לדף ראשי




רבה - אמורא שחי בבבל בדור השלישי לאמוראים. הוא נקרא גם רבה בר נחמני; נולד בערך בשנת 270 ומת בערך בשנת 310. [לפי גרץ – מת בשנת 330]. היה ממשפחת כוהנים שהתיחסו לעלי הכהן (ראש השנה י"ח.). אחיו כייליל היה אביו של אביי.

היה תלמידו של רב הונא בסורא, (גיטין כ"ז). ותלמיד ר' יהודה בר יחזקאל בפומבדיתא.

אחיו, ר' חנינא ור' הושעיא, שהיו בא"י, כתבו לו שיעלה גם הוא לא"י, "ואם תאמר אין לך רב, יש לך רב, ומנו? ר' יוחנן" (כתובות קי"א). תוס' (ערובין כ"כ) הסיקו מזה כי רבה עלה לא"י ללמוד תורה מר' יוחנן, אך לא נאמר ששמע לעצת אחיו.

דרכו בהלכה
רבה נטה בדרך למודו אחרי רבו רב יהודה, והצטיין בפלפול ובחריפות, עד שנקרא "עוקר הרים". הוא הרים את ישיבת פומבדיתא, בראשה עמד אחר מות רב הונא בר חייא למרום פסגתה, עד שהיתה הראשונה בכל בתי התלמוד.

חריפותו ופלפולו משכו תלמידים רבים מכל קצוי ארץ, ורבים מתלמידי רב חסדא עזבו את ישיבת סורא והלכו לפומבדיתא ללוד מפי רבה, "שהוא היה גדול מרב חסדא בסברא" (ע"ז י"ט). בחדשי הכלה היה מספר הנאספים בפומבדיתא כשנים עשר-אלף איש (ב"מ פ"ו).

רבה היה רגיל לשלב את שיעוריו בדברי אגדה, ב"מילתא דבדיחותא", ובדרך זו משך את תלמידיו. נהג להציע בפני שומעיו שאלות קשות ומתמיהות, כדי "לחדד את התלמידים". רבה לא צמצם את לימודו בעניינים הנהוגים בזמן הזה, או בדיני ממונות כרב יהודה. הוא עסק בחקר כל המשניות, צרף וליבן דבריהן, והתעמק בדיני טומאה וטהרה. כנראה שלא מצא לו חברים בנושאים אלה, כי בני בבל לא עסקו בדינים שהם רחוקים מחיי המעשה. היה מתאונן ואומר: יחיד אני בנגעים יחיד אני באהלות (ב"מ פ"ו).

בפסקיו והוראותיו היה סומך לרוב על סברות המיוסדות על היקש והגיון, מבלי להרבות בראיות והוכחות. בניגוד לחברו רב יוסף "מארי דשמעתתא", שהיה בונה את הוכחותיו על ראיות מוצקות לפי עומק הפשט. בגלל חריפותו ודקות עיונו נקבעה ההלכה במחלוקות שבין רבה לרב יוסף כדעת רבה, מלבד משלושה מקומות, וסימנם "שדה עניין ומחצה" שההלכה כרב יוסף (ב"ב קי"ד).

תלמידי רבה נקראו "חריפי דפומבדיתא", ורבים מחכמי התורה שהתנגדו לשיטת תלמודם אמרו עליהם: כי הם "מעלים פילא בקופא דמחטא".

רבה נהג במידת הדין, ובן אחיו אביי הוכיחו על כך כמה פעמים ברמז. כאשר אמרו לפניו בשם ר' חנינא "מזל שעה גורם, ומי שנולד במזל מאדים יהיה גבר אשיד דמא [=שופך דמים] ", אמר רבה אני במאדים נולדתי (ואיני שופך דמים). על כך אמר לו אביי: אדוני, אתה מעניש בני אדם, ודמית כשופך דמים (שבת קנ"ו). רמז בזה על חומרת משפטיו ודיניו.

מצבו ומותו
רבה היה עני ונאלץ לקבל כסף למחיתו ולהחזקת ביתו מראש הגולה מר עוקבא, שהיה מוקיר רבנן ותומך בידם מקופה של צדקה שיסד לתכלית זו.
בימי רבה פגעו הרדיפות הדתית גם ביהודי בבל, ע"י שבור מלכא השני לבית הסאסאנידים. וכשנכנס פולמוס לפומבדיתא נסו רבה ורב יוסף וימלטו (חולין ט"ו). הלשינו על רבה לפני המלך ויועציו כי היא מבטל בדרשותיו י"ב אלף איש מעבודה שני ירחים בשנה (ירחי דכלה), ולכן אין ידם משגת לשלם את מס הגלגולת לאוצר המדינה. הלשנה זו הניעה את המלך להרע ליהודים ולרדפם.

כאשר הגיעה השמועה לרבה כי שלחו אחריו בפקודת המלך לתפשו, ברח ובא לאגם והסתתר שם ימים אחדים. יתכן שמגמת פנ יו הייתה לשוב לארץ ישראל, אולם המות קדמהו בטרם כלה את מחשבתו.

האגדה נתנה עטרת קדושה לראשו, ומספרת כי למען הצילו לקח אותו האלוהים לחסות בסתר עליון, ובמותו אבלה הארץ, ומלאכי שלום מר יבכיון על האבידתה הגדולה שאבדה לישראל (ב"מ פ"ו).


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן