לדף ראשי



הברכות הן תפילות שבהן אדם מברך את ה' ומודה לו. רוב הברכות מתחילות במלים "ברוך אתה ה'". יש ברכות על דברים שאדם נהנה, אלה הן ברכות שמברכים לפני אכילה או שתיה, כדי לתת תודה לה'. יש גם ברכות שמברכים לפני שעושים מצווה, כמו, למשל, הברכה שמברכים לפני שמדליקים נרות שבת.


הערות לערך:
שם המעיר: קראקובסקי
הערה: "אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות" "הרוצה להיות חסיד – יקיים את ענייני הברכות" (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ל,א)
הברכות מחולקות לשלש קטגוריות: ברכת המצוות, ברכת הנהנין וברכות ההודיה. הראשונה נאמרת לפני כל מצווה שאנו עושים ובאה לבטא את שמחתנו בעשייתה, את הודאתנו לבורא על כך שנתן לנו את ההזדמנות לקדש עצמנו במצווה זו, מעבר למשמעות העמוקה יותר של פעולת הברכה בעולמות העליונים. השניה, ברכות הנהנין, אותה אנו מברכים על כל דבר מאכל, משקה או כל הנאה שהיא בעולם.
רבי לוי (תלמוד בבלי ברכות דף לה,א) שואל בדבר סתירה בין פסוקים; מצד אחד נאמר: "לה' הארץ ומלואה", כלומר שהכל, גם הארץ שייך לה', ומן העבר השני נאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", כלומר שהארץ שייכת לבני האדם? ועונה על כך: "לא קשיא (=לא קשה) כאן קודם ברכה כאן אחר ברכה", כלומר שרק באמצעות הברכה אנו "רוכשים" את החפץ והופכים אותו ל"שלנו". השלישית, ברכות ההודיה מתיחסת לשלל הברכות, מברכים על הטובה, ועל הרעה, ובעצם על כל אירוע שמתרחש בעולם, במישור הפרטי או הציבורי.
מבנה הברכה דומה בראשיתו בכל הברכות ופותח ב"ברוך אתה..." תוך הזכרת "שם ומלכות" המתחייבים- "ה' אלוקינו מלך העולם...", ולאחר מכן באה ההודאה הספציפית – "העץ", "האדמה" וכו'. בברכת המצוות נוספת הצורה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו...", ולאחר מכן אזכור המצווה הספציפית.
משמעות ה"ברוך" שבתחילת הברכה נתון בדיון, יש הרואים בזה גילוי רצון האדם לקבלת ברכה נוספת, רבי יהודה הלוי מסביר שזוהי תוספת של מודעות האדם לקיומו של האל, ואילו הזהר רואה ב"ברוך" את 'מקור הברכה', ה' הוא "מבוע דבירא" (="מעין הבור") שע"י הברכה אנו מעודדים אותו להשפיע עוד ממימיו אלינו, כמו גם כשהמדובר בכינויים האחרים "הגיבור" – מקור הגבורה, "הרחום" – מקור הרחמים בעולם וכ"ה.
בעיה אחרת בתרגום מטבע (Format) קבוע זה של ברכה היא חוסר הדיוק הדקדוקי שבה, שכן היא פותחת בפניה בגוף שני, "ברוך אתה...", ומסתיימת בגוף שלישי – "אשר [הוא] קדשנו במצוותיו...", "[הוא] המוציא לחם...". ההסבר לכך מגיע ממישור התבונה, שאמנם האמירה הראשונית היא ישירה אל הא-ל הנגלה, "אתה", הרי שבהמשך, כשהרחבנו את שליטתו אל מרחבי האין-סוף "מלך העולם", הופך הא-ל לנסתר "המוציא לחם...", נפלא ונשגב מהשגתינו.
נזכור ולא נשכח, שמהותה של הברכה, של כל ברכה, הנאמרת על ידינו, היא חיזוק הקשר ביננו לבין הבורא.
את חשיבות הברכות נוכל לראות מן ההצהרה הבאה: "היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום!" (תלמוד בבלי מסכת מנחות דף מג,ב)

מקור ההערה: חוברת בנושא

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן