לדף ראשי




חכמת שלמה - ספר אפוקריפי המיוחס לשלמה המלך. משלי חכמה ואמרי בינה, ערוכים במבנה ספר משלי.
בסגנון פיוטי ומליצי הוא מעביר לפני הקוראים עיקרי הדת וראשי למודי היהדות במעטה יוני ובהגיונות ובמושגים יווניים:
מצד אחד כונתו לחזק את הדת ומוסדותיה בלב משכילי היהודים המתבוללים שלמדו דרכי היונים והתאמצו להדמות להם.
ומצד שני ללמד זכות על תורת ישראל נגד קנאת היונים, ולהראות לעמים את הטוב והישר הנמצא בה.

ספר זה מתווך בין דעות העברים הקדמונים לדעות החוקרים החילונים, ומטרתו לאחד את הדעות הנובעות ממקור היהדות עם ההשכלה היונית. הספר נחשב בין הספרים החיצונים ואינו מספרי התנ"ך.

מחבר הספר
על מחבר הספר הזה וזמנו דעות שונות. יש המיחסים אותו לשלמה המלך, וטוענים כי נכתב לראשונה עברית וממנה תורגם ליונית ולשפות אחרות. (רמב"ן ואחריו ר' עזריה מן האדומים ור"ד גאנז בעל צמח דוד ור' נפתלי הירץ ווייזל).
יש המיחסים אותו לזרובבל או לפילון היהודי שחי כשמונים שנה לפני חורבן בית שני.

יש שמקדימים אותו לפילון אחר, שחי כמאה וחמשים שנה לפני פילון האלכסנדרי, והוא מוזכר בספר יוסף בן גוריון לרומיים. לדעתם נתחבר ארמית, שמו נקרא עליו "חוכמתא רבתא דשלמה מלכא", ותורגם אח"כ ליונית אם על ידי עצמו או על ידי אחרים (עוואלד בשם אבות הכנסיה הנוצרית).

קרוב לודאי, שהספר נכתב תחילה ביונית על ידי אחד היהודים האלכסנדריים, בימים אשר כבר ירדה כנסת ישראל ממרום מדרגתה, בזמן פילון היהודי או מעט לפניו. המחבר יחס את הספר לשלמה כדי לחבב אותו על הקוראים.

מלבד כמה דעות זרות שבספר, שנראה כי מאוחרות הן הרבה ואינן ממקורות יהודיים, גם מסגנונו ברוב המקומות יש להכיר כי נכתב במקורו יונית. את כתבי הקודש אינו מזכיר בסגנונם, אם כי נראה שידע אותם, אולי בתרגום השבעים.

תכונת הספר
הספר מתחלק לתשעה עשר פרקים:
במחציתו הראשונה הוא משתמש בסגנון המליצה העברית הכופלת עניין במלים שונות. מחציתו השנית כתובה בדרך תפילה.

כנראה שהפרק האחרון הוא הוספה. בספר רואים השפעה חזקה של הפילוסופיה היונית. אמנם אין הוא מעמיק, אבל הוא משתמש לראשונה בכינוי "השגחה אלהית", (פרוניאה), "חכמה האלהית" אשר בה ברא אלוהים את העולם (לוגוס) ומקפת את כל היצירה, והיא אור הנאצל מאלהים גם לבני אדם, לאשר טוב בעיניו יתננה.

"בכל דור ודור היא באה, תשכון בתוך נפשות קדושות ותכסה בצלה אוהבי ה' ונביאי רוחו" (ז' כ"ב).
"החכמה שמרה את האדם הראשון, מילטה את נפש הצדיק (נח) משטף מי המבול, הקימה את בחיר ה' (אברהם) תמים ונאמן לפניו, הסירה שכם זרע קדש (בני ישראל) מסבלות מצרים" (ב' י"ג).

ולא יתכן שיהיה אדם רע לשמים וחכם לבריות, כי "לא תנוח החכמה בלב רע".

מרבה לדבר נגד עבודת האלילים אשר יתהוללו בהם חסרי לב, והיא סיבה לכל תועבה, והייתה למכשול לכל עמי הארץ, וסיבה לגאוות המושלים העריצים לחשוב עצמם לאלוה.

המחבר מוכיח בשם המלך שלמה:

"גם אנכי בן תמותה הנני ככל החי, מתולדות אדם הראשון הנוצר מעפר...
כי כמלך כעם, ראשית אחת לכולנו, ומשפט אחד לכל לבוא בארץ ולצאת ממנה" (ז' א'-ה').

המחבר מאמין במציאות הנפש מחוץ לגוף, והולך בזה בשטת אפלטון, שהנשמה קדמה לגוף. כאשר יבוא יום המוות, ישוב העפר אל העפר כשהיה, והנשמה תשוב למקומה, כי היא פקדון בגוף.
בדברו על רשע וטוב לו וצדיק ורע לו, יאמר כי לא כראות עיני בשר יראה המנהיג האלהי את מקרי החיים. ומה שנדמה לנו היותו טוב לרשעים הוא באמת לרעתם, ורעתם של צדיקים היא לטובתם. אורך ימים איננו תמיד מתנה טובה, ומיתה חטופה איננה תמיד לרעה, כמו שאנו חושבים בשכלנו האנושי. אם מת צדיק בדמי ימיו, אות הוא כי מצא חן בעיני ה' למען לא תצטער הנפש הטהורה בחברת מרעים וחמריים. וביום המשפט יזהירו המשכילים כזוהר הרקיע, ואז נבין את פעולת מנהיג הבריאה.

דעות אלו ברובם יסודם באמונת היהדות, אבל ההפרזה בביטול היש מפני העולם הבא היא מדרך היונים. זוהי הוכחה כי הספר נתחבר באלכסנדריה ולא בא"י, ומחברו היה אחד מן האיסיים או התרפתיים המתבודדים שהעמיקו חקר בהשארת הנפש.

הספר "חכמת שלמה" תורגם פעמיים מיוונית לעברית: פעם על ידי נפתלי הרץ וויזל, ופעם על ידי יצחק זעקיל פרענקיל עם ספרים חיצונים נוספים בשם "כתובים אחרונים" (מהדורא ג' ווארשא 1888), ושניהם חשבוהו לספר עתיק ימים מעשה ידי שלמה המלך בעצמו.

טקסט מלא של הספר "חכמת שלמה"


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן