לדף ראשי




רייכלין יוהן - נוצרי הומניסט; נולד בעיר פפארצהיים בגרמניה ביום 22 פבר' 1455, ומת בעיר לעבענצעל ביום 30 יוני 1522. היה אחד מראשי החכמים שהובילו את התנועה ההומניסטית ופרצו דרך למהפכה הדתית שחוללו לותר וחבריו.
הצטיין בידיעת הלשון העברית. היה הראשון להפיץ שפת עבר בין חכמי הנוצרים בגרמניה ובאירופה, ויסד קתידרות ללימוד עברית בבתי המדרש הגבוהים.

היה בעל כשרונות מדיניים, התארח בבתי השרים, הקיסר והאפיפיור שחלקו לו כבוד. הקדיש זמנו ללימודי הדת. הכיר שהמקור העיקרי לדתות הוא תורת ישראל, ממנה שאבו כל אבות הכנסיה. הבין שהתרגומים מלאים שגיאות, ולכן החליט ללמוד עברית וארמית.
החלטתו התחזקה שעה שהתודע ברומא, בשנת 1490, לחכם צעיר והוזה מירנדולא, שהפליא אותו ברמזיו על ספרות הקבלה סודותיה ושיטותיה, על פיהם אפשר לבאר כל ספיקות הנצרות.

בשובו לגרמניה התודע בחצר הקיסר פרידריך השלישי ליעקב לואנש, רופאו של הקיסר, למד מפיו את לשון התורה ודקדוקה. את מורו זה קרא "אלופי ומיודעי" והוקירו כל ימי חייו.
הוא כתב אליו:

"השבח לאל, אחרי נסעי ממך הצלחתי בלמודי והגעתי להשגים גדולים".

הוא הגיע לרמת ידיעה של קריאת ספרים עברים בלי עזרה. בסוף המאה התעכב כשנתיים בחצר האפיפיור. ברומא השלים את ידיעותיו בספרות העברית, למד מפי ר' עבדיה ספורנו, ושילם לו "דינר זהב בעד כל שעה".

רייכלין היה קנאי לנצרות, ובשל השקפתו זו שפט גם את היהודים לחומרה. למד עברית וספרות חכמי ישראל לא מתוך חבה לעם ישראל, אלא לצורך חקירותיו הדתיות. עם זאת אין ספק שחכמי ישראל הרבים שהכיר במשך השנים ההן, וההוקרה שהוקיר אותם, השפיעו על השקפותיו בנוגע ליהודים.

ספריו על הלשון העברית
ארבע שנים לפני התודעו לר' יעקב ספורנו (1494), פרסם את הספר De Verbo Mirifico (על המלה הנפלאה). בספר זה הוא מראה עד כמה אפשר לבאר את סודות הבריאה ולהכניס רמזים בכל מלה עברית ע"י צרופי אותיות ושמות. תכלית הספר הייתה לרומם את לשון הנביאים ולהוכיח בעזרתה את האמיתות הצפונות בנצרות.

הספר De Rudimentis Hebraicis (ספר השורשים ודקדוק לשון עבר), שפרסם בשנת 1506, הוא הראשון שנכתב ע"י חכם נוצרי. הלך בעקבות רד"ק בספר השורשים שנדפס באיטליה בשנת 1480, ועשה רק שינויים מעטים בסדור השורשים. בשני חלקים מספרו על השורשים מזכיר את רמב"ם, הלוי (הכוזרי), רמב"ן ועוד מפרשים ובעלי קבלה, ובפרט את רש"י. בחלק השלישי מספרו על הדקדוק מוזכרים גם ר' משה קמחי, ראב"ע ואבן ג'נאח.

בשנת 1512 פרסם מזמורי תהילים עם תרגום ובאור, ותרגום להשיר המוסרי "קערת כסף" שכתב ר' יוסף האזובי בשביל בנו בק"ל בתים. רייכלין התרשם מטיב הספר ותרגמו. התרגום עם המקור נדפסו ע"י וואלף באוצרו ח"ד.

בשנת 1518 פרסם ספר על הטעמים והמסורה בשלושה חלקים: טעם מתג ונגינה. ראשי הכנסיה ועוזריהם התנגדו לעבודתו זאת ולמטרתה, והערימו מכשולים על דרכו, אבל הוא לא נסוג מתכניתו.

בשנת 1510 ביקש מהקיסר, בשם הדת הנוצרית, למנות שני מורים לשפה העברית בכל אוניברסיטה גרמנית. בחוגים הגבוהים דחו אותו בשתי ידים, אבל רבים מן הצעירים המוכשרים נהרו אחריו ללמוד מפיו או להנחותם בעצתו.

מאותם ימים התפשטה התנועה ללימוד השפה העברית וספרותה. התנועה התחזקה בגלל הויכוח עם פפעפערקארן. רייכלין נעשה סנגור לישראל, וגרם לריפורמה הדתית שפרצה לפני מותו. הוא אמנם סר למשמעת רומא עד יום מותו, אבל תלמידיו, ששתחררו ממשפטים קדומים, התייצבו בראשה.

רייכלין נגד פפעפערקארן
המומר פפעפערקארן הציע את רייכלין כבורר בדבר הסכסוך שהיה לו עם היהודים. הוא הניח שהמלומד שהיה אדוק באמונתו, יעזור לו ולדומיניקים חבריו. אבל החכם הנוצרי הכיר "שאותו המשומד" הוא "עם ארץ והדיוט גמור" "חושב על ה' רעה ויועץ בליעל" והחליט לסכל את עצתו.

הקיסר לא יכול להשיב ריקם את פני הכמרים וההגמונים שחיזקו את ידי פפעפערקארן, ולא יכל לעמוד בלחץ של אחותו שבכתה לפניו למסור את התלמוד בידי המומר לשרפו באש, מפני שהוא מלא חרופים וגדופים נגד אמונתם. הקיסר מסר את ביקורת התלמוד בידי רייכלין, ובקשו "באגרת חתומה" לעיין ולהודיע את דעתו. רייכלין המליץ להשיב את כל הספרים שנלקחו לבקרת לידי בעליהם.
פפעפערקארן והדומיניקנים הפיצו כתבי פלסתר נגדו, להשפילו בעיני העם ולעורר עליו חשד מינות ואפיקורסות (במחברת "דער האנהטפיעגעל"). הם גם פרסמו כתבי שטנה נגד היהודים והוסיפו להשתדל להטות את לב הקיסר והאפיפיור לצידם.

רייכלין יצא להגן על כבודו וכבוד התלמוד, ופרסם את מחברתו "אוינענשפיעגעל" נגד פפעפערקארן. הוא פנה במכתב לרופא האפיפיור היהודי להשתדל "שלא ידרשו אותו למשפט חוץ למקומו ומדינתו". חבריו ומוקיריו פרסמו אז את המכתבים הידועים בשם Epistolae Obscurorum Viroram (אגרות אנשים חשובים), בהם הסירו את המסכה מעל פני הדומיניקנים והראו לכל העם הגרמני את מעלליהם ותעתועיהם.

רייכלין בעצמו כתב ספר ברומית להוכיח צדקו, ושלח אותו לקיסר מקסימיליאן. כתבים אלה שנתפשטו ע"י הדפוס, הצליחו להחליש את כבוד הנזירים וראשי הכנסיה שעמדו לימינם בעיני החכמים ובעיני העם, ובפרט בעיני החכמים הצעירים של הדור ההוא.

הריב נמשך ימים רבים, ולב העם, השרים והמלכים נחלק: אלה מחייבים את רייכלין ואלה מזכים אותו. הקיסר צידד ברייכלין, מלך צרפת תמך בדומיניקנים. בשנת 1520 הצטרף גם הקיסר קארל למתנגדיו, והאפיפיור ליאו חשש מפני הריפורמה שהתחזקה והתרחבה. הוא חשב שכדי לחזק את השפעתו, עדיף לו לחזק את של הנזירים שהיו נאמנים לממשלתו.
כך יצא רייכלין חייב בפני שופטיו. אבל הדבר לא שינה את ניצחונו המוסרי, ולא הפחית מהשפעתו העצומה. בשתי שניו האחרונות עסק כמורה יונית ועברית.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן