שופטים ג

עיונים בספר שופטים

הפרשה שלפנינו בספר שופטים היא פרשה היסטורית מובהקת, ודווקא לאור העובדה הזאת, תפליא אותנו הפרובלמטיקה רבת הגוונים, שאנחנו מוצאים בפרשה פשוטה לכאורה, שהיא בחזקת מובנת. הנה דווקא כאן ישנן בעיות היסטוריות וגיאוגרפיות קשות. יש גם בעיות אידיאיות, ואגב הפרשה הפשוטה הזאת ניתן להתבונן בהשתקפותם של זרמי מחשבה ותרבות של המאה הי"ט בפרשנות.

הכתוב מספר, בפתיחה הטיפוסית לספר שופטים:

"ויסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויחזק ה' את עגלון מלך מואב על ישראל על כי עשו את הרע בעיני ה'. ויאסף אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל ויירשו את עיר התמרים" (שופ' ג, יב-יג).

לכאורה, עיקר התוכן ההיסטורי מרוכז בפס' יג, והנה מיד מתיצבות לפנינו שאלות גדולות. נדמה, שחלק גדול מן הקשיים יושבו עקב העובדה, שהחוקרים והפרשנים טיפלו בבעיות יחידות ולא הסתכלו בפרשה זו כביחידה שלמה, כדי לראות את כל צדדיה. כאמור, בפסוק חשוב זה אנו מוצאים את העובדות ההיסטוריות העיקריות. ומיד מתעוררת השאלה, ובייחוד לעומת הפרשה הבאה של ברק וסיסרא, שבה הרקע הגיאוגרפי מפורט כל כך, היכן היה מקום הקרב? מכאן המבוכה של יוסף בן מתתיהו האומר ב"קדמוניות":

"והוא היכה אותם בקרבות רבים והכניע תחתיו את המצוינים באומץ לב מיתר העם, ודיכא לגמרי את חילם של העברים והטיל עליהם מס עובד" וכו'.

ניכר, שהוא רוצה להתחמק מן הבעיה ולשוות צורה מורחבת ומובנת יותר למילים "ויך את ישראל ויירשו את עיר התמרים". הוא איננו מוצא רקע גיאוגרפי להאחז בו ולכן הוא אומר "והוא הכה אותם בקרבות רבים והכניע תחתיו את המצוינים" וכו'.

"ויירשו את עיר התמרים". זה מזכיר מליצה, שאנו מוצאים בפרשה ישראלית-מואבית יותר מאוחרת בכתובת מישע: "ויירש עמרי את הארץ מהדבא (= מידבא) וישב בה (שורות 8-7). פירוש הביטוי כיבוש והאחזות אולי כיבוש, נישול האוכלוסיה והאחזות.
והנה אנחנו מתחילים לשאול: מקום הקרב היכן הוא? כיצד הגיע מלך מואב לעיר התמרים, ליריחו? הרי הוא צריך, מטבע הדברים, לחצות את כל השטח, שמן הארנון צפונה ולהגיע תחילה לערבות מואב, לעבור את הירדן ולהגיע לעיר התמרים, ליריחו. על כל העניין הזה אין אנו שומעים דבר. אחר כך, כשאהוד פורק את עול המואבים, אין הכתוב מזכיר אלא את השטח המצומצם יריחו - מורדות הר אפרים. על מה שהתרחש בכל השטח, שבין הארנון ובין ערבות מואב, שהוא שטח ההתנחלות של שבטי עבר הירדן, איננו מוצאים כלום.

וכאן לא תעזור לנו התאוריה על קלישותו של שבט ראובן וכו'. ההיסטוריונים מעירים, כי ראובן היה שבט חלש, שנעלם מהר מאד מאופק ההיסטוריה הישראלית. בודה אומר: השטח מן הארנון צפונה לא היה למעשה ישראלי ברוב התקופות, ובדומה לאלה יתר הפרשנים. ברם, אי אפשר להתעלם משירת דבורה, המזכירה פעמיים את "פלגות ראובן" (שופ' ה, טו-טז), ולנתונים ההיסטוריים של שירת דבורה מתיחסים גם הפקפקנים ברצינות. צריך להזכיר גם את כתובת מישע האומרת במפורש, כי "איש גד ישב בארץ עטרות מעולם" (שורה 10). אם אנחנו שומעים, שעגלון ירש את עיר התמרים, את יריחו, ואילו לפי הנתונים של התורה וספר יהושע (במ' כא, יג, כו ; דב' ג, יב ; יהושע יב, יג, פס' ט, טז), הגבול - לכל הפחות הרשמי - בין ישראל לבין מואב הוא הארנון, אם כן משהו צריך היה להתרחש בכל השטח הגדול בין ארנון ובין יריחו; ארץ עטרות, בפינה הדרומית מערבית של השטח, היא ישראלית מעולם, גם לפי הודעתו של מישע מלך מואב: "פלגות ראובן" אף הן היו אי שם בתקופה הזאת, גם לדברי האומרים, ששבט ראובן נעלם אחר כך.

נמצא, שיש כאן חלל ריק בתיאור העובדות ההיסטוריות. ייתכן, שזהו מקור "הקרבות הרבים" של יוסף בן מתתיהו. אולי שאל גם הוא כיצד הגיעו צבאות מואב מן הארנון עד יריחו. ייתכן, שבחלל הזה הוא מניח את הקרבות הרבים, שהוא מזכיר. איני מאמין, שליוסף בן מתתיהו היו בעניין זה מסורות היסטוריות אחרות. זוהי כנראה סברה פרשנית.
והרי שאלה נוספת: היכן ישב מלך מואב? זה אינו כתוב פה.

יוסף בן מתתיהו כותב:

"עד שבא עליהם עגלון מלך מואב במלחמה, כי בז לאנדרלמוסיה בעסקי מדינתם; והוא היכה אותם בקרבות רבים והכניע תחתיו את המצוינים באומץ לב מיתר העם ודכא לגמרי את חילם של העברים והטיל עליהם מס עובד. וקבע את מקום שבתו ביריחו ועשאה לעיר בירתו ולא הזניח שום דבר להציק לעם והביאם לידי דלות במשך שמונה עשרה שנה" (קדמוניות, שם).

לדעתו, ישב, אם כן, עגלון מלך מואב ביריחו.

כך סברו לפי תומם כמה מן הפרשנים החדשים, החל מן הראשונים שבהם בני המאה התשע עשרה, למשל באכמן וקאסל, שבעיניהם מובן מאליו, שעגלון המלך ישב ביריחו והוא עשה אותה לעיר בירתו. הם טוענים, כי הוא קבע את מקומו ביריחו, כדי לפקח על שטח הכיבוש וההתנחלות של מואב ולגבות את המנחות ואת המיסים.
אבל הדבר הזה אינו מתקבל על הדעת מחמת מספר עובדות, שאי אפשר להתעלם מהן. בשופ' ג, יט אומר הכתוב: "והוא שב מן הפסילים אשר את הגלגל". אשר לגלגל הזאת כתוב בפסוק הקודם (יח): "ויהי כאשר כלה להקריב את המנחה וישלח את העם נשאי המנחה", כלומר אין הוא רוצה לסכן את אנשי המשלחת, ועל כן הוא משלח אותם, הוא משחרר אותם, כפי שאומרים בלשוננו היום, והוא מלווה אותם עד הגלגל, ומן הגלגל הוא חוזר. הגלגל אינה בדרך בין יריחו לבין הר אפרים, הגלגל היא בדרך בין יריחו לבין הירדן. אם עגלון יושב ביריחו העתיקה, תל אל סולטן, מדוע הוא מלווה את האנשים אל הגלגל. זה בלתי אפשרי. לאן הוא מלווה אותם? זה מובן רק אם הוא בא מאיזה מקום מן המזרח והוא חוצה אתם את הירדן ומלווה אותם עד הגלגל ואחר כך הוא חוזר לשם. ועוד, בפס' כח אומר הכתוב :

"ויאמר אלהם רדפו אחרי כי נתן ה' את אויביכם את מואב בידכם וירדו אחריו וילכדו את מעברות הירדן למואב ולא נתנו איש לעבר".

אותם המתנחלים המואבים, שירשו את עיר התמרים, את יריחו, רצו להמלט מזרחה ולא יכלו, כי ישראל לכדו להם את המעברות. משמע גם מכאן, שמרכזם של המואבים הוא מזרחה מהירדן, ולא ביריחו, אין אפוא לסמוך בזה על ההשערות הפרשניות של יוסף בן מתתיהו.
אפשר להביא ראיה לסתור מדברי עצמו, שכן הוא אומר, שגם אהוד ישב ביריחו,

"בעיר יריחו ישב בחור משבט בנימין ושמו אהוד בן גרא, אמיץ רוח ונועז מאד ומוכשר להשתמש בכוח גופו לשם ביצוע מעשים והוא חזק יותר ביד שמאלו (אגב, פה יש פירוש ל"אטר" כי יד ימינו פחות חזקה) וממנה כל כוחו... והוא נעשה ידיד לעגלון, שכן היה מתרפס לפניו ומחניף לו במתנות, וכך קנה גם את ידידותם של האנשים הסובבים את המלך" וכו'.

אחר כך הוא מספר:

"ואהוד הודיע לאנשי יריחו בסתר וקרא להם להלחם על חירותם" וכן הלאה.

התמונה, שמצייר לעצמו יוסף בן מתתיהו היא, שיריחו היא עיר מעורבת, כמו פוליס יוונית בימיו, שבה יושבים הלניסטים ויהודים והם מתכתשים ביניהם ומתנגשים. גם כאן ביריחו יש אוכלוסיה ישראלית ויש אוכלוסיה מואבית, ואהוד מקומם את האוכלוסיה הישראלית נגד שלטון מואב.

כל התמונה הזאת אין לה אחיזה במציאות של תקופת השופטים. לכן עלינו לומר, גם לגבי ישיבת אהוד ביריחו וגם לגבי ישיבת עגלון ביריחו, שהדברים אינם אלא השערות פרשניות שאינן מסתברות. אבל הסברות האלה מעידות על החסר לפנינו, שיוסף בן מתתיהו רצה למלא אותו כיד יכולתו ודמיונו.
יוסף בן מתתיהו מרכז ומצמצם את כל המעשה ביריחו, את ההתנחלות המואבית, את מלך מואב, את אהוד בן גרא, את ישראל המתקומם. ואין זו אלא תחבולה פרשנית-ספרותית, שאינה עולה בקנה אחד עם פשוטם של הכתובים והגיונם ההיסטורי. כפי שראינו מלמדים פשוטם של המקראות, שעגלון מלך מואב ישב מעבר לירדן. אפשר לקבל את ההנחה של הפרשנות החדשה, שמדובר כאן בבירה חדשה, שמלך מואב בא לשכון בה עקב הכיבושים, על מנת להיות קרוב למתנחלים המואבים בערבות יריחו ולשבטי ישראל המשועבדים המעלים לו מנחה. מסתבר, אפוא, מאד שמקומו של מלך מואב הוא באחד הישובים, שבקצה המזרחי של ערבות מואב, היינו או באבל השטים - תל כפרין לפי הזיהוי הישן, או תל חמם לפי זיהויו של נלסון גליק, - או בבית הרם לא רחוק משם, ואולי בבית נמרה, שהיא אמנם רחוקה קצת על הדרך המובילה מיריחו ללב עבר הירדן.
פרופ' דינור מציע את חשבון. ואני רוצה להסביר מדוע חשבון אינה באה בחשבון. בעניין זה כדאי לשים לב לסברה אחת של יוסף בן מתתיהו. יש בדבריו תיאור נחמד ומעניין הממלא אחרי הרמוז בכתובים. הוא מתאר את הריגת עגלון בנוסח זה:

"והוא נעשה ידיד לעגלון, שכן היה מתרפס לפניו ומחניף לו במתנות וכך קנה את ידידותם של האנשים הסובבים את המלך. ופעם בא בלווית שני עבדים והביא מתנות למלך ונכנס אצלו והוא חגור בסתר חרב קטנה למתנו הימני. היתה תקופת הקיץ והשעה שעת הצהרים והמשמרות מתרשלים מחמת החום ומחמת היותם עסוקים בסעודת הצהרים" וכו'.

כל הנובילה הזאת היא יפה מאד. יש כאן אלמנט, שהוא שאול משמ"ב פרק ד, ממעשה הריגת איש בשת. אבל יש כאן ללא ספק גם אינטואיציה פרשנית צודקת. אם היה זה בשעת הצהרים או לא, איני יודע. אבל, נכון שזה היה במקום חם ובקיץ, כי יש כאן חדר המקרה. יוסף בן מתתיהו הרחיב עניין זה מילאו והחיהו ועל ידי כך הסביר כיצד נתנו לו להתחמק ואיך הצליח המעשה הזה. חשבון ההררית אינה משתלבת בתמונה זו. מסתבר יותר, שזה היה בערבות הירדן, במקום שהחום באמת גדול מאוד בקיץ. וגם בזה צודק יוסף, שכן המנחה שמביאים בימים ההם, הוא יבול, והיבול מבשיל בקיץ, בימות החמה.

נכון הוא תיאור הסיטואציה הזאת. ועל כן נדמה לי, שיש לקבוע את מקומו של עגלון מלך מואב או בבית השטים או בבית הרם או בבית נמרה, בערבות מואב.

על ידי כך אנו מתחילים להבין את יתר הדברים, שאילצו את יוסף בן מתתיהו להעתיק את כל המאורע ליריחו. אנחנו שואלים את עצמנו: אם נהרג המלך באותו מקום, ואהוד צריך היה להמלט ביום חם לרוחב כל ערבות מואב, לעבור את הירדן לחצות את ערבות יריחו ולעלות בהר אפרים מעלה תלול של קילומטרים, בתנאים קשים ביותר ולהזעיק את העם, שילכדו את מעברות הירדן - בוודאי ירדו דרך ואדי עוג'ה ולכדו את מעברות הירדן מצפון לדרום - כל הדבר הזה צריך היה להימשך זמן רב, כפי שאנו מבינים היום. גם אם נניח, שהיתה הכנה חלקית, נמשכו פעולות אלה לכל הפחות יממה. השאלה היא: מדוע לא רדפו המואבים אחרי האיש? ואם לא יכלו להשיג אותו, כיון שהיה זריז מאוד ויודע להתחמק, מדוע לא שלחו צבא מערבה, כדי לקדם את פני הרעה? הן ידעו, כי עשויה להיות התקוממות, אם גם לזה לא היו ידיים, היו מוכרחים להודיע למתנחלים ביריחו, שלא ירוצו וילכדו בידיהם של הישראלים העומדים על מעברות הירדן.

כל הדברים האלה הציקו ליוסף בן מתתיהו. כדי לפטור את עצמו מכל הקשיים והלבטים - והוא הכיר את שטחי ארץ ישראל, היה מצביא, יש כאן אולי מצביאים טובים ממנו - אבל הוא הכיר את התנאים, המשכי זמנים ונסיבות, ולכן הבין שכאן יש קשיים רבים. מה עשה? נטל את אהוד ואת בני אפרים והוריד אותם ליריחו, זימן אותם עם עגלון מלך מואב ועם המואבים, ושלום על כל התיאור הצבאי המטריד הזה.

אבל ברור, שכל זה איננו אמת היסטורית. זה יפה מאד בשביל כל משכיל בתקופה ההלניסטית, ובייחוד לקורא, שאיננו בקי במקרא. אבל זה אינו עולה בקנה אחד עם המתואר בפרשה.
ואם עד עכשיו עמדנו על החסר שיש בפרשה הזאת, הרי כל הכשלונות לפרש את הדברים ולישב כל הקשיים באו, מפני שלא ביררו את הדברים זה לעומת זה. כי בפרשה הזאת יש גם יתירות הרבה מאד שקשה להבין אותם. ומן הדין להגיע תחילה לידי ניסוח אחיד של הבעיה. הניסוח המדוייק יהיה, שעריכת הפרשה היא מיוחדת במינה. יש בה חסרות הרבה, ויש בה יתירות הרבה. החסרות: מקום הקרב, מקום מושבו של המלך, מה קרה לעבר הירדן לפני העניין, מה קרה לעבר הירדן הישראלי אחרי העניין, ולעומת כל אלה הוא מרבה מאד בפרטים שהם לכאורה טפלים או נראים טפלים.

הכתוב עומד על התכונה הגופנית של אהוד. זאת אנחנו מבינים לאור ההמשך. אפשר להבין גם את עניין החרב, ומדוע הכתוב מדגיש שהיתה קצרה. זה שייך לנושא של פרופ' ידין. הכתוב עומד על העובדה, שעגלון היה יושב בעליית המקרה אשר לו לבדו. אנחנו מבינים, שכדי להסביר כיצד יכלו להתייחד שם שני האנשים, צריך להסביר את הדבר הזה.

למה צריך היה לומר, שעגלון היה איש בריא מאד? כדי שנבין אחר כך מה שהכתוב אומר "ויבא גם הנצב אחר הלהב ויסגר החרב בעד הלהב כי לא שלף החרב מבטנו ויצא הפרשדנה" (ג, כב). אבל גופא דעובדה קשה: למה צריך הכתוב לעמוד באריכות גדולה כזאת על פרטי הריגתו? במקומות אחרים אומר הפסוק במקרה כזה "וידקרהו וימות". במקום שתי מילים אלה, בא כאן תיאור ארוך ומסורבל, שחלק ניכר של הפרשנים לא הבינוהו ומהם הטילו בו דופי.
מור אומר, שהנאטוראליזם הגס הזה הוא מסגולותיו של המחבר. בודה אומר שרק מי שאינו יודע "להעריך את הברית הישנה לעומת הברית החדשה" לא יבין פשר כל הפרטים האלה. ועוד הוא מעיר: כל המנסה לתרץ את ההתנקשות הזאת של אהוד מבחינה מוסרית, הוא רק מרבה את כיעורה של הפרשה, וכיוצא באלה. גם בובר עמד על העניין, והוא קורא לפסוק זה בשם "הפסוק המוזר". לדעתו, שייך פסוק זה לתאוריה שלו על דבר ספר שופטים, שהוא עשוי חלק אנטי-מונרכיסטי וחלק מונרכיסטי. סימנו של החלק המונרכיסטי בסוף הספר "אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". תחילת הספר ובכללו סיפור אהוד, הוא אנטי-מונרכיסטי. אתה מוצא שם דמויות קאריקטוריות של מלכים, כגון יבין, אדני בזק, כושן רשעתים, עגלון.

אני מוכרח להודות, כי אינני רואה כל זאת. ביבין אין שום דבר קאריקטורי. אין כמעט שום דבר על אודותיו. הוא דמות פרובלמטית, אבל לא קאריקטורית. גם אדוני בזק אינו קאריקטורה. נדמה לי שבודה צודק באמרו כי יש בדבריו של אדני בזק "שבעים מלכים בהנות ידיהם ורגליהם מקצצים היו מלקטים תחת שלחני כאשר עשיתי כן שלם לי אלהים" (שופ' א, ז), קבלת-דין הירואית של גיבור קדמון. לגמרי אין כאן צביון קאריקטורי. כושן רשעתים - אין אנו יודעים עליו שום דבר פרט לשמו שהוא כנראה נוסח אירוני משועבר של שם לועזי, כנראה כשי-מסופוטמי. סילוף אירוני זה הוא בוודאי מכוון ולא מפני שהוא מלך, אלא מפני שהיה רשע.

היחיד, שאפשר לפרש לגנאי לשוות לו צביון קאריקטורי, הוא עגלון. אבל נדמה לי שגם כאן אין הכוונה קאריקטורית.

כל הפירושים האידיאולוגיים האלה רחוקים מן הפשט. מה שנוגע לנאטוראליזם, נראה מיד, שהוא כאן הכרחי. הכתוב איננו נאטוראליסטי ואיננו בלתי נאטוראליסטי. הוא הולך לקראת מטרתו.

אם נחוץ לשם זה תיאור נאטוראליסטי, הוא מתאר כך, אם לא - הוא מתאר תיאור אחר.
גישתו של מור וגישת בודה וכל הדומות להן בנויות על שתי הנחות, חביבות ומקובלות במאה הי"ט באירופה, אבל רחוקות מאוד מדברים כפשוטם. שתי ההנחות האלה הן: העליונות של האבנגליון על המקרא, וההנחה, כי תורת ההתפתחות שולטת בעולם ולית אתר דפנוי מינה, ואף תולדות ישראל והמקרא צריכות להתנהל על פיה. חותם התקופה חתום גם על הפירוש ה"אנתרופולוגי" הלגלגני של אחד החדשים, המתאר לעצמו לאור פרטי הפרשה המרובים בדבר החרב, גופו של עגלון, מקום ישיבתו וסופו המביש, את הרועים הישראלים היושבים סביב מדורה וממלאים את פיהם צחוק למשמע התיאור הנחמד הזה של הריגת העריץ.

אגב, אף על פי שעניין המלוכה הוא בעיה חשובה בתקופת השופטים, מכל מקום נדמה לי, שגם גישתו של הפרופ' בובר מושפעת במקצת ע"י הלכי רוחות אירופאיים של ראשית המאה. ההגדרות "חלק מונרכיסטי" ו"חלק אנטי-מונרכיסטי", קאריקטורה, תעמולה וכיוצא בזה הינן הגדרות שיש בהן מן הזרות לגבי ספר שופטים ותקופתו. יש להשתדל לפרש את המקראות מתוכם, מתוך המציאות שלהם ומתוך הנחות, שהן מקובלות על המקרא, מתאימות לתקופה, למציאות של הימים ההם, לכותב.
נדמה לי, שכל הדברים האלה נולדו מתוך העובדה, שהפרשנים רצו לפרש צדדים שונים של הפרשה לחוד. הם לא היו מוכנים להשוות, לראות את כל העריכה, את כל העיצוב הספרותי של הפרשה הזאת, שכולה חטיבה אחת שלמה. זוהי פרשה ערוכה, שיש בה יתירות רבים וחסרות רבים ואין לדרוש כל חסר ויתר לחוד כדרך המדרש כי הפרשה אחידה ועקיבה. מן הדין כי החסרות והיתירות יהיו מסבירים זה את זה. אני מניח, שיש לפנינו יחידה אחת, שיש אמנם לפרש את כל הצדדים בה, אבל תוך כדי תיאום הפרטים השונים זה לזה ולכלל הפרשה.
והנה בתוך כל גודש ההערות הדרשניות המיותרות של בודה על דבר הצד המוסרי של הפרשה, על דבר הנאטוראליזם הפרימיטיבי שלה, וצביונה הרוחני וכו', מעיר הוא בכל זאת דבר אחד חשוב, והוא: "ויבא גם הנצב אחר הלהב ויסגר החלב בעד הלהב כי לא שלף החרב מבטנו" וכו' - פסוק זה בא להסביר כיצד עלה בידו של אהוד להתחמק ולהימלט. זה בוודאי, מפני שאילולא קרה כך, היה אהוד מתלכלך בדם ולא היה יכול לעבור שוב על פני עבדיו של עגלון, והיו מיד תופסים אותו. זה נכון. אבל הוא לא עמד על כל הפרטים. כלומר, כיצד ייתכן, שזמן רב כל כך עבר, וכיצד ייתכן, שהמרד הצליח? ואחרון אחרון הוא לא עמד על המגמה של המקרא, למה הדברים האלה חשובים כל כך למקרא. הרי יכול המקרא לומר "וידקרהו וימות ויצל את ישראל מיד שוסהו". מה חשוב כיצד נמלט? למה חשוב לנו כל העניין הזה? זוהי השאלה העיקרית פה. ולמה לא חשוב מה קרה בעבר הירדן, היכן היכה מלך מואב את ישראל והיכן ישב בעצמו, ומדוע לעומת כל אלה כה חשוב בעיניו, שהיתה חרב אהוד קצרה ונתקעה בבטנו של עגלון ולא יצאה?

צריך לשים לב למקומות, שהכתוב מאריך בהם ומדגיש אותם ועלינו להבין למה הוא מדגיש אותם. "ויבא גם הנצב אחר הלהב ויסגר החלב בעד הלהב כי לא שלף החרב מבטנו ויצא הפרשדנה" (ג, כב). שמעתי מפי רופא, שאם נועצים בבטנו של אדם שמן סכין לא ארוך והוא מתכסה, אין זיבת דם ממקום הפצע, אלא מהמוצא הטבעי של הגוף. נמצא, שלא רק אהוד לא נתלכלך, אלא גם גופת המלך עצמה, לפי המראה הראשון, לא היה בה סימן בולט של מעשה אלימות. ומתוך כך נבין גם את ההמשך: "והוא יצא ועבדיו באו ויראו והנה דלתות העליה נעלות ויאמרו אך מסיך הוא את רגליו בחדר המקרה" (שם, כד). חלק מן הפרשנים החדשים מעירים שוב שיש כאן רצון להתקלס במלך השמן ובסופו המגונה, וכי פסוק זה הנהו נטוראליסטי, גס.
אבל זה שוב דרש מוטעה. כוונת הכתוב אינה אלא להסביר השתלשלות הדברים לשלביה:
א) אהוד יכול להתחמק בלי שום קושי. הוא יצא מביתו של עגלון בדרך הרגילה בשער, אחרי שהחליף, כנהוג, דברי נימוסין עם עבדי עגלון, ולא עורר כל חשד.
ב) אחר כך עלו עבדי המלך ומצאו את דלתות העליה נעולות. ובכך שוב לא היה כל דבר חשוד - כפי שהקדים הכתוב להסביר - שהרי היתה זאת "עלית המקרה אשר לו לבדו" (שם, כ).
ג) הם סברו כי מסיך הוא את רגליו. לסברה זו הקדים הכתוב שני הסברים: "ויצא הפרשדנה (וכנראה היה זה מורגש) והנה דלתות העליה נעולות. ויחילו עד בוש והנה איננו פתח דלתות העליה ויקחו את המפתח ויפתחו והנה אדניהם נפל ארצה מת" (כה).
"הרוג" לא נאמר, אלא "מת". הכתוב רוצה להכניס אותנו למצב פסיכולוגי מסויים. האנשים עמדו שם זמן רב "ויחילו עד בוש", כל הזמן, מתוך הנחה שהניחו תחילה "אך מסיך הוא את רגליו" (כד). עכשיו נכנסים הם ומוצאים אותו מת, פצע לא ראו. וזה אחרי שנתנו לאהוד ללכת בכבוד מתוך החלפת ברכות פרידה. חוט מחשבתם הקודמת נמשכת עתה. והריהם בטוחים, כי עגלון השמן מת תוך הסיכו את רגליו (אחרי צאת אהוד). כאשר מלך מזרחי קדמון מת, קוראים לכהנים ולמקוננות, מקריבים קרבנות, ואחרון אחרון נותנים את הדעת לדברים החיוניים מאז ומעולם במסיבות כגון אלה, מי יטול את השלטון וכו'. כל הדברים האלה מטרידים ומעסיקים ודורשים זמן רב ותשומת לב. לא ההמתנה הזאת בלבד ליד החדר, אלא כל צירוף המקרים המשונה הזה, הפגיון נתקע ויצא הפרשדנה, לכן הניחו מה שהניחו וחיכו הרבה זמן ונכנסו תוך כדי המחשבה הזאת - כל זה הביא אותם לידי חוסר ערנות, הם לא חשדו במאומה, וזה נתן לו, לאהוד, שהות של שעות רבות, לחצות את ערבות מואב לעבור את הירדן, להגיע למורדות הרי אפרים, לתקוע בשופר. ייתכן שהוא עצמו לא צריך היה לעלות בהרי אפרים והיו לו אנשים, אף על פי שמוטל בספק רב אם היתה לו שהות להכין הכנות רבות.
פסוקים יז-יט,

"ויקרב את המנחה לעגלון מלך מואב... ויהי כאשר כלה להקריב את המנחה וישלח את העם נשאי המנחה ; והוא שב מן הפסילים אשר את הגלגל"

עושים רושם, שאהוד מסתיר את המעשה גם מאנשיו והוא לא הכין אותם לכך. ההצלחה הגדולה של אהוד היתה אימפרוביזציה.

ברגע הראשון נדהם אהוד, כאשר לא יכול לשלוף את החרב. אך, כאשר הבין מה התרחש, ראה את ההצלחה שנזדמנה לו ויינצל. מתחילה לא חשב שכך יהיה, רצה להרוג את המלך, אולי יימלט, אולי לא יימלט, בינתיים ינצלו בני אפרים את המהומה, אולי יהדפו את המואבים, אולי ימרדו. עקב הריגת המלך עשוי המרד להצליח בוודאי לא בלי קורבנות רבים. והנה במקום התפתחות הרת סכנות כגון זו - מדגיש הכתוב - הצליח המעשה באפס יד. לא היתה מלחמה, לא היתה שפיכות דמים, דמי ישראל, לא היה סיכון. האנשים הספיקו הכל. לכדו באותן השעות את המעברות, וכשהמואבים רצו להימלט לארץ מואב, אל מלכם, מצאו המעברות חסומות בפניהם ונפלו בידי בני ישראל.

ולמה כל זה כל כך חשוב? מפני שלספר שופטים אין מגמה מונרכיסטית ולא אנטי-מונרכיסטית. אין לו נטיה נאטוראליסטית או אידיאליסטית לפי המושגים שלנו. יש לו לספר שופטים מגמה אחת בלבד, שלאורך כל הספר אין הוא מסתיר אותה כלל וכלל, וזוהי המגמה הפרגמטית:

"ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויחזק ה' את עגלון מלך מואב על ישראל על כי עשו את הרע בעיני ה'... ויזעקו בני ישראל אל ה' ויקם ה' להם מושיע" (ג, פס' יב, טו).

במה מתבטאת העובדה שה' הקים להם מושיע? אומר הכתוב: צאה וראה!
וכאן הזדמנות לנגוע בשאלה, שכבוד בעל הבית נגע בה בהרצאתו, מהות הנס בכלל ומהות הנס במקרא. הכתוב אומר "ויקם ה' להם מושיע". היכן אתה מכיר כאן את ישועת ה'? אל תחשוב, שכל ההשתלשלות הזאת, שהיא לכאורה פשוטה וטבעית - בלשון ימינו מקרה מוצלח, אהוד הוא אימפרוביזטור מצויין - אומר הכתוב, אל יעלה על דעתך הדבר הזה. כל הצירוף המוזר הזה של המקרים איננו צירוף סתם.

זהו העניין, שבו מתבטאת התיזה הנבואית "ויקם ה' להם מושיע", כך מתבצעת ישועת ה' בעולם.

וזה דומה במקצת לפרקים ד-ה ששם נאמר (ד, יד):

"ותאמר דברה אל ברק קום כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך הלא ה' יצא לפניך".

יוסף בן מתתיהו מוסיף - בלא ספק על פי מסורת היסטורית נאמנה - כי באותה שעה התחוללה סופה עזה, והיא שהממה את חיל סיסרא והמטר הסוחף גרם כי "נחל קישון גרפם" (ה, כא). זה היה שבר ענן, המזדמן לפרקים בעונת האביב או בראשית הקיץ. הכתוב רוצה כאן לומר: יש סופות, יש סערות, שבר ענן הוא תופעה ידועה, אבל סופה המתחוללת בעקבות דברי הנביאה ומשמידה את אויבי ישראל היא תוצאה של "ויצעקו בני ישראל אל ה'" וכו' (ד, ג), כלומר בהשתלשלות זו מתבטאת ישועת אלוהים.

מתוך כך נבין, שהחסרות והיתירות בפרשה זו הן בגדר עיצוב הפרשה ושיבוצה בתוך המסגרת הפראגמטית, המגמתית של ס' שופטים בכללותה. הכתוב אינו מספר היכן היכה מלך מואב את ישראל והיכן ישב, כי זהו פרט, שהוא חשוב מבחינה היסטורית-גיאוגרפית, אבל הכותב, אינו היסטוריון גיאוגרפי, הוא כותב ברוח אמונת הנביאים וההיסטוריה הנבואית; ישנם פרטים שאינם מעניינים אותו, מעין מה שאומר הכתוב במלכים הרבה פעמים "ויתר דברי... וכל גבורתו וכל אשר עשה והערים אשר בנה הלא המה כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה" או "למלכי ישראל" - הם חשובים, אבל לא לגבינו על כן יש פה הרבה חסרות. והיתירות, שהם לכאורה נאטוראליסטיים ומוזרים וכו', אינם באים אלא להסביר. כולם משועבדים, עד הפרט האחרון, עד המילה האחרונה, למגמה הברורה והמוצקה של ספר שופטים, ואין כאן מילה החורגת מן התחום הזה.

ייתכן לומר שזהו סיפור קדום, בעל צביון עממי. אבל לא העממיות קובעת. המקרא אינו מחשיב את העממיות. אלמלא הלמו הדברים האלה את מגמתו של הכתוב, היה העורך בוודאי מקצץ בהם ביד אכזרית. הוא לא עשה זאת כי הפרטים הם חשובים. הם מסבירים ומוכיחים את העיקרון, שבני ישראל ניתנים ביד אויב, כאשר הם עושים את הרע בעיני ה', והם נושעים כאשר הם זועקים אל ה' והוא שולח להם מושיע. מה שהמושיע עושה בהצלחתו, הוא ביטוי לרצון עליון זה.
מבקש אני להוסיף השערה, הן אחרי ידבר ארכיאולוג מובהק שמא יסכים לה. מה פשר "המסדרונה" בפס' כג? כאשר אני מנסה לשחזר את תמונת המאורע לאור הדברים הכתובים, נדמה לי, שהיה זה בית בנוי שתי קומות, בקצה הקומה העליונה היה חדר המקרה, לפני חדר המקרה היתה תקרה נשענת על גבי שני טורים של כלונסאות או אומנות ועל שמן היא נקראת "מסדרון", בדומה למילה "שדרות" שאנו מוצאים במל"א יא, ח. יוסף בן מתתיהו מדגיש בצדק מה שרמוז בכתובים שזה היה במקום חם, בעונה חמה. מסתבר אפוא, כי כאשר חזר אהוד ונכנס אל עגלון, היושב לבדו בחדר המקרה, ירדו האנשים מן הקומה השניה, כי לא יכלו לעמוד שם מחמת החום הגדול. עבדי עגלון היו אפוא בקומה התחתונה ושום דבר לא יכול להגיע לאוזניהם - ושום חשד לא נתעורר בלבם - אהוד ירד אחרי המעשה, נפרד מעליהם למטה, הם עלו שאננים, הרגישו מה שהרגישו, סברו מה שסברו וכו', אהוד נמלט בינתים והזעיק את הר אפרים וכו'.

כל התמונה הזאת, שהיא באמת נאטוראליסטית, משתלבת בהסברת הצלחתו של אהוד, שהיא תוצאה של שרשרת "מקרים מוצלחים", שאינם אלא ביטוי - וזה עיקר הלקח הנבואי ההיסטוריוסופי - של "ויקם ה' להם מושיע".