חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

טומאה וטהרה

הטומאות נחלקות לטומאות מדאורייתא ומדרבנן. דרך ההיטהרות שונה.

חלקי הטומאות
הטומאות מהתורה
הטומאות מדרבנן
טומאת כלים
אוכלין ומשקין
טומאת ידים
טומאה במגע כתבי קדש
טהרה מן הטומאה

הטומאות שהן מדברי תורה הן 11. הטומאות מדרבנן נחלקות הן 6.

כלים שנגעו במת, או שהיו באהל המת, או שנגעו בשרצים שמתו - הם טמאין ומטמאין.

הכלים המקבלים טומאה מדאורייתא הם שבעה מינים, שבעה מיני משקין מקבלין טומאה.
הכוהנים נצטוו על קידוש ידיים ורגלים בגשתם אל המזבח או בבואם אל אוהל מועד על ידי רחיצה במים מן הכיור. ושלמה המלך שבנה את בית המקדש תקן נטילה לסתם ידיים, ובלי טבילה היו שלישי לטומאה ופסלו את הקודש שנעשה רביעי לטומאה, עד שבאו שמאי והלל ועשו אותן כשניות לפסול אף התרומה. ומפני שהידים עסקניות הן ואפשר שיטמאו מבלי דעת האדם, הרחיבו את התקנה וקבעו נטילת ידים גם למעשר ולחולין האוכלים אותם בטהרה, משום סרך תרומה, חוץ מפירות שאין צריכין נטילה.
טומאה במגע כתבי קודש - בעלית חנניה בן יחזקיה בן גרון נמנו וגמרו חכמי הדור ההוא לגזור י"ח גזרות ביניהן לפסול תרומה במגע בכתבי הקדש.

חלקי הטומאות
יש שלושה מינים של טומאה:
1) טומאה היוצאת מן אבר ההולדה כמו קרי, זיבה, ודם נדה;
2) טומאה על ידי חולי העור כמו צרעת;
3) טומאה על ידי מגע ומשא בדבר טמא או קודש.

הטומאות מהתורה
הטומאות מהתורה הן 11:
א) טומאת מת - הטומאה החמורה ביותר, והיא אבי אבות הטומאה. ואין חילוק אם המת היה ישראל או גוי. ההבדל בין מת יהודי או נכרי הוא בכך שישראל מטמא באוהל, וגוי אינו מטמא באהל רק במגע ובמשא, שנאמר אדם כי ימות באוהל. לכן קברי גויים אינם מטמאין (יבמות ס"א.). גוי שנגע במת אינו מטמא ישראל.

ב) טומאת נבלה - חיה ובהמה שמתה מיתה טבעית, או שנשחטה שחיטה פסולה ונעשתה נבלה. חלב נבלת טמאה טמא וחלב נבלת טהורה אינו טמא, דם נבלה אפילו של טמאה אינו טמא, וכל העצמות המשוללים מבשר וכן הקרנים וצפרנים הנבדלים מן הגוף אינם טמאים. אבל המוח בעצמות טמא כבשר.
טומאת נבלה היא טומאה קלה כי הוא טומאת ערב, לעומת טומאת מת ואהל המת שהיא טומאת שבעה. בבעלי חיים אין טומאה אלא באדם בעודנו חי.

ג) טומאת שרץ, שמונה שרצים האמורים בתורה:
החולד
והעכבר
והצב
האנקה
והכח
והלטאה
חומט
ותנשמת.
נבלת כל אחד מהם מטמא. דם שרץ בשרו וחלבו שוים בטומאה. עור האנקה והכוח והלטאה והחומט טמא. עצמות השרץ מגוררים אינם טמאים אבל המח שבתוכם טמא, כי מח הוא כבשר לכל דבר.

ד) טומאת קדשים, העוסק בשרפת פרה אדומה ובפרים ושעירים הנשרפים שכולם מטמאין האדם ובגדיו, וכן המשלח השעיר לעזאזל.

ה) טומאת מי חטאת, הם מטמאין אדם וכלים במגע או במשא.

ו) טומאת שכבת זרע. וע"ז דרשו "מי יתן טהור מטמא" - זה ש"ז שהוא טמא, והאדם הנוצר ממנו טהור (נדה ט'.). הפולטת ש"ז ביום ג' טמאה (שבת פ"ו).

ז) טומאת זב בכל אדם מישראל, אפילו גרים ועבדים וקטנים סטמאין בשתי ראיות (חוץ מן הגוי).

ח) טומאת זבה באשה ישראלית אפילו גיורת ושפחה וקטנה.

ט) טומאת יולדת באשה ישראלית בתוך שבעה ימים לזכר או שבועים לנקבה.

י) טומאת נדה באשה ישראלית אפילו קטנה.

יא) טומאת צרעת בישראל, בבגד צמר ופשתן ובכל כלי עור,
בבית באבניו בעציו ובעפר.

הטומאות מדרבנן
טומאה מדבריהם הן 6:
א)
טומאת מת מספק, ואפילו על עצם כשעורה (מדאורייתא מטמא רק בשדרה, גלגלת שלמה, רוב בנין, רוב מנין, או רובע הקב);

דם תבוסה והוא דם ההכאה והערבוב היוצא מן ההרוג בין החיים והמוות
, ואפיל חצי רביעית קודם גמר מיתה וחצי רביעית אחר המיתה (מדאורייתא מטמא לא פחות מרביעית דם שיצא ממנו כולו אחר גמר מיתתו.

מפני טומאת מת גזרו רבנן על ארץ העמים ומדור העמים
עד שיבדק שאין בו ספק קברות. הגזרה הזאת נגזרה ק"פ שנה עד שלא חרב הבית (שבת ט"ו).

ב) בטומאת נבלה גזרו על שחיטת הגוי אפילו אינה תקרובת עבודה זרה, וכן גזרו על נבלת עוף טהור (שמותר מן התורה) שמטמא כזית בבית הבליעה. אבל עוף טמא ודגים וחגבין בין טמאין בין טהורין אין להם טומאה כלל. וכל מיני חיות ועופות אין מטמאין עד שימוחו לגמרי ולא בעודם מפרכסין.

בהמה טהורה כשנפסלה בשחיטתה הרי הוא נבלה,
וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם להטריף אותה אינה נבלה.

ג) טומאת זבות - גזרו על הגוים שמטמאין בזיבה (ולא בשכבת זרע), זכר מגיל תשע שנים ויום אחד ונקבה מגיל שלוש שנים ויום אחד.

ד) בטומאת יולדת גזרו שאם הוציא העובר ידו מבטן אמו והחזירה שתהא טמאה לידה (מדאורייתא אינה טמאה עד שיצא העובר לגמרי).

ה) טומאת נדה מדרבנן מטמאת בועלה גם למפרע, מעת לעת ומפקידה לפקידה אם לא בדקה עצמה מקודם, (מדאורייתא מטמאת רק להבא), וגזרו על הכתמים שמטמאים כדם נדה.

ו) טומאת עבודה זרה היא מדרבנן (שבת פ.) שאין לה שורש מדאורייתא, אלא רמז בדברי יעקב לבניו הסירו את אלהי הנכר וגו' ותטהרו, ונאמר שקץ תשקצו וגו', ואמרו מה נדה מטמא במשא אף עבודה זרה (שבת פ"ב).

עבודה זרה עצמה, וכן משמשיה, מטמאין כשרץ אדם וכלים, וכן תקרובת עבודה זרה ויין נסכים (עבודה זרה כ"ט.) וסתם יינם אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. אבל אמרו גויים שבחו"ל לאו עוברי עבודה זרה, הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם (חולין י"ג).

אין מקפידים בטומאת עבודה זרה בזמן הזה. טומאה דרבנן נדחית לדבר מצווה ואפילו לכבוד הבריות
(הר"מ זכות).

טומאת כלים
כלים שנגעו במת או שהיו באהל המת או שנגעו בשרצים שמתו הם טמאין ומטמאין.
הכלים המקבלים טומאה מדאורייתא הם שבעה:
בגד,
שק,
כלי חרס,
כלי עור,
כלי עצם,
כלי מתכות (זהב כסף נחושת ברזל בדיל ועופרת),
כלי עץ (ונכלל בהם קופות וסלים של גמי וקנים) ובלבד שיש להם בית קבול.

יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלם גזרו טומאה על כלי זכוכית (שבת י"ד).
ק"פ שנת קודם החורבן (שם ט"ו).

שמעון בן שטח גזר טומאה על כלי מתכות אחר שנטהרו בשבירתן עד שתטבול במי מקווה
(שבת ט"ז).

כלי חרס טמאין מאווירן בהבלעה
, היינו אפילו אם נתלית הטומאה באויר שלהם, ואם נגעה הטומאה מגבן טהורים אם צמיד פתיל עליו (במדבר י"ט ט"ו).

אוויר כל הכלים (מלבד כלי חרס) טהור, וטמאין אפילו מגבן אם נגעה בהם הטומאה
(רמב"ם כלים פי"ג א').

כלי אבנים כלי גללים וכלי אדמה אין מקבלין טומאה אפילו מדרבנן.

אוכלין ומשקין
שבעה מיני משקין מקבלין טומאה:
מים, טל, שמן, יין, דבש דבורים, חלב ודם.

אוכלין ומשקין אין נעשים אב הטומאה אפילו נגעו במת, אלא נעשים ראשון לטומאה, ופוסלין חולין בשני, מטמאין תרומה בשני ופוסלין בשלישי, ומטמאין קודשים בשני ושלישי ופוסלין ברביעי. כי אוכלן ומשקין טמאים גם בולד הטומאה (היינו טומאה שלישית) ונעשין רביעי.

רבנן גזרו על אוכלין ומשקין לטמא כלים אטו כמשקה דזב וזבה (מכשירין פ"ד ח').

מאכלים מקבלים טומאה
אם הם תלושים וראוים לאכילה ואחר שבא עליהם מים (שבת י"ג).

טומאת ידיים
הכוהנים נצטוו על קידוש ידיים ורגלים בגשתם אל המזבח או בבואם אל אוהל מועד על ידי רחיצה במים מן הכיור. שלמה המלך שבנה את בית המקדש תיקן נטילה לסתם ידיים, ובלי טבילה היו שלישי לטומאה ופסלו את הקודש שנעשה רביעי לטומאה, עד שבאו שמאי והלל ועשו אותן כשניות לטומאה, לפסול אף התרומה (שבת י"ד).

מפני שהידים עסקניות הן ואפשר שיטמאו מבלי דעת האדם, הרחיבו התקנה לנטילת ידים גם למעשר ולחולין האוכלים אותם בטהרה, משום סרך תרומה, חוץ מאוכלי פירות שאין צריכין נטילה (חגיגה י"ח:)

טומאה במגע כתבי קדש
בעליית חנניה בן יחזקיה בן גריון נמנו וגמרו חכמי הדור ההוא לגזור י"ח גזרות, וביניהן לפסול תרומה במגע בכתבי הקדש.
ובגמרא אמרו:
"וספר, מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה?
אמר רב משרשיא שבתחילה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ספר תורה,
ואמרו האי קודש והאי קודש, כיון דחזו דקאתי לידי פסידא (ע"י עכברים)
גזרו ביה רבנן טומאה (שבת י"ג).
ובספר ידים, (ט"ו ו) שנינו:
כל הספרים מטמאין את הידים, חוץ מספר העזרה, הוא ספר עזרא, והיו משמשין בו רק יחידי סגולה והם היו זריזין, אך אם יצא לחוץ מטמא את הידים, ואפילו תיק הספרים ומטפחות ספרים וכו' מטמאין את הידים (תוספתא שם).
ולדעת ר' פרנך גזרו טומאה על הידים בנגיעה בספרים, כדי להגדיל מעלת קדושתם בעיני העם, כי לפי חיבתן היא טומאתן (שבת שם, ידים פ"ד ו').
מחלוקת בין ב"ש וב"ה אם קהלת מטמא את הידים, ולבסוף הסכימו חז"ל כי גם אסתר ברוח הקדש נאמרה (מגילה ז'.)
כל ספרי התנ"ך מטמאים את הידיים לגודל קדושתם.

טהרה מן הטומאה
האמצעים להטהר מן הטומאה שונים הם, ולפי חומרת הטומאה חמורה הטהרה.

המצורע צריך להיות מובדל מתוך המחנה עד אשר יתרפא.

בטומאה חמורה דאורייתא כמו טומאת מת, זיבה, נדה, יולדת ומצורע ביום ספרו צריכין שבעה ימי טוהר, וטבילה והערב שמש.

טומאה קלה כהוצאת שכבת זרע, ומגע בנבלה, ושאר טומאות, די טבילה באותו יום והערב שמש.

בטומאה דרבנן די בטבילה ללא הערב שמש.

בטומאת שבעה היו צריכין גם הזאה באזוב שטבל המזה בכלי המלא מים חיים מעורב באפר שרפת הפרה האדומה, ונקראים "מי נידה". היזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו.

ובטומאה באוהל היה מזה על האוהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם, וחטאו ביום השביעי על ידי כיבוס בגדים וטבילה במים והערב שמש, והבאת הקרבן ליולדת ומצורע. ומזה מי הנדה יכבס בגדיו (במדבר י"ט כ"א).

הזאה ביום, מהנץ החמה. (סוף מסכת פרה). גם הכהן המשיח בפר העלם דבר של צבור, היזה מהדם שבע פעמים לפני ה' את פני פרכות הקודש (ויקרא ד' ו'), וכן מדם פר החטאת ודם השעיר הזה אהרן שבע פעמים על הכפורת ולפני הכפורת (אחת למעלה ושבע למטה) וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל (שם ט"ז ט"ז).

חז"ל למדו מן הכתוב כי חייב אדם לטהר עצמו ברגל
(ר"ה ט"ז), כדי שיעלה לירושלם ויכנס למקדש בטהרה, ולא יטמא אחרים במגעו, אך לא חששו לטומאת עם הארץ ברגל (נדה ל"ד), מפני צורך הרבים.

מקור הערך: ע"פ איזנשטיין, אוצר ישראל


הערות לערך:
שם המעיר: רונן
הערה: האם היום יש עדיין רלוונטיות לטומאת כלים ? טומאת זרע וטומאות אחרות (מלבד טומאת נידה) ?

האם אדם שהוציא שכבת זרע היום הוא טמא, האם כלי זכוכית וסירים בהם נמצאים חרקים מתים הם טמאים ודינם להיזרק לפח ?

האם יכול אדם, לאחר פליטת שכבת זרע בלילה, להניח תפילין בבוקר ולהתפלל ? האם אדם כזה יכול להיות שליח ציבור ? האם אדם כזה יכול לעלות לתורה ביום שבת ? האם רחצה לאחר פליטת שכבת זרע היא מחויבת לפני מגע עם ספרי קודש או במצבים האמורים לעיל, או שמדובר בהגיינה פיזית בלבד שבינה לבין עיסוק בקודש אין דבר וחצי דבר ? מה המצב היום (להבדיל מהמצב לאחר שיוקם בית המקדש הבא)


שם המעיר: שלום
הערה: בימינו לצערנו אין רלבנטיות לכל הדינים הללו כולל ענייני שכבת זרע כי כולנו טמאי מתים ואין באפשרותנו להיטהר ולכן גם מי שנטמא מטומאה כלשהיא כמו חרקים מתים בכלי או שכבת זרע יכול להמשיך לנהוג כרגיל ללא שינוי לעלות לתורה ולהשתמש בסיר וכו'. יש המחמירים לטבול במקווה אחרי שראו קרי לילה אך אין זו חובה. הטומאה היחידה ששייכת כיום היא טומאת נידה בין אישה לבעלה וטומאת בית קברות לכהנים.
מקור ההערה: ידע אישי במקורות


שם המעיר: עזריה אריאל
הערה: הערך מלא טעויות כרימון, ויש בו ערבוביה רבה. דוגמא: נכתב שכלי חרס אינו מיטמא מגבו אם יש עליו צמיד פתיל. אלו שני דינים שונים: כל כלי חרס אינו מיטמא כשהטומאה נוגעת מגבו. כשיש עליו צמיד פתיל הרי הוא טהור אפילו כשהוא באהל המת.
איזכור קידוש ידים ורגלים במקדש אינו נוגע לעניין כלל. כהן שלא קידש ידיו ורגליו פסול לעבודה, אבל אין בו טומאה כלשהי.
מקור ההערה: ידע אישי


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
בעל קרי
הגעלה
כהן
טבילה
נגעים