לדף ראשי




פרהיסטוריה
בכתבי המאורות של מלכי מצרים מהמאה הי"ט לפני הספירה נזכר חדד נסיך שכמם, היא שכם. כן מסופר בדו"ח מלחמתי של סבכחו, שליש המלך המצרי סנוסרת השלישי מאמצע המאה הי"ט, כי

"הוד מלכותו יצא לצפון... הגיע למחוז ששמו סכמם... אז הוכרעה סכמם יחד עם הארץ העלובה רת'נו..."

רת'נו - השם המצרי לא"י ולדרום סוריה. במכתבי אל עמארנה (289, שורה 23) נזכרת בשם Sakmi, בפפירוס המיוחס לימי רעמסס השני באמצע המאה הי"ג – בשם Sekem, ובמפת מידבא בשם: Sikma. הוראת השם אינה ידועה.

במקרא
שכם הייתה העיר הראשונה אליה הגיע אברהם אבינו בבואו לארץ כנען בתקופה הכנענית: "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם, עד אלון מורה, והכנעני אז בארץ" (בראשית יב, ו). מנוסח הכתוב 'עד מקום שכם', ולא עד שכם, משתמע כי קיים היה בשכם, או לידה, מקום פולחן במישור של אלונים מקודשים, אלוני מורה. שם נראה ד' לאברם והבטיחו: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". בסביבה מקודשת זאת בנה אברם מזבח לד' הנראה אליו (בראשית יב, ז. ).

בשוב יעקב מפדן ארם חנה גם הוא ליד העיר המרכזית הזאת, קנה בה חלקת שדה לאהליו מיד חמור החוי נשיא הארץ והציב שם מזבח לאלהי ישראל (בראשית לג, יח-כ). בעיר זו עינה שכם בן הנשיא את דינה בת יעקב, וכנקמה על כך הכו שני אחיה שמעון ולוי את אנשי שכם (בראשית לד, א-כט).

כאשר ישב יעקב בחברון, באו בניו לרעות את צאן אביהם בשכם, בחלקת השדה אשר לו. לשכם שלח יעקב את יוסף לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן ולהשיבו דבר (בראשית לז, יב-יד).

כיבוש העיר והנחלתה
שכם אינה נזכרת במלחמות יהושע, אבל מיד לאחר כיבוש העי מספר הכתוב על המזבח שהקים יהושע בהר עיבל ליד שכם ועל הברכה והקללה שנאמרו בין גרזים ועיבל (יהושע ח, ל-לה).

העדר שמה של עיר חשובה זו בסיפורי הכיבוש וברשימת 31 המלכים, אשר הכו בני ישראל בעבר הירדן ימה, מעורר תמיה.

לדעתו של קויפמן נשארה שכם בחורבנה עד ימי כיבוש הארץ בידי ישראל. לכן, משנכבשו יריחו ועי, ושאר הישובים בהר אפרים המיוער ברובו היו דלים ולא הייתה נשקפת כל סכנת התנפלות מהעורף, החליט יהושע לקיים את הצו של רבו משה אשר ציוה: "והיה כי יביאך ד' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל" (דברים יא, כט). טקס הברכה והקללה נערך בין ההרים מחוץ לעיר. לשכם עצמה לא נכנס יהושע, כי לא היה בה כל ישוב, או שישובה הכנעני (הכתוב מכנהו גם חוי או אמורי) היה דל מכדי שצריך יהיה להלחם בו, והישראלים שבו ובנו אותה מחדש (ספר שופטים מבואר בידי קויפמן עמו' 196).

יש טוענים, כי הספור המקראי על בחירת שכם לעיר מקלט מטעים בכך את חשיבותה של שכם בימי יהושע, וגם מדברי הכתובים בספר יהושע (פרק כ"ד) מסתבר כי כבר בימיו הייתה שכם מרכז דתי ומקום כינוס של שבטי ישראל. שם עמד מקדש ד', ושם אסף יהושע את השבטים לפני מותו. שם כרת ברית לעם לעבוד את ד' לבדו, וכיעקב אבי השבטים בשעתו פקד עליהם להסיר את אלהי הנכר אשר בקרבם, ושם – "תחת האלה אשר במקדש ד'" – הקים אבן גדולה להיות בהם לעדה על דברי הברית.

לפי מכתבי אל עמארנה נראה, כי התעצמה שכם במחצית השניה של האלף השני לפני הספירה והרחיבה את תחומיה עד שטח ירושלים בדרום ושטח מגידו בצפון. מלך שכם לביה, מושל העיר במאה ה-14 לפני הספירה, התחבר לשבטי החבר, הפיל אימה על מלכי כנען האחרים, והתמרד נגד השלטון המצרי בהר אפרים.

חפירות ארכאולוגיות
חפירות ארכיאולוגיות בתל בלאטה (מקום שכם העתיקה), עשויות להפיץ אור על תולדותיה של עיר זו. לפיהן מסתבר, שכבר בימי האבות הייתה שכם עיר חשובה ומבוצרת וכבר אז נודעה כצומת דרכים חשובה בדרך הרוחב מעמק הירדן לשפלת החוף, ובדרך האורך, היא דרך פרשת המים. אולברייט הביע את הדעה, ששכם הייתה כבר במאה ה-19 לפני הספירה, כמאה שנה לפני תקופת האבות, תחנת דרכים בין לאומית מהידועות בעולם הקדום. שיירות החמורים, שעושות היו דרכן ממסופוטאמיה למצרים, מצאו להן כאן מקום מרגוע, ופה נטו את אהליהן. נראה, שחלק מהסוחרים אף נאחז במקום. אולברייט רואה רמז לכך במשפחת חמור החוי מנכבדי שכם ומתושביה הקדמונים ביותר. בימים ההם הייתה שכם מוקפת חומה, ובה היה שער מחולק לתאים שבתוכם נמצאו כעין ספסלים, ששימשו מקום מושב לזקני העיר. התורה מדייקת בתיאורה כשהיא מספרת על התייעצותם של בני משפחת חמור עם אנשי עירם, וידברו אל אנשי עירם..." (בראשית לד, כ).

בתיאור חלוקת הארץ לא מצאנו ששכם התחלקה לשבטים, אבל הייתה מסורת קדומה כי ניתנה במתנה ליוסף מאת יעקב אביו. יש מוצאים רמז לכך בכתוב: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח, כב). וכן דרשו חז"ל:

"ואני נתתי לך שכם אחד, ר' נחמיה אמר: זו שכם ודאי. אשר לקחתי מיד האמורי, זה חמור אבי שכם. וכי אמורי היה? אלא חוי בכלל אמורי. בחרבי ובקשתי. לא היה יעקב אבינו רוצה שיעשו בניו אותו המעשה, וכיוון שעשו... אמר: מה אני מניח את בני ליפול ביד אומות העולם? נטל חרבו וקשתו ועמד לו על פתחה של שכם. אמר אם יבאו אומות העולם להזדווג להם, לבני, אני נלחם כנגדן" (בראשית רבה צז, ט בהשלמה מסוף פ, ט).

בימי יהושע הקדישו את שכם בהר אפרים לעיר מקלט (יהושע כ, ז). ברשימת ערי הלויים נמנית שכם ומגרשיה בין הערים שניתנו ממטה אפרים לבני קהת (יהושע כא, כא: דברי הימים א ו, נא), להלן בדברי הימים א (ז, כח) נחשבת היא ובנותיה במניין ערי אחוזתם ומושבותם של בני אפרים. מכאן יש להסיק, כי שכם עמדה על גבול אפרים ומנשה כעיר דו שבטית, הנמנית על נחלתם של שני בני יוסף, כמרומז בדברי הכתוב:

"ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים, קברו בשכם, בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם... ויהיו (שכם והשדה) לבני יוסף לנחלה" (יהושע כד, לב).

יתכן שלכתחילה הייתה בתחום מנשה, ולאחר מכן, לאחר שהתעצם שבט אפרים על חשבון מנשה, עברה לרשותו. נראה שעניין זה מרומז בברכת יעקב, המקנה זכות בכורה לבן הצעיר אפרים על פני הבן הבכור מנשה, בחינת: "מעשי אבות סימן לבנים".

עיר מלוכה ומרכז שומרוני
בתקופת השופטים, אחרי מות גדעון נעשה ניסיון להפוך את שכם לעיר מלכות, ולהמליך בה את אבימלך בן פילגשו של ירובעל, שהייתה משכם. כעבור שלש שנים בגדו בעלי שכם במלכם, ובמלחמה שנלחם עליה הרג אבימלך את יושביה, נתץ את העיר והחריב אותה (שופטים ח, לא: ט, א-ב, כג, מו).

בחפירות שנעשו בשכם העתיקה נמצאו שרידים של בנין מוצק, שבמבואו התנשאו שני צריחים. בנין זה שימש, כנראה, לתפקיד כפול: מקדש ומצודה. זהו פירושו של השם, "מגדל" בכנענית. הבניין נבנה, אולי, בתקופת הברונזה התיכונה, אך עדיין עמד על תלו בתקופת הברזל הקדומה, בימי אבימלך. ייתכן שזהו מגדל שכם, שאליו היה מסונף "צריח בית אל ברית" (שופטים ח, מז). מקדש מבוצר זה על שני מגדליו עמד במרכז רחבה מוקפת חומה. לאחר שהחריב אבימלך את העיר, כבש את הצריח והציתו באש על אלף איש מיושבי שכם, שהתבצרו שם.

בתקופת המלוכה שבה שכם לחשיבותה הקודמת. יש מקום להשערה כי בימי שלמה הייתה שכם מרכז נציבותו של בן חור בהר אפרים (מלכים א ד' ח).

בימי רחבעם בן שלמה בא כל ישראל שכמה להמליך אותו, אך כאשר סרב לבקשתם להקל מעליהם את עול המסים, מרדו אנשי אפרים נגד מלכות בית דוד, וממלכת ישראל התפלגה לשתים: ממלכת אפרים וממלכת יהודה (מלכים א יב, א, טז-יז: דברי הימים ב י, א, טז-יז).
על כך שנינו בדברי חז"ל:

"וילך רחבעם שכם... תנא משום ר' יוסי מקום מזומן לפורענות: בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו אחיו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד" (סנהדרין קב.)

לאחר הפילוג בנה ירבעם בן נבט את שכם לעיר מלוכה, והיא נשארה בירת מלכי אפרים עד אשר בעשא מלך ישראל העביר אותה לתרצה (מלכים א יב, כה: טו, לג).

השומרונים
לאחר חורבן ממלכת שומרון, כאשר הכותים, המכונים גם שומרונים, היו ליושבי הארץ הזאת, בנו מזבח על הר גרזים, ועשו את שכם למרכזם הדתי והמדיני שהיה עוין ליהודה כל הימים. אולי לכך ירמזו דברי בן סירא: "בשני גויים קצה נפשי, ובשלישי איננו עם: יושבי שעיר ופלשת, וגוי נבל הדר בשכם" (נ, כה-כו).

שכם השומרונית, שיושביה הצטיינו בקנאות דתית ובמשטמה עזה ליהודים, חצצה בין יושבי יהודה ובין יושבי הגליל והפריעה לשני חלקי העם להתלכד עם המרכז.

יוחנן הורקנוס (בשנת 120, בערך, לפני הספירה) יצא למלחמה על השומרונים, כבש את שכם והרס את מקדשם (קדמוניות היהודים יג, ט, א: מלחמות א, ב, ו).

בשכם אירעה עוד פורענות אחת מכאיבה ומחפירה. ליד שכם התחברו ב-88 לפני הספירה הפרושים מירושלים עם דמיטריוס השלישי (אבקירוס) מושל סוריה מצאצאי אנטיוכוס אפיפנוס למלחמה באלכסנדר ינאי החשמונאי, ועזרו לו להביס את צבא מלכם היהודי (מלחמות א, ד, ד).

ניאפוליס-נבלוס
בימי המרד ברומאים חרבה גם שכם בידי חיל אספסינוס ב-67 לפני הספירה, שהקימו במקומה עיר חדשה שקראו לה בשם האיש שבנה אותה: פלאביה ניאפוליס: היא ניפוליה, נפולין או ניפולין של כותיים שבתלמוד ובמדרש (ירושלמי עבודה זרה ה, ד: במדבר רבה כג, יד: דברים רבה ג, ח). ניאפוליס הוקמה במעבר הצר שבין הר גרזים והר עיבל, ועל כך נקראה בפי יושביה בשם מברתה או מעברתא (מלחמות ד, ח, א ובהערה א). בפי הערבים נשתבש השם לנבלוס, שבו מכנים את העיר עד היום הזה.

יהודים וערבים בשכם
בשנת 636 לספירה הנוצרית נכבשה שכם בידי הצבא הערבי, אבל לדברי הגיאוגרפים הערביים ישבו בה בעיקר שומרונים – אחרים היו באים שמה רק לרגלי עבודתם (Textes Geog., 198).

במסעי הצלב החריבוה הצלבנים במלחמותיהם הרבות עליה, והערבים שבו ובנו אותה מחדש. לדברי ר' בנימין מטודילה משנת 1173 לא היו בה יהודים באותם הימים, אלא כותים בלבד.

כאשר חרבה ירושלים בידי המונגולים ב-1259, ברחו יהודי ירושלים עם ספרי התורה שבידיהם לשכם.

בשנת 1522, כחמש שנים לאחר כיבוש הארץ בידי התורכים מצא הנוסע ר' משה באסולה מאיטליה, כי "שכם היא עיר גדולה, אבל היא חרבות חרב שממה מרוב ישנה", ומהיהודים "קהל שם כמו י"ב בעלי בתים מוריסקים" לאמר: יהודים הדומים באורח חייהם לערבים, ומכונים: יהודים מסתערבים.

בסוף המאה הי"ט נעשה ניסיון מטעם חברת "למען ציון" לקיים בשכם עדה יהודית, וב-1895 ישבו בה 120 יהודים. בגלל שנאת התושבים הערבים וקנאותם לא יכלו לחיות שם. ב-1900 נשארו מהן רק 31 נפש, וב-1905 כבר לא היה בשכם אף יהודי אחד.

אחרי מלחמת העולם הראשונה התחילו יהודים בודדים להתיישב בשכם, אך מאורעות הדמים של תרפ"ט הבריחום ממנה.
בשנת 1927 ניזוקה נבלוס קשה על ידי רעידת אדמה חזקה, שפקדה את העיר.

לאחר מלחמת ששת הימים
החל משנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הייתה שכם נתונה תחת ממשל צבאי ישראלי, ובסביבתה הוקמו מספר התנחלויות. בעיר שוכנת אוניברסיטת א-נג'אח, האוניברסיטה הפלסטינית הגדולה ביותר.

בעקבות הסכמי אוסלו קיבלה הרשות הפלסטינית את האחריות על שכם, שהוגדרה כ"שטח A" - שליטה ביטחונית ואזרחית פלסטינית, מלבד קבר יוסף שנמצא במרכז העיר והשלטון בו נשאר שלטון ישראלי עם שיירות מאובטחות מחוץ לעיר. במהלך אינתיפאדת אל-אקצה, נחשבה שכם לאחת ממרכזי הטרור הפלסטיני.

שכם העתיקה
במזרחה של נבלוס, בכניסה לעמק שכם, כפר המכונה: בלאטה (נ. צ. 176.8-179.7), שם שנשתבש בפי הערבים מהשם פלטנוס, בו כינו הרומאים עץ אלון ידוע שגדל שם. פה עמדה שכם העתיקה המקראית. בכפר מראים על קברו של יוסף הצדיק, שאת עצמותיו קברו בשכם (יהושע כד, לב).

לפי האונומסטיקון (סימן 805) הייתה שכם בימיו "חרבה, ומראים את מקומה בפרברי נאפוליס, שם מראים גם את קבר יוסף". נראה שנתכוון למקום הכפר בלאטה. הריסות שכם הקדומה נמצאות ק"מ אחד צפון מזרח לבלאטה. בחפירות הארכיאולוגיות שנעשו ליד הכפר על ידי ארנסט זלין וחוקרים אחרים בשנות 1914-1913 וב-1926, 1934) נתגלו שרידי חומה גדולה בעלת יסודות חזקים ("חומת קיקלופס") וארמון בצורת חצר מרובעת מוקפת חדרים עבי קירות מתקופת הברונזה התיכונה: שרידים של מקדש במרכז העיר ושרידים אחרים מהתקופה הישראלית, ביניהם גם שרידי בנין מעל למצודה מהמאה העשירית שאפשר לייחס אותו לימי ירבעם בן נבט.

בחפירות שנערכו בשנות החמישים אותרו ביתר דיוק הביצורים מימי האבות, שרידי מבנים מימי הברונזה המאוחרת ומהתקופה הישראלית הקדומה. מסתבר עתה, שלאחר ימי ירבעם בן נבט ירדה העיר מגדולתה, ועל כך מעידים המבנים הדלים שעמדו בעיר. אין לדעת את סיבת הדבר, אך זה כרוך ללא ספק בהעברת הבירה משכם לתרצה.

בשנים 1956, 1957, 1962 ו-1966 נערכו חפירות חדשות בשכם על ידי ג'ורג' ארנסט רייט, מטעם המשלחת הארכאולוגית של דרו-מקורמיק, ובשנת 1970 נערכה בדיקה נוספת בשכם על ידי בית הספר האמריקני לחקר המזרח. מחפירות אלו נראה כי ראשית היישוב בשכם היה בראשית האלף הרביעי לפנה"ס. זה היה יישוב ארעי, ואילו יישוב הקבע הראשון היה בתקופת החיקסוס. באותה תקופה הוקפה העיר בחלקלקה גדולה, רוחב-26 מטר, גובה-7 מטר. כנראה שמעל לחקלקה זו נבנתה חומת אבנים. החלק הגבוה ביותר של התל, האקרופוליס, הוקף בחומה בנוית אבן נפרדת, כדי להגן על בניין שזוהה על ידי החופרים כמקדש חיקסוסי. במקדש היו חצר וכמה שלבי בנייה. בסוף המאה ה-18 לפנה"ס היו בו 9 חדרים, כמה מהם חדרי עבודה. מתחת לרצפות נתגלו קבורות של תינוקות בכדים. במחצית המאה המאוחר יותר חרב הבניין בשריפה ונבנה מחדש. המקדש שמן השלב המאוחר ביותר נחפר עוד בידי הגרמנים (בעונת החפירות הראשונה). לשלב זה שייכת החצר שלפני המקדש ובה 6 עמודים בקצה הצפוני, ואחד במרכזה. בניין זה חרב בפעם האחרונה בשנת 1550 לפנה"ס בערך, כאשר גורשו החיקסוסים מהארץ על ידי המצרים.
בסוף התקופה הכנענית התיכונה הוגדל שטח העיר על ידי בניית חומה שתמכה במילוי מלאכותי. החומה בנויה מאבן ומעליה חומת לבנים. בתוך העיר נבנתה חומה נוספת ,דקה יותר. שתי החומות האלו חוברו ביניהן על ידי קירות קצרים, באופן שנוצרה חומת סוגרים. חומה כזו נתגלתה בחלקו המזרחי של התל. החומה החיצונית נבנתה מאבנים גדולות מאוד. בקטע הצפוני-מערבי של החומה נתגלה שער גדול, שמידותיו 19×22 מטר. אותו השער נבנה מחדש בתקופה הכנענית המאוחרת. לאחר חמישים שנה בערך, נבנתה חומה חדשה על תוואי החומה הישנה, וגם נבנה שער חדש במזרח. סמוך לשער הצפוני-מערבי, נמצא מקדש מבוצר, מתקופת החיקסוס. המבנה שימש גם מקדש וגם מבצר. מעל למקדש המבוצר נבנה מקדש חדש, שיש חוקרים שמזהים אותו עם מקדש בעל ברית.
העיר, שנבנתה לאחר הכיבוש המצרי, הייתה קטנה במידה ניכרת. השער המזרחי נבנה במתכונת הקדומה, מלבד זה שקירותיו יותר דקים. בסוף התקופה הכנענית המאוחרת נבנה השער מחדש, והוא שימש ללא שינוי עד לתקופה הישראלית הקדומה. אין עדות ארכאולוגית לזה ששכם נהרסה בזמן הכיבוש הישראלי, והנחת החופרים היא שאנשי שכם קיימו יחסים טובים מאוד עם הישראלים.
לאחר תקופת נטישה מהעיר, נתחדש היישוב בשנת 900 לפנה"ס על ידי הישראלים. ירבעם ביצר את העיר והפך אותה לבירתו. מעל למקדש נבנה בית, שזוהה על ידי החוקרים כאסם מלכותי. הריסתה הסופית של שכם הישראלית מיוחסת לשלמנאסר השלישי שתקף את ממלכת ישראל בשנת 724 לפנה"ס.
העיר נותרה נטושה עד למאה ה-4 לפנה"ס, כאשר אלכסנדר מוקדון הפך אותה למקום מנוחה לחייליו. במשך התקופה ההלניסטית נהרסה העיר ונבנתה 4 פעמים.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן