לדף ראשי




ליטא
ליטא - הייתה נסיכות תחת שלטון פולין, סופחה לרוסיה, וכיום מדינה עצמאית. בתחילה נכללו בליטא רק מחוזות ווילנא וטרוקי, אך במאה ה- 13 התרחבה ע"י כבוש המחוזות סביב לה עם הנסיכה זמיט (זשמוד, Samogitia). במחצית הראשונה למאה ה- 14 כבש הנסיך הגדול געדימין
(1316- 1341) עוד מחוזות ויטבסק, קייב, מינסק. אלגערד יקייסטאט בני געדימין כבשו את טשערניגאוו, פודליה, ווילנה (1377) שהיו שייכים לרוסיה ץמאז עבר גבול ליטא מהים הבלטי עד הים השחור.

היהודים בליטא
תחילת ישיבת היהודים בליטא הייתה במאה השמינית במקומות בודדים. הם עסקו במסחר עם מחוזות הבלטי, ובפרט עם דנציג והערים על נהרות ווייכסל אודר ואלבה.

בשנת 997 שלח הנסיך בלסלוו הראשון מפולין את הבישוף אדלברט מפראג להעביר לנצרות את עובדי האלילים בליטא. הבישוף התלונן כי שבוים נוצרים נמכרו ליהודים ואין בידו לפדותם.

רשימות וזיכרונות נשארו מיהודים שגרו אז בקייב. ר' אליעזר ממיינץ במאה הי"ב מזכיר מנהגים דתיים של יהודי רוסיה, היינו ליטאים (אבן העזר ע"ד. פראג 1710). במאה הזאת נזכר גם משה מקייב. במאה ה- 13 גרו יהודים בצרניגוו, וואלין וסמולנסק. בין היהודים האלה היו חכמים ויודעי תורה. בכתב יד בוווטיקאן (308 Codex) משנת 1094 נמצא פירוש לתנ"ך ברוסית (הלשון המדוברת אצל יהודי ליטא בזמן ההוא), וכ"י נוסף, משנת 1124, ברוסית אף הוא, בספריה הבודלייאנית, אוקספורד.

במחצית הראשונה במאה ה- 14 חי בטולידו שבספרד חכם תלמודי בשם אשר בן סיני מרוסיה (שו"ת הרא"ש כלל נ"א סי' ב'; צונץ, עיר הצדק 45). הקהילות בפולין, הונגריה ורוסיה, היו קטנות ודלות, והוכרחו למנות איש אחד לשלושה תפקידים: חזן, רב ומלמד (אור זרוע סי' קי"ג עמ' ס' זיטומיר 1862). אין ודאות שהכותב "רוסיה" התכוון לליטא, כי בימי הביניים כינו לפעמים גם את גליציה בשם "רוסיה", ואת רוסיה עצמה קראו "מוסקבה". השם "ליטא" נזכר בפעם הראשונה בשו"ת של ר' ישראל איסרליין. הוא מזכיר את טוביה שחזר מעיר גרדיטא (גרודנה) בליטא, ואומר כי בני ברית אינם שכיחים בליטא (שו"ת ר' ישראל ברונא סי' כ"ה, ע"ג).

מקור יהודי ליטא
כאשר התרחבה ליטא והגיעה לרוסיה הקטנה עד פודליה ואוקראינה מדרום, נחלקו היהודים לשתי קבוצות לא רק במנהגיהם אלא גם במבטאם. היושבים בדרום מבטאם שונה מהיושבים בצפון ליטא. מזה ברור כי מוצאם שונה. אם נניח כי מקור האחד ממערב אשכנז ופולין, מקור השני בודאי ממזרח: ארמניה, בוספורוס, קרים ועוד.

זכויות היהודים בליטא
מצב היהודים בקייב ובוואליניא תחת גדימין (1321) היה טוב., הם חיו בשלום ובשלווה בין שכניהם הליטאים. סופר רוסי מספר כי במות וולאדימיר ווסילקוויץ בעיר וולא-דיטיר וואליניא, הספידוהו היהודים "והתאבלו עליו כמו על חורבן ירושלים". גם נכדו וויטאלד (1341) נטה ליהודים חסד, ואחרי שנים רבות נתן זכויות המפורטות ברשיון מיוחד מיום 1 יולי 1388 ליהודי בריסק, ואח"כ ליהודי טרוקי, הורדנה (1389), לוצק, וולאדימיר וערים אחרות.

אחרי מות המלך קאזימיר הגדול (1370) הורע מצב היהודים בגלל רדיפות של הישועים שהשפעתם הייתה רבה בחצר המלך. יהודי ליטא קשרו קשרים עם היהודים מפולין, והשתדלו לאחד את יהודי פולין עם יהודי ליטא, כדי להשפיע על וויטאלר לתת להם זכויות. תוצאת האחדות וההשתדלות היו דברי הברית בכתב שנתן להם.

תחילת דבריו הם:

"בשם ה' אמן. כל דברי בני אדם אם לא נתבררו ע"י עדים ולא נחתמו בכתב, יחלופו ויעברו וישכחו ממנו. לכן, אנחנו, אלכסנדר המכונה ג"כ וויטאלד ובחסד אל הנסיך הגדול מליטא, ומושל על בריסק, לוצק, וולאדימיר ומקומות אחרים, מודיעים ע"י ספר הברית הזה לדור הנוכחי ולדורות הבאים, כי אחרי שקלא וטריא וישוב הדעת עם אצילינו, גמרנו אומר לתת לכל היהודים הנמצאים על נחלתנו, הזכויות והרשיונות שנזכרו פה בספר הברית":

תמצית הפרקים מדברי הברית:
1) בכל דין שיש בו עונש הגוף או אבדת נכסים, אם היהודי הוא הנשפט, צריכים שני עדים, אחד נוצרי ואחד יהודי להאשימו, ולא תועיל עדות של נוצרי לבד.
2) אם הנוצרי טוען כי נתן משכון ליהודי והיהודי כפר בכל, ישבע היהודי שלא קבל המשכון ויפטר.
3) אם הנוצרי אומר כי קבל על המשכון סכום פחות מאשר טוען היהודי, ישבע היהודי כמה היה הסכום ויהא נאמן.
4) אם היהודי טוען שהלווה כסף לנוצרי ואין לו עדים, ישבע הנוצרי ויפטר.
5) רשאי היהודי לקחת משכון מהנוצרי כל דבר שהוא, זולת בגדים מגואלים בדם או דברים שמשתמשים בהם לעבודת האמונה.
6) אם מודה הנוצרי כי המשכון שנתן ליהודי גנוב מנוצרי אחר, והיהודי נשבע כי שגג ולא ידע מזה מאומה, אינו חייב להחזיר המשכון עד אשר יקבל הסכום שהלווה עליו.
7) אם נגנב המשכון מרשות היהודי או נשרף בתוך יתר מטלטליו - ישבע ופטור.
8) דין ודברים בין שני יהודים לא יבוא לפני שופט העיר, אלא לפני שופט המחוז, ואח"כ לפני בית משפט הגבוה, ואח"כ לפני המלך. דיני נפשות חמורות יבואו רק לפני משפט המלך.
9) אם נוצרי יחבול באשה עבריה ישלם קנס למלך ונזק והוצאות לאומללה לפי החוק המקומי.
10) נוצרי הרוצח יהודי ייענש בבית המשפט כראוי, ונכסיו יוחרמו לאוצר המלך.
11) נוצרי החובל ביהודי מבלי שפיכת דם, ייענש לפי החוק המקומי.
12) רשות ליהודי לנסוע ממקום למקום בכל הארץ, ואם יוביל סחורה ישלם המס הקצוב לאזרחים במקום ההוא.
13) הרשות ליהודים להוביל מתיהם ממקום למקום מבלי תשלום מס.
14) נוצרי המשחית בית קברות של היהודים ייענש כפי החוק המקומי ונכסיו יוחרמו לאוצר המלך.
15) הזורק אבנים לבית הכנסת ישלם לראש העיר קנס שני ליטרות כסף.
16) יהודי אשר ימאן לשלם לשופט הקנס המכונה "וואנדיל" ישלם הקנס שהוקבע משנים קדמוניות.
17) יהודי אשר ימאן לבוא לבית המשפט אחר שהוזמן לבוא פעמים ייענש בקנס הרגיל.
18) יהודי החובל בחברו ישלם קנס כמנהג המקום.
19) היהודי ישבע שבועה על ספר התורה רק בדיני ממונות כאשר הטענה היא יותר מחמשים "גריווען" כסף זקוק, או בדינים הבאים לפני משפט המלך.
20) אם נוצרי נאשם בהריגת יהודי ע"י קרובי המת, אע"פ שאין עדים, יהיה נתפש ויובא למשפט לפני המלך.
21) נוצרי האונס עבריה ייענש לפי מנהג המקום.
22) אין רשות לסגן הוואיוואדע (פקיד העיר) להזמין יהודי לבוא לפניו לבית המשפט מבלי טענה מפורשת בכתב.
23) דברים הנוגעים ליהודים יישפטו דייני ישראל בבית הכנסת או בבית דין אשר יקבעו היהודים..
24) אם הנוצרי משלם קרן שלוה על המשכון, ואינו משלם הרבית, ירחיב לו היהודי הזמן לפירעונו בכתב מפורש, ואחר הזמן חייב לשלם ריבית על הרבית.
25) בבית יהודי לא יתאכסנו אנשי צבא.
26) אציל הלווה כסף מיהודי ומשכן את נחלתו, אם אינו פורע את ההלוואה בזמן הפירעון, רשות בידי היהודי להחזיק בנחלת האציל מבלי מפריע.
27) הגונב ילד יהודי ייענש כמו גנב.
28) אם המשכון שנתן הנוצרי ליהודי לא יעלה בערכו על הסכום שלוה ממנו, הרשות ליהודי למכור המשכון בתוך השנה, אחר שיערכנו הוואיוואדע. ואם מחיר החפץ גבוה מההלוואה, ישהה את המשכון עוד שנה אחת ויום אחד ואח"כ יחזיק היהודי במשכון לעצמו.
29) אין רשות לאדם לבקש לפדות משכון ביום טוב של היהודים.
30) נוצרי הלוקח בחזקה חפץ שנתמשכן בעד יהודי. או הנכנס לבית יהודי נגד רצונו, ייענש כגונב מאוצר העיר.
31) אין רשות לשום אדם להזמין יהודי לבית המשפט רק להמלך או להוואיוואדע.
32) אחרי שהוכיחו האפיפיורים באיגרותיהם כי היהודים נזהרים מלאכול דם אדם ודם בהמה וחיה ע"פ חוקי תורתם, אסור להאשים את היהודים בעלילת דם. אם נאשם יהודי כי רצח ילד נוצרי, צריכים להיות עדים לדבר, לא פחות משלושה נוצרים ושלושה יהודים. אם לא יוכל הנוצרי להוכיח בעדות נאמנה כי היהודי אשם ברציחת הילד, ייענישו את הנוצרי המאשים באותה עונש שהיה היהודי נענש אם היה נמצא חייב.
33) הלוואות שחייבו נוצרים ליהודים צריכים לשלם עם ריבית.
34) נוצרי הממשכן סוס באחריות הלוואה שמלוה לו היהודי, צריך להעמיד אצלו הסוס לאור היום. אם טוען נוצרי אחר כי הסוס גנוב ממנו, ישבע היהודי שהשכינו אצלו ביום ויפטר מלהחזירו.
35) הטובעים את מטבעות המדינה אינם רשאים לתפוש יהודים שנמצאו בידם מטבעות מזויפות בלי ידיעת פקיד המלך, או שלא בפני אזרחים חשובים.
36) נוצרי שלא יבוא לעזרת יהודי שכנו הקורא אליו לעזרה בלילה, ייענש לשלם שלושים זהובים (זלאטי).
37) רשות ליהודים לקנות ולמכור כמו הנוצרים, וכל אשר יפריע להם ייענש ע"י הוואיוואדע".

פרקים האלה שנערכו שלא כסדר וגם נשנו באיזה מקומות מוכיחים כי לא נכתבו בפעם אחת רק נעתקו מספרי ברית שונים שנתנו מושלים אחרים מקודם, כמו זכויות קאזימיר הגדול ובאלעסלאוו מקאליש ליהודי פולין. וקודם לכך זכויות של הענרי מגלוגא (1251), המלך אטטאקאר מביהם (1254-67), ופרידריך השני (1244), וזה האחרון יסד זכויותיו על ספר הברית שכתב הבישוף משפייער (1084).
ברית וויטאלד השתנתה בפרט בפרקים ח' כ"א כ"ח ל"ג ל"ה, בגלל שינוי בתנאי החיים והכלכלה של היהודים בליטא: היהודים האשכנזים ואלה שבאו לפולין, עסקו לרוב בהלוואות. יהודי ליטא עסקו בחכירה, באומנות ובעבודת האדמה.

תחת מושלים שונים
אחרי מות וויטאלד היה סווידריגילא הנסיך הגדול של ליטא (1430). הוא מינה למוכס את היהודי שאניא (שכנא?) על וולדימיר, ואת היהודי יאצקא (יצחק) על בוסק.

סווידריגילא נהרג, ואחריו משל הנסיך הגדול קאזימיריגלן (1440/92). גם הוא נטה חסד ליהודים כמו וויטאלד. בשנת 1441 נתן לקראים בטרוקי זכויות שוות לנוצרים, ואחוזת קרקע לצורכי הקהילה במתנה. הקראים האלה באו מקרים בסוף המאה הי"ד, ואז כבר ישבו שם יהודים רבנים (עי' גרעץ ד"יי העתקת שפ"ר ח"ו 225).

מושלי ליטא לא הבדילו בין קראים ורבנים, וכינו את שניהם בשם "זשידי" (יהודים). בשנת 1486 נתמנו שמחה קארווטשיק, צדוק וצמח דניאלוויץ ועוד כמה יהודים למוכסים בערי קייב, ווישנרד וזיטומיר לשלש שנים. כמו כן נתמנו אז יהודים למוכסים בערי ברינסק, גרודנה, מרץ, בריסק, דרהיטשין, ביעלסק ולוצק.

היהודים פיתחו את קשרי המסחר עם מחוזות הים הבלטי ופרוסיה. קאזימיר נשאר חייב סכומים גדולים ליהודים. במות קאזימיר (1492) מלך אחריו בפולין בנו יאהן אלבערט, ובנו הצעיר אלכסנדר ינלן משל על ליטא.

בתחילה היה ינלן אוהב ישראל, אישר את הזכויות שהיו להם בעבר, וגם הוסיף עליהם זכויות. את חובות אביו ליהודים שילם במקצת, ומינה יהודים למוכסים בערים שונות. פתאום שינה את טעמו וגזר לגרש את היהודים מליטא (אפריל 1496). סיבת הגירוש הייתה כפי הנראה כדי לשמוט החובות הרבים שחבו הנוצרים, ובפרט האצילים, ליהודים. הגולים התיישבו בערי פולין והקראים התיישבו בעיר ראטנא בפולין.

בשנת 1503 כאשר מלך אלכסנדר בפולין, נתן רשיון ליהודים לחזור לליטא ולישב שם בשלווה, גם נתן צו להחזיר את רכושם ולשלם להם את החובות הישנים. מצב היהודים הוטב עוד יותר כאשר מלך אחריו אחיו הצעיר זיגיסמונד הראשון (1508/48). הוא השיב ליהודים את הזכויות שהיו להם בימי וויטאלד, ופטר אותם מלשלם מס גולגלת. גם הוא מינה יהודים למוכסים, וביניהם את מיכאל יוספוויץ.

בשנת 1508 מרד הנסיך גלינסקי נגד זיגיסמונד, וקשר קשר עם מושלי מוסקבה למסור את פולין וליטא לממשלת רוסיה. בין הקושרים היו שני יהודים: איצקא ובערעק מבריסק, אשר עזרו לו בכסף ובידיעות על המדינה. מיכאל יוספוויץ תמך בזיגיסמונד והחרים את איצקא ובערעק בשופר לפני כל הקהל. ובעד נאמנותו זאת נתמנה לראש על היהודים (1512).

בשנת 1540 הוציא מומר אחד קול כי רבים מהנוצרים התגיירו, והם גרים בבתי היהודים. זיגיסמונד חקר ומצא שהעלילה בשקר יסודה.

אוגוסט, הבן היחיד של זיגיסמונד, נתמנה לנסיך הגדול על ליטא בשנת 1544. במות אביו ירש את כסא המלוכה בפולין בשנת 1548 ומלך בשם זיגיסמונד השני. הוא נתן ליהודים שוויון זכויות עם הנוצרים. נכבדי היהודים היו מכונים בזיכרונות הממשלה "פאני" (אדונים), ומהם היו חגורים חרבות כמו אצילי העם. ר' מענדיל פראנק, הרב מבריסק, נקרא "פקיד המלך", ושמואלי איזראלוויץ נתמנה ציר לנציב בווילנא. כך נמשך הדבר עד שהתקנאו בהם האצילים הנמוכים (שליאכצי).

התנגדות ליהודים
השנאה ליהודים בליטא התעוררה ע"י קנאתם של האצולה הנמוכה. הם קינאו בעשירי היהודים, ובמיוחד במוכסים, למרות העובדה כי פעמים רבות התאמצו הם לחכור את המכס, והם נשכלו ואבדו את כספם בעסק הזה.

התעוררה גם אז קנאות דתית בגלל מרטין לותר וקאלוין כנגד הרפורמטורים וכנגד היהודים בפרט. בשנת 1564 נאשם ברנט אברמוביץ, שהיה מנהל חשבונות בבית המוכס יצחק ברדווקא, בעלילת דם כי רצח ילד נוצרי. אחר חקירה יצא צדקו לאור. שנתיים אח"כ העלילו שני משרתים בבית ברדווקא עלילה כזאת. זיגיסמונד לא נתן לשונאי ישראל להפיק את זממם. בשנת 1566 ניתן הרשיון לאצילים להשתתף בחקיקה לטובת הארץ. בין החוקים שהציעו היה חוק שהיהודים לא ילבשו בגדים יקרים, לא יישאו שרשרות זהב, ונשיהם לא יענדו תכשיטים. היהודים לא יעשו קישוטי כסף על חרבם, בגדיהם יהיו שונים מבגדי הנוצרים, יחבשו כובע צהוב על ראשיהם, ונשיהם יחבשו מטפחת צהובה על ראשיהן כדי להכיר שהם יהודים ולהבדילם מן הנוצרים. המלך לא הסכים לחוקים האלה, ולא הגביל את הזכויות שזכו בהם היהודים בספר הברית שבידם.

תחת ממשלת סטפן בטהארי חיו היהודים בפולין ובליטא חיי מנוחה. הוא חוקק חוק בשנת 1576 המצווה להעניש קשה את כל המפיצים שמועות על עלילת דם וחילול קודשי הנוצרים, וכל המאשימים יהודים בעלילה זו בבית המשפט בעדות שקר ייענשו עונש מוות. הוא אישר את זכויות היהודים מכבר.

המלך זיגיסמונד השלישי (1632-1587) נטה בתחילה חסד ליהודים בפולין וליטא, אך השפעת חנוכו בדת הנוצרית גברה עליו והוא החל לשנוא את היהודים ולהגביל זכויותיהם. היהודי שאול יודיך מבריסק היה מוכס המלך (1593). הוא השתדל הרבה לטובת היהודים בליטא ולהצדיקם מול הסוחרים הנוצרים שהתחרו בהם. לדעת ברשאדסקי, שאול יודיך זה הוא שאול וואהל, ידיד הנסיך ראדזיוויל, שלפי האגדה נבחר שאול למלך פולין ללילה אחד.

בשנת 1597 נתן זיגיסמונד לאזרחי וויטבסק חוקים חדשים: הוא הוציא מכלל האזרחים את היהודים, ולא הניחם לשבת שם בקביעות. גזר על היהודים שלא לבנות בית הכנסת בלי רשיון המלך. רצה להעלות את מומרי ישראל למעלת רוזנים בשם "אצילי ירושלים", אך אצילי פולין התנגדו, והמלך הוכרח לבטל את החוק.

המלך לאדיסלאב הרביעי (1648-1632) לא היה קתולי אדוק ולא אהב את הישועים. הוא התאמץ להשלים בין הכתות הדתיות השונות. ביום 11 מארץ 1633 אישר את זכויות היהודים בליטא מימי קדם, ונתן צו כי דין ודברים בין יהודי ונוצרי יובא לפני הוואיוואדע וזקני העיר, ולא לפני השופטים שהיו שונאי ישראל. בגלל קלות דעתו נכנע לפעמים להשפעת הכמרים והסוחרים הנוצרים שלא השלימו עם יישוב היהודים. נגד רצונו חידש את חוק אביו, וגירש את היהודים ממרכז העיר מוהילב למקום מיוחד בקצה העיר, והגביל את זכויות היהודים בווילנא. ציווה שלא יראו היהודים בחוצות העיר בחגי הנוצרים, שרופאים יהודים לא ירפאו חולים, שגלב יהודי לא יגלח נוצרי. האצילים עמדו לימין היהודים, ובזמן מועט נשכחו החוקים האלה. היהודים הכירו טובה למלך לאדיסלאוו, ור' שבתי ב"ר מאיר הכוהן (הש"ך) אמר עליו,

"כי היה מלך ישר מחסידי או"ה ונטה חסד ליהודים".

אחר גזירות ת"ח
עוד לפני שנת ת"ח היו גזירות ורציחות בליטא. בשו"ת "גבורות אנשים" מר' מאיר, אביו של הש"ך, שהיה רב בטיקטין, כתב בשנת שצ"ח (1638) על הפחד הגדול לרגלי המהומות והגזירות בליטא, עד כי ראשי הקהילות "גזרו על כל בני בריתנו הדרים במדינת ליטא" להתענות כל שני חמישי ושני במשך ששה שבועות (שם דף ל"ה ע"ב דפוס דעסוי תנ"ז).

המריבות והקטטות בין הישועים, הקתולים היונים ואצילי פולין בעלי האחוזות, הפיחו אש שנאת הדת ועשו את היהודים שעיר לעזאזל בזמן מרד הקוזקים ע"י חמלניצקי. קהילות ישראל בליטא התרוששו והתדללו מאד. היהודים שגלו ממקום למקום לא מצאו מנוח, ונשארו עניים מרודים גם כאשר שקטה הארץ והם שבו למקומם הראשון.

יאהן קאזימיר (1668--1648) התאמץ לתמוך ביהודים ונתן להם הנחות רבות. המלך מיכאל ווישנווצקי (1673-1669) נתן צו לחזק את כוח הקהל ולמסור פושעי ישראל בידי ראשי הקהל לקנס לעונש ולהטיל חרם. אמר:

"יען כי רב עתה מספר החוטאים מבני ישראל נגד השליאכצי ונוצרים אחרים, ועל ידי זה תתרבה השנאה לישראל, והאצילים מגינים בעד החוטאים האלה - לכן נותן המלך רשות לראשי הקהל להזמין את החוטאים לפני בית דין, להעניש אותם ולהחרימם".

המלך יאהן סאביעצקי (1696-1674) נענה לבקשת היהודים מבריסק (1616), ונתן רשות לרב העיר ר' מרדכי בעניאשעוויטש לדון דיני נפשות קנסות ועונשין בקהילתו. בגלל רשיונות אלה נתחזק כוח בית הדין וכוח התורה בישראל בליטא. כן היה מצב הרוחני של היהודים בליטא עד אשר נחלקה פולין בפעם השניה (1793) ומדינות ליטא עברו לשלטונה של רוסיה.

ועד מדינות ליטא
ועד הארצות בליטא בשנת 1623 במקביל לועד ארבע ארצות בפולין שמרכזו היה בלובלין. התאחדות הקהילות בליטא הייתה בשביל תשלום המס שהוטל על הקהילות ע"י זיגיסמונד השלישי משנת 1618 ואילך. (סכום המס היה תשעת אלפים זהובים לליטא ושבעת אלפים לפולין מדי שנה בשנה). עד שנת 1652 היו שלוש קהילות באגודה: בריסק, הוראדנא ופינסק. בשנת 1652 נוספה עליהן קהילת ווילנא, ואח"כ גם קהילת סלוצק (1691). שם הועד היה "ועד המדינות הראשיות דליטא". לרוב התאספו בבריסק וגם בסעלץ. באספות אלה תקנו הרבנים והפרנסים תקנות לטובת הכלל שתכליתן הייתה:
א) להגדיל תורה ולהאדירה ע"י ישיבות;
ב) לעמוד על המשמר, להרחיק רעה מעם ישראל מחמת הצוררים והמוסרים, להעביר עלילות שווא. לסתום פיות המקטרגים, ולהשתדל אצל השרים להמתיק הדינים המתוחים על היהודים;
ג) להשגיח על הקהילות ועל יחידים שלא יחללו במעשיהם שם שמים;
ד) לחלק חלוקה נכונה את המסים והארנוניות בין הקהילות ובעלי הבתים;
ה) השתתפות וערבות בצרכי הצבור וצרכי הכלל;
ו) לדאוג לחזקת הישוב, לבל יסיג איש את גבול רעהו;
ז) לתמוך בעניים בכלל ובעניי ארץ ישראל בפרט.

ר' מרדכי יפה בעל הלבושים קורא את בעלי האסיפות,

"מאורות הגדולים.., ראשי גליות אריאל העומדים על משמרת... פרנסים וראשים ומנהיגים דשלוש ארצות יצ"ו ועטרותיהם בראשם, בעלי תריסים ראשי ישיבות אשר כל בית ישראל נשען עליהם, מחזיקי כל בדק, המה הגיבורים המאירים והבהירים, היושבים ראשונה במלכות"... (א' אדר שע"ב, שו"ת מהר"ם לובלין סי' קב"ה).

הרבנים הראשונים בפולין וליטא בזמן ההוא היו:
ר' מרדכי יפה אב"ד בעיר פוזנה,
ר' משה אב"ד דגליל קרקא,
ור' ליב אב"ד בעיר בריסק וכל מדינת ליטא,
והרב ר' יוסף אב"ד לבוב וכל מדינת פודליה
"אחריהם נמשכים כל יתר ראשי הישיבות של כל ארצנו" (שם סי' פ"ח).

מספר היהודים בליטא ומצבם החומרי
בשנת 1569 היה מספר היהודים בליטא 120,000, ובשנת 1792 היה מספרם קרוב לרבע מיליון.
המסחר והאומנויות היו בידי היהודים. המוכסים היו למושלים. יהודים רבים גרו אז בכפרים, היו חוכרים את האדמות מן האצילים, ובעלי האחוזות האלה הכירו בתועלת שמביאים להם היהודים. מהחכירות האלה, שנודעו בשם "אורינדא", התפרנסו משפחות רבות מישראל בליטא. החכירות היו על מכירת פרי השדות והגנים, וגם חכירת הרשיון לייצר יין שרף, שכר או טשפאווי (מין משקה) שנמשכה ג' שנים (עי' שו"ת מהרש"ל סי' ע"ה; ושו"ת שארית יוסף סי' י"ז). בשו"ת הב"ח (ישנות סי' ס) רשומה התקנה בדבר איסור הסגת גבול האורינדא בליטא:

"הנה מאשר ראינו מחזיקות שגורם איש לרעהו להעלות בדמי חכירת האורינדיש ולקפח מחייתו של חברו ומאבד עצמו לדעת ג"כ, על כן גזרנו והסכמנו שכל מי שהחזיק באורינדיש ג' שנים, או יש לו כתב אורינדא של ג' שנים אף שלא החזיק בה, שוב אין רשות לחברו להשיג גבולו כל ימי חייו".

בשו"ת הנ"ל (סי' ס"א) הבדילו בין מכירה של יין שרף לחכירה של טשפאווי. נאמר כי דין חזקה באורינדא נוהג רק ביין שרף, אבל בטשפאווי אין חזקה. אדרבה, גזרו שלא ישכור שום יהודי הושפאווי, כי קיימת סכנה גדולה מצד הגויים וכו'. ובר מן דין, אינו דומה לחכירת יין שרף, שהחוכר הראשון מוציא הוצאות בבניית בניינים ובכמה דברים ובקניית מלץ (השעורים שעושים ממנו השכר), ואין ספק שהחוכר הראשון היה יוצא ניזוק וכו'.

היהודי "המשביר" בכפרים והמתווך בין האציל לאיכרים, היה עושה מעשהו במחשבה כאדם הבקי בטיב משא ומתן. דבר שלא יכלו הגויים לעשות בעצמם.

כאשר עברה ליטא לידי רוסיה, ירדו האצילים מנכסיהם, ופקודה יצאה מהקיסרית יקטרינה השניה לבלי יחכירו את האחוזות ליהודים. האצילים לא יכלו לעשות דבר בלי תיווכו של היהודי, וכאשר נאסר עליהם למסור ליהודי שטר חכירה, מסרו לו החכירה בעל פה. היהודים סמכו על האדונים והאמינו להם שלא ירמו אותם ולא ישלמו רעה תחת טובה. ע"ז העירו דברי הרב ר' דוד שלמה אייבשיץ (בעל לבושי שרד) שחי בתחילת המאה הי"ט. ואמר בתשובותיו "נאות דשא" סי' ס"ו:

"כיון דבעתים הללו המנהג אצל כל האדונים שאין נותנים כתב אורינדא עבור הפקודה מהקיר"ה לבלתי יחזיק שום יהודי אורינדא, ומחמת זה מנהגם שהיהודי השוכר אורינדא נותן לאדון שטר חוב (וועקסעל) בעד כל דמי השכירות, ומחזיק האורינדא וכו'. עיקר קניית האורינדא אצל כל השלטונים רק הכאת כף ועל סמך זה עוקרים (היהודים) דירתם ועוסקים באורינדא, והשלמונים אינם משנים דבריהם זולת אחד מני אלף",

ומוסיף :

"אדרבה, הם (השלמונים) מטיבים תמיד עם היהודים בכל אופן".

עם ירידת האצילים ירדה גם פרנסת היהודים בכפרים. בימי הקיסר ניקולאי הראשון החלו כמה יהודים לעסוק בעבודת האדמה שנתנה להם הממשלה, אך האדמה שנפלה בחלקם לא הייתה פורייה, ולא הצליחו במעשיהם. היהודים היושבים בערים עסקו במסחר, וחלק גדול מהם היו בעלי מלאכה ופועלים. בליטא היו עניים שחזרו על הפתחים יותר ממדינות אחרות בהם גרו יהודים. חיי היהודים בליטא היו קשים מאד, רבים מהם נדדו מארצם והלכו לאשכנז ולמדינות אחרות, והיו אשר פנו לאמריקה.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
קהילת וילנא / ד"ר ישראל קלויזנר
ישיבות ליטא ופולין - מוולוזין ועד השואה / בצלאל לנדוי
ירושלים דליטא / אברהם-יהושע השל

מקור הערך: ע"פ איזנשטיין, אוצר ישראל

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן