לדף ראשי




מוצאו ועבודתו
היסטוריון יהודי, פובליציסטן ועסקן. קבל חינוך מסורתי. גר בערים שונות ברוסיה. בשנת 1922 עבר לברלין.

היה ממייסדי החברה היהודית ההיטורית אתנוגראפית וממנהליה, וערך עשר שנים את רבעונה.
תרגם את ספר ההיסטוריה של גְרֶץ לרוסית, וכתב לו מבוא.
ספרו ההיסטורי הגדול המכיל 11 כרכים "דברי ימי עם עולם", מתאר את תולדות עם ישראל, עלייתם וירידתם במרכזים שונים בעולם. הוא ראה את העם ממשיך להתקיים כיחידה לאומית עם עצמאות מדינית או בלעדיה, וכן את קיומו בפזורה עם ארגון אוטונומי משלהם.

דובנוב, כאחד העם, ראה בארץ-ישראל מרכז רוחני ולא ראה חשיבות מיוחדת בציונות ובמדינה ציונית בא"י. דבריו מצאו להם אוזן קשבת אצל הפוֹלְקְיסְטִים והסֶימסטים שהעמידו את התרבות היהודית והאוטונומיה היהודית בראש מעייניהם.

מברלין לריגה
דובנוב ישב בברלין משנת 1922, ועם עלות הנאצים לשלטון ב- 1933, יצא והתיישב ליד ריגה, בירת לטביה, שבאותם ימים הייתה עצמאית.

הוא המשיך בריגה בעבודתו המדעית והציבורית, ובין היתר הכין לדפוס את המהדורה הרוסית של ספרו הגדול "דברי ימי עם עולם", שנכתב במקורו ברוסית, אולם הופיע קודם לכן בתרגום גרמני ועברי. כן המשיך את כתיבת האוטוביוגרפיה שלו "ספר חיי" בן שלושת החלקים, פרסם מאמרים בעיתונים שונים בכל העולם, וכן השתתף באירועים תרבותיים-חברתיים של הקהילה בריגה ושל מקומות סמוכים כמו וילנה וקובנה. בשנים האחרונות לחייו אף הוסיף גם כרך י"א להיסטוריה שלו. כל אותו זמן עמד בקשר הדוק עם ידידיו ומוקיריו ברחבי העולם ועם היסטוריונים וחוקרים.

כשפרצה מלחמת העולם השניה והייתה סכנה כי לטביה תיכבש על-ידי הרוסים או הגרמנים, שלחו לו מוקיריו בארצות-הברית רשיון-כניסה לשם, וכן קיבל הצעה מארץ-ישראל לעלות אליה. הוצע לו גם לעבור לשוודיה הניטראלית. דובנוב, שנטה תחילה לבחור בעליה לארץ-ישראל, החליט לבסוף, כי מקומו באחרית ימיו עם אחיו היהודים בגולה שם עשה את כל חייו כדי לסבול אתם בשעת סכנה. באיגרת ששלח לסופר ולעורך רבניצקי, שחי בתל-אביב, בחודש מאי 1940, זמן קצר לפני שנכבשה לטביה על-ידי הרוסים, כתב:

"ידידי באמריקה דאגו לשלומי ושלחו לי רשיון כניסה לניוארק, וגם מארץ-ישראל קיבלתי הצעה לבוא ולהשתקע בארץ. משתי ההצעות הייתי בוחר בציון, אבל בימי הרעש הללו ובגיל השיבה אי-אפשר לי לעזוב את 'מעט הצאן' באירופה ולנדוד למרחקים לשם בניין בית חדש. מסתמא נגזר עלי מן השמים להישאר עם אחי בעמק הבכא".

ב- 17 ביוני 1940 פלש הצבא האדום ללטביה ותוך זמן קצר הפכה מדינה זו למדינה סובייטית לכל דבר.

דובנוב הסתייג כל חייו מהמחנה הקומוניסטי, והשליטים החדשים הרחיקוהו מכל פעילות, והכריזו כ"בלתי כָּשֵר" את ספר ההיסטוריה שחיבר למען בתי-הספר היהודים. באותו זמן ציינו במקומות שונים בעולם את יום הולדתו השמונים, אבל הוא עצמו חי בבדידות. לידידו יוסף מייזל שחי בירושלים הוא כתב:

"מכתבך הגיע לידי וכמו כל מכתב הבא ממרחקים, היה זה מאורע חשוב בחיי איש סגור בכלא של אירופה המוקפת גדרי מלחמה... מובדלים אנו ממקור חיינו הרוחניים... עיתונים מחוץ לארץ אינם מגיעים כאן ואנו יודעים מכל הנעשה כאן רק אחת מאלף".

גורל הארכיון
הוא היה על סף מחסור ושרוי בדאגה רבה. אחת מדאגותיו הייתה נתונה לגורל ארכיונו העצום והעשיר, שאותו הועיד בצוואתו לחלוקה "בין האוצר הלאומי בירושלים והארכיון היהודי ייוו"א באמריקה", הוא חשש, כי השלטונות הסובייטים ישימו מכשול לחלוקה זו. רבה הייתה דאגתו אז לגורל בתו סופי אהרליך ומשפחתה, שברחו מביתם בוורשה, הגיעו לווילנה ומשם הורשו רק הבת והילדים לצאת דרך ברית-המועצות ויפאן לארצות-הברית, בעוד אשר הבעל הנריק אֶהרְליך, ממנהיגיה של מפלגת ה"בּונד" בפולין, נאסר בידי השלטונות הסובייטים. בסוף אותה שנה, ב- 8 בחודש דצמבר, הוצא להורג, יחד עם חברו ויקטור אלתר, גם הוא ממנהיגי ה"בונד", על-ידי הרוסים.

בימיו האחרונים קיבל ההיסטוריון שמעון דובנוב הצעה לנסוע לארצות-הברית או לארץ-ישראל, הוא סירב לעזוב את אחיו אתם עשה את כל חייו.

היה זה כחצי שנה לפני הירצחו. שמעון דובנוב, מחשובי ההיסטוריונים היהודים, נמצא אז בריגה שבלטביה שהייתה אז בשטח הכיבוש הרוסי. הגרמנים התכוננו למלחמה ברוסיה והסכנה עמדה בשער; היהודים לא ידעו מה יקרה, ואף-על-פי-כן, הייתה דאגתו של דובנוב לארץ-ישראל. באחד ממכתביו האחרונים מחודש מאי 1941 כותב ההיסטוריון בן ה- 81 לידידה בארץ-ישראל:

"בשבועות האחרונים דואגים אנו מאוד לגורל ארצנו, שרעש המלחמה הולך וקרב אליה. אבל כולנו מאמינים שסנחריב הגרמני המחריב את העולם לא יגיע לשערי ציון וגורלו יהיה כגורל סנחריב האשורי הקדמון".

מעט המכתבים שכתב דובנוב בעת ההיא חלקם היה מיועד לבתו וחלקם לידידיו בירושלים. המכתב האחרון ששלח לארץ-ישראל הוא מהתאריך 31 במאי 1941, ערב חג השבועות תש"א, והוא נועד לעורכת-הדין הירושלמית רוזה גינזבורג, בתו של הסופר והעסקן מרדכי בן הלל הכהן, שהיה מידידיו הוותיקים והמסורים של דובנוב בשהותו ברוסיה, ושהיא טיפלה בניהול ענייניו הכספיים בארץ, זכויותיו ותמלוגיו כסופר. ידוע לנו רק על עוד מכתב שכתב דובנוב באותו זמן ושנשלח לבתו סופיה שהגיעה כבר לארצות-הברית.

דאגה לנעשה בארץ ישראל
בראשית מכתבו לארץ מביע האיש החי בלב הסכנה, דאגה לגורל הישוב היהודי בארץ-ישראל "שסנחריב הגרמני לא יגיע אליה". הכוונה היא לרומל שחייליו התקדמו במצרים לכיוון ארץ-ישראל. הוא מספר על מצבו האישי:

"מצבי הפרטי לא נשתנה לעת עתה לרעה לעומת השינויים במצב הכלכלי, אבל בדידותי הולכת ומתגברת. בתי סופיה ובניה כבר עזבו את מדינת ליטה ואחרי טלטולים של כמה חדשים דרך יפוניה הגיעו לאמריקה. ודאי יסתדרו כולם בניו-יורק וימצאו שם עבודה פרטית וציבורית. ואני יושב בחדרי על התורה ועל העבודה, מטייל בשבילי היער הסמוך לביתי ומקשיב לקולות החודרים לכאן מכל העולם, בפרט לבשורות הרדיו הלונדוני".

בסוף המכתב נותן דובנוב הוראות כספיות. הוא קיבל הלוואה לקיומו מיהודי תושב ריגה בשם נחום יואלסון ומבקש, כי היא תשלם מחשבונו 65 לירות לגיסו של יואלסון, שחי בתל-אביב, בשדרות רוטשילד.



יריית השוטר הלטבי
עד כאן דברי המכתב שנכתבו 22 יום לפני הפלישה הגרמנית לברית-המועצות. תוך שבוע נכבשה על ידם ריגה. שמעון דובנוב נכלא עם שאר יהודי העיר בגטו המקומי ועל-אף התנאים הקשים המשיך לכתוב. מוקיריו וראשי הגטו השתדלו להקל עליו במידת האפשר, ובעיקר להסתירו מהסכנות שנשקפו לו יום-יום.
ב- 8 בדצמבר 1941 הובל עם אלפי יהודים לגיא-ההריגה שֶבֹ-רוּמבּוּלי הסמוכה לריגה. הוא צוּוַה לעלות למכונית, שהובילה את הזקנים והנכים. מחמת מחלתו לא היה מסוגל לעלות למכונית. שוטר לטבי ירה בו והרגו.

לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)
יעקב רוטשילד / דובנוב, גרץ, יעבץ - סקירה השוואתית


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן