לדף ראשי




ריש גלותא - ראש הגולה או ראש גליות. תאר כבוד בבבל, כמו "נשיא" בא"י, "נגיד" במצרים, וכמו "פרנס" או ראש הקהל בזמן האחרון.
השם הזה נזכר פעמים רבות בשני התלמודים ולפעמים מכנים את ראש הגולה בשם "מושל" או "שליט" סתם (ערובין נ"ט. פירש"י שם), ובסדר עולם זוטא (סוף פ"ט) נקרא גם בשם "מלכא".

כאשר נאחזו גולי יהודה בבבל, שמו עליהם מלכי בבל ופרס עין לטובה ונתנו להם משפט אזרחים, ורשיון לבחור לעצמם נשיא ושליט - והוא ראש הגולה. בעיני חז"ל נחשב שלטון זה כהמשך למלכות בית דוד.
לפי הרשימה העתיקה בסדר עולם זוטא החילה כהונת ראש הגולה בזרובבל בן שאלתיאל (לערך שנת ג"א של"ח=422 לפנה"ס), והמשיכה בקרב צאצאיו חמישה עשר דורות, עד מר הונא בן דורו של ר' יהודה הנשיא (רבי). בספרי ההסטוריה לא מוזכר ראש גולה בקרב יהודי בבל עד המאה השניה לחורבן הבית, שהוא הדור האחרון לתנאים (צונץ ג"פ 136).
ראש הגולה הנזכר לראשונה הוא מר הונא אשר במותו ציווה לביתו להעלות את עצמותיו לקבורה בא"י. ממר הונא נמשכה השררה הזאת משך מאות בשנים עד זמן הגאון רב סעדיה (941), שאז נתבטלה הנשיאות הזאת בהסכמת ראשי קהלות ישראל.

תכונת ראשי הגולה ומעלתם
ראש הגולה היה בראש ההנהגה המדינית של היהודים בגלות בבל, והיה כאחד משרי המלכות הגבוהים. היתה לו סמכות לשפוט את היהודים, לתקן תקנות בענייני הצבור, למנות דיינים ושופטים ולפקח על פעולתם, לפקח על תקנות השוק, המדות והמחירים (ב"ב פ"ט); היה אחראי על תיקון הדרכים, בנין הגשרים ונקיון התעלות; גביית מסים, ומתן עונשים למפירי חוק המדינה ושלום אזרחיה (מידיעות ר' נתן הבבלי בספר היוחסין ואגרת דרב שרירא גאון שם).
הוא היה ראש השופטים בכל קהלות ישראל, והיה דן גם דיני נפשות. היה יושב בעצמו בדין, או שמסר את ניהול משפט לאחד מחברי בתי הדינים הממונים על פיו.
סמל המשרה של ראשי הגולה היה אבנט זהב מעשה רוקם שנקרא "קמרא" (הוריות י"ג:), ומעיל משי "מטכסא".

בימי בוסתנאי בן חנינאי (ד"א ה"ב=642) העלתה ממשלת הכליפות את נשיאות ראש הגולה בדרגה, והסמיכה אותו לחתום על פקודותיו בחותם מיוחד שנקרא "עזקא", שבו חקוקה תמונת זבוב בעל כנפים, סמל החופש. ראש הגולה היה בא כוחה של הממשלה. היהודים קבלו עצמאות לאומית. ונחשבו בבבל כממלכה מיוחדת או כנסיכות עברית חופשית המעלה מיסים לממשלה.

ראש הגולה שכן בארמון הנשיאות כאחד המלכים, משוררים היו שרים לפניו בשכבו ובקומו (גטין ז', ירוש' מגילה פ"ג). היה נוסע במרכבה כבודה "נוהרקא דדהבא" (גטין ל"א), וגדוד אנשי חיל עמדו לפניו על המשמר בביתו ובחצר ארמונו, והיו מלוים אותו בלכתו (אגרת רש"ג).
לכלכלת ביתו קבע הכליף מחוזות מוגדרים בחבל ארץ נהרואן פרס וחלואן שיעלו לו מיסים, וממסים אלה התפרנסו נשיא הגולה, פקידיו ומשרתיו. היה מוסמך להטיל מסים מיוחדים על הקהילות (שם וקבלת הראב"ד שם).
בענייני משפט השתתפו עם ראש הגולה שני גאוני הישיבות בסורא ובפומבדיתא, מפני שהם נחשבו לבני סמכא בהלכה ובמשפט.
במות ראש הגולה היה ראש ישיבת סורא ממלא את מקומו ונהנה מכל זכיותיו עד שהתמנה אחר תחתיו.

ראשי הגולה עברו לפעמים גבול המוסר
עושרם של ראשי הגולה העבירם לעתים על דעתם. היו להם עבדים ומשרתים רבים. גם בני החורין שהיו באים בחצרם היו נושאים חותם ראש הגולה על בגדיהם לאות הכנעה.
ראשי הגולה היו מקנאים מאד לכבודם, ומקפידים גם על החכמים הסמוכים על שולחנם שלא יצאו החוצה בלי לשאת את חותם ראש הגולה (שבת נ"ח).
לא יפלא אפוא כי רם לבבם והם עברו את הגבול שגבלו להם ראשונים, ולפעמים פרצו את גדר המוסר והשתמשו בכחם לרעה. בני הדורות ההם התאוננו בית ראש הגולה, ובפרט על עבדיהם ומשרתיהם אשר פסעו על ראשי עם קדש.

היו ימים אשר "גסי רוח ומעוטי תורה" העבירו מתפקידם ראשי ישיבות גדולי התורה ומינו במקומם פחותי ערך, שהחניפו להם או קנו את לבם בשוחד (ערובין י"א). ממקומות רבים בתלמוד מוכח כי היו ראשי גולה נבערים מדעת, ולא היו יראי חטא, בביתם לא נשמרו המצוות והם נצרכו לתוכחה (שבת מ"ח). קצתם היו מבקשים מאת החכמים להקל מעליהם חומרי הדת (ערובין כ"ו), ולכן החמירו חכמי התלמוד עליהם לרוב גם בדברים המותרים (פסחים ט':), ואמרו משום פריצותא דעבדי.

מינוי ראשי הגולה וסדר החגיגה
נשיא הגולה נתמנה רק בהסכמת ראשי הישיבות בסורא ופומבדיתא. החוק הזה נקבע ע"פ הסכמת דעת הקהל להיות כעין השגחה נמוסית, כי יתמנו לראשי הגולה רק אנשים חשובים ובעלי מדות תרומיות, אשר לבם שלם עם התורה והדעות המקובלות בקרב הכנסיה הדתית. מנוי ראש הגולה והקמתו על משרתו הוחג ברוב פאר. ביום חג הלאומי הזה היו מתקבצים כל חכמי הישיבות זקני העם וצירים שלוחים מכל הקהלות לבורא, עיר בירת נשיאות הגולה, ושני הגאונים בראשם. צירי העם היו נכנסים לארמון מפואר בכל מיני פאר, ושם מוכנים כסאות לכל החכמים ושליחי העם, וכסא כבוד מפואר למושב ראש הגולה. ישני כסאות מימינו ומשמאלו לשני ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא. הצירים קדמו את פני ראש הגולה בברכות והגאון מסורא דרש לפניו דברי תוכחה והזהירו לבל יתהלך עם בני עמו בגאוה וברום לבב, כ"א בענוה ונועם, כפי התכנית אשר שמה תורת ישראל לכל מושל העוצר בעמו. ביום החמישי בשבת הבא היו הולכים לבית הכנסת ושם הקימו את הנשיא על משמרתו. שני גאוני הישיבות היו מוסבים את ידיהם על ראשו ומברכים אותו. אח"כ תקעו בחצוצרות וכל הנאספים קראו בקול גדול:

"יחי אדוננו הנשיא פלוני בן פלוני ראש הגולה לעולם! הוא נשיאנו הוא ראש הגולה גלות ישראל: "

וביום השבת באו כל החכמים והצירים, לבית הכנסת, ושם נערכה תפילה בצבור בהדר ותפארת לכבוד ראש הגולה, וכאשר הגיע זמן קריאת התורה, היה ראש הגולה יצא ממקומו ועולה על הסנדל המפואר אשר עשו למענו וכל העם קמו מפניו. אחריו עלה הגאון מסורא וכורע לפניו ויושב מימינו. כמוהו עשה גם הגאון מפומבדיתא ויושב משמאלו. החזן דבית הכנסת היה מעלה את ספר התורה אל ראש הגולה והוא קורא בו, כבוד שלא זכה לו רק הנשיא מצאצאי מלכות בית דוד (ירוש' יומא פ"ז). בשבת זו נתנו לו את הכבוד לקרוא במקום כוהן (גטין נ"ט). אח"כ היה דורש בדבר הלכה או אגדה, ואם אינו יודע לדרוש דרש הגאון מסורא (לדרשת ראש הגולה נמצא זכר בתלמוד ביצה כ"א). אח"כ התפללו את התפילה "יקום פורקן" שנתקנה לכתחילה לכבוד ראש הגולה וראשי הישיבות. החגיגה נגמרה ע"י תהלוכת כבוד מביהכ"נ אל בית הנשיא ששם עשה ראש הגולה משתה גדול לכל צירי הקהלות וחכמי התורה ולכל השרים הגדולים אשר למלכות.

כסדר הזה הוחג יום אחד בשנה לכבוד הנשיא בחדש מרחשון בפ' לך לך, והשבת הזאת נקראה "כלה רבתי" או "רגלא דריש גלותא", והוחג ברוב פאר כל ימי משול נשיאות הגולה בראש כנסת ישראל בבבל, או כדברי בעל שבט יהודה בשעה "שלחלוחית ממשלתה הייתה עדיין עומדה", לפי היוצא שדברי ר' נתן הבבלי התפשט המנהג אח"כ להתאסף לאספה דריגלא לא בסורא ולא בפומבדיתא כ"א בעתיקה, עיר קטנה סמוכה לבגדאד, ובדורות האחרונים לנשיאות הגולה בבגדאד עצמה, ששם היה אח"כ מושב ראש הגולה בקביעות (נראה גם מאגרת רש"ג הוצאת גולדברג עמ' 37).

תקופת ראשי הגולה
תולדות ראשי הגולה ושלושלת ייחוסם אינה ברורה, כי בכל המקורות שלפנינו אין רשימה שלימה ומדויקת של ראשי הגולה בבבל. בתלמודים מצויים רק ארבעה או חמשה שמות של ראשי גולה. בעל סדר עולם זוטא, ששם לו למטרה להוכיח את מוצא ראשי הגולה מבית דוד מזרובבל, מחליף שמות, והנוסחאות משובשות.
ראשי גולה שיש עליהם ידיעות בתולדות ישראל, הם אלה שנהגו נשיאותם מימי רב הונא רבה וענן, ובין שניהם היה כנראה עוד ראש גולה אחד אשר שמו לא נודע. כך עלינו לצמצם את רשימת ראשי הגולה לשלושה עשר. גרץ מונה רק 12 שכהנו בימי האמוראים, מרב ושמואל עד רב הונא השני, והם:

א) ענן, בדורם של רב ושמואל והאריך ימים עד חורבן נהרדעא (בשנת ד"א י"א או י"ג);
ב) נתן, בדור רב יהודה בר יחזקאל ורב ששת (בשנת ד"א ג' לערך);
ג) נחמיה, בדור רב ששת ורב חסדא, כנראה היה חתנו של רבן
ד) עוקבן בר נחמיה הנזכר כמה פעמים בתלמוד, חי בדורם של רבה ורב יוסף (בשנת ד"א ע' לערך);
ה) מר הונא הראשון אחי עוקבן, חי בדור אביי ורבא (בשנת ד"א קכ"ג=363);
ו) מר שמואל (ביצה י"ד: וביוחסין, ונשמט ברשימתו של גרעץ), חי בדורו של רבא (בשנת ד"א ק"כ לערך - 360).
ז) אבא מרי בן עוקבן, בן דורו של רבינא הראשון (בשות ד"א קל"ה לערך = 365);
ח) מר כהנא;
ט) מר יימר;
י) מר זוטרא, שלושתם בני דורו של רב אשי (בשנת ד"א ק"נ-ק"פ);
י"א) מר כהנא השני בנו של מר זוטרא, אשר הומת ע"י פירוז רשיעא (בשנת ד"א ר"ל=470);
י"ב) רב הונא, בנו של מר כהנא השני, אשר מת אחרי חתימת התלמוד (בשות ד"א רע"א= 511).
י"ג) אחרי רב הונא השני נהג נשיאותו מר זוטרא השני (נולד בשנת ד"א רנ"ו), אשר מלך שבע שנים בעיר מחוזא קרית מלך פרס, שהייתה אז עיר בירת ריש גלותא, ומת על קדוש השם (בשנת ד"א רפ"א). בגלל רדיפות המלך קבר נפסקה נשיאות ראש גולה שבבבל לזמן מה.

ראשי הגולה בחמישים השנים האחרונות לממלכת פרס (640-590) הידועים בשמותיהם:
רב כפנאי
רב הגינאי
ורב בוסתנאי.
שנות ראש הגולה האחרון נכנסות לתקופה הערבית.

נשיאי הגולה אשר כהנו מבוסתנאי ואילך הם:
א) בוסתנאי (בין ד"א ש"ס עד ת),
אחריו היתה הפסקה גדולה.
ב) חסדאי (בין ד"א תס"א עד ת"צ),
ג) שלמה בן חסדאי (ת"צ-תקכ"א);
ד) ענן מיסד דת הקראים, ואחיו,
ה) חנניה (תקכ"א-תקל"א);
ו) זכאי בן אחינאי (תקל"א-תק"ס),
ז) שמואל (תק"ס-תקע"ו),
ח) דוד בן יהודה, ובעל מחלוקתו דניאל (תקע"ו-ת"ר).
מאז לא נודע לנו אף שם אחד מנשיאי הגולה משך שישים שנה.
ט) עוקבא (תר"ס-הרע"ח) אשר נדחה ממשמרתו ע"י ראש הישיבה התקיף רב כוהן צדק,
י) דוד בן זכאי (תר"פ-ת"ש) איש ריבו של רב סעדיה גאון,
י"א) יהודה בן דוד,
י"ב) בן יהודה שנהרג, והוא ראש גולה האחרון בין השנים תש"י-תש"מ).

בטול נשיאות הגולה
בשנת 941 מת נשיא הגולה דוד בן זכאי, ורב סעדיה גאון, איש ריבו לפנים, התעלם מן הריב שביניהם, והחליט להושיב את בנו יהודה על כסא הנשיאות. , הוא כיהן שבעה חדשים ומת. במותו הניח בן קטן בגיל 12 שנה. רב סעדיה אסף את הנער לביתו, חנכהו והכשירו למשרה שנועדה לו. הוא היה הנשיא האחרון. לא ידוע דבר עליו, וגם שמו נעלם מאתנו. הוא נרצח בידי המוסלמים הקנאים שקנאו במעמדו ובזכרון בית דוד. מפחד קנאי המוסלמים הסכימו ראשי כנסת ישראל בבבל שלא למנות ראש גולה חדש ולבטל את נשיאות הגולה כליל.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן