לדף ראשי




רב האי גאון נולד בבבל בשנת ד"א תרצ"ט (939) ונפטר שם בן 99 בשנת תשצ"ח (1038).

בנו של רב שרירא גאון, ראש ישיבת פומבדיתא. ממשפחת ראשי הגולה שבבבל שהתייחסו על בית דוד, אלא שאבות אבותיו, שלא הייתה דעתם נוחה בהנהגתם העריצה של ראש הגולה, נסתלקו עוד לפני בוסתנאי מן הנשיאות ונכנסו אל הישיבה ותפסו מקום בין החכמים. ממשפחה זו יצאו כמה גאונים, אבות בית דין, ראשי כלה, סופרים ונושאי משרה אחרים בישיבה. אביו רב שרירא, אבי אביו רב חנניה, ואבי זקנו רב יהודה שמשו גם הם גאונים בפומבדיתא.

עוד בצעירותו עזר רב האיי לאביו בהנהלת ענייני הישיבה. אביו מזכירו כמה פעמים וקורא לו "האיי בחורנו". בשנת 986 נתמנה לאב בית הדין הגדול של ישיבת פומבדיתא, ואחר כך, שנים מעטות לפני מות רב שרירא אביו, שהגיע לזקנה מופלגת (הוא מת כבן מאה), נתמנה לגאון. כשמת רב שרירא (1006) קראו אותה שבת בנוסף לפרשת השבוע גם בפרשת פנחס "יפקד ה' אלהי הרוחת לכל בשר" (במדבר כז:טז), והפטירו "ויקרבו ימי דוד למות" (מלכים א:ב) ובמקום "ושלמה ישב", קראו "והאיי ישב על כיסא שרירא אביו ותכון מלכותו מאוד".

רב האיי נשא לאישה את בתו של גאון סורא רב שמואל בן חפני. לא השאיר אחריו בנים, ומת זקן ושבע ימים בן 99 שנים, בשביעי של פסח (ס' הקבלה להראב"ד). על מותו חיבר ר' שמואל הנגיד קינה גדולה, ור' שלמה בן גבירול, שעדיין היה אז צעיר לימים, חיבר ארבעה שירי מספד, המעידים כמה גדולה הייתה בעיני בני דורו אבידה זו שאבדה לישראל. עם מות רב האיי נחתמה תקופת הגאונים -

"ונגדעה קרן עדינה (בבל) גברת כל מדינה" (גבירול)
"נשוו בני בבל ואפריקי ואספמיא" (ר"ש הנגיד).

גאונותו
רב האיי היה בימי נעוריו תחת השפעת הגאונים:
רב סעדיה, רב דוסא בנו, רב אהרן בן סרגאדו, הנקרא בשם הערבי כלף) ורב שמואל בן חפני.

עסק בחכמות חיצוניות הנמצאות בספרות הערבית, וקרא גם בספרי הפילוסופים הערבים, גם בקוראן ובספרי אמונת הישמעאלים, וכן בספרי מוסר ודרך ארץ שלהם, וביחוד העמיק בחכמת הלשון העברית והתלמודית והערבית.

רב האיי רחק מלמודי הסודות והקבלה המעשית שנתפשטו אז בבבל (ביחוד בישיבת סורא לפני ביאת רס"ג) ובצפון אפריקה.
לא הרחיק לכת בהשקפותיו אלו כחותנו רב שמואל בן חפני, ש"הרבה לקרות בספרי נכרים", באר כל דבר באופן רציונלי, וטען שנסים נעשים רק לנביאים ולא לצדיקים (תשובות הגאונים ליק צט). כיוצא בזה לא הסכים עמו שמעשה בעלת האוב בעין דור הייתה רמאות פשוטה. ומשום שגם הוא לא יכול היה להאמין בתחיית המתים על ידי האוב, נדחק לפרש שהקב"ה החיה את שמואל, כדי לספר לשאול את כל הקורות העתידות לבוא עליו.

חשיבות גאונותו של רב האיי היא כי היה האחרון בשלשלת הגאונים, ואצלו ואצל אביו נמצאו רוב תשובות הגאונים שקדמו להם והיו שמורות אצל סופרי הישיבות בגנזי הערכיא (Archiv) שלהם, גם דברי הרבנן סבוראי ותלמידיהם היו ערוכים ושמורים אצל רב שרירא גאון ובנו רב האיי (תשובות זיכרון לראשונים 101. 160, 184).

ועוד זאת כי ישיבת פומבדיתא הייתה במשך זמן גדול המרכז הכללי שאליו נהרו התלמידים מכל קצווי ארץ, ואל ראש הישיבה דשם פנו מכל המדינות בשאלות, הן בענייני תורה וחכמת הדת, והן בדינים שבין אדם לחברו. מפאת כל אלה עלה רב האיי על כל הגאונים שקדמוהו בתורה ובידיעות עפ"י הניסיון מעולם המעשה, ובצדק קראו לו: "אחרון הגאונים בזמן וראשון להם במעלה".

כבר בימי אביו הגאון עלה רב האיי בתורתו ובחכמתו במעלה עליונה להיות אב"ד בבית דין הגדול בפומבדיתא, היא המעלה הראשונה אחרי מעלת הגאון ונודעה גם בשם התואר "דיינא דבבא" (-דיין שער הישיבה), וכל השאלות שבאו אז לישיבת פומבדיתא היו ערוכות לרב שרירא ורב האיי ביחד, וכן היו התשובות נכתבו בשם שניהם.

באחרית ימי רב שרירא קרה לו ולבנו רב האיי אסון נורא, כי הלשינו עליהם פריצי ישראל לממשלת ישמעאל וכנראה הייתה המלשינות כי לא נאמנה רוחם לממשלת הכליף, מפאת כי נקבצו לישיבתם תלמידים רבים מיושבי הארצות והממלכות שהיו שונאי הערבים ובעלי מלחמותיהם, מארץ פרס וצפון אפריקה, מספרד ומביזאנץ.

לגאון ולבנו היו חילופי מכתבים ושו"ת עם היהודים יושבי הארצות האלה, והם קבלת כסף מנדבותיהם ונדריהם שנדבו לישיבת פומבריתא, ובנקל יכלו להעליל על ראש הישיבה בעלילה פוליטית. בגלל המלשינות הזאת נאסרו רב שרירא ורב האיי בבית הסוהר. על רב שרירא נגזר עונש גדול, ובנו רב האיי יצא זכאי. כנראה שזאת הסיבה שרב שרירא ירד מכסא הגאונות ובנו רב האיי מלך תחתיו.
רב שרירא לא האריך ימים אחרי האסון, הזה ונפטר מהרה זקן ושבע ימים.
באותו שבת הפטירו "ויקרבו ימי דוד למות" ובמקום "ושלמה ישב" קראו: "והאיי ישב על כסא שרירא אביו ותכון מלכותו מאד" (אבודרהם בסדר הפרשיות). אך שונאי הגאון, כנראה, נטרו שנאה ואיבה גם לרב האיי בכל משך ימי חייו.

מכל הידוע לנו נראה כי העטרה שעיטרוהו בני דורו והדורות הבאים אחריו הייתה הולמתו.
בנוגע לענייני הלכות ודינים שבין אדם לחברו, ברור מכל התשובות והפירושים הנודעים ממנו כי לא התהלל במתת שווא באמרו: "סברא דילן ודאבא מארי ידוע בדיני מעולם, למידק דיוקא בתר אומדנא ומעשים שלא יהיו בהן מרמה וגזל ועול, ולמיזל בתר קושטא וחריצותא (= פשטות ויושר), ולגלויי כל מעשים, ולאורויי לאמיתותא".

בענייני אמונות ודעות הוא נקי וטהור מאמונת הבל. ואם כי חשש מאוד לכבוד חז"ל והתרעם על המזלזלים בדבריהם (וביניהם גם על חתנו רב שמואל בן חפני) שלא יסכימו עם הידיעות החדשות בחכמת הטבע והרפואה וכדומה ומכחישים אותם מכל וכל, בכ"ז לא נמנע גם הוא לומר על דברי רז"ל: "ואין אנו ערבים שהדברים הלכה".

מפרש מאמרי חז"ל בדרך הגיון
אמנם רב האיי השתדל תמיד לפרש את דברי התנאים והאמוראים באופן שלא יתנגדו אל השכל והפילוסופיה. אמר כי הספורים המפליאים הנמצאים בתלמוד ומדרש לא קרו באמת אלא נעשו על ידי מלאכת חרש וחושב בחכמות הטבע, או שנראו למספרים בחלום, או שראו אותם בדמיונם וחזון לבם, או שנאמרו על דרך משל או גוזמא כמנהג לשון בני אדם.

דוגמאות:
על הספור, (ב"ב ע"ד.) תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי וכו' יאמר:

"דחד מן מלכי יון עבד גלגל גדול דנחשא דהוה ש"ס אמות כצורת הרקיע לכל חיל אמה ועשה שם תנודות שמנידות אותו מאליהן שנשתמש להן ברוח או במים וכו' וכו', ומראין דבריו שהיו קורין זה הגלגל שמים" (תשובות זכרון לראשונים סימן י"ב לפע"ד).

ועל הספור מרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות וכו' (חגיגה ד'.) יאמר הגאון:

ורב ביבי שאמר את המעשה הזה יתיר הוא וחס ושלום שמתכוין לשקר, אלא שמאוד היה מעמיק לדבר עם המלאכים ושוקד לראות את השדים וממה שהעמיק בדברים הללו נסתכן ודומה שנפגע וכו'. או שמא נדמה לו לרב ביבי המעשה הזה בחלומו כדרך שהרבה מבני אדם מספרים כי הם רואין בחלומן" (תשובות זכרון לראשונים סימן רמ"ה).

ועל המאמר ארבעה נכנסו לפרדס (חגיגה י"ד.) אמר:

"דע כי אנו מעודנו אין דרכנו לחפות על דבר ולפרש אותו שלא מדעת מי שאמרו כדרך שאחרים עושים, והרי אנו מפרשים לך דעתו של תנא זה ותוכן כונתו ואמתת מה שהיה סבור, ואין אנו ערבים עכשיו שהדברים הלכה. וודאי משניות (=מאמרי חז"ל) הרבה יש שאינן הלכה" וכו'.
והוא מפרש כי לפי דעת הקדמונים, הקב"ה מראה לצדיקים בפנימיות לבם ובציור דמיונם כאלו הם רואים מראות היכלות ומעמד המלאכים וכדומה (תשובות הגאונים, ליק, סימן כ"מ, ובהגהה לעין יעקב חגיגה שם).

הגאון התאמץ להרחיק את הזרות מדברי חז"ל בבארו אותם בדרך הטבע, כן למשל יפרש על פי השכל הישר איך ידע שמואל כי אדם גדול שהתעתד לבוא לבבל - רב - חש במעיו (שבת ק"ח, עיין ערוך ע' דל ב').

על מאמרם על כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג (ברכות נ'.), כתב:

"דבר משל הוא, כמו שאוג ישאג על נוהו" (תשובות ליק ס" ק'),

על המאמר התוקע לשיר(ר"ה כ"ח.), כתב:

"ושמענו כי היה בישיבת מחסיא מי שגרם התוקע לשיר וכו' אלא שאין אנו יודעים איך יתקע לשדים ומפני מה יתקע להם" (הלכות ר' יצחק בן גיאת שערי שמחה א' 86).

על מאמר רבה בר שילא לאליהו מאי קעביד הקב"ה (חגיגה ט"ו.) השיב הגאון:

"עיקר הדברים הללו רמז הוא, לא שאלו מה הקב"ה עושה בשעה זו, לפי שמרומם ומעולה הוא מלהתעסק בכלום, אלא כך שאלו: מה מעשים נעשים עכשיו בחפצו של הקב"ה" וכו' (תשובות זכרון לראשונים סימן רמ"ד).

על מאמרם שהקב"ה כשזוכר את בניו מוריד שתי דמעות וכו', סופק כפיו וכו', אנחה מתאנח וכו', (ברכות נ"ט.) יאמר הגאון:

"האי מילתא אגדתא היא, ובה וכל דדמי לה אמרו רבנן אין סומכין על דברי אגדה, וארחא דפירושא לברורי תחלה וכו', שהקב"ה אין לדמותו לשום בריה ואין לפניו לא שחוק ולא בכי ולא אנחה ולא דמעות וכו', דכל מילתא דאמריה רבנן דומיא דהכי לאו על פשטיה אמרוה, אלא בתורת משל ודימוי לדברים שנודעים בינותינו למראת העין, כי היכא דדברה תורה כלשון בני אדם, דהא נביאים הכי ממתלין ואמרין עין ה', יד ה', אף ה' וכו', ולא על פשטיה אלא בתורת משל ולשון בני אדם וכו' (תשובות ליק סימן צ"ח).

על דעתו שאין סומכין על אגדות חזר כמה פעמים (עיין תשובות זכרון לראשונים. סימן ט', שנ"ג; ספר האשכול ח"ב 47; תורתו של ראשונים ח"ב 46, וכן הייתה דעת אביו רב שרירא, כמו שהביא הר"י אבוהב בהקדמת מנורת המאור בשם רב נסים במגלת סתרים).

קבע כלל, כי אף שכל מה ששובץ בתלמוד ברור יותר ממה שנמצא במדרשי אגדה, אם נוכל לתרץ דברי האגדות שבתלמוד מה טוב.

"ואם אין אנו מוצאים להסיר שבושו - נעשה כדברים שאינם הלכה" (ספר האשכול שם).

בשיטתו להרחיק את הדברים הזרים היוצאים מחוג הטבע הנזכרים בדרז"ל אחז הגאון כפעם בפעם; וכך פרש את המאמרמנין שהקב"ה מניח תפילין (ברכות ו'):

"כמו שהקב"ה מראה כבודו לנביאיו וחסידיו באובנתא דלבא בדמות אדם יושב, דכתיב ראיתי את ה' יושב על כסאו וכו', וכמי שיש לו רגלים, דכתיב ותחת רגליו כמעשה וכו' וכיון שנודע לנו כי מתראה לנביאיו בעניין הזה, נתברר כי זו היא הראיה האמורה לא בראית העין היא אלא בראית הלב... וכך יתכן לומר שאפשר לאדם לראות בראית הלב דמות כבוד בראש ועליו תפילין. והאומר "ראיתי" - ראות הלב... ולא ראית העין ממש (תשובות ליק סימן קמ"ו, והובאה באור זרוע וראב"ן).

על השאלה אודות המאמר יצאה שכבת זרע מבין צפרני ידיו (סוטה ל"ו.), השיב הגאון:

"לשון הבאי (גוזמא) הוא ולא בדקדוק, כעניין ערים גדולות ובצורות בשמים" (תשובות ליק סימן ב"ו).

בעניין חשש זוגות אמר הגאון:

"הני מלי דאמירן ביה משום סכנת מזיקין דהוו נהיגין ביה, והשתא לא נפישי כי ההוא עידנא" (הערוך ע' אספרגוס).

קבלה המעשית ונפלאות
והנה אם כי השתדל לפרש ולתרץ אגדות התלמוד, לא נמנע להכחיש ולהכזיב את המסופר על הנפלאות והמופתים שנעשו בימיו ובימי הגאונים שקדמוהו, על ידי שמות הקדושים וקבלה המעשית, ואודות זה כתב בתשובה:

"ויש דברים שאי אפשר להיותם כל עיקר, כאשר אמרתם כי יש שאומרים שם ומגביהים עצמם מן הלסטים וכו' והלסטים רואים את זה שלא אמר שם, ואין רואים זה שאמר שם, דבר זה אי אפשר להיותם (להיותו) כל עיקר...
ומהם (ספרו) כי שם זה אתה אומרו על המת והוא חיה, והמעידים עדיהם נתביישו להעיד כי ראו מי שיאמר את השם על המת וחיה, (ולכן) אין טענותיהם של אלו ראיה וכו', והמסורת שזכרתם כי ביד אנשי צרפת (צ"ל ספרד) בעבור מר רב נטרונאי ז"ל (שבא מבבל על ידי קפיצת הדרך) שמא אדם רמאי נזדמן להם ואמר אני נטרונאי, ואילו היה מר רב נטרונאי נודע בכמו אלה לא (היה) נכחד ממנו, כי לא שמענו עליו מדרכים אלו כלום. אבל רב משה הכהן ז"ל היו טועניין כי היה רגיל בקמיעין ובלחישות וכיוצא בהם (והראה בזה מופתים ונפלאות), וחקרו קדמונינו זה הדבר ונגלה כזבנות כמה טענות, אלא דברים שאפשר לכמותן להיות (שאינם יוצאים מדרך הטבע) וכו', וכללו של דבר "פתי יאמין לכל דבר" (טעם זקנים נ"ו, ובקצור ב' אהל יוסף על הראב"ע.)

ועל השאלה של חכמי קירואן אודות המנהג שלא לשתות מים בעת התקופה, השיב הגאון:

"ניחוש בעלמא הוא בעבור שהוא תחלת השנה ואות תחלת רביעתה לא ירצו לשתות מים שימצאו חנם (והוא סימן דלות)" וכו' (אבודרהם, סדר התקופות בשם הראב"ע).

ידיעתו בפילוסופיה וחכמות העמים
נשארו לנו בכתובים שרידים מהתעסקות הגאון בפילוסופיה; כן למשל מביא את דעות הפילוסופים:

"כי המינין של בעלי חיים יש להם משלים ודמות דיוקני, כמין חותם למטבעות" וכו' (תשובות זכרון לראשונים סימן שפ"ג, תשובות ליק סימן כ"ח, שערי תשובה סימן קמ"ד. תורתן של ראשונים ח"ב 46 סימן ט"ו).

וכזאת היא דעת פילוסופי הערבים אודות השכל הפועל.

חווה דעתו כי:

"הא דכתיב ה' חפץ, לא שחפץ בא עליו כדרך שהוא בא בלב בני אדם, אלא שבורא חפץ שלא בגוף ונקרא חפצו" וכו' (תשובות ליק סימן צ"ח),

וזה קרוב לדעה שהחזיק בה ר' שלמה בן גבירול על ידי החפץ שאצל הקב"ה ("אתה חכם ומחכמתך אצלת חפץ מזומן כפועל ואומן"), ובזמננו אחז הפילוסוף שאפפענהויער בשיטה קרובה אודות החפץ.

עוד דעות פילוסופיות הובאו בשם הגאון אצל ר' יהודה בן בלעם ואחרים, ומספרו אלחאוי אנו רואים כי קרא הגאון את האלקוראן למחמד, מאמרי חתנו עלי בן אבו טאלב, ספר המדקדק הערבי אל כליל, ספרי הפילוסוף אבונצר אלפראבי ועוד.

בהקדמת ר' אברהם בר יצחק ן' שלום למאמרות ומליצת מרשילייו (מהדורת יעלינעק 7) כתוב:

"כמו שקרה לרב האי ז"ל עם חכמי ישמעאל, ולא יכלו לענות כי נבהלו מפני חכמתו, ואת יקר תפארת גדולתו, ונשתתקו כולם אתו ולא ענו עוד, כי נצחם בראיותיו, ולולי שהיה חכם בהגיון לא עשה כן".

מזה נראה כי היה לו ויכוח עם חכמי הערבים, ולא נודעו עד עתה פרטי הויכוח הזה. ובצדק קונן עליו רב שמואל הנגיד (זכרון לראשונים א' 49):

"אשר אחז בעורו חי בכל חכמה יפיפיה".

ר' משה ן' עזרא בספרו הערבי אלמחאצרה קרא אותו בשם מתכלם אשר בו נקראו פילוסופי הישמעאלים. גם קיים בעצמו מאמר חז"ל "איזהו חכם הלומד מכל אדם", ומעיד עליו ר' יוסף אבן עקנין תלמיד הרמב"ם בפירושו הערבי לשיר השירים, ואלה דבריו בתרגום לעברית:

"וזכר (רב שמואל) הנגיד ז"ל גם כן בכתאב אלאסתגנא (בספר הענבר), אשר בו הרבה להביא מפירושי הנוצרים, כי ר' מצליח בן אלבצק דיין בסיציליאה בשובו מבגדאד שלח לו (להנגיד) אגרת בספור חיי רבנו האיי גאון ז"ל ומעלותיו החשובים ובתוך שאר דברים סיפר כי: "ביום אחד נפל הדבור בבית הישיבה (של הגאון) אודות הפסוק שמן ראש אל יניא ראשי (תהילים קמ"א ה'), ונחלקו בו הנאספים בבית הישיבה ורמז רב האיי ז"ל לר' מצליח שילך אל קתוליק (ראש הכמרים) הנוצרים וישאלהו אודות מה שנמצאו אתו (בתרגום הסורי) בפירוש זה הפסוק. ולא הוטב הדבר בעיני ר' מצליח, וכראות הגאון ז"ל כי קשה הדבר לר' מצליח התרעם עליו, באמרו כי האבות והצדיקים הקדמונים אשר היו קדושים מאוד לא נמנעו מלחקור ע"ד פירוש המלות אצל בעלי אמונות שונות וגם אצל רועי הצאן והבקר, כאשר הוא נודע ומקובל אצלינו. והלך ר' מצליח ז"ל אל הקתוליק ושאל את פיו" וכו'.

את באוריו למלות קשות בכתבי הקדש רשם הגאון בספרו אלחאוי, כמו שנודע זה גם כן על פי עדות ר' מצליח בן אלבצק אודות הפסוק המשביע בטוב עדיך (תהילים ק"ז ה') שהעיד לפני רב שמואל הנגיד (חדשים גם ישנים 7, 1 עמוד 5).

תלמידיו
היו לו תלמידים מקשיבים מפיו ותלמידים שהתכתבו עמו בארצות שונות מלבד בבל. התלמידים היו ראשי אלפי ישראל והרביצו תורה במדינות מושבותיהם, הנודעים לנו הם:
רב יעקב ובנו רב נסים (ועל ידו רב שמואל הנגיד בספרד),
רב חננאל בן חושיאל,
ר' אלחנן בן שמריה,
ר' בהלול בן יוסף,
ר' אברהם בן יצחק ן' אוראי,
ר' אברהם בן משה ן' גאמע,
(ואחרים ממשפחת ן' גאמע' אבות ר' שמואל נעל התוספות לספר הערוך),
ר' יוסף בן ברכיה מקירואן,
ר' יוסף בן עמרם מסנלמאסה,
ר' מצליח דיין מסיציליא,
ר' משה בן יצחק מערבי,
ר' משולם בן קלונימוס מלוקא,
ר' שמואל בן אברהם תאהרתי,
בני בצרה,
בני ואדי אלקרי,
חכמי ירושלם,
חכמי מצרים,
התלמידים מקסטנטינא,
חכמי קאבס, ועוד ועוד.

בצדק קראוהו הקדמונים אביהם של ישראל, רבן של כל ישראל וכדומה. וביחוד הרבה רב חננאל לשאוב מתורת הגאון, ובעבור זה אמרו על הר"ח בני הדורות שאחריו כי כל דבריו דברי קבלה. והרבה מאמרים פירושים ופסקים הנמצאים אצל הקדמונים ללא שם מחברם, נובעים מחכמתו ומתורתו של רב האיי.

במקום גדולתו של הגאון שם נמצא ענותנותו. אף כי השבויים ר' משה ור' חנוך בנו היו הסיבה שחדלו אנשי ספרד לשלוח נדריהם ונדבותיהם לישיבות בבל, בכל ואת כאשר רצה ר' יוסף אבן שטנאש, בעל מחלקותו של ר' חנוך, לבוא לפומבדיתא, לא בלבד שלא קירב אותו הגאון, אלא גם נמנע מלקבלו והזהירו מלבוא אליו (הראב"ד בס' הקבלה).

בשנת תשצ"ח בהיות רב האיי בן צ"ט שנה בשנת 1038, כבה מאורן של ישראל הוא הגאון האחרון לישיבות בבל, ומעת ההיא והלאה

"נגדעה קרן עדינה (כנוי לבבל) גברת כל מדינה" (רשב"ג);
"כבר נשוו בני בבל ואפריקי ואספמיא" (ר"ש הנגיד),

כי חדל היתרון שהיה לבבל להיות מרכז התורה לכל היהודים, ואבל ומספד רב היה לבני ישראל בכל מקומות מושבותיהם.

רב שמואל הנגיד שלמד את תורת הגאון על ידי מחותנו רב נסים מקירואן קונן על פטירת רב האיי בשיר מספד גדול (זכרון לראשונים א' 49-45).

ואם הלך ואין לו בן ביום הלכו לתחתיה
ולא ילדה תעודתו ולא חזרה באכסניה
ולא זכה לבן ישיב בכל זדון ובשגיה;
ילדים לו בכל ארץ ערבית ואדומיה
אשר גידל עלי תלמוד וגם טיפח להוריה
כמו משה אשר הוליד בני אחיו לתושיה

ר' שלמה בן גבירול כתב עליו ארבעה שירי אבל "נגדעה קרן עדינה" המובא מהראב"ע, הקינה "בכו עמי חגרו שק וחבל" שנדפסה מדוקעס בשירי שלמה I 25, ושתי קינות "הלא תבכו בני גלות המוני" "מי יחבוש נזר בנו ישי" נדפסו בחדשים וגם ישנים (I 3 עמוד 5-4).

חבורי רב האיי גאון
בין הגאונים שקדמוהו אין דומה לו בכמות תשובותיו: כתב אלפי תשובות, שלא כולן הגיעו לידינו. מאוצרה של ה"גניזה" הקהירית נתפרסמו על ידי חכמים שונים שרידי מפתחות לקובצי תשובות הגאונים, ובהם רשומות תשובות רבות לרב האיי שלא נמצאו. גם הפוסקים הראשונים מביאים פסקי הלכות מרובים על פי תשובות רב האיי גאון שלא הגיעו אלינו במקורן. עוד בחיי רב שרירא אביו השתתף עמו בכתיבת תשובות לשואלים, ותשובות למאות משותפות לשניהם. תשובותיו של רב האיי מגיעות ליותר משליש מתשובות כל הגאונים שהגיעו אלינו, שנשלחו משתי הישיבות במשך ארבע מאות שנה. בכל קובץ חדש של תשובות הגאונים יש הרבה תשובות חדשות לרב האיי, ויש קבצים שרוב התשובות שבהם הן שלו. רוב תשובותיו מצטיינות בכך שהן שלמות ומקיפות את הנושא עליו הוא דן, הרבה יותר מתשובותיהם של רוב הגאונים שקדמוהו. בקיאותו המופלגת וידיעותיו המרובות עמדו לו להשיב תשובה שלמה וברורה להלכה ולמעשה לכל שאלה שנשאלה לפניו. תשובותיו נכתבו עברית, ארמית וערבית. מנהגו היה להשיב באותה לשון שהשואל כתב לו, והוא שלח תשובות לקרובים ורחוקים בכל הארצות. אף ארצות שהקשר בינן ובין הישיבות הבבליות נתרופף בדורות הקודמים, והיו בהן חכמים גדולים, חידשו בימי רב האיי את הקשרים העתיקים, וכולן הרבו לפנות אליו בשאלות. השאלות ששאלו לפניו הן במקרא, במשנה ותלמוד, בהלכה ואגדה, בדיני ממונות ודיני אישות, באמונות ודעות, בענייני תפילה ומנהגי בית הכנסת, ובכל הנוגע לחיי הציבור והיחיד.

כמה פיוטים שכתב נתפרסמו, ובהם נראה שהיה פייטן בעל שיעור קומה.

ואם תוליד לך בנים ובנות
בכל עת יסרם, אכן בחנות
קנה להם בכל כחך ספרים
ושים להם מלמד מנעורים
והענק תעניק לרב בהונך
אשר תתן ושתעניק לבנך
ודע כי קרנך בהם תרומם
ושלום לך יהיה עקב שלומם.

ביוגרפיה קצרה על רב האי, וקטעים רחבים משיר מוסר השכל

טקסט מלא של השיר "מוסר השכל"

החבורים שבאו לידנו כפי שיצאו מתחת יד מחברם ובלשונו, הם:
1) התשובות שהשיב לשואליו,. לרוב השיב בלשון ששאלו בעלי השאלה, עברית ארמית או ערבית. מהאחרונות יש שהגיעו אלינו רק בתרגום עברי.

2) כתאב אלאימאן (ספר בדיני שבועות) נתחבר ב ערבית. עשרים שערים. הספר תורגם לעברית בשם "משפטי שבועות" וגם "שערי שבועות" (ויניציא שמ"ב, המבורג תקמ"ב).

3) כתאב אלשרא ואלבוע (ספר "מקח וממכר"), בששים שערים. המקור הערבי לא הגיע לידנו. תורגם לעברית על ידי ר' יצחק בר' ראובן אלברצלוני (אלברנלוני) בשנת ד"א תתל"ח (1078 בהיותו בן ל"ח שנים (נדפס בויניציא שס"ב, ווין תק"ס), ומתרגום אחר של הספר הזה נדפסו קודם מעט לקוטים ביחד עם ספר משפט שבועות הנ"ל
טקסט מלא של ספר מקח וממכר מאת רב האי גאון

4) כתאב אלרהן ("ספר המשכון") כפי הנראה תורגם לעברית מר"י אלברצלוני הנ"ל ונספח אל ספר מקח וממכר.

5) כתאב אלשרוט (ספר "משפטי התנאים"), תורגם ונדפס כמו הקודם.

6) כתאב אלסואל או אלתסליף (ספר "כמשפטי הלואות"-), תורגם ונדפס כמו הקודמים וביחד עמהם.

7) כתאב אלשפעה, ספר בדיני המצרנות. נזכר אצל מתרגם פירוש המשניות להרמב"ם סדר נשים, ביוחסין וקורא הדורות, ועד עתה לא נמצא ממנו שריד.

8) כתאב אלאחכאם (?-ספר הדינים), הביאו רק בעל שלשלת הקבלה ור"י לאטאש בשער ציון.

9) כתאב אלודאיע ("ספר הפקדון"), נזכר גם כן בשלשלת הקבלה ואצל ר"י לאטאש בשערי ציון.

10) ספר באסור והיתר הובא בפרדס לרש"י, בספר תולדות אדם וחוה לרבנו ירוחם, ובחלק שני מספר שבלי הלקט לר' צדקיה הרופא בשם "שערים דרב האיי גאון", כי היה מחולק לשערים כמו ספר מקח וממכר וספר משפטי שבועות.

11) הלכות תפלין, הובא בספר שיורי ברכה להרב חיד"א על שולחן ערוך א"ח (סימן ל"ב ס"ק י"ב הלכות שחיטה הובא אצל הקראי יפת ן צעיר (קטלוג בריט' מוז' I 250) 12)

12) פירושים לכתבי הקודש.

13) פירושים למשנה ולתלמוד : פירוש למשניות סדר טהרות הנדפס בקובץ מעשה ידי גאונים קדמונים (ברלין 1856), פירוש גמרא כעבודה זרה ששלח לר' אלחנן בן שמריה מקירואן (זכרון לראשונים ר' סימן ט"ו-ט"ז), פירושים במסכת יומא (שם סימן רפ"ז-רפ"ט) ועוד. פירושים רבים המפוזרים בספרי רב חננאל ר"י אלפסי, ר"י בן גיאת, ר' גרשם מאור הגולה, בספר הערוך ועוד ועוד.

14) כתאב אלחאוי, הנקרא בפי הראב"ע בשם "ספר המאסף" שיטתו בחבורו היא זו: בראש כל שורש מציג את כל הצרופים שנוכל להוציא מאותיות השרש ובאורם.

15) ספר בנקוד לשון הקדש, ממנו הובאו דיני חטף קמץ בספר כ"י עדת דבורים מר' יוסף הקסטנדיני, והשערה אודות שם הספר הזה של הגאון.,

16) סדור תפילות של הגאון נזכר בשבלי הלקט

17) שירים ומליצות.



הערות לערך:
שם המעיר: דוד ורדי
הערה: בס"ד

ע"פ מחקר של הרה"ג רבי משה יאיר ויינשטוק זצ"ל בעמח"ס סידור הגאונים המקובלים ניתן לקבוע בוודאות שלרב האי גאון זצ"ל היה בן בשם רבי יוסף מרומי.

המחקר במלואו בצירוף מקורות נמצא בספרו "תפארת בית דוד".

על כך יש להעיר ממאמרו של הרב אבישי אלבוים: "בספרי יוחסין מובא שהמהר"ל היה מגזע רב האי גאון, שהיה אחרון הגאונים בבבל והיה לו בן בשם יוסף מרומי (ראה מקור נפתח לבית דוד לר' משה יאיר וינשטוק עמ' מג הערה טו).
נתון זה עומד בניגוד לשורה מתוך קינה שנשא ר' שמואל הנגיד (ספרד) על רב האי גאון וזה לשונה: "ואם הלך ואין לו בן, ביום הלכו לתחתיה, ולא ילדה תעודתו ולא חזרה באכסניא, ולא זכה לבן ישיב, בכל זדון ושגיה". כלומר, המשורר מקונן שרב האי לא השאיר ילד אחריו. כיצד תואם הדבר את הרישום על בנו, ר' יוסף?
כאן יש מקום להשערות רבות. האם ייתכן שבנו זה מת בחיי אביו והשאיר אחריו צאצאים (רב האי האריך ימים וחי 99 שנה), או שמא טעות במגילת היוחסין ור' יוסף זה היה חתנו או אולי בן בתו? מה בדבר האפשרות שר' שמואל הנגיד לא ידע על בנו של רב האי שגלה ממקום אביו ועבר לרומי?"


מקור ההערה: מחקר על בסיס מקורות נאמנים שצוינו לעיל

שם המעיר: מאיר קדוש
הערה: בס"ד כ"ו באלול תשע"ו
לכבוד העורך, חזק וברוך על האתר המעולה
בסיקור הקצר על משנתו של רה"ג נראה לי שיש מקום להוסיף גם את התייחסותו של רה"ג לעניינים שבתורת הנסתר, בנוסף על מה שהעלתם בוגיית השימוש בשמות. למשל, הרמז לשם בן מ"ב, "יש אומרים בראשו אבגית"ץ... שקוצית (בניקודים שונים) וכו'. טעם זקנים, דף 54-60. ולמשל, תשובתו בסוגיית אור צח ואור קדמון, ישורון, קובאק, ג, תרי"ט,, עמ' נה-נז. ועוד. נכון שהם מועטים יחסית, אולם בעיני המקובלים הראשונים רה"ג נחשב לחכם בתורת הנסתר, וכמוסר את התורה הזו בשלשלת הדורות. שנה טוב ומתוקה.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן