לדף ראשי




על קסטנר האיש
קסטנר נולד בקלוז' - שנקראה גם קלויזנבורג - בשנת 1906, ונרצח בתל אביב בשנת 1957. היה מראשי התנועה הציונית ברומניה ובהונגריה. עבד במערכת היומון הציוני אוי-קלט שיצא לאור בקלוז'. בשנים 1929/31 היה סופרו המדיני של היומון בבוקרשט, מזכיר הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה היהודית ומראשי תנועת הנוער הציוני בטרנסילבניה. עם סיפוח טרנסילבניה להונגריה בשנת 1940 עבר לבודפסט. שם קיבל תפקיד בקרן היסוד, ונבחר לאחד משלושת נשיאי המשנה של ההסתדרות הציונית בהונגריה. בשנים 1942 עד 1945 ישב בבודפסט, ולמעשה היה ראש ועד ההצלה של הפליטים היהודים שהגיעו להונגריה. היה ממונה על פעולות ההצלה, וניהל משא ומתן עם המודיעין הצבאי ההונגרי וסוכני הריגול של הצבא הגרמני בהונגריה. לאחר הכיבוש הגרמני בשנת 1944 קיים קשר עם קציני הביטחון של הרייך, ובהם אייכמן.

הקשר של קסטנר עם איכמן נוצר בעקבות מכתב שכתב הרב ויסמנדל (ע"ע) מסלובקיה. הוא שלח בידי ויסליצני מכתב לקהילה בבודפסט, בה דיווח על המשא ומתן עם ויסליצני שגרם להפסקת גירוש יהודי סלובקיה תמורת שוחד. המכתב נשלח לשלושה נציגי הזרמים של יהודי הונגריה: הנאולוגים, האורתודוקסים (פרוידיגר) והציונים (כהן). [מן המיצד קיג]. קסטנר, שניהל את המשא ומתן מטעם הקהילה בבודפסט, לא היה ממכותבי המכתב, והוא שמע עליו מפי הרב פרוידיגר בעת שדיווח על כך לועד הקהילה. קסטנר יזם בלא אישור הועד בבודפסט את המגע עם אייכמן.

"משפט קסטנר"
קסטנר היה מעורב במספר פעולות שעוררו נגדו מחלוקת חריפה לאחר תום המלחמה. הוא עלה לכותרות כאשר בשנת 1953 האשימו מלכיאל גרינוואלד כי שיתף פעולה עם הנאצים, השתתף עם קורט בכר שעמד בראש הוועדה הכלכלית של הגסטאפו בגזל הרכוש היהודי, והציל אותו אחרי המלחמה בגלל שותפות זו.

היועץ המשפטי לממשלה הגיש תביעה נגד מלכיאל גרינוואלד באשמת הוצאת דיבה. במשפט הגן שמואל תמיר על גרינוואלד, והפך את קסטנר ממאשים לנאשם. בית המשפט המחוזי, בו ישב בדין השופט בנימין הלוי, זיכה את גרינוואלד ברוב סעיפי האשם [ובכך חייב את קסטנר] מלבד הטענה שקסטנר היה שותף לגזל היהודים, שבית המשפט קבע כי הינה האשמת שקר. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון הפך בית המשפט את פסק הדין, וברוב של 3 נגד 2 החליט כי רוב ההאשמות נגד קסטנר אינן נכונות, מלבד ההאשמה שקסטנר העיד לטובת בכר ללא סמכות וללא צידוק. האשמה זו, קבעו שופטי בית המשפט העליון פה אחד, נכונה היא, וקסטנר לא היה רשאי להציל את בכר מעונשו.

לאחר זמן קצר נרצח קסטנר בידי זאב אקשטיין. הוא נמלט בג'יפ שנהג בו דן שמר. המשטרה האשימה את יוסף מנקס וטענה שהוא היה ראש החוליה והמפעיל של הרוצח. אקשטיין הופיע כעד מדינה נגד מנקס. שלטונות הביטחון הודו כי אקשטיין היה סוכן שלהם עד חודשים מעטים לפני ההתנקשות. גם מאסרו של אקשטיין היה בתנאים נוחים במיוחד. שלושתם נדונו למאסר עולם.

(כל זאת בספרו של יואל והאנזי בראנד, השטן והנפש, 1960, עמודים 209-210).

על חלקו של יוסף מנקס ברצח קסטר מוסר נכדו, משה זייגר לאנציקלופדיה יהודית דעת דברים אלה:
"יוסף מנקס נשאר עם גרעין מהלח"י שיצא נגד השמאל שהיה בשילטון בהרגשה שהם נלחמו והשמאל גנב להם את המדינה. אנשי השמאל שפחדו מיוסף מנקס החליטו להעליל עליו עלילה ולהפסיק את פעילותו. באותו זמן התרחש משפט קסטנר שרבים מהסוכנות היהודית (השמאל) היו מעורבים בו. החליטו לרצוח את קסטנר ולהאשים ברצח את יוסף מנקס, ולתפוס שני ציפרים במכה אחת. כך נולדה העלילה על יוסף מנקס". (26.9.06)

לקריאת אוסף מסמכים על משפט קסטנר, תיאור פעילותו והביקורת עליו, קטעים מפסקי הדין אודותיו – לחץ כאן


הוספות לערך – מכתבי קוראים

הויכוח על קסטנר אינו יודע מרגוע. דומה כי היחס אליו מתחלק לפי הרקע והקרבה: קרוביהם של אלה שהיו ברכבת קטסנר, מדברים בשבחו, ורבים אחרים, ובמיוחד קרוביהם של אלה ששמם הוסר מן הרשימה – בגנותו.
הדברים הבאים הם מתוך מכתב שהתקבל במערכת, מאת ofiyazak@actcom.net.il ללא שם וללא חתימה. המכתב מתפרסם כפי שהגיע, ללא שינויי עריכה, ובתוכו, בצבע אחר, תגובות העורך למכתב.

למערכת "אנציקלופדיה יהודית דעת"

כל החומר שמתפרסם בערך "קסטנר ישראל" אינו מעודכן. הוא מתבסס על מקורות שהיו ידועים בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. מאז עברו כ-50 שנה. ארכיונים באירופה וארה"ב נפתחו לקהל הרחב, היסטוריונים ישבו על המדוכה ואספו מסמכים וחומר רב על שהתרחש אז ושם וגם פרסמו את ממצאיהם בספרים ובמאמרים.
על סמך אותם ממצאים ופרסומים, להלן מספר הערות:

1. ראש ועדת ההצלה היה אוטו קומוי. דר' קסטנר היה אחד מחבריה. הוא נעשה ראש הועדה לאחר שקומוי נרצח בידי הפשיסטים ההונגרים.
קומוי נרצח ממש בסוף המלחמה. פעילות קסטנר הייתה עוד בחייו, כאשר קסטנר לא היה ראש הוועדה, ונטל לעצמו סמכות.

2. דר' קסטנר לא ניהל מו"מ מטעם הקהילה, אלא כנציג משלחת ההצלה של הסוכנות היהודית, שישבה בקושטא.
3 אף אחד לא אמר שקסטנר היה יו"ר. הוא פעל מטעם עצמו. משלחת ההצלה לא הסמיכה אותו, הוא התפרץ למשא ומתן על דעת עצמו, והדבר מטיל עליו חובות שאינן על נציג ציבור החייב לנהל משא ומתן, גם אם גדולים הסיכויים שייכשל.

4. מן הראוי להזכיר כמה מפעולות ההצלה המוצלחות של דר' קסטנר (ברובן בסיועו של קצין הס.ס. קורט בכר):
א. "הרכבת" ובה 1684 נפשות, "תיבת-נוח" של ציונים, חרדים, ניאולוגים, ילדים, חברי תנועות הנוער (כן, גם בית"רים!), שנשלחה לברגן-בלזן ומשם לשויצריה.

סיפור הרכבת אינו קשור לבכר, אלא לאייכמן, שקנה את שתיקתו של קסטנר ברכבת זו.
מדוע ההדגשה "גם ביתרים"? הרכבת הייתה מתנה לקסטנר, או עיסקה עם יהדות הונגריה? בתמורה לרכבת הסתיר את הידיעות שידע על ההשמדה. מי נתן לו רשות להסתיר?

ב. שיירה של קרוב ל- 20,000 נפש, רובם נשים, ילדים ומבוגרים, שנשלחה לשטרסהוף ליד וינה, במקום לאושויץ, כביכול כדי ל"בצר" את העיר מפני כוחות הברית המתקדמים. רובם שרדו עד סוף המלחמה.

סיפור זה הוא שקר על שקר. איכמן סיפר שזו הצעה שלו, למרות שקבל פקודה מהימלר לעשות זאת. הימלר היה גיסו של ראש עיריית וינה. וקסטנר העמיד פנים שהוא המציא את העניין וזקף לזכותו הצלה שלא הייתה. סיפר לי אדם שהיה בקבוצה, שהם היו כבר ברכבת לאושוויץ, והנסיעה נמנעה רק בגלל שהאמריקאים פוצצו [סוף סוף] את המסילה. הדבר ידוע מאז פסק הדין שזיכה את קסטנר, בבית המשפט העליון.

ג. באפריל- 1945 היו במחנה ברגן-בלזן כ- 60,000 איש, חלקם שרידי צעדות המוות מן המזרח. כשהצבא הבריטי התקרב למחנה, התכונן הצבא הגרמני להלחם עד הסוף, תוך ששפכו נפט על צריפי האסירים במטרה להציתם על יושביהם. בכר ודר' קסטנר הגיעו להמבורג ובמאמץ של הרגע האחרון, שכנע בכר את הימלר להורות לצבא הנאצי למסור את המחנה ללא קרב.
ד. כשהתקרב הצבא האמריקני לטרזיינשטאדט, הגיע לשם דר' קסטנר ושכנע את מפקד המחנה שלא לבצע את פקודת היטלר לחסל את השרידים, אלא להעבירו על יושביו לצלב האדום, שמסרו לאמריקאים.
ה. בכר הצליח, בהתערבותו האישית, למנוע בדקה האחרונה ממש את חיסול שארית האסירים היהודים במטהאוזן, כ- 2000 במספר.

כל סיפורי ההצלה של בכר היו להציל את נפשו, וקסטנר עזר לו בכך.

ו. על הישגו הגדול ביותר של דר' קסטנר, תרומתו למניעת גירוש גיטו בודפשט על 100,000 יושביו, אפשר לקרוא בהרחבה (כמו גם פירוט הסעיפים הנזכרים לעיל), בספרו של דוב דינור: "קסטנר- גילויים חדשים על האיש ופעלו" (הוצאת גסטליט 1987).
קסטנר עזב את הונגריה לפני סיפור ה"הצלה" הזה. בזמן שהגיטו ניצל, היה קסטנר כבר בשוויץ. קסטנר עזב את הונגריה ב- 29.11.44, ואילו הגטו נכבש על ידי הרוסים וניצל ב- 18.1.45.

ז. לפי פרופ' שלמה אהרונסון ("ישראל קסטנר, OSS ותיאורית ראש הח"ץ בנירנברג בספר "משפט והיסטוריה" בעריכת דניאל גוטויין ומנחם מאוטנר, מרכז זלמן שזר, תשנ"ט). אפשר לסכם את הישגיו של דר' קסטנר אחרי המלחמה (עדויותיו בנירנברג) כלהלן:
1. הביא לתודעה הציבורית את חלקו של אייכמן בשואה ואת הצורך למצאו ולהעמידו לדין.
2. עדותו סייעה להרשעתו ותלייתו של קלטנברונר, יורשו של היידריך בראשות "משטרת-הבטחון".
3. סייע להעלות את שואת-היהודים כנושא בפני עצמו ולא כעוד פרט במסכת-פשעי המלחמה הנאציים.
פרופ' אהרונסון גם מסביר, שהטענה שעדותו של דר' קסטנר הצילה, כביכול, את קורט בכר מן התליה, מופרכת מיסודה, כיון שהאמריקנים כלל לא התכוונו להעמידו לדין. הוא לא היה מספיק חשוב מבחינתם.
בכר היה מקבילו של איכמן בתפקיד. בכר שדד רכוש, ואיכמן הרג אנשים. במשפטי נירנברג שפטו לראשונה רק בדרג של שרים, אבל אחר כך היו משפטים גם לאנשים בדרגה נמוכה יותר, אפילו בקאפו של אושוויץ [בנו של גרינבוים, למשל].
מה ערך להעלאת נושא השואה אחרי השואה, אם בזמן השואה עצמה עסק קסטנר בהעלמתה? ראה בסוף המאמר הבא:
מאמר של אילה נדיבי על השתקת השואה על ידי הישוב היהודי, על פי גישתו של קסטנר

הצהרת חוקרו של בכר על חלקו של קסטנר בהצלתו

ח. למרבה הצער, כאשר שופטי בית-המשפט העליון דנו בערעור על פסק-דינו של השופט הלוי, לא היו ידועים להם המסמכים ששימשו את החוקרת שושנה אישוני-ברי במאמר: THE QUESTION OF KASTNER'S TESTIMONIES ON BEHALF OF NAZI CRIMINALS (JOURNAL OF JEWISH HISTORY 1997)
היא מראה, בעזרת מסמכים רבים, שההנהגה הציונית (הסוכנות היהודית) לא זו בלבד שידעה על עדויותיו של דר' קסטנר, אלא אף שלחה אותו ומימנה את נסיעותיו כדי שיעיד בנירנברג. הסוכנות היהודית ביקשה את סיועם של הפושעים הנאצים (בכר, ויסליצני) כדי לאתר כספים שנגזלו מיהודי-הונגריה, לרכוש בגרמניה מכונות ליצור תחמושת עבור "ההגנה" ולגלות את מקום מחבואו של אייכמן. מובן מאליו, שבתנאים ששררו אז, "המטבע" שבו אפשר היה לקנות את סיועם, היה במתן עדויות לטובתם. כאן טמון גם ההסבר למהפך שחל באופי עדויותיו של דר' קסטנר, מהאשמה חריפה מיד לאחר המלחמה, לעדות חיובית בשנים הבאות.

ניתוח המחקר של שושנה אישוני-ברי מצוי בעבודת הדוקטור של אילה נדיבי, שקישור אליו נמצא משמאל מסך זה. ניתוח המחקר מופיע בסוף עבודות הדוקטור. גם התיאוריה של אישון-ברי אינה מסוגלת להסביר מדוע הסתובב קסטנר באירופה ועסק בהצלת הגרועים שבנאצים.
עבודת הדוקטור של אילה נדיבי. עיין בעמוד 356 של העבודה התייחסות למחקר של שושנה אישוני ברי

"לגלות את מקום מחבואו של אייכמן" – זה היה תפקיד קסטנר? העדויות על התנהגותו בכל מהלך המשפט מעידות על הזדהות רבה מדיי. ובכלל, צריך להחליט באיזה קו נקט קסטנר: הוא נסע כדי לגלות את אייכמן, אבל באותה זמן בדיוק הציל נאצים? מי פתי ויאמין בכך? להציל את ויסליצני כדי לקבל כסף? האיש הזה היה רוצחם של יהודי סלובקיה, יוון והונגריה, עוזרו של אייכמן ורב הטבחים שלו, וקסטנר יצא להצילו?! למרבה המזל הסלובקים לא התרגשו מההצעה של קסטר להעביר את המשפט מידיהם, כדי שיזכה למשפט "הוגן", ותלו את הרוצח הזה. איך יתכן שתגלית זו היא המהפך בגישה לקסטנר, אם אין הדבר ידוע בציבור?

על כן, כאשר טען בפני השופט הלוי, שפעל על דעת המוסדות, אמת דיבר. את הכחשתם של ראשי מפא"י אפשר להסביר בחששם מפני התגובה הציבורית, אם יתגלה שניהלו מו"מ עם הפושעים האלה אחרי המלחמה, בעוד הזיכרון של "מהומות-השילומים" עדיין טרי בתודעה הציבורית.
לסיכום: ההתעלמות של כותב הערך "קסטנר ישראל" מכל אזכור של הישגיו של דר' קסטנר בהצלת עשרות אלפי יהודים, מעידה או על בורות, או על הטיה פוליטית. זו אף זו, מקומן לא יכירן במה שמתיימר להיות "אנציקלופדיה".

מדוע אתה מזכיר עשרות אלפים שקסטנר הציל. לפי דבריך הציל קרוב למאתיים אלף. אז אולי יש בדבריך הפרזה והגזמה?

מעניין שבכל דבריך לא הזכרת, ולו במילה אחת, את העובדה שקסטר העלים מיהודי הונגריה את הצפוי להם, ואף את פרוטוקול אושוויץ שהגיע לידיו לא פרסם. זו הטענה הראשית נגדו, ועליה עברת בשתיקה גמורה.



בשבת י"א בכסליו תש"ע, 28.11.09 התקיים סמינר לרגל יציאת עבודת הדוקטור של אילה נדיבי.
המשרד הארצישראלי בבודפסט בשנים 1943-1945 - עבודת דוקטור מאת אילה נדיבי

במסגרת הדיונים נשמעו הרצאות על ההצלה בהונגריה, ומטבע הדברים עלה פעלו של קסטנר לדיון. בעקבות הסמינר, שלח אריה ברנע את השגותיו לביקורת שהושמעה על קסטנר. בשורות הבאות מובא מכתבו של אריה ברנע, ותגובת אילה נדיבי לדברים [בצבע].
מטבע הדברים, התשובות ארוכות מן ההערות, מפני שהן צריכות להסתמך על מקורות, עדויות ומחקרים.
דיון זה הוא המשך פורה לדיון.



פרשת קסטנר - ראשי פרקים
כ"ח טבת תש"ע, 14.1.10

מאת: אריה ברנע
ותגובה של אילה נדיבי

1. במשך שנים ארוכות הזנחנו את ההתייחסות ליהודים שהצילו ממוות יהודים אחרים בעת השואה, וחבל: הן מבחינת חובתנו כלפי המצילים, הן מבחינת חובתנו כלפי הניצולים והן ביחס לתפקידנו החינוכי כלפי הדור הצעיר. לדוגמה: טוביה ביילסקי וחבריו שהצילו 1,200 יהודים במחנה משפחות ביערות ביילורוסיה; משה עבאדי מצרפת (יליד סוריה) שהציל שם 527 ילדים.

מסכימה לכל מילה.

2. לדעתי, כמעט בשום מקרה אין לנו זכות מוסרית לשפוט לחומרה יהודים בקשר להתנהגותם כשנרדפו בידי הנאצים. אין אנו מגנים ניצול מפני שניצל, ואין אנו מגנים ניצול שהציל יהודי מסוים על כך שלא הציל יהודי אחר.

כאשר מדובר במנהיגים חובה עלינו תמיד לבחון את דרכם אך בזהירות, בחסד וברחמים. מרגע שנתמנה פרנס על הציבור עליו להוביל את הציבור מתוך ידיעה כי דרכו תיבחן ביום מן הימים, ויהיה עליו לתת דין וחשבון, גם כלקח לעתיד. עובדה היא שגם במערכת החינוך בוחנים היום את ההנהגות בשואה, בהתחשב בתנאי הזמן והמקום המיוחדים.

3. בין אם נבחר בגישה שלפיה הציל קסטנר בעזרת אחרים 21,000 יהודים, ובין אם נעדיף גישות אחרות שלפיהן גדול המספר עוד יותר, ברור שהוא היה אחד מגדולי המצילים היהודים בשואה. (הסבר למספר המשוער: 1,684 ברכבת + 13,500 בשטרסהוף + 5,000 במצעד-המוות + עסקאות קטנות, נוסח הברחת הילדים בראשות יואל פלגי).

1684 ברכבת:
בתקופת הכיבוש הגרמני, קסטנר הציל 1684 יהודים, ביניהם גם קרובי משפחתי. אלו 1684 עולמות מלאים, שהצלתם לא תסולא בכל פז שבעולם. בכך מסתכמת פעולת ההצלה הישירה של קסטנר בתקופת הכיבוש הגרמני. עם כל הצער והכאב, אין להימלט מן הקביעה כי הצלתם הייתה כרוכה בהתנהגות קשה מבחינה מוסרית מצד ההנהגה היהודית, ובראשם קסטנר. קסטנר הצליח לטעת ברוב המנהיגים את אמונתו כי ניתן להינצל בעזרת הגרמנים, והוא מנע מידע, לעיתים גם מחברי היודנרט, כפי שהעיד פרוידיגר, וכפי שמצאתי במכתבים ששלח אל מחוץ להונגריה. הוא מנע מן מאחרים להשמיע קולם בפני נציגי הישוב בחו"ל. כל זאת כדי שלא לפגוע במה שחשב כדרך ההצלה הטובה ביותר: הצלה על ידי שיתוף פעולה עם הגרמנים.

התנאי הגרמני לביצוע שתי תוכניות ההצלה המרכזיות (הרכבת והצלת מיליון יהודים תמורת משאיות עמוסות) בשיתוף עמם, היה 'שמירת סוד הרייך הגרמני', כלומר אי פרסום תוכניותיהם ואחר כך מעשיהם של הגרמנים, לציבור היהודי הרחב, בתוככי הונגריה ומחוץ להונגריה.

כך פעלו כל מי שהיו נתונים להשפעתו של קסטנר. למשל: היסוד האקטיביסטי ביותר, מנהיגי התנועות החלוציות, רפי בנשלום ופרץ רבס, היו חברי ועדת ההצלה, וכנראה בהשפעת קסטנר החלו להזהיר את יהודי ערי השדה באיחור של חודש ויותר. חודש זה היה דרוש כדי להביא מטעם ההנהגה הראשית את המידע על הסכנה הצפויה, וכך להחדיר לאט לאט את המידע הקשה, למי שהיה מסוגל/ רוצה לעכלו, ולפעול בהתאם להבנתו. לאחר חודש זה היכולת לנוע אל ערי השדה, הפכה לקשה לאין שיעור.

נציגי תנועות הנוער הגיעו אל הגטאות להזהיר את יושביהם רק עם תחילת הגיטואיזציה. (כהן, המחתרת החלוצית, עמ' 101- 110). ואילו הבריחה לרומניה, החלה רק בתחילת חודש מאי, לאחר שכבר נסגרו בגטאות, וכשבועיים לפני תחילת הגירושים, עם קבלת המידע על הגירוש הצפוי.

פרץ רבס כתב ב- 2 במאי :
"בינתיים רק חבר אחד [הדגשה שלי - א.נ.] הצליח להגיע לבוקרסט [...] אולי נוכל לעשות משהו עכשיו, בעזרת יואל [עם צאתו לשליחות לקושטא - א.נ], במסגרת גדולה יותר עם Blijah [בליעל - גרמנים - הדגשה שלי - א.נ.]..." ¹
ב- 14 במאי, כתב פרץ רבס על תנועת הבריחה לרומניה שכבר הספיקה להגיע, תוך כמחצית חודש, למספר של עשרות בורחים:

"אלי [שאיו] , מיש ובחורה, מאקס וחווקה טיילו לאנצר [רומניה- א.נ.] [...] יצאו שישה ממכבי הצעיר ושישה מהשומר הצעיר. 50 טיילו ברה-טיול לסלובקיה (פופי)- והכול עם שתי אבדות בלבד. ואצל אנצר כמעט ארבעים [בורחים - א.נ.] הרוב מצביה [פולין - א.נ.] ..." ²


מספר הבורחים הכולל של חברי התנועות הציוניות - החלוציות לרומניה היה כ- 500 לכל היותר.³

ואילו על פי דו"ח הנציג של שני ארגוני ההצלה היהודיים - אמריקאיים: היא"ס - היצ"ם (HIAS- HICEM) כ- 1500 יהודים הונגרים עברו בחשאי את הגבול לרומניה באותה שנה. חלקם הוברחו בעזרת אנשי החלוץ, אך רובם ניצלו בכוחות עצמם, בלי עזרה של קבוצה כלשהי.⁴ הפליטים הפולנים והסלובקים החלו בחציית הגבול מיד לאחר הכיבוש הגרמני של הונגריה.

במכתבים שברשותי מטעם ראשי השמאל החלוצי, רובם פליטים שנמלטו בעצמם להונגריה, ניתן לראות עד כמה גם הם מאמינים בקשר עם הגרמנים כדרך להצלה. את זאת ניתן לייחס רק להשפעתו הגדולה של קסטנר. (דרך אגב, ראשי החלוצים של המזרחי-פועל מזרחי והציונים הכלליים מודרו לחלוטין מקשר המכתבים והכספים הכמעט רצוף עם קושטא/ ג'נבה, ולכן ממידע. השינוי מצד הסוכנות בא בהשפעת פרסום דוחות אושוויץ ושואת יהודי הונגריה. גם אז הקשר חודש רק עם קראוס, מלבד מספר מכתבים שנשלחו לכל התנועות)

700 היהודים מערי השדה שנבחרו לנסוע לבודפשט בליווי גרמני, ולצאת מהונגריה ברכבת, נמנו ברובם על מנהיגי הקהילות ודמויות מובילות אחרות בקהילה מבחינה חברתית- כלכלית. זה לכשעצמו עניין קשה. כאן מיד עולה התביעה, שעל פניו אין צודקת ממנה: "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו", ולמרות זאת, אין מנוס מן החובה לבחון את דרכם של מנהיגים. אין דומה האדם הפשוט למנהיג קהילה, בוודאי בכל הקשור למידע ולהבנתו. ממנו נתבעים נורמות התנהגות גבוהות, ואם לא עמד בהם יש לדון בו ולשופטו.

הרשימה של 388 יהודי קלוז' שיצאו לבסוף ברכבת, עברה מספר פעמים בין קלוז' ובודפשט, עד שגובשה באופן סופי. ובכל אותה עת התנהלו הגירושים. על פי עדי קלוז', בכל התקופה מן ה-3 במאי ועד המשלוח האחרון של יהודי קלוז' לאושוויץ, לא נמסר להמון יהודי הקהילה כי הם עתידים להיות מגורשים להשמדה לאושוויץ, וכאשר החלו הגירושים, נמסר להם מידע מטעה על מטרת נסיעתם. השליחים החלוציים שהגיעו לקלוז', לא הצליחו להפנים את המידע הבסיסי הזה. סביר להניח שאילו ההנהגה הייתה נוטלת את התפקיד של הכנה נפשית, היו פני הדברים אחרים. לא בהכרח הצלה גדולה. אך ההנהגה בקלוז' הייתה עסוקה בהצלת עצמה. גם ארנו מרטון, חברו הקרוב של קסטנר, נשיא ההסתדרות הציונית בטרנסילבניה, וחבר היודנראט בקלוז' נמלט לרומניה - מרחק 4 ק"מ מקלוז' - זמן קצר לאחר הפגישה עם קסטנר.

חובת הדיון בפעולות קסטנר כמנהיג נכונה שבעתיים. לפי עדות פרוידיגר ואישור קסטנר, קסטנר המשיך מיוזמתו, וללא ידיעת פרוידיגר, את המשא ומתן שהחלו בו פרוידיגר ווויסליצני, בקשר להמלצת הרב וייסמנדל להיכנס לתוכנית אירופה. למרות זאת, פרוידיגר "שמח לזה" (עמ' כ"ג- 43); והוא ושטרן "ויתרו על הסמכות לנהל משא ומתן זה, בשם היהודים, לטובת קסטנר וברנד (עמ' כ"ד- 23), ויואל ברנד העיד כי " שטרן העמיד את עצמו 100% לשירותנו" (עמ' 656) . כלומר, יו"ר היודנרט וכן הנציג הבכיר בו, העבירו את שרביט המשא ומתן עם הגרמנים, למי שהצטייר - כפי שהעיד פרוידגר - כבעל קשרים טובים עם נציגי הישוב בא"י וסוכנים גרמנים, ובעל מקורות המידע הטובים ביותר - ולכן סיכוייו להשגת תוצאות בהצלה היו טובים יותר, וכפי שאחרים העידו, שקסטנר הקרין בטחון וסמכותיות רבה בכל הקשור ליכולת ההובלה שלו כמנהיג.

באואר טוען בספרו האחרון, בניגוד לעבר - שקסטנר ידע בביטחון בסוף חודש אפריל כי יהודי הונגריה עומדים לפני גירוש להשמדה. אם כך, אזי גם לשיטת באואר - ממגיניו הגדולים של קסטנר - הטיעון של השופט אגרנט להצדקת פעולות קסטנר בקלוז - מתמוטט. אגרנט טען, שבבואו לקלוז' ב-3 במאי, היו לקסטנר רק חששות לגבי הגירוש, ולכן רק רמז לכמה פעילים מרכזים לעשות פעולות. בנקודה זאת תקף אגרנט את הלוי, ששפט את קסטנר על פי מה שהיה ידוע בדיעבד, ולא מה שידע קסטנר באותה נקודת זמן, ב- 3 במאי.


13,500 יהודים לשטרסהוף
היהודים הוסעו לשטרסהוף על פי הדרישות והצרכים של הגרמנים, וללא כל קשר לפעולות קסטנר, אף שהוא ייחס אותם לעצמו. הצלתם של נוסעי שטרסהוף נזקפת לזכות קסטנר רק בעצם דאגתו שהיודנרט בבודפשט, וסאלי מאיר, נציג הג'וינט בג'נבה, ישלחו לשטרסהוף מוצרי מזון וכדו', שאכן סייעו להצלתם.

השופט אגרנט טען: אמנם הצלת 15 אלף היהודים שהגיעו לשטרסהוף הייתה הונאה של אייכמן, בהיענותו לבקשת קלטנברונר ובלשקה - ראש עיריית וינה, אך לקסטנר היה יסוד להאמין שאמנם אייכמן נענה לבקשתו להצלה רחבה, במסגרת המשא ומתן שניהלו השניים. (בתוך: "פסקי דין" 1958, עמ' 2133. )

השופט חשין קבע: הנזי ברנד לא סיפרה על המשלוחים לשטרסהוף בעדותה; קסטנר אינו מזכיר זאת בשבועתו בנירנברג (מוצג 73); בכר אינו זוקף הישג זה לזכותו בדו"ח שלו למעצמות הברית (מוצג ק"ז), ואולם לדעת השופט חשין: "לא ראינו - אינה ראייה. קסטנר מספר על זה על דרך החיוב ובמפורט". ("פסקי דין" 1958, השופט חשין, עמ' 2300.)

השופט זילברג קבע: אפילו הנזי ברנד לא ידעה בעת שמסרה את שני מיליון הדולר, שסכום זה היווה תשלום גם עבור הנסיעה לשטרסהוף. היא שילמה שני מיליון דולר בדברי ערך, תכשיטים, שטרות וכו' עבור נוסעי רכבת ברגן בלזן בלבד. את המידע על מספר היהודים שנסעו לשטרסהוף - מה עלה בגורלם וכמה מהם ניצלו - שאב קסטנר מפי קרומיי בלבד. (בתוך: "פסקי דין" 1958, עמ' 2257 - 2258)

ברהאם כתב: הצעתו "הנדיבה", של אייכמן לשלוח 15 - 18 אלף יהודים לשטרסהוף הייתה מעשה סחטנות מזוויעה. ארנסט קלטנברונר הממונה על ה- RSHA ביקש להעביר בדחיפות אלפי יהודים הונגרים לאוסטריה כדי להקל על המחסור בידיים עובדות, בתגובה לפניות נואשות של יזמים אוסטרים ובכירים בממשל, ובכללם קרל בלאשקה (Blaschke, K.) , ראש עיריית וינה. קסטנר לא יכול היה לדעת באותה עת מה הניע את אייכמן להציע את הצעתו, וייחס את היענות אייכמן לפרי מאמציו שלו לשלוח יהודים נוספים לחו"ל. אף על פי שמדובר היה בסחטנות, כ- 15 אלף יהודים שנשלחו לשטרסהוף ניצלו.⁵

5000 במצעדי המוות - ראה תגובה במס' 9.


לא מוכר ענין הצלת הילדים של יואל פלגי.


4. את רוב נוסעי הרכבת של יוני 1944 בחרו ראשי התנועות היהודיות השונות לבקשתו של נתן קומוי, ראש התנועה הציונית. הצלת 1,684 הנוסעים בוודאי נזקפת לזכותו של קסטנר.
עניתי על כך במס' 3: להצלה זו היה מחיר כבד.

5. עוד לפני-כן היה קסטנר האחראי-בפועל לקליטתם של אלפי פליטים מארצות אחרות, ופעולה זו כשלעצמה צריכה לזכותו בהערכה היסטורית.
אכן, קסטנר כראש ועדת ההצלה היה אחראי לקליטת פליטים רבים, לפני הכיבוש הגרמני, בין השאר בעזרת כסף שנשלח לשם כך, מטעם העם היהודי, מקושטא וג'נבה.

ואולם יש להדגיש כי קסטנר וועדתו לא היו שונים בפעולתם מפעולות יהודים יחידים רבים, תנועות שונות, וועדת ההצלה של החרדים - שפעלו בלי לקבל עזרה מכספי העם היהודי. משני צדי הגבול היו לרבים קשרי משפחה - זכר לגבולות שהשתנו בחוזה טריאנון ב- 1920, ואנשים רבים מאד פעלו למען חציית הגבול של קרוביהם. אך מעשיהם לא תועדו ולא נחקרו כפי שתועדו פעולות ועדת ההצלה, במסגרת 'ועדת הטיול'. בארכיון קושטא תלונות רבות על דרך התנהלות ועדת הטיול ועל כך שהיא מצילה רק את אנשיהם. אין להוציא מכלל אפשרות שהתלונות הן גם חלק מן התיסכול הגדול של חוסר יכולת להגדיל את ממדי הבאת הפליטים. ההערכה היא שכ- 15 אלף פליטים יהודים הגיעו בדרכים שונות להונגריה עד הכיבוש.

6. פעולת ההצלה בהונגריה הייתה רחבת היקף. במסגרתה בלטה תרומתם של חברי תנועות-הנוער הציוניות, של נתן קומוי - ראש התנועה הציונית, ושל משה קראוס - מראשי "המזרחי" ושל ישראל קסטנר.

מסכימה, אך לעניות דעתי קראוס נישא מעל כולם. קראוס יזם את שיטת ההצלה הבנויה על חסות בריטית / שוויצרית לבעל סרטיפיקט לא"י. קראוס פעל להוציאה אל הפועל במישור המדיני, בעזרת שרל לוץ ופקידות הונגרית בכירה. כאשר הבשילו התנאים, בעקבות הפצת דוחות אושוויץ ושואת יהודי הונגריה - שקראוס שלח, ומנטלו הפיץ בתקשורת ההמונית - החליטה הממשלה ההונגרית על הפסקת גירוש יהודי ערי השדה, ואישרה את תוכנית המגירה של הגירת 40 אלף יהודים, שנוצרה עוד בסוף חודש אפריל 1944 בידי קראוס, לוץ ופקידים במשרד החוץ ההונגרי. כעבור 3 חודשי שקט יחסי, עם התחדש הגירוש של יהודי בודפשט שנותרו עדיין, הפכה תוכנית ההגירה להיות לעוגן המרכזי של פעולות ההצלה. תנועות הנוער החלוצי השתלבו בפעילות על פי הקו של קראוס, והם שהפכו לכוח המוביל בהצלה, שהניבה את ההצלה הגדולה ביותר -הצלת 70 עד 100 אלף יהודים - ששרדו עד סוף המלחמה.

7. ב-30.6.1944 הודיע הקצין קלטנברונר בכתב לראש עיריית וינה, כי היהודים הבלתי-כשירים לעבודה יישלחו ממחנה-העבודה שטרסהוף למוות. בפועל נשארו שם, ובחיים, כמעט כל המגורשים למקום. התקיים קשר סיבתי בין מאמציו של קסטנר לבין עובדה זו. העמדה האמורה התקבלה, וזו גם על דעת בית-המשפט העליון.
ראה התגובה לסעיף 3. כמו במקרה שילוח יהודי הונגריה לשטרסהוף, קסטנר ייחס זאת למאמציו. עד כה, אין שום הוכחה שאי שילוחם להשמדה של הבלתי כשירים לעבודה, נבע מפעילותו של קסטנר. אין ספק שקסטנר פעל למען הצלתם, ובזכות דאגתו נשלחה למגורשים עזרה שהצילה אותם. יש מקרים אחרים של הצלה שאין לה, עד כה, כל הסבר הגיוני. היכן בית המשפט העליון זקף את השארתם הבלתי כשירים לעבודה לזכות קסטנר?

8. ידוע לנו שיהודי בודפשט היו אמורים להיות מגורשים משם אל מותם החל ב-25.8, וששעות אחדות לפני-כן ניתנה פקודת ביטול. ידוע גם שקסטנר השתדל להגיע להסכמה בעניין עם מפקד הגטו, הרמן קרומיי. לעומת זאת ייתכן שבחודש אוגוסט לא ניתן היה כלל לגרש את יהודי גטו בודפשט לאושוויץ, אבל גם במקרה זה לא ברור שקסטנר ידע זאת בזמן-אמת. נראה שהוא השתדל למנוע את הגירוש, ובית-המשפט העליון קבע שאמנם תרם לכך על ידי מגעיו עם קרומיי.

גטו בודפשט עדין לא הוקם בחודש אוגוסט. ההכרזה על הקמת גטו הייתה ב- 13 בנובמבר, וסגירתו הייתה ב- 2 בדצמבר, ויש אומרים שב- 10 בדצמבר. היהודים קיבלו הוראה לעזוב את הבתים המסומנים ולעבור לגטו הסגור. הגטו תפקד כגטו סגור כ 5 - 6 שבועות עד שחרור פשט ע"י הצבא האדום ב 18.1.1945.

אמנם קסטנר ייחס לעצמו את מניעת גירוש יהודי בודפשט, שאמור היה להתחדש ב- 25 באוגוסט, על ידי התערבות אצל הימלר. אבל הוכח במשפט, שהימלר הורה להפסיק את ההכנות לגירוש, בעקבות כיבוש רומניה בידי הצבא האדום, ב- 23 באוגוסט, ויציאת רומניה מן הברית עם הגרמנים. לדברי ברהאם, הימלר לא רצה להקים עליו גם את הממשלה ההונגרית, ובמקביל רצה להותיר קווי תחבורה חופשיים לחזית המתקרבת. [ברהאם, באואר, "מכתבים", יד ושם - קובץ מחקרים, ל"ג (2005), עמ' 381 - 389.]. בכך תומכים חוקרים נוספים כמו ינו לבאי, גילברט ועוד.

לעומתם סבור באואר, כי הפגישות שהתקיימו על גבול שווייץ ב- 21 באוגוסט בהשתתפות בכר, קרומי, גריסון וקסטנר עם סאלי מאייר - פגישות שבאמצעותן התכוון הימלר למצוא דרך ליצירת מגע עם ארצות הברית כדי להביא לשלום - הן שהביאו להחלטתו של הימלר. לדברי באואר הדעת נותנת שהשיחות הללו, שקסטנר יזם ועודד, היו אחד הגורמים שבזכותם ניצלו יהודי בודפשט. ⁶

נדמה לי שהיום אין חולק, גם על דעת באואר, כי התוכנית לשלום עם המערב הייתה חסרת סיכוי מצד מעצמות המערב (ראה מחקרו החדש של אהרונסון ועוד אחרים), וכן, שלאחר כיבוש רומניה בידי הצבא האדום, כבר אי אפשר היה לעמוד בתוכנית המקורית של גירוש לאושוויץ, אלא רק מערבה, ולשם כך היה צריך להכשיר חלופה, שדרשה זמן. לכן נראה לי שגם בנקודה זאת באואר טעה. יהודי בודפשט ניצלו בשלב זה, בזכות כיבוש רומניה בידי הצבא האדום, ופרישת רומניה מן ה'ציר'.

מי הציל את יושבי גטו בודפשט? השאלה טרם הוכרעה. האפשרויות הן: גנרל הונגרי, ואלנברג, הרוסים, שמידבאואר, פפר וילדנברוד. קסטנר עזב את בודפשט ב- 28 בנובמבר ומאז לא שב אליה. האם הוא הציל את הגטו בשלט רחוק? עד לשחרור עברו חודש וחצי של כאוס נורא, אי אפשר היה לקרוא את מפת הקרב במרחק של מספר רחובות ומטרים, ואנשים ירו איש באחיו. איך התערב קסטנר בהצלה, כאשר היה בשוויץ באותם ימים?

ב- 6 בדצמבר ליווה קרומיי את 1328 היהודים שנותרו מרכבת ברגן בלזן לשוויץ [דו"ח קסטנר עמוד 164]. איך יכל להציל את הגטו אם לא היה בהונגריה? הגטו שוחרר בגלל הכיבוש הרוסי, ולא בצו של הימלר.
לא מצאתי שבית המשפט העליון ייחס את פעולת הצלה של גטו בודפשט לקסטנר וקרומיי, ואשמח לקבל מראה מקום בפסק הדין של בית המשפט העליון, בו הוא מייחס את פעולת ההצלה של גטו בודפסט לקסטנר וקרומיי.

9. הקצין יוטנר מחה נגד מצעד-המוות (נובמבר 1944) בפני בעלי תפקידים בכירים והשתדל לצמצמו. המניע שלו בוודאי היה אגואיסטי לחלוטין. ברור שקסטנר דיבר איתו, ברור שהוא דרש לצמצם את המפעל האכזרי, וברור שאלפים אחדים אמנם שוחררו טרם הפסקתו של המצעד. דוח-קסטנר מ-1946 נוקב במספר של 7,500 משוחררים, וניצולים גורסים שהמספר היה 5,000.
הלוי הוכיח מדבריי קסטנר עצמו, במסגרות שונות, כולל הסתירות שבהן, כי יוטנר, הס, בכר, קטליץ ביקשו ליצור לעצמם אליבי, אך במקביל להמשיך לסחוט כספים מהג'וינט, דרך סאלי מאיר. למעשה מצעדי המוות פסקו בגלל הכבישים העמוסים לעייפה ברכב וציוד של הממשלה והאדמיניסטרציה ההונגרית והגרמנית שנסוגו לעבר גבול אוסטריה, מפני הצבא האדום שכבר היה בתוך בודפשט. המצעדים פסקו גם בגלל הפעולות של הנציגים הנייטרליים, בעיקר השוויצרים וואלנברג, שפעלו להחזיר מגורשים מצעדות המוות, והמחאות של ממשלותיהם. (פס"ד הלוי, עמ' 217 - 219)


הנה חלק מן הסתירות, מהן עולות השאלות:
האם קסטנר פגש ביוטנר והוס?
מי נתן את הפקודה להפסיק את הגירוש, יוטנר או הוס?
האם הפקודה הועילה?
האם בכלל הייתה פקודה, או שהיא נוצרה בדיעבד, לאחר שצעדות המוות ממילא גוועו?
האם בכל זאת הייתה פקודה, והיא הייתה מלווה בנוכחות קסטנר שישמש כאליבי לפעולתם של אותם פושעים?

לפי עדות קסטנר (עמ' 78) צעדות המוות הופסקו ב- 17.11 "כתוצאה מהתערבות של הגנרל יוטנר, מפקד הוופן- ס"ס. זה בא לבקר אצל בכר, וכשאני באתי לבכר הוזמנתי לגשת אל ד"ר ביליץ [עוזרו של בכר- א..נ.] ושם עשיתי הכרה עם שני קצינים בלתי ידועים לי עד אז, יוטנר ועוד אחד [!-א.נ.] ובתוך שיחה הם ספרו על מה שהם ראו על הכביש, שהיהודים מתים מתוך אפיסת כוחות ... אז יוטנר הוציא הוראה להפסיק את ה'פוס-מרש'"


בחקירת שתי וערב אמר קסטנר (ע' 273):
נפגשתי עם גנרל יוטנר. ביליץ הפגיש אותו אתי, אינני יודע לשם מה ... אינני יודע אם היו תוצאות לשיחתי עם יוטנר".

השופט הלוי שביקש לברר מיהו "ועוד אחד" שנכח בפגישה עם קסטנר ויוטנר, שאל האם מדובר במפקד מחנה הריכוז אושביץ ס"ס אוברשטורמבן - פירר הוס, וקסטנר השיב: "ראיתיו. נפגשתי אתו [הוס-א.נ.] במשרדו של ד"ר ביליץ. קרומיי היה נוכח גם כן. אינני זוכר אם יוטנר נכנס או לא. דובר על 'הפוסמרש'. הוס אמר שזוהי חזירות מה שהוא ראה בכביש בין בודפשט לוינה. אני אשרתי את זה וספרתי לו פרטים, כמה אנשים מתים כתוצאה, הוא התיימר שכבר נקט צעדים שזה יגמר, זה הכל. ... עד כמה שזה מוזר וטרגיקומי, זה היה נכון".

בדו"ח (עמ' 126) קסטנר כבר לא כתב על פגישתו עם אף אחד מן השניים:

"ב- 16.11 הגיעו אורחים גרמנים גבוהים לבודפשט. ראש הוואפן ס"ס גנרל אוברסט יוטנר, נענה להזמנת בכר ובא לבודפשט בלוויתם של קרומיי ושל מפקד אושביץ, ס"ס אברשטורמבן פירר הוס. בכביש בין וינה ובודפשט הם היו עדי ראיה של מצעד הרגל המחריד ... בהגיעם לבודפשט הביעו לפני בכר את תרעומתם של מה שראו. המפקד של אושביץ הביע בשיחה, בה נוכח גם ביליץ, התמרמרות מיוחד, ... יוטנר נתן לקומנדו-היהודים בבודפשט פקודה להפסיק את הגרוש ברגל מיד. זה נעשה ב- 17.11." (פס"ד הלוי, עמ' 217-218. הדגשות שלי- א.נ.)


10. סמוך לסוף המלחמה הורה היטלר לפוצץ מחנות-ריכוז על יושביהם לקראת הנסיגה. קורט בכר ניסה להציל את עורו על ידי שכנוע מפקד ברגן-בלזן להימנע מחיסול 60,000 האסירים, וכך עשה גם במחנות נוספים. על כך העידו הוא-עצמו, וכן קסטנר שהיה עדו ושסביר ששכנעו לעשות כן. יש בידנו העתק מכתבו של שלישו של הימלר, ד"ר ברנט, למתווך מטעמו ד"ר קרסטן כי הימלר מינה את בכר כמפקח על ברגן-בלזן. מכיוון שקרסטן השתדל כל העת למתן את הימלר, ברנט כתב לו כי בוודאי ישמח ללמוד על מינוי זה.

בהצהרה בשבועה שנתן קסטנר בלונדון (מוצג כ"ט) ב- 13.9.45, הודה קסטנר כי פושעי המלחמה חיזרו אחריו, לצורך האליבי אליו יזדקקו לאחר סיום המלחמה:

" אני נמלטתי מגורלם של יתר המנהיגים היהודים ... [ו]גם מפני שס"ס שטנדרטן - פירר קורט בכר נטלני תחת כנפיו כדי לבסס בסופו של דבר אליבי לעצמו. הוא היה חרד להפגין, אחרי סתו 1944, שהוא מתנגד לגרושים ולהשמדות והשתדל בעקביות לספק לי ראיות לכך שהוא מנסה להציל את היהודים. ס"ס האופט שטורם-פירר ויסליצני הבטיח לי פעמים חוזרות שלפי דעתו אין גרמניה יכולה לנצח במלחמה. הוא האמין שע"י [ש] השאירו אותי בחיים וע"י עשיית כמה ויתורים במערכה נגד היהודים יוכל להיות לו עד הגנה (הכוונה לקסטנר- א.נ.) כאשר הוא והארגון שלו יצטרכו לתת את הדין על מעשי הזוועה שלהם".

יוזמת הפסקת ההשמדה הייתה אפוא של פושעי המלחמה עצמם. קסטנר היה אמור לספק את האישור לכך. ואם לא קסטנר אז יהודי אחר. האם נוכחות קסטנר הביאה להמרצתם? אני בטוחה שכן. שניהם נזקקו זה לזה, לאישור פעולות הצלה שהם היו אחראים לה.

אגרנט רואה זאת "כאפשרות סבירה - כי מצדו קיווה קסטנר ... כי שיקולם "האליביסטי", יהיה בו כדי להגביר את רצונם לעשות את הכל על מנת להבטיח את ביצוע פקודתו של הימלר על ידי מפקדי מחנות הריכוז ולמנוע שפיכות דמים שם בימים האחרונים של המלחמה." (עמ' 2156)

חיזוק לטענה של הלוי כי פעולותיו אלו של קסטנר עם פושעי המלחמה היו חלק משיתוף הפעולה שלו אתם, ניתן למצוא בדברי ד"ר פליכס קרסטן [רופאו הפרטי של הימלר], שעל המכתב שנשלח אליו נסמך ברנע, בראיון לאלי ויזל:

"שלנברג [ראש שרותי הביטחון - הריגול והריגול הנגדי במטהו של הימלר] אמר לי שקסטנר הנו אחד מסוכניו. ושעשה עבודה טובה בבודפשט. הוא גם סיפר לי שקסטנר ביקש ממנו שישחרר כמה מאות יהודים מהמחנה, כי רצה להכין לעצמו אליבי. בשירותי הריגול זה נהוג מאד, להגיש עזרה וסיוע לסוכנים: אולי יזדקקו לשרותם גם אחרי המבול".
"ומה אמר לך רודולף ברנדט [מזכירו ושלישו של הימלר]?
הוא סיפר לי פעם בצחוק שבבודפשט עובד למען שרות הריגול הנאצי, יהודי שיש לו שם כמעט דומה לשלי: קסטנר- קרסטן" ...
"והימלר? הוא לא הזכיר את קסטנר אף פעם?
"אינני זוכר. נדמה שלא. אבל פעמים רבות העיר באוזני - בעיקר כאשר התלוננתי על השיטות האכזריות שהנאצים נקטו בהן נגד היהודים - שיש לו יהודים העובדים למענו, תמורת כסף, בשוויצריה ובארצות אחרות "...
"ההיסטוריונים באירופה קבעו אחת ולתמיד את מקומו של פליכס קרסטן כחשוב ונדיר בתולדות ההצלה במלחמת העולם האחרונה. עדויותיו בפרשות הללו - הולמות את המציאות של אתמול, את האמת ההיסטורית. ..."
[אלי ויזל, "ברנדוט הפקיר יהודים שהנאצים רצו למסור לידיו", ידיעות אחרונות, 4.9.59, "7 ימים" (גיליון 425), עמ' 12].



11. שיתוף-הפעולה של אותם נאצים עם קסטנר אינו גורע כהוא-זה מאשמתם של נאצים אלה או של אחרים. בעיני, אייכמן, ויסליצני, קרומיי, יוטנר, וגם (כנראה) בכר נמנים עם הרוצחים הגדולים ביותר. קסטנר ואחרים ידעו, בתבונתם ובאומץ ליבם, לתמרן רשעים אלה לקראת סוף המלחמה, ככל האפשר, לכיוון של הצלת נפשות.
ראה מס' 10


הערות:
¹ פרץ וצבי אל שוואלב, 2 במאי 1944, את"ע, א. שוואלב, א' 37 III / תיק ג' 136
² פרץ אל שוואלב, 14 במאי 1944, את"ע, א. שוואלב, חטיבה א' 37 III תיק ג' 136.
³ עד 160 חברי מכבי הצעיר', בתוך: פרץ אל שוואלב, 25 באוגוסט 1944, את"ע - א. שוואלב, תיק, 136.; 120 חברי 'השומר הצעיר', בתוך: רפי אל נתן והייני, 25 באוגוסט 1944, את"ע - א. שוואלב, תיק 38, 82 חברי בני עקיבא , בתוך: הנהגת בני עקיבא אל הברית העולמית בת"א באמצעות נתן שוואלב בשוויצריה, 6 באוקטובר 1944, בתוך: צבי עשהאל, "בני עקיבא בהונגריה במלחמת העולם השנייה", עשהאל (עורך), בגלוי ובמחתרת, עמ' 58; ונניח שמספר דומה של חברי 'הציונים הכללים' - שהיתה התנועה החלשה ביותר, אך לא הקטנה ביותר- ברחו אף הם לרומניה.
⁴ ברהאם, "הצלה בהונגריה", עמ' 44. הדו"ח נכתב ב- 28 בדצמבר 1944, בידי ברטרנד יעקובסון, הנציג של שני אירגוני ההצלה הללו.
⁵ ברהאם, "פעולות הצלה בהונגריה: מיתוס ומציאות", עמ' 40 - 41; Braham, Destruction , doc. no. 184
עוד על הנסיעה לשטרסהוף ראה: דו"ח קסטנר, עמ' 95 - 99; ראש עיריית וינה ביקש את הס"ס ב- 7 ביוני 1944 לשלוח לו יהודים, לעבוד באזורי בתי חרושת. בתוך: Joint, p. 399 Bauer,
השופט אגרנט טען כי אמנם הצלת 15 אלף היהודים שהגיעו לשטרסהוף היתה הונאה של אייכמן, בהיענותו לבקשת קלטנברונר ובלשקה- ראש עיריית וינה, אך לקסטנר היה יסוד להאמין שאמנם אייכמן נענה לבקשתו להצלה רחבה. בתוך: "פסקי דין" 1958, עמ' 2133.
⁶ באאור, יהודים למכירה, עמ' 271-279; ברהאם, באואר, "מכתבים", יד ושם - קובץ מחקרים, ל"ג (2005), עמ' 381 - 389. עוד על עמדת באואר, ראה: היבטים היסטוריים, עמ' 195 - 197.




בשנת תש"ע [2010], פורסמה בהוצאת אוניברסיטת באר שבע עבודתו של ד"ר אלי ריכנטל, "האמנם נרצח פעמיים? פרשת קסטנר בראייה חדשה".

עבודה זו נכתבה כעבודת דוקטור על ידי המחבר, שידע הונגרית וגרמנית, ובדק ארכיונים שנפחו לציבור לאחרונה.

מסקנותיו של המחבר הן אלה:

על פסק הדין של בית המשפט העליון
לעניין פסיקת בית המשפט העליון, ובמיוחד לגבי פסק הדין של השופט אגרנט שזיכה את קסטנר באופן גורף:
השופט אגרנט בודק את הידיעות שהיו בידי קסנטר אחת לאחת באופן נקודתי... ואין אמת מידה הבוחנת את ההצטברות הכוללת של האירועים.
לשיטתו של אגרנט ניתן לפטור את המנהיג מלהחליט שכל עוד אין עובדות חותכות ומוכחות בידיו.
בתנאי אי הודאות ששררו בסביבה הכאוטית דאז, לא ניתן להחיל את שיטתו זו של אגרנט. בסיטואציה דנן היה על המנהיג לקבל החלטות על בסיס קטעי מידע שהגיע לידיו תוך לימוד דבר מתוך דבר...
המחבר טוען בעקבות מיכל שקד, כי מסקנתו של אגרנט כי הידיעות שהיו בידי קסטנר בזמן אמת לא היו ידיעות ממש אלא חששות בלבד על כוונותיהם של הנאצי, דורשת מאמץ אינטלקטואלי אדיר כדי לקבלה. סביר הרבה יותר וקל הרבה יותר להסיק את המסקנה ההפוכה. [עמוד 130-131].

האם היה קסטנר מודיע של הגרמנים?
ד"ר ריכנטל טוען כי קסטנר היה מודיע של שירות הביטחון הגרמני, ה SD. זאת על פי כמה עדויות:
א. עדויות של קצין המודיעין הגרמני אורבן, סגן אלוף בשירות הביטחון SD שפעל בבודפסט בתקופת המלחמה; בספר, בעמוד 144-145 מובא צילום של מכתב של צייד הנאצים וויזנטל, על עדותו של אורבן, שמסר לו כי קסטנר היה מודיע שלו מקרב הציונים בבודפסט.
ב. בראיון שהתפרסם בידיעות אחרונות ב- 4.9.59 , מוסר אלי ויזל כי שוחח עם קרסטן, רופאו האישי של הימלר. קרסטן הזכיר את הגנרל שלנברג, ראש שירותי הביטחון הנגדי, שהיה מפקדו של אורבן. שלנברג אמר שקסטנר היה אחד מסוכניו, וכי עשה עבור הגרמנים עבודה טובה בבודפסט.
ג. בן הכט כותב בספרו כי בתצהיר המצוי ברשותו של הילל שטורך מסניף הקונגרס היהודי העולמי בשטוקהולם מאשר גנרל וולטר שלנברג, כי קסטנר שימש כסוכן של האס.אס. בקרב יהודי הונגריה במשך שנות המלחמה. [132-133].
רייכנטל מעלה השערה, כי ניסיונותיו של קסטנר להציל את הגרמנים אחרי המלחמה קשורים בשיתוף הפעולה שלו עמהם. הוא ניסה להציל אותם, בתמורה לכך שמעשיו בזמן השואה יישארו בסוד. במכתבים שכתבו בני המשפחה של קרומאי וויסליצני, הנמצאים בארכיון קסטנר, נרמז על הבטחות שנתן קסטנר לאלה בתקופת המלחמה. [עמוד 134].

רייכנטל מציין כי היה עוד מודיע לשרות הביטחון הגרמני בהונגריה. במהלך מחקרו גילה חוזה בין אחת הדמויות הדומיננטיות בקהילה הרפורמית בהונגריה, שמנתה כ- 500,000 איש, לבין שירות הביטחון הגרמני בהונגריה. האיש פעל החל משנת 1941, תמורת סכום חודשי שהופקד בבנק על שמו. בחוזה הוא התחייב להודיע לגסטאפו על כל אירוע שעשוי לעניין את הגרמנים, ואם לא יעשה כן, יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק השירות הצבאי. האיש שרד את המלחמה, צאצאיו חיים היום בניו יורק, אך אינם ערים לפועלו של אביהם. "ייתכן כי באופן דומה לגיוסו של הבכיר בקהילה הרפורמית בבודפסט בשנת 1941, גויס גם קסטנר. באותה עת, כזכור, השתכר קסטנר פרוטות מאיסוף תרומות עבור "קרן היסוד", ואפשר כי נדחף לזרועותיו של אורבן שהבטיח לו רווחה כלכלית. [רייכנטל, האמנם נרצח פעמיים, עמוד 133]

עוד על העיר קלוז' ושילוחם לאושוויץ
עניינה של העיר קלוז נדון הרבה. העיר הייתה במרחק 5 ק"מ מהגבול הרומני, ויהודים ברחו לרומניה, שם הייתה קבוצה שסייעה להם להיקלט במקום. קסטנר ביקר במקום סמוך לשילוחם לאושוויץ, ולא הזהיר אותם מן הצפוי להם. הדבר נדון במפורט בבית המשפט המחוזי ובעליון. בספרו מוסיף ריכנטל אינפורמציה חשובה לנושא זה: הוא מביא בעמוד 146 מסמך מן הארכיון הלאומי האמריקאי, מיום 17.6.1944, בו נאמר כי לקונסוליה האמריקנית בברן נודע ממקורות מהימנים, ששלטונות רומניה הורו למשמר הגבול להקל את חציית הגבול על פליטים יהודיים המנסים לברוח מהונגריה לרומניה.

סיכום המחקר
ריכנטל מסכם את ספרו בשורות אלה:
במחקרנו בחנו ארבעה מבצעי הצלה עיקריים, ועסקתי בשאלה אם הללו בוצעו בשל בחירתו של קסטנר ב'קו הגרמני'. המבצעים הם: הצלת יהודי שטרסהוף, הצלת יהודי בודפסט באוגוסט 1944, הצלת גטו בודפסט ושחרור מחנות ריכוז ללא שפיכות דמים. הבדיקה מראה כי אירועים אלה התרחשו ללא כל קשר לפעילותו של קסטנר, ולכן בחירתו בקו הגרמני לא גרעה ולא הוסיפה.





הערות לערך:
שם המעיר: ד"ר ישראל דגן, נייד 050-6617124
הערה: שמעתי מהורי ז"ל, שהכירו היטב את ד"ר ישראל קסטנר, כי תמורת מקום ב-"רכבת ההצלה" שלו דרש סכום השווה לדירה בת 4 חדרים בשכונה טובה בבודפסט. כמובן שכל אחד ניסה להינצל ושילם לו. מסתבר שד"ר קסטנר מכר כל מקום לתריסר אנשים. הורי והורי אימי לא זכו לעלות לרכבת למרות ששילו לד"ר קסטנר. כאשר הגענו ארצה בשנת 1950, אבי הלך לד"ר קסטנר וביקש את הכסף ששילם לו חזרה. ד"ר קסטנר הגיב בזעם ואמר "אני חלק מהשלטון כעת, אם תמשיך לדרוש את כספך חזרה, אוודא שתזרק מקופ"ח וכרופא אין עבודה אחרת ומשפחתך תגווע ברעב". בלית ברירה, אבי ירד מהנושא והמשכנו לגור עוד 3 שנים באוהל במעברת בת-גלים בחיפה. לפי דברי הורי, ד"ר קסטנר היה בעל קסם אישי אדיר והציג את עצמו בבעל ידע וקשרים שיכול להסתדר תחת שלטון האימה הנאצי, בזמן שמנהיגי הקהילה בבודפסט היו אובדי עיצה, כי זה היה באמת מצב אסבורדי שההגיון לא שלט שם. ככה הצליח לגנוב את דעתם של ראשי הקהילה בבודפסט ושל האנשים שם, שחיפשו נואשות מישהו שיודע מה לעשות.
מקור ההערה: מה ששמעתי מהורי ז"ל

שם המעיר: אילן זיו
הערה: חבל שגם כאשר עוברים הימים וההיסטוריה מאפשרת לנו פרספקטיבה רחבה יותר ומבט מרוחק מאירועים אנחנו לא מצליחים להתקרב לשיפוט אובייקטיבי של מאורעות.
1. אין זה מוסרי לשפוט איש מניצולי השואה אשר חוו על בשרם אירועים ומצבים שאינם שפיטים. בטח לא על ידי אנשים ודור אשר לא חוו זאת על בשרם.
2. כמו בימנו אנו כנראה שאין שחור ולבן. יתכן שקסטנר עשה טעויות, אך באותה מידה יתכן והיה צדיק אשר במציאות בלתי אפשרית ניסה להציל כל מה שהיה ניתן. בשיפוט אובייקטיבי נראה שפועלו הציל הרבה יותר ממה שהצליחו מנהיגים אחרים במקומות אחרים להציל.
3. הספר הטוב והמקיף ביותר על הרצח ומה שקדם לו הינו ספרו של איסר הראל "האמת מאחורי רצח קסטנר". איסר הראל, בשקדנות ובשקט מציג "קייס" נקי ופשוט בו רשות הדיבור ניתנת לאורך השנים למעורבים ברצח עצמם. תוך הצגת דבריהם שלהם והשינוי בגרסאותיהם לאורך השנים אנחנו למדים באמת ובתמים מי עמד מאחורי הרצח ולא פחות חמור מי עמד מאחורי "השמועות" שקסטנר נרצח בידי נציגי השלטון.
4. כדאי לדייק בעובדות - קסטנר נרצח לפני ששופטי בית המשפט העליון הפכו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולמעשה זיכו את קסטנר מהאשמות ש"שיתף פעולה עם הנאצים" ומכר את נשמתו לשטן.



שם המעיר: יצחק יוגב-רולניצקי
הערה:
הסתמכותו של אילן זיו על ספרו של איסר הראל מעוררת סימני שאלה רבים. בלשון המעטה איסר הראל כראש שרות הבטחון הכללי רחוק מלהיות אובייקטיבי. הוא עומד בראש הארגון אשר ככל הנראה אחראי לרצח קסטנר.

ב. לאחר שלא ניתן היה להכחיש עוד ואיסר הראל הודה כי זאב אקשטיין נמנה היה על שורות שרות הבטחון ושמש סוכן כפול בתוך חבורות פסאודו מחתרתיות אולם, פרש מהשרות מספר חודשים לפני הרצח.

ג. כמו בכל פשע - יש לשאול מי מרוויח ומה המניע. המרוויח העיקרי הינו שלטון מפא"י דאז שהיה לו אינטרס חזק להשתיק את קסטנר (אורי אבנרי בראיון טלוויזיה) כדי שזה לא יחשוף את קו ההגנה האפשרי היחיד - -על פעולה ברשות ובסמכות.


שם המעיר: שלזינגר עפר
הערה: הנני בן ליוצאי הונגריה, אבי ברח מבודפשט עם משפחתו בספטמבר 39 ואימי שהתה בחלק הרומני של טרנסילווניה. בימי המלחמה. השם קסטנר נישא בביתינו כדוגמה למנהיגות יהודית ראויה בימי המלחמה. אבי המליץ לי על ספרו של איסר הראל כהוכחה לצדקת דרכו של קסטנר, קראתי והתרשמתי אך מאחר והכותב היה מוציא לפועל של מפלגת השלטון חשבתי שצריך לקבל זוית נוספת וקראתי את ספרו של בן הכט העוסק בנושא,וכמובן שמסקנותי ומחשבותי השתנו באופן קיצוני...מאחר והנושא עניין אותי צללתי לפרוטכול המשפט הראשון והשני כולל נמוקי השופטים והתמונה התחדדה והפכה לבהירה מבחינתי: ישראל קסטנר היה מנהיג מהזן הגרוע ביותר,קסטנר התפרץ למשא ומתן והשתלט עליו למרות שלא היה בעמדת ההנהגה הבכירה,קסטנר מנע מידע חשוב וקריטי הנוגע לפתרון הסופי של יהדות הונגריה ובכך מנע כל סכוי להצלתם.קסטנר קיבל פרס בדמותם של 1684 המיוחסים והיה לעבד נרצע לגרמנים תוך כדי מתן שקט תעשייתי למפעל הרצח, קסטנר שעמד בקשרים עם הצנחנים מארץ ישראל בעצם הסגיר אותם לשלטונות. בסוף המלחמה קסטנר עסק בהצלת פושעי מלחמה גרמנים לכאורה בשם ההגינות, הוא הובא על ידי האמריקאים כעד תביעה במשפטי נירנברג אך להפתעתם עסק במתן תעודות הכשר לצוררי היהודים, גולת הכותרת על מנהיגותו הנלוזה של קסטנר מובאת בראיון שנערך עם אייכמן, שאמר: מה הם מספר היהודים הזעיר שביקש להציל קסטנר לעומת השקט שניתן לגרמנים בהשמדת כחצי מיליון יהודי הונגריה!!!

שם המעיר: יגאל פשדצקי
הערה: תקראו את הספר ''כחש'' של בן הכט
לעיון נוסף:


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן