לדף ראשי



אברהם גייגר - רב ריפורמי וחוקר מקרא; נולד בפראנקפורט דמיין 24 מאי 1810, ומת בברלין 23 אוקטובר 1874.
אביו היה הרב ר' יחיאל מיכל אליעזר שגדלו בחינוך מסורתי. בשנת 1829 למד באוניברסיטה בהיידעלבערג, ומשם הלך לבון להשלים ידיעותיו בערבית וסורית. פרסומו הראשון היה הספר הקטן "וואס האט מחמד אויס דעם יודענטום אויפגענאמען?" (בון 1834). קיבל אות כבוד על עבודתו, ואוניברסיטה במארבורג נתנה לו תואר דוקטור לפילוסופיה בשנת 1834.

גייגר נתמנה לרב בעיר וויסבאדען ושם הוציא כתב עת "וויסענשאפטליכע צייט-שריפט פיר יידישע מהעאלאגיע" (8- 1835). את רוב המאמרים כתב בעצמו, על יסוד ביקורת המקרא, מחקרים בתולדות ישראל, שאלות דת ותקונים בדת. בכתב העת כתבו גם חכמי דורו כמו רפאפורט, צונץ ועוד, שהתאמצו לבסס את חכמת ישראל על בסיס מדעי.

גייגר קרא לאספת רבנים בשנת 1837 לדיון בתקנות הנחוצות לדעתו במנהגי בתי הכנסיות. בשנת 1840 נקרא להיות דיין ומטיף בברעסלוי לקהל הרפורמי בעיר.

בברעסלוי שמש אז הרב ר' זלמן טיקטין, אשר סרב לשנות דבר ביהדות המסורה, והתנגד בכל עז לחידושים של גייגר. במחלוקת שפרצה, היו לצידו של הרב טיקטין רוב בני העדה, ולצד גייגר המשכילים פרנסי העדה והעשירים שהיו נוטים לריפורמה. האורתודוקסים השתמשו בכל האמצעים, ובקשו מהשלטונות שלא יתנו רשיון לגייגר וחבורתו, וכן החרימו אותם.
אחרי מות הרב ר' זלמן טיקטין בשנת 1843 נבחר גייגר לרב לעדתו, ומתנגדיו בחרו בבן רבם, ר' גדליה טיקטין, הכתירו אותו כרב הגליל ("לאנדעם-ראבינער אין שלעזיען"), והקטטות והמריבות לא פסקו ביניהם.
כך נמשך הדבר עד אשר בשנת 1856 הוסכם כי הרב ר' גדליה וגייגר ישתמשו שניהם ברבנות ולא יהיה האחד כפוף לשני, לכל כת יהיה בית כנסת מיוחד ובית ועד מיוחד.

בשנת 1863 נקרא גייגר להיות רב בעיר מולדתו פראנקפורט. בשנת 1869 נקרא להיות רב בברלין ולעמוד בראש עדת הריפורמים. בשנת 1872 יסד בית מדרש לחכמת ישראל בשם "האכשולע פיר די יידישע וויסענשאפט" שעמד תחת הנהגת פרופסור לאצארוס.

תקוני גייגר
שיטת גייגר הייתה רפורמית באופן קיצוני, והוא התנגד לשיטת ר' זכריה פרנקל שהייתה מתונה יותר. גייגר היה להוט אחרי ביקורת המקרא בצורתה הקיצונית. גייגר הלך בעקבות חכמי הנוצרים הלמדנים אשר כבדו את התנ"ך כספר פיוטי אבל לא כתורת אלהים.

בשנת 1836 בהיותו רב בוויסבאדן כתב:

"עלינו להרחיק את כה"ק בתור ספר קדוש, אם כי יקרים הם בתור ספרי פיוט.
עד מתי עוד נחזיק בשקר זה לספר לפני הנאספים בבית הכנסת סיפורי כה"ק
בתור מאורעות היסטוריים?".

לאט לאט החל לעשות "תקונים" גם בבית הכנסת. והיה הרוח החיה באספות הרבנים הריפורמים בשנות 6- 1844 ובאספות בשנת הששים.
תחילה רצה לתקן תקנות קטנות כמו לבטל תענית בכורים בערב פסח ואבלות ימי הספירה. מנהג תשליך וחיבוט ערבות, וחליצה הנעלים של הכהנים בעמדם על הדוכן.
בשלב שני ביקש לעקור גם כמה דינים עיקריים בענייני אישות. הקל מאוד בענייני מאכלות אסורים. הוא מתח ביקורת על צונץ שהנהיג את ביתו בכשרות כאשר נתמנה לחבר הנהלה של הסמינר. גייגר כתב עליו כי איננו חושדו בצביעות וגניבת דעת הבריות, אבל קשה לו לראות איש כצונץ חוזר ואוחז "במנהגים טפלים" אשר יכבידו על החיים, גורמים פירוד בין בני אדם, ומעכבים את האחווה בין העמים. על כך ענהו צונץ בכעס "ווער טיך פערדעכטינט איסט זעלבער איין לומפ", אגרות גיינר 184).

גייגער טען כי היהדות היא רק כנסיה של אנשים השומרים דת משה, ולא עם מיוחד בתבל. כאשר היה דיון באסיפת הרבנים בדבר תפילה בלשון העברית, טען גייגר כי מוצא הוא פגיעה בכבוד הדת לחשוב כי דת ישראל תלויה בשפה העברית. לדעתו הדת אינה צריכה לסיוע לשון. השפה העברית היא רק קשר לאומי ולא קשר דתי. כיוון שגיגר אינו מאמין בקשר הלאומי, עלינו להרחיק את השפה העברית מבתי התפילה.

ספריו
ספרו הנכבד הוא "אורשריפט אונד איבערזעטצונגען דער ביבעל אין איהרער אבהענגינ-קייט פאן דעס איננערן ענטוויקלונג דעס יודענטומס" (ברעסלוי 1857). בו השתדל להוכיח דרך השתלשלות היהדות מהתקופה הקדומה עד אחר התלמוד. סיבת המחלוקת של הכתות הצדוקים והפרושים ונצחון האחרונים. לדעתו מקור הצדוקים מהשם צדיק או מלכי צדק שהיה הכהן הראשי שלהם, והפרושים הם הנבדלים מבני הנכר. כמו כן היו עוד המון עמי הארץ. העם התחלק לשלוש מחלקות:
הראשונים בעלי המשרה להשתרר על העם,
האמצעים אצילי העם מבחוריו,
והאחרונים דלת העם הנגררים אחרי שני אלה, שהיו כשתי כתות אריסטוקרטים ודימוקרטים

כאשר בטלה הממלכה מישראל, נחלשו הצדוקים, והפרושים התגברו. לדעתו נשארו "הלכות קדומות" מהצדוקים בתרגומים העתיקים ובפרט תרגום השומרונים, והרבה מאמרים במכילתא ספרי ותלמוד ירושלמי. חילופי נוסחאות ושיבושים מקורם במאבק שבין ההלכה הקדומה והלכה המאוחרת.
גייגר מרבה לעשות פרצים בנוסח המסורה המקובלת. פינעלעס ב"דרכה של תורה" השיב על קצת דבריו, ורפאפורט הרס את כל בנין גייגר בספרו "נחלת יהודה".

גייגר חבר את "לעהר-אונד לעזעבוך צור שפראכע דער משנה" (1845),
והוציא לאור את "מלא חפנים" קובץ כתבי יד, ובהם אגרת "אל תהי כאבותיך" נגד דת הנוצרית (ברלין 1840).
כתב מבוא אשכנזי לספר "נטעי נעמנים" שהו"ל היילבערג (ברעסלוי 1847), לקורות הספרות בימי הביניים בארבעה פרקים.
הדפיסאת "אגרת השמד" או קדוש השם להרמב"ם (ברעסלוי 1850);
"פרשנדתא" חקירות על תולדות רש"י ודרכי פירושיו (לייפיציג 1855);
"קובץ ויכוחים" על דת הנוצרית (ברעםלוי 1854);
"ציצים ופרחים" קובץ משירי הספרדים גבירול, חריזי, בן עזרא ועוד (לייפציג 1856).
המאמרים העבריים שכתב נקבצו בשם "קבוצות מאמרים" וביניהם חשובים על תולדות ר' יוסף ומשה קמחי והרד"ק.

מאמריו בגרמנית נאספו גם כן בשם Nachgelassene Schriften שהו"ל בנו לודוויג וכתב שם תולדות אביו.
פרטים על ספריו בקטלוג הספרייה הלאומית:

על פעולתו ראה:
בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל בברלין

גייגר הניח שתי בנות ושני בנים: דר' לודוויג גייגר (נולד בברעסלוי 5 יוני 1848) בברלין, שכתב ספרים רבים בלשון הגרמנית וביניהם גם השייכים לקורות ישראל ובפרט ספרו "געשיכטע דער יודען אין בערלין" (ב"ח ברלין 1871). בנו השני דר' בערטהאלד גייגר הוא עורך דין בפראנקפורט דמיין.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן