לדף ראשי




תוכן הערך:
קורותיו
עמדתו בבעיות הציבור
תקנות רגמ"ה
יצירתו הספרותית
פיוטים

קורותיו
רגמ"ה הוא הגדול שבחכמי ישראל בגרמניה לפני תתנ"ו. אין חכם אחר מחכמיה באותם ימים שזכה כמוהו לפרסום כה רב בארצו ומחוצה לה. וכן העיד הרא"ש:

"ותקנותיו וגזרותיו קבועות ותקועות כאילו נתנו מסיני" (שו"ת הרא"ש כלל מ"ג סימן ח').

פרסום זה - שאף האפיל במידה מסוימת על פועלם של חכמים גדולים אחרים באשכנז הקדומה - מאוחר הוא לרגמ"ה לפחות בשני דורות. הראשון שתארו כגדול שבחכמי אשכנז הראשונים, וכמי שעיצב את דמותה הרוחנית של יהדות אשכנז וצרפת יותר מכל אדם אחר, הוא רש"י. באחת מתשובותיו כתב:

אין גדול כמותו להתיר... וכ"ש רבי' גרשום זכר צדיק וקדוש לברכה שמאיר עיני גולה וכולנו מפיו חיין וכל בני גלות אשכנז וכיתים תלמידי תלמידיו הן. (תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן כ"א).

אם לשפוט על-פי המקורות שבידינו, אכן, בזמנו של רגמ"ה, ובמידה רבה גם בזכותו, נעשתה מגנצא למרכז של לימוד תורה לתפוצות ישראל באירופה כולה, ומצב זה נמשך גם בשני הדורות שלאחריו, עד גזירות תתנ"ו.

הגיעו אלינו שתי מסורות עיקריות שונות על תאריך פטירתו של רגמ"ה. מהרש"ל הביא ממקור מן המחצית השנייה של המאה השלוש-עשרה, ("אעתיק לך מה שמצאתי הועתק"):

"ורבינו גרשם מ"ה קבל מרב האי ונפטר שנת ד' אלפים ות"ת ורש"י נולד באותו שנה ויחי ס"ה שנים ונפטר בשנת ד' אלפים ותתס"ה" (שו"ת מהרש"ל סימן כט)

אך בשני מקורות אחרים נמסר כי רגמ"ה נפטר 12 שנים לפני כן בשנת תשפ"ח (1028).על פיהם יכולים אנו לקבוע במידה רבה של וודאות כי זהו התאריך הנכון.
כללו של דבר, רגמ"ה נפטר ככל הנראה בשנת תשפ"ח. לפי זה נוכל לשער את זמן לידתו בין השנים תש"י-תש"ך (960--950).

עמדתו בבעיות הציבור
נתאחדו בו ברגמ"ה גדולה בתורה ופעילות להפצתה ברבים עם דאגה לצרכי הכלל ועשייה ציבורית עניפה. בכך אף שימש דוגמא לדורות הבאים: שילוב זה של גדולה בתורה ובהוראה עם מנהיגות ציבורית הייתה מצויה אצל רבים מחכמי אשכנז במאה האחת-עשרה, ולאחריה, והרי היא אחד הקווים המאפיינים החשובים של קהילות ישראל באשכנז באותם ימים.

בכל פעילותו הרב-גונית של רגמ"ה ניכר היטב ביטחונו העצמי בכוחו ובכוח מנהיגותו. לא מצאנוהו מהסם או מסתפק בהכרעותיו. במקום בו עלו בעיות שהזמן גרמן, בעיקר בדרכי ארגונן של הקהילות, ואשר לא יכול היה למצוא להן פתרון ברור במסגרת הדיון ההלכתי התלמודי (או בספרות ההלכה שקדמתהו), מצאנוהו חוזר מבלי היסוס אל המקרא גופו. כמה מהכרעותיו אלה, אינן אופייניות לדרכה של ההלכה, כפי שבאה לידי ביטוי ביצירתם של גאוני בבל או חכמי ספרד וצפון אפריקה, שפעלו בזמנו או לפניו. ההוכחות מן המקרא הן בגדר אסמכתא בלבד, ואין ספק, שרגמ"'ה עצמו היה מודע לכך.

ראיית צרכי הזמן והרצון להגן על הקהילות ולכוון דרכי חייהם של בניה, הם שהביאוהו לכך.

תקנות רגמ"ה
בעשרות מקורות, בספרים ובכתבי-יד, מיוחסת קבוצת תקנות לרגמ"ה. חלק ממקורות אלה זהים ותלויים זה בזה, בחלקם מצויים שינויים רבים או מעטים.

מספרן של התקנות המנוי במקורות העיקריים הוא עשר או ארבע-עשרה. למעשה, בכמה מקרים המסורת היא אחת; המדובר באותן תקנות, אך חלוקתן הפנימית שונה היא.

וזה עיקר תוכנן של תקנות אלה:
(1) היכולת לחייב נתבע להידון במקום שבו תבעוהו, אף אם אינו מקומו שלו, בתנאי שיש בו חרם בית-דין נגד המסרבים להיענות לתביעה מעין זו.
(2) הגבלת הזכות לעכב תפילה.
(3) איסור על המשאיל בית-כנסת לרבים לעכב את בעל ריבו לבדו מהתפלל בו.
(4) זכותו של מי שאבדה לו אבידה לכפות על הקהל להכריז חרם, שכל היודע דבר אודותיה - יודיענו.
(5) חובת המיעוט להיכנע בכל תקנה שהיא לרצון "רוב טובי העיר", (בחלק מן הנוסחאות: "רוב המהוגנים").
(6) איסור לעכב ספרים, שניתנו כפיקדון, בשל תביעה כל שהיא.
(7) החובה לשלם את המיסים לקהילה מייד עם תביעתם, כאשר רק לאחר מכן ניתנת למשלם הזכות לערער בפני בית-דין, אם לדעתו נעשה לו עוול.
(8) זכותם של בני הכפרים, הבאים ביום הכיפורים לקהילות, להניח את נרותיהם בבית-הכנסת.
(9) חובת תשלום, הנדרים באותה עיר שבה נדרום בעת התפילה.
(10) חובת השתתפות עוברי אורח במעות פורים המחולקות לעניים.

במקורות רבים נוספו תקנות אלה:
(11) איסור יציאה מבית-הכנסת לאחר תחילת התפילה, אם המניין מצומצם הוא.
(12) איסור לשאת שתי נשים.
(13) איסור לגרש אישה בעל כורחה.
(14) איסור קריאה במכתב ששלח אדם אחר לחברו.
(15) איסור שכירת בית של גוי, שהושכר לישראל, בלא רשותו של האחרון (עד מלאת שנה לעזיבתו).
(16) איסור להזכיר לאנוסים שחזרו ליהדות את עברם (במקורות מעטים בלבד).

יצירתו הספרותית
יצירתו הספרותית של רגמ"ה הייתה רב-גונית והקיפה כמעט את כל ענפי הספרות הרבנית: פסקים, פירושים לתלמוד, תשובות, פיוטים, ענייני נוסח ומסורה (של התלמוד והמקרא) וכנראה גם פירוש לספר יצירה. רב-גוניותה של יצירה זו והאינטנסיביות שלה בולטים עוד יותר בהשוואה לשרידיה של היצירה הספרותית מן התקופה שקדמה לרגמ"ה ומזו שלאחריו. אמנם, רק שרידים מעטים של יצירה זו - מן התקופה שקדמה לרגמ"ה - הגיעו אלינו, אך ניתן לקבוע, כי ההבדל איננו כמותי בלבד - גידולה והיקפה של היצירה בזמנו - אלא בחלקה אף שונה היא באופייה.

פריחה ספרותית זו הגדילה את פרסומו של רגמ"ה ואת כבוד ישיבתו, ויש לראותה כאחד הגורמים העיקריים במשיכתם של תלמידים גם ממקומות אחרים ורחוקים. תלמידיו של רגמ"ה לכתוב פירושים לתלמוד בעת לימודיהם לפניו. אף שבעיקרם כללו פירושים אלה את הצעותיו ואת פירושיו שלו, היה בתופעה זו כדי לעודדם ולפתח את יכולת היצירה שלהם.

פיוטים
מיצירתו הפיוטית של רגמ"ה נשתמרו עשר סליחות (נתפרסמו ע"י א"מ הברמן, רבנו גרשום מאור הגולה סליחות ופזמונים ירושלים תש"ד).
נראה, כי שלא כקודמיו, שמהם שרדו גם קרובות ויוצרות, כתב הוא רק סוג פיוט זה (הסליחה).

בתיאור המצוקה מודגשת התחושה, כי הגזירות רודפות אחת את רעותה וכי סאת הייסורים כבר נתמלאה:

"כח אמץ פליטה הנשארת
כשל כחה מכבד רעה ממארת;
לעת ראשונה פקדה משארת
לבא שניה אצה ממהרת".
מעת לעת צרתי מרבה
מיום שעבר קשה הבא".

וכן במקומות אחרים. הדברים הולמים את הגזירות המתמשכות מאז שנת 1008, שמקורן בהאשמת היהודים בלקיחת חלק בהריסת "הקבר הקדוש אשר בירושלים". הן הביאו לפגיעה קשה ביהודי אירופה המערבית, ששיאה בגירוש יהודי מגנצא בשנת 1012. אך קרוב הוא, שאין לראותן כאפיזודה חולפת - כמצוי בכמה וכמה מחקרים על חיי היהודים באשכנז באותה תקופה, מקורות אחרים מסייעים גם הם למניעת צמצום זה, ובתוכם פיוטי ר' שמעון בן יצחק וכמה שו"ת מן המחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, שלא נוצלו בבדיקה זו.

את עול הנצרות ראה רגמ"ה כשיאה של רדיפת היהודים וירידת מעמדם, ובפיוטיו נשתמרו עדויות על ניסיונות לאלץ יהודים להמיר דתם. עניין מיוחד יש בעדויות על פולמוס דתי, על טענות הנוצרים, שהשפלת היהודים היא עדות לדחייתם ולהעברת הבחירה מהם. קביעתו של גריגוריוס הגדול הוגשמה הלכה למעשה:

קנא לכבוד שמך אם לא למענימו...
רשעים כי אמרו, איה אדונימו...
שואגים בלעגם להונות עמך:
עם ה' אתה וגולה ממקומך?
מעי על-כן אוחילה ולבי נמס.

בלעג זה הייתה סכנה ממשית של השפעה על בני עדתו של רגמ"ה, באשר הוא נבנה על טיעון ראציונלי. לכן העלה רגמ"ה טיעון נגדי: הקנאה ביהודים והתחושה כי הם טובים יותר וצודקים בפולמוס עם הנצרות, הם הם הגורם לרדיפותיהם:

כשמעם אמרי כי נעמו
כלם יחד עלי חורקים שנימו.

ודאי אין טוב מטיעון זה לחזק ברכיים רפות, ואין טוב ממנו ככלי התגוננות בפני רודפים, שהכוח והעוצמה בידיהם. רדיפות קשות אלה, שנתלוו אליהם לעיתים גם לעג וקינטור, וכן תחושת "התחרות" בין שתי הדתות על האמת שלהן, משמשות הסבר לשנאה העזה ולרגש הבוז כלפי הנוצרים, ובמיוחד כלפי אמונתם, הבאים לביטוי בפיוטי רגמ"ה:

סגלתך דוחק צורר הצר
שברה להמיר בתלוי נוצר...
שני רשעים בחצץ תגרוס
שכול ואלמון אתם תהרוס.
תשפך דמם ארצה לרוס.

וביתר חריפות במקום אחר:

טמא ומת חדש הבא מקרוב
סבו מה אצלי ערבתי לערוב.

למרות קיטוב זה ועל אף התפילה להשמדת אויביו, מצפה רגמ"ה לתשובתם. ולא נדע אם התעלות שלו היא, או שיש לראות את דבריו כחלק מן התחרות הנזכרת לעיל:

בצדקתך הצל פלט והושיע...
יכירו אז וידעו כל באי עולם
יחדיו יענו ויאמרו כלם,
הנה איל אלהים בכל העולם
כי אם בישראל וחזק גואלם.

כמה מפיוטיו אלה נתקבלו לסדר הסליחות האשכנזי.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):

חינוך הבת באשכנז במאות הי"ב-י"ד, משה פישר

רבינו גרשום מאור הגולה - חייו ופעולותיו, ד"ר שלמה אידלברג

רגמ"ה המתקן, המשיב והפייטן, ד"ר שלמה אידלברג

לתולדות יהודי אשכנז בתקופת הרגמ"ה, ד"ר שלמה אידלברג


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן