב [וכו'] עד הנהר [פרת בצפון מזרח] ועד [טורי] אמנה [בצפון מערב] - נאכל אבל לא נעבד; מן הנהר [פרת] ו[מטורי] אמנה ולפנים [= והלאה] - נאכל ונעבד. בדרך זו מתפרשת משנה קשה פירוש פשוט ומחוור למדי. בכל זאת אין להתעלם מסגנונה המיוחד הקובע עניין לעצמו. היא שנויה ב"לישנא קלילא" תמציתית ומקוצרת בתכלית (במקום "מנחל מצרים גבולה הדרומי של ארץ ישראל" - "מארץ ישראל", במקום "הנהר פרת" - "הנהר". במקום "טורי אמנה" - "אמנה") כמעט לשון רמזים, האומרת דרשוני; וכבר הוכיח הפרופ' קליין זצ"ל, מתוכן המשנה וממקורות מקבילים לה, שהיא אחת המשניות העתיקות ביותר, שנתחברו בימי הבית השני ימים רבים לפני חורבנו.