חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

לוד

עיר בארץ ישראל, שבנה שמר משבט בנימין. אחר החורבן נוסדה בלוד ישיבה של חכמי ישראל שנקראו "זקני דרום". חז"ל אמרו כי לוד היא משנה לירושלים. הרוצה יחכים ידרים [ללוד]

עיר עתיקה בגבול השפלה ועמק החוף, הנזכרת ברשימה הגיאוגרפית של תחותימס השלישי (מס' 64), בשם רת'ן (Rwtn) או לת'ן, בין יפו ואונו. בספרי עזרא (ב, לג) ונחמיה (ז, לז) נזכרים בני לד עד בני חדיד ואונו בין שבי ציון שעלו מן הגולה עם זרובבל. לפי דברי הימים א (ח, יב) בנה אותה אלפעל מצאצאי בנימין, אבל ר' יהושע בן לוי מונה אותה בין הערים שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון (מגילה ד.). לדעת החוקרים מסתבר, כי בני בנימין ישבו בלוד ובבנותיה עוד מימי בית ראשון, וכשעלו מהגולה שבו למקומות מגוריהם הקודמים "גבע, מכמש... חדיד... לד ואונו" (נחמיה יא, לא-לה).

פרסומה הרבה של לוד בא לה רק בסוף ימי בית שני, ומיד לאחריו. בשנת 144 לפני הספירה, בימי שלטון יונתן החשמונאי, הפריד דמטריוס השני את גליל לוד (יחד עם גלילות עפרים ורמתים) משומרון וסיפחו ליהודה, ומאז הייתה לוד למרכז יהודי חשוב ועיר הפלך של כל הדרום במשך מאות שנים. בסוף ימי הבית השני הייתה "משנה לירושלים" בחשיבותה הדתית והכלכלית. בספרות התלמודית מדובר על "תגרי לוד" (משנה ב"מ ד, ג), על בתי צביעה ובתי חרושת לאריגים דקים ועל בתי מלאכה לכלי חרס (חביות לודיות וכדיות לודיות בינוניות – משנה כלים ב', ב; מנחות פז), בלוד. וכן מספור על עבודה חקלאית מפותחת בסביבתה, שבה היו לר' יהודה הנשיא כ"ד קריות (ירושלמי סנהדרין א, ב) שקיבל באריסות מידידו ובן גילו הקיסר אנטוניוס, ואולי היו אלה כפרי היהודים שהתקיימו שם עוד מימות החשמונאים, והרומאים החרימום לאוצר המלך. בלוד חי והורה ר' אליעזר בן הורקנוס, הוא ר' אליעזר הגדול אשר מבית מדרשו המפורסם ("מתיבתא רבא") יצאו אלופי התורה והחכמה בישראל. לוד הייתה מולדתם של פאר הדור ר' עקיבא ושל גדל חכמי האגדה ר' יהושע בן לוי הנזכר למעלה, ומקום מושבם של תלמידי חכמים מובהקים הידועים בשם הכולל: "חכמים שברדום" (נדה נח.), או "רבותינו שבדרום" (יבמות סב) היא הייתה גם אחת מערי המבצר ביהודה, ואולי ממרכזי המרד בימי בר כוכבא.

"בשעת השמד", ימי הגזירות הקשות של אדריאנוס קיסר ושל טורנוס רופוס על חיי הדת בישראל, התאספו חכמי הדור וראשי הצבור לאספה חשאית "בעליית בית נתזה בלוד" לטכס עצה, כיצד להציל את היהדות מכיליון, ובה קבעו חוקת חירום אשר לפיה:
"כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תיהרג יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים: (סנהדרין עד.).

בראשונה הייתה לוד ברשות שומרון, אבל בימי יונתן כוהן גדול נתנה דימיטריוס השני לארץ יהודה (חשמונאים ח"א י"א ל"ד, יוספוס, קדמוניות חי"ג פ"ד ט). בימי יוסיפוס הייתה לוד כפר גדול כעיר (שם ח"כ פ"ו ב), וחז"ל אמרו כי לוד היא משנה לירושלים (פסיקתא רבתי פ"ה, הוצאת איש שלום כ"ט).
מן המאה השניה והלאה נקרא שם העיר דיוספוליס (Diospolis) והשם הזה נמצא על מטבעות רומיות.

יוספוס מזכיר קורות העיר בכמה מקומות. קסטיוס גאלוס (Cestius Gallus), אחר משרי נירון קיסר, בא אליה בחג הסוכות ומצא כי רוב האנשים עלו לירושלים לרגל. הרג חמישים מן הנשארים ושרף את העיר באש (מלחמות ח"ב פי"ט א). לוד הייתה אחת הערים אשר פתחו את שעריהן לאספסיינוס (שם ח"ח א). אחר מות יוליוס קיסר נשתעבדו ארבע ערי יהודה לרומיים, וגם לוד עימהן (קדמוניות ח"י פי"א כ"ג), ונשתחררו על יד אנטוניוס (שם פי"ב ב'-ה).

בבוא אספסינוס להלחם בירושלים כרתו עמו יושבי לוד ויושבי יבנה ברית שלום, והוא הושיב בהן יהודים אשר נכנעו לו (שם ד, ח, א) או מצאו חן בעיניו, דוגמת ר' יוחנן בן זכאי. אך בלוד שם גם חיל מצב ועשה אותה מקום מנוחה לחיילותיו, ולאחר מלחמת בר כוכבא הפך אותה אדרינוס לעיר של עכו"ם. עם התפתחות הנצרות נוסד בה גם ישוב של "מאמינים" (ובפי חז"ל: מין, מינין – גיטין מה:, שבת קטז.), אבל הישוב היהודי הוסיף להחזיק בה מעמד והיה מרכז לקיבוץ גלויות. בלוד ישבו לא רק רבים מעולי בבל, אלא גם יהודים מאלכסנדריה של מצרים בדרום ומאנטיוכיה של סוריה בצפון, והיו בה בתי כנסיות שניבנו בממון רב (ירושלמי שקלים ה, ו), וביניהם גם בית כנסת של טרסיים, אולי יוצאי טרסוס בדרום קיליקיה (נזיר נב., וברש"י שם).

אחרי המרד שפרץ בשנת 351 במרכז תעשיית האריגים (צפורי, וטבריה ולוד) נגד השליט הרומי גלוס) נפגעה לוד קשה מאוד ונעשה בה הרג רב (פסיקתא רבתי פט, כט), ולדברי הירונימוס אף נשרפה יחד עם טבריה. יש לשער, כי לדיכוי אכזרי זה מכוונת דרשת חז"ל על הפסוק בצפניה א,: "...ויללה מן המשנה – זו לוד שהייתה משנה לירושלים". אמנם הישוב היהודי עוד הוסיף להתקיים בה גם אחר כך, אלא שהלך הלוך וירוד ונדלדל בחומר וברוח: ישיבותיה המפורסמות ירדו מגדולתן, ועל תושביה נאמר: "עשרה חלקים של עניות בעולם, תשעה בלוד ואחד בכל העולם" (אסתר רבה, פ"א).

בתקופה הביזנטית היו תושבי לוד נוצרים ברובם, וכאשר נכבשה בימי הערבים במאה השביעית הייתה מיושבת גם שומרונים, שמיהרו לברוח על נפשם. השלטון המוסלמי השכיח את השם הרומי של העיר: דיאוספוליס (עיר השמש), והחזיר לה את שמה הקודם בקראו לה: א לד, שם המזכיר את שמה הלועזי Lydda השגור בפי רבים מהנכרים עד היום.

גם בימי השלטון המוסלמי נבחרה לד להיות עיר הפלך של דרום הארץ, אבל עם התפתחותה של שכנתה הקרובה רמלה, שנוסדה בשנת 716 ליד הדרך של אורחות הגמלים מהנילוס לפרת, כמרכז השלטון הערבי ביהודה ובשומרון, ירדה לוד למדרגת כפר עני. במאה הי"ג, אחרי מיגור הצלבנים, חזרו היהודים להתיישב בה, ובמאה הי"ד מצא בה ר' אישתורי הפרחי קהלה יהודית חדשה. בסוף המאה הי"ט, כאשר הוקם לידה תחנה מרכזית במסילת הברזל יפו-ירושלים וחיפה-מצרים, התנערה משפלותה, והודות לכרמי הזית הגדולים המקיפים אותה פיתחה בתי בד לתעשיית שמן זית ובתי חרושת לתעשיית סבון.

בתלמוד ובמדרשים
לוד מוקפת חומה מימות יהושע בן נון (מגילה ד'). בזמן בית שני נודעה לעיר מיוחדת: סוכה הייתה שם להילני המלכה, ות"ח נכנסים ויוצאים בה (סוכה ב'). בימי שמעיה ואבטליון פרש יהודה בן דורתא ללוד (פסחים ע': ). היו בה כמה בתי כנסיות ישנים שנבנו בממון רב (ירושלמי שקלים פ"ה), ואחת מהם של טרסים (ירוש' סוף פאה). העיר נודעה לתהילה בגלל פירותיה.
א"ר יעקב בן דוסתאי:
מלוד לאונו שלשה מילין.
פעם אחת קדמתי בנשף, והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים. (כתובות קי"א).
אחר החורבן נוסדה בלוד ישיבה של חכמי ישראל שנקראו זקני דרום (ע"ע) (חולין קל"ב:), רבנן דרומא (ויק"ר פ"כ), דרומאי (ירושלמי פסחים פ"ז ז). "דרום" - הוא לוד (עי' פסחים מ"ב).

הגדולים והנודעים בחכמי לוד הם:
ר' אליעזר בן הורקנוס, (סנהדרין ל"ב:);
ר' טרפון (ב"מ פ"ד ג);
ר' עקיבא (ר"ה פ"א ו);
ר' יוסי הגלילי (ספרי עקב, הוצאת איש שלום ע"ט:);
ר' יהושע (ר"ה י"ח:);
תודוס הרופא (ירוש' ברכות פ"א א);

גזרות שנגזרו בלוד:
וא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק: נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד:
כל עבירות שבתורה, אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואל יהרג,
חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים (סנהדרין ע"ד).

ר' טרפון וזקנים היו מסובין בעליית בית נתזה בלוד, ונשאלה שאלה זו בפניהם:
תלמוד גדול או מעשה גדול... (קידושין כו).
גדולה הייתה מעלת הישיבה בלוד, עד שהיתה למשל בפי העם: הרוצה יחכים ידרים (ב"ב כ"ה:) פירוש בעל הערוך: ילך אצל חכמי דרום (לוד) וילמד חכמה מהם.

במרוצת הזמן ירדה מעלת ישיבת לוד וחכמיה, והם נחשדו לגסי רוח ומעוטי תורה.
ר' שמלאי אתא לקמיה דר' יוחנן.
אמר לו: ניתני לי מר ספר יוחסין.
אמר לו: מהיכן את?
- מלוד.
- והיכן מותבך?
- בנהרדעא.
אמר לו: אין נידונין לא ללודים ולא לנהרדעים (פסחים ס"ב:)
בירושלמי (שם פ"ה ג) הגירסא:
ר' שמלאי אתי גבי ר' יונתן, אמר ליה: אלפן אגדה.
אמר לו: מסורת בידי אבותי, שלא ללמד אגדה לא לבבלי ולא לדרומי,
שהן גסי רוח ומעוטי תורה. ואת נהרדעאי ודר בדרום.

ר' ירמיה בעא קומי ר' זעירא: ולוד לאו מיהודה היה?
אמר לו: אין!
- ומפני מה אין מעברין בה את השנה?
אמר לו: שהן גסי רוח ומעוטי תורה (ירוש' סנהדרין פ"א ב).

ר' אלעזר בשם ר' חנינה:
מעשה בעשרים וארבע קריות (=תלמידים) של בית רבי, שנכנסו לעבר שנה בלוד. נכנס בהן עין רע ומתו כולם בפרק אחד. מאותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל (שם).
לוד היא על גבול ארץ העמים הנקרא חוץ לארץ. וכפר לודים הסמוך לה, נחשב חוץ לארץ (גיטין פ"א א).

מקור הערך: ע"פ איזנשטיין, אוצר ישראל; פנחס נאמן, אנציקלופדיה לגיאוגרפיה מקראית

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן