לדף ראשי




ר' שמואל דוד לוצאטו - שד"ל - משורר, בלשן ופרשן; נולד בטריסט א' אלול תק"ס (1800), ומת בפאדובה בליל יום הכיפורים שנת תרכ"ו (30 ספט' 1865).

אביו חזקיה היה חרש עצים ירא שמים, וגם "חכם בתורה ובחכמת הטבע". גידל אותו לפי התורה המסורה. שד"ל היה בנו יחידו, אחרי מות שני בניו הגדולים. בהיותו בן ארבע וחצי שלחו לבית הת"ת שנוסד שם על בסיס מודרני ע"פ שטת מכתביו של וויזל. למדו בו גם איטלקית גרמנית וחשבון. בגיל תשע נסה לכתוב את שירו הראשון. בן 11 שנה למד צרפתית ורומית, ובן 13 הכיר מתוך קריאתו בתלמוד ובעין יעקב כי בזמן התנאים והאמוראים לא היו כה"ק מנוקדים, ונחשד בעיניו הזהר שנזכרו בו הנקודות והטעמים.

אחרי מות אמו התרושש אביו מאוד, ודרש מאתו ללמוד אומנות להחיות את נפשו, אך שד"ל לא שמע לעצתו כי נפשו חשקה בלמודים. בגלל פתרון חידה שכתב בחרוזים בעברית צחה, פתרון שתורגם לצרפתית ואיטלקית, נתפרסם שמו בעירו, והוא קיבל עבודה בבתי העשירים כמורה פרטי. בשנת 1818 עת התעכב יש"ר בטריעסט התוודע אליו, ושניהם כרתו ברית ידידות שהשפיעה הרבה על חייו ועל התפתחותו הרוחנית.

ספרו
בשנת 1822 הדפיס שד"ל פירושו האיטלקי על התפלות, דבר שהוסיף לו פרסום והטיב את מצבו. בשנת 1825 הדפיס את קובץ שיריו "כינור נעים" (בכה"ע חקפ"ו). בשנת 1826 נשא לאישה את בת מורו ר' רפאל ברוך סגרי. בשנת 1829, באשר נפתח בית המדרש לרבנים בפאדובה, נתמנה לאחד משני המורים הראשים, ומאז החל פרק חדש בחייו. בשנה ההיא גמר את ספרו "אוהב גר" על תרגום אונקלוס, ועל שם ספרו קרא את שם בנו הבכור "אוהב-גר".

מאז עבד בחריצות בתחומי חכמת ישראל בכמה לשונות ובפרט בעברית. רבים ממאמריו הגדולים נדפסו ב"בכורי העתים", "כרם חמד", "המגיד", "כוכבי יצחק", "ישורון", "הליכות קדם", "אוצר נחמד", מלבד אלה שנדפסו בעיתונים אשכנזים צרפתים ואיטלקים.

צונץ, גייגר, גרץ, יאסט, שטיינשניידר, פירסט ועוד רבים ביקשו את חוות דעתו בענייני ספרות. אגרותיו אליהם נדפסו אחרי מותו ע"י גרעבער בשם "אגרות שד"ל" בתשעה חלקים.

בשנת 1840 הוציא את הספר "בתולת בת יהודה", שירי ר' יהודה הלוי שהיו מפוזרים בכתבי יד ונשכחים מאות שנים. ועורר את חבריו לעשות כמוהו.
בשנות עבודתו בבית מדרשו כמורה למקרא, דקדוק עברי ודברי הימים, פרסם פירוש איטלקי לספר איוב (פאדובה 1853), לישעיהו (שם 1855), לתורה והפטרות (טריעסט 1858), ואת ספרו "ויכוח על חכמת הקבלה, על קדמות ספר הזהר הנקודות והטעמים" (גוריציאה 1852).

בשנת 1856 הדפיס את "מבוא למחזור כמנהג בני רומא". בשנת 1839 כתב את ספרו "יסודי התורה" שנדפס בלבוב 1890.

חיי שד"ל היו מלאים מרורות ופגעים רעים, ופרנסתו לא הייתה מצויה. בשנת 1841 מתה עליו אשתו אחרי מחלה ארוכה וקשה של מרה שחורה, והוא נשא את אחותה הצעירה לו לאשה, בשנת 1854 מת בנו הבכור "אוהב-גר" שהיה כבר חכם מפורסם ושארית תקוותו. האבדה הזאת שברה את לבו ודכאה את נפשו. מרוב עבודה ספרותית ורוב צער ומחסור כהו עיניו עד שכמעט כבו לפני מותו.
אחרי מותו נדפסו ספריו:
באור לתורה עם פירוש איטלקי (פאדובה 6 - 1870),
כנור נעים ח"ב,
חלקים ב' וג' מספרו "בית האוצר" (לבוב 9-1888, ח"א נדפס בחייו שם 1847),
"פניני שד"ל" (פשעמישל 1888),
איגרותיו.

שיטתו
האושר הרוחני והמוסרי של האדם הם העיקר, ולכן כיבד את ישראל ותורתו ונתן לו יתרון על יון והפילוסופיה: עם ישראל יצר את תורת המוסר ומידות היושר והרחמים, ואילו יון נתנה לנו פסילים אילמים של יופי ואמת פילוסופית שאין העולם יכול להתקיים בה. אושרו של המין האנושי יוצא מחיי חסד ומוסר.

וכן הוא אומר בשירו: "חלק בחלק יאכלו" (כינור נעים ח"ב):

ארור מדע אם רק ערמה וגכל
יורה אותנו, וצדקה לא ירב;
תאבד חכמה לעד, יאבד השכל
אם חסד אם חמלה יסיר מקרב.

העיקר הוא רגש הצדק שבלב, ולא "דברי נבונים הבנויים על יסוד תהו". על כן התנגד להרמב"ם שהיה כרוך אחרי אריסטו, והכניס מדעותיו הנפסדות לתוך מקדש ישראל. הוא הטיח דברים כלפי הראב"ע "שנמכר לעבד לפילוסופי יון וישמעאל". כל יגיעם של הרס"ג ור"י הלוי היה לפי דעתו לעמוד בפרץ "כי ראו את ההפסד המרובה שהייתה האומה מפסדת יום יום ע"י הפילוסופיה המשובשת (איגרותיו 693).

חכמת ישראל האמיתית הייתה לשד"ל לא זו של יאסט וגייגר, לא ביקורת ההורסת את אושיות היהדות ומשפילה כבוד התורה, כ"א החכמה המיוסדת על האמונה, הדורשת וחוקרת "להבין דברי התורה והנביאים כדברים אלוהיים, ולהבין תולדות האומה המיוחדת" (שם 1367).

חכמת ישראל היא המיוסדת על דברי חז"ל, כי חכמי ישראל הקדמונים, כלומר חכמי המשנה, לא קבלו שום אמונה ולא שום סברה מחכמי יון ומחכמי שאר אומות" (שם 695).
כוונתו, שתורתם התפתחה בתוך תחומי האומה ולא ינקה מתרבות נכרית. כשם שהתנגד לפילוסופים מימי הביניים, כך התנגד לחכמי ישראל כיאסט וגייגר בדורו. והוא מוכיח את אנשי חכמת ישראל בדברים אלה:

"בהיותם נמשכים אחר ההמון, מניחים ללאומיות שיכבה, וללשון אבותינו שתשכח מפי זרענו, ולאתאיזם שיתגבר בקרבנו בכל יום... בהכרח יתקיים בכם מאמר מלאכי... שתתמעט דמות ישראל והיו נבזים ושפלים בעיני כל העם"... (שם 600).

פרשנותו
שד"ל נלחם בפירושו בתוקף בכופרים בשלמות התורה ובאחדותה. יחד עם זאת לא נמנע מלתקן את הנוסח מתוך הסתמכות על התרגומים העתיקים והפירושים החדשים של חכמי הנוצרים. "הביאור" של מנדלסון הוא מקור פרשני חשוב בעיניו והוא מביא את דבריו אחרי הפרשנים הקלאסיים, יחד עם דבריהם של פרשנים נוצריים. על כך הוא אומר:

"מה שאני מביא שמות חכמי הערלים... להראות כי רוב דבריהם לקוחים מחכמינו ופרשנינו - וזה בכל מקום שאני כותב רש"י ראב"ע וגעזעניוס... לחלוק עליהם ולבטל את דבריהם בכל מקום שהם נוטים מן האמונה הישרה... לקבל האמת ממי שאמרה - בקצת מקומות שאני מוצא פירושיהם מתיישבים על הדעת ועל פשוטם של מקראות" (אגרות שד"ל 272).

בתורה נמנע שד"ל מלהסיק מסקנות ביקורתיות מפירושיו הפילולוגיים, אבל בספרי הנביאים הציע לתקן מלים שלמות, כגון:

"ואפי על תבליתם" (ישעיהו י, כה) = תבל יתם
"בעים רוחו" (שם יא, טו) = בעצם רוחו
"ברוך כבוד ה' ממקומו" (יחזקאל ג, יב) = ברום כבוד ה'

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
שד"ל כפרשן / נתן נהוראי
שירים / לוצאטו שמואל דוד



הערות לערך:
שם המעיר: נועם סטון
הערה: הערך כתוב בצורה בלתי ברורה, כאשר דעתו של שד"ל בנושאים עקרוניים אינה מבוארת כלל. כגון:היחס ללימוד מדעים, והאסכולות אליהן השתייך. כמו כן, ישנם דברים הנראים כסותרים בנושאי פרנסה, מסורה, ואמונת חכמים.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן