לדף ראשי




התוכן
פעולת רס"ג וחבוריו
השפעת רס"ג על היהדות
מבנה הספר
הכללים המתודולוגיים
שלוש בעיות היסוד של היהדות
מקומו של האדם בעולם
תשובה
הנפש, העולם הבא
תורת המידות
תרגומיו ופירושיו על תנ"ך הם:
ספרים בהלכה
על התפלות והפיוטים:
ספריו בפילוסופיה:
ספרי הויכוח והטענות

רבנו סעדיה נולד בשנת ד' תרמ"ב 882 (לפי הקטע שב"גניזה") או תרנ"ב 892 (לפי שהיה מקובל לפני ה"תגלית", ולפי דעת מלטר אף אחריה), בעיירה הקטנה בגליל פיום, היא פיתום ההיסטורית, אשר במצרים העליונה, למשפחה שהתייחסה לתנא רבי חנינא בן דוסא, ולמעלה מזה עד שלה בן יהודה.

חינוכו התורני, ובמידה ידועה אף המדעי, הוא חידה סתומה; אין יודעים מי היו רבותיו בהלכה, ורק בדרך השערה ניתן להניח, שאביו רב יוסף (הנקרא כך, לפי נוסחה אחת, על-ידי רב שרירא), והמכונה אולי גם בשם אלוף או ראש כלה, היה רבו. הוא הדין ביחס להשכלתו;

אנו יודעים רק שהגאון הצעיר עמד בחלופי מכתבים עם הרופא והפילוסוף ר' יצחק ישראלי, שישב בימי נעוריו של רבנו סעדיה בקירואן. אך קשה לומר שממנו קיבל את יניקתו הפילוסופית, שהרי ישראלי שייך לאסכולה הניאופלטונית, ורבנו סעדיה היה רחוק ממנה (והרמב"ם לא החשיבו בכלל כפילוסוף כי אם כרופא בלבד ...); הפגישות שנפגש עם הפילוסוף היהודי, דוד אלמוקמץ מבבל, ועם המלומד הרבני אבו כתיר מטבריה, אינן מוסיפות להבהרת סוד התפתחותה שכן אין לנו הוכחה שהראשון השפיע עליו, ואשר לשני - הוא קיבל ממנו רק ידיעת הניקוד והמסורה.

יותר מעורפלת היא שאלת האקלים הרוחני של רבנו סעדיה. גאון בעל שיעור קומה כמותו לא בא מחלל ריק. היה זקוק לקרקע רוחני ראוי לשמו. אנו יודעים על בתי מדרש ערביים לפילוסופיה שהיו במצרים, אבל לא על איזו אווירה תורנית שם. והרי הוא עזב את מצרים כבן שלושים והוא אז כבר גדול ומפורסם בתורה? השאלה מכבידה יותר נוכח ידיעתנו שמצרים, על כל ריבוי האוכלוסייה היהודית בה בזמנים שונים, אף פעם לא היוותה מרכז תורני ולא הוציאה גדולים בתורה. היא הייתה ערש הפילוסופיה היהודית ובה חי הפילוסוף היהודי השיטתי הראשון, פילון, אך בהלכה אין מקומה ניכר.
מבין קרוב לאלפים חכמי התלמוד רק שניים או שלושה היו ממצרים, ואף אלו מסתבר שישבו בה ישיבה ארעית (וכמה אופייני הדבר שהפילוסופיה היהודית נולדה פעמיים בארץ ריקה מתורה ...).

נשאלת אפוא השאלה: כיצד צמח ועלה אילן גדול זה באדמה בלתי פורייה זו?

אין בידינו תשובה לשאלה זו. דומה שרק כשרונותיו העצומים של רבנו סעדיה בלבד, הם שהעלוהו למעלת גאון והביאוהו מקצה התפוצה היהודית למלוך במלכות התורה אשר בבבל.

בהיותו בן עשרים חבר ספר האגרון, ובן 23 חיבר ספר נגד ענן ראש הקראים. בשנת 915 עזב את מצרים ונסע לא"י, וחשב להשתקע שם כאשר אמר במכתבו העברי (עי' Schechter, Saadlana פ"ז) שכתב בתחילת ויכוחו עם בן מאיר, לשלושה תלמידיו שנשארו במצרים.

רס"ג היה אז בארם צובה בדרכו לבבל, כאשר שמע את רצונו של בן מאיר לעשות שינוים בקביעות המועדים, מיהר לשלוח לו מחאתו, ובבבל הציע תשובותיו בעניין זה לפני ראש הגולה דוד בן זכאי וחכמי הישיבה. שם כתב בשנת 922 את "ספר מועדים" כנגד דברי בן מאיר.

דברי רס"ג ישרו בעיני חכמי דורו, ושמו נודע לתהילה בא"י ובבבל, עד כי ראש הגולה מינה את רס"ג לראש הישיבה בסורא. הוא הגיע לשם בחדש אייר שנת ד"א תרפ"ח (928) כשהוא בן שלושים ושש שנים, והיה לגאון.
רס"ג לימד תורה ומדעים לתלמידים רבים, וישיבת סורא התחזקה ועשתה לה שם בארץ. הוא היה הראשון שנולד מחוץ לבבל, והוסמך לגאון.
לא ארכו ימי גדולתו, ואחרי שנתיים פרץ ריב בין הגאון ובין ראש הגולה דוד בן זכאי, כאשר רס"ג לא קיבל פסק דין של ראש הגולה. הגאון לא נשא פניו במשפט, למרות הגאון כהן צדק מפומבדיתא הסכים עם ראש הגולה. כאשר רצה בנו של דוד זכאי להכריח את רס"ג לקבל את דעת אביו בחוזק יד, הוכה הבן ונפצע על ידי עבדי רס"ג והמון העם. בעקבות זאת החלה מריבה: רס"ג החרים את בן זכאי, ובן זכאי החרים את רס"ג.

בן זכאי מינה במקום הגאון את ר' יוסף ב"ר יעקב, ורס"ג מינה לנשיא וראש גולה את יאשיה (חאסאן) אחי דוד בן זכאי ואותו העביר מנשיאותו (930).
דוד בן זכאי גבר על אחיו שנאלץ לברוח ממנו ומת בגולה בכוראסאן. אחיו של דוד בן זכאי, אהרן ן' שרנאדו חבר לדוד, ושניהם כתבו מחברות נגד רס"ג בעברית. רס"ג ענה להם בעברית ובערבית בספר הגלוי ששמו בערבית "כתאב אלאעתבאר", ובו הוכיח את צדקתו. הוא מראה בספר על פעולותיו נגד הקראים והאפיקורסים.

רס"ג נאלץ להתחבא מפני שונאיו שבע שנים, בהן היה בבגדאד. בימים ההם היה בודד מחברת אנשים, שקד על למודיו וחיבר הרבה ספרים. אותה תקופה כתב את ספרו "אמונות ודעות", אותו גמר בשנת 933.

בשנת 937 השתדל חותן ן' שרגאדו ושמו בשר בן אהרן, להשלים בין רס"ג לבין אהרון חתנו ובן זכאי. תענית אסתר כרתו שניהם ברית שלום, והפילו גורלות מי יאכל אצל חברו סעודת פורים. הגורל נפל על רס"ג, והוא אכל על שלחן הנשיא, ושמח עמו בפורים ובשני ימים שאחריו (יוחסין). רס"ג חזר לתפקידו כגאון בסורא. המריבות והנדודים שעבר נתנו בו את אותותם, ואחרי חמש שנים מת מתוך מרה שחורה בשנת 942 (הראב"ע) כשהוא בן חמשים שנה. דוד בן זכאי מת שנתיים לפניו, בשנת 940, ויהודה, בנו של הנשיא, מת כמה חדשים אחרי אביו.

פעולת רס"ג וחבוריו
מעט היו ימי רס"ג ורבים מעשיו. ראב"ע בספר מאזנים קראהו "ראש המדברים בכל מקום". מעשיו רשומים בספר הגלוי, ובאגרת ר' דוסא בנו, אותה כתב לר' חסדאי הנשיא (הראב"ד). ספריו רבים בתורה בחכמה בדת ובביאורי המקראות, בלשון הקודש ודקדוקה. כל כתיבתו בערבית, מלבד שלש מחברות קטנות: אזהרות, אגרון, ושיר על מספר האותיות שבתורה. רוב ספריו בערבית רובם תורגמו לעברית. יש שאבדו מאתנו, ויש שנשארו עוד בכ"י.

השפעת רס"ג על היהדות
השפעתו של רב סעדיה גאון על היהודים והיהדות בזמנו ולדורות רבה מאוד. לולא עמד נגד ענן ועדת הקראים, ואפיקורסים אחרים בזמנו שהתנגדו לתורה שבעל פה ולמסורת אבות, ספק אם יכלו חכמים אחרים לעמוד נגדם.
רס"ג הוכרח להשתמש נגד הכופרים בדברי חז"ל בדרכי חשיבה של המדעים שנודעו אז, כי לא היה די להלחם נגדם בכלי מלחמתה של תורה לבדם.

רס"ג היה האיש המוכשר למלחמת הדת יותר מכל חכמי בבל שהיו אז בישיבות סורא ופומבריתא. רס"ג נולד במצרים שהייתה ערש החכמות הכלליות בעת ההיא, הוא הביא עמו ידיעות שלמד מהערביים, כללי הפילוםופיה וידיעות בחכמות חיצוניות. רס"ג היה גדול בתורה, היה פוסק שכל חכמי ישראל היו סומכים עליו בענייני הלכה.
עיקר עבודתו הייתה לעמוד מול התקפת הקראים שערערו על סמכות חז"ל בקביעת סדרי המצוות ופרשנות המקרא. רס"ג יצא למלחמה נגד הכתות שלא החזיקו במסורת התלמוד. כבר בהיותו בן 23 כתב ספר "להפר עצת ענן אשר קשר ומרד" (דברי הראב"ע). וכדי להלחם כנגד הקראים [=בני מקרא], היה דרוש איש כרס"ג, שהיה בקי בתנ"ך, יודע לשון עברית ודקדוקה, והוא יכל לעמוד מול הקראים המומחים בלשון הקודש. רס"ג נלחם בהם בדרך הפשט, ולא בדרך המדרש שהם התנגדו לו.

רס"ג היה בקי בחשבונות העיבור ובקביעת המועדים, בעת שערך מלחמה נגד בן מאיר וחבריו שרצו לשנות את סדר קביעת השנה. בן מאיר כמעט וגרם לפיצול עם ישראל לשניים, כאשר כל חלק שומר את החגים בזמנים אחרים.

רס"ג חידש את הפילוסופיה האלהית, כדי להאבק באלה שעזבו את היהדות בגלל קבלת הפילוסופיה היונית. רס"ג יצא נגדם בכלים פילוסופיים, וע"י חקירות וויכוחים הציב מולם שיטה פילוסופית שלמה.
רס"ג גם כתב נגד המאמינים התמימים ה"מרחיקים המלאכה הזאת (החקירה במהות האמונה) עד שהם אומרים, שהעיון בה מביא הכפירה ומביא אל האפיקורסות".

שיטתו הפילוסופית
ספרו הפילוסופי של רב סעדיה גאון הוא אמונות ודעות. בספר זה שטח את שיטתו הפילוסופית, ובנה אותה נדבך על נדבך.

מבנה הספר
המבנה הכללי של הספר הוא מן היסודות של האמונה, ועד לפירוט הדרישות הנובעות מאמונה זו. לאחר ההקדמה עוסק רס"ג ביסודות האמונה:

חידוש העולם, וכנובע מכך - מציאות האלוהים:
אחדות ה'.

לאחר שהונח הבסיס, עובר רס"ג לתאר את חובותיו של האדם בעולם הנברא:
מציאות התורה והנבואה, העבודה והמרי,
השכר והעונש וההשגחה.

מכאן עובר התיאור לפירוט עניין הגמול:
מהות הנפש, הגמול בעולם הבא, תחיית המתים, הגאולה האחרונה ובוא המשיח;
הגמול והעונש הנצחיים.
סיום : תורת המידות.

הכללים המתודולוגיים
חשובים ביותר הם הכללים המתודולוגיים שהגאון מקדים לספרו. הוא הגדיר הראשון את היחס שבין ההתגלות וההכרה השכלית - הגדרה שנעשתה בנין אב בפילוסופיה העברית, אם כי יש גם חולקים עליה. הוא זיהה את תוכנן של שתיהן:

האמת שבדת ובתבונה אחת היא. השכל יש בו לא רק לאמת את אמתות הדת, אלא גם לגלותן מעצמו; בכוחו של השכל האנושי להכיר גם את היסודות המטפיזיים של הדת וגם את הדרישות המוסריות שלה, אם כי הוא זקוק לה, לדת ההתגלות, לשם קביעת מידה נכונה, לשם ניסוח נורמות מעשיות, של "עשה" ושל "לא תעשה".

ברם יש עדיפות סמכותית לדת, היא מכריעה בכל עניין השרוי בויכוח, לה גם עליונות דידקטית-מתודולוגית: היא מנחילה את אמיתותיה לעם כולו, ולא רק לשכבה דקה של משכילים, ואף את זו האחרונה היא מצילה מכל הרפיון הפילוסופי, מכל הפסיחה המתמדת על שתי סעיפים של האסכולות הפילוסופיות, מכל הרוח הספקנית אשר בפילוסופיה. כן היה רבנו סעדיה הראשון בישראל שפיתח תורת הכרה שיטתית. הוא מבחין ארבעה מוצאי הכרה:

חוש,
שכל ראשוני (מושכלות ראשונים),
היסק הגיוני
ומסורת,

וכן שלשה מקורות-סמכות של הדעת שנעשו טיפוסיים לכל הוגי הדעות שבאו אחריו:

תורה,
מסורת
ותבונה.

או בלשונו: כתוב, מקובל, שכל.

שלוש בעיות היסוד של היהדות
את צומת הבעיות של היהדות הוא מחלק - אם כי לא מתוך חלוקה מפורשת וללא קריאת שמות - לשלש קבוצות:

אלוהים,
שכר ועונש.
תורה מן השמים,

שלוש אלו הפכו למושגי-אב עיקריים של האמונה היהודית בתקופה מאוחרת.

נקודת המוצא שלו היא תורת הבריאה, שנעשתה סימן היכר לכל האסכולה הפילוסופית הנמשכת מרבנו סעדיה עד רבנו בחיי (עד שבא הרמב"ם והפך את הסדר) - וממנה הוא מסיק את מציאותו של אלוהים-הבורא, ומתוכה הוא מתקיף את כל התורות הקוסמולוגיות המתנגדות לה.
הוא גם עמד הראשון בצורה עיונית ושיטתית על אופיו של אלוהים, על תוארי אלוהים. הוא מבסס בעיקר את אחדותו של אלוהים ואת העדר ההגשמה ביחס אליו, שלדעתו הם הקובעים את עצם מושג האלוהים כישות על-ארצית. כן תופס הוא עמדת ביניים בין שלילה גמורה של התוארים וחיובם המלא;
הוא מייחס לאלוהים את תוארי היסוד:

חיים, חכמה, יכולת.

אלא שהוא רואה אותם כשלשה צדדים של מושג אחד:
בורא, אלוהים הבורא. את בריאת העולם הוא רואה כחסד אלוהי,
ואת מתן התורה כחסד כפול.

כל מצוות התורה, מבחינת נותן התורה, יש להן מטרה אחת:
הבטחת אושרו של היצור האנושי.

רבנו סעדיה היה אף הראשון שניסח את החלוקה היסודית של המצוות, (שנתקבלה כמעט על כל הוגי הדעות בישראל על אף התנגדותו של הרמב"ם):
מצוות שכליות, שהשכל מודה בהן ואף יודע להסיקן מעצמו,
ומצוות שמעיות , שהשכל נייטרלי לגביהן, והידועות לנו רק מפי השמועה האלוהית.

כן היה רבנו סעדיה גאון הראשון שקבע את דרכי האימות של הדת : הפומביות של מעשי הפלא שלוו את נתינתה, והערך הציבורי-תרבותי של המסורת, של כל מסורת, שבלעדיה אין קיום לשום חיי חברה מאורגנת.

מקומו של האדם בעולם
רבנו סעדיה מחייב את עליונותו המוחלטת של האדם על כל יצורי תבל. הוא רואה באדם את מרכז הבריאה ואת תכלית המציאות באשר הדעת האנושית מקיפה את המציאות ואת מקורותיה. ומכאן החירות המוחלטת של האדם, שהיא היא הקובעת את הערך המטפיזי המיוחד של היצור האנושי בין כל היצורים, והיכולת שלו לבחור בין מעשים טובים ורעים, יכולת שהעניק אלוהים לאדם הנושא את הצלם שלו. חירות זו נותנת לאדם אפשרות לעלות
למרומי השלמות ולרדת לתהומות השחיתות או בלשון האסכולה ל"עבודה ומרי", ומכאן "הזכויות והחובות" של האדם. את אלו קובע ראשית-כל החשבון המדויק של ריבוי או מעוט העשייה, אך הגורם המכריע היא הכוונה המלווה את העשייה.

תשובה
החרטה על עשיית הרע או הטוב, התשובה על העבירות אי התהייה על המצוות שנעשו, משמשת נקודת היסט בהערכת האדם. ברם בעיקר חשובה ההשפעה הספונטנית שיש לעשייה האנושית, על הנפש האנושית; מעשים טובים מצרפים ומזככים אותה, מעשים רעים מזהמים ומעכירים אותה... זכויות וחובות גוררות אחריהן שכר ועונש, שעיקרם העולם הבא, ומכאן הדרך מובילה ישר לדיון בשכר ועונש, לתורת הגמול. אך כהקדמה לתורת הגמול - אבל לא לשמה, לשם הצדקתה - משמשת למחבר תורת הנפש.

הנפש, העולם הבא
מקורית היא השקפתו של הגאון על הנפש; הוא רואה את האדם כיצור גופני-רוחני, כאורגאניזם פסיכו-פיזי. אמנם הנפש היא עצם רוחני שמקורה במציאות על-ארציות אך הגוף הוא כלי הכרחי לה, שבלעדיו לא היה לה קיום לפני החיים הארציים ולא יתכן לה קיום מלא אחריהם; הגוף והנפש נוצרו יחד, הנפש טהורה ואף הגוף טהור. אף הקיום הנצחי הוא לשניהם יחד.

הערכה פסימיסטית של החיים הארציים מביאה אותנו אף היא - נוסף לטעמים אובייקטיביים אחרים, כגון אלמות הנפש ועוד - להנחה של קיום העולם האחר. החיים הארציים הם מלאים צער ותוגה, ייסורים ועינויים, ורב בהם גם הסבל של הצדיקים על לא עוול בכפם. אך חיים אלו אינם אלא פרוזדור. הטרקלין מתחיל מעבר לחיים אלו. המוות אינו סוף פסוק, מעבר לו מתחילים החיים האמיתיים; האושר האנושי המלא מובטח רק בחיי הנצח, בעולם העתיד לבוא, במציאות הצפויה לנו, ורק שם יקבל אף הצדיק את הפיצוי השלם בעד סבלו.

הנחת הקיום האחר המתחייבת מאלמות הנפש נותנת סיפוק אף לדרישותינו המוסריות ומסלקת את הבעיה של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.

מציאות אחרת זו אינה קיימת בצד ההוויה הארצית, כי אם מתחילה אי שם בעתיד; את המונח "עולם הבא" יש לפרש כפשוטו: העולם הצריך לבוא, עולם זה יתחיל רק עם קץ ההיסטוריה האנושית, עם תקופת תחיית המתים, שהיא נקודת האחרית של החיים הארציים ונקודת הראשית של החיים הנצחיים, ומכאן קידום פרשת תחיית המתים לזו של עולם הגמול בהרצאת המחבר. תורה זו של תחיית המתים קשורה אף לתורת הנפש של הגאון ולפיכך היא באה סמוכה לה: עם פרידת הנפש מהגוף היא נמצאת במצב ביניים, ורק עם "התחייה" היא חוזרת להוויה מלאה. מענפיה של זו היא אף הגאולה הלאומית המשיחית, שהגאון מבססה ומחייבה מתוך רעיון הצדק האלוהי.

תורת המידות
כנספח לספר מובאת תורת המידות של הגאון; היא מסתכמת בדרישה לפיתוח הרמוני של כל כוחות הנפש שהגאון הולך ומפרט אותם תוך ניתוח מעמיק; יש להשתמש בכל המידות שנטע אלוהים באדם מתוך שיווי משקל שהותווה על-ידי חוקי התורה, וכל זה לשם מימוש היעוד העליון של האדם: הדבקות באלוהים.

וזה מבנה ה"אהבות" שבפרק תורת המידות:
פרישות - איזון בין המידות.
---------------------------
אכילה
משגל
חשק - ארוטיקה; עידון המשגל: מיצוי כוחות הנפש באופן מסולף. מידת ה"חשק" היא ניוון של המידות בקבוצה זו, באשר היא הפיכת המידות למבנה נפשי.
-------------------------------
בנים -
ישוב
חיים - תמצית המבוקש באהבת הבנים. בסילופו: חיים כמטרה לעצמם, ולא משהו שמעבר לו. החיים כמטרה הם ניוון של קבוצה זו.
--------------------------------
ממון
שררה
נקמה- הנקמה היא תולדת יצר השלטון. נקמנות כתכונה דומיננטית היא סילוף של השימוש הנכון בממון ובשררה; וסילוף יצר השלטון.
-----------------------------------
עבודה
חכמה
מנוחה -- התכלית המקיפה את הפעולות כולן ואת המידות כולן. הנטיה למנוחה במידה דומיננטית היא האויב הגדול המסלק את האדם מפעילות בעולם וגורם להרס קיומו.

לפי תיאור זה, מוליך רס"ג את הקורא מתכונות היסוד של האדם, אל התכונות המורכבות והמעודנות.
הקבוצה הראשונה מתארת את האדם כיצור חי ועוסקת במשותף, לאדם ולחי;
הקבוצה השניה מתארת את האדם בחבר בחברות במשמעותה הפרימיטיבית: במסגרת, המשפחה והמושב;
הקבוצה השלישית מתארת את האדם כחלק מן המערכת החברתית הרחבה: במסגרת המסחר והשלטון.
הקבוצה הרביעית מתארת את האדם כמתקשר אל הרוחני: עוסק בחכמה ובעבודת האלוהים.

הרעיון העומד בבסיס בנין זה נראה עכשיו ברור: רס"ג מזהיר את הקורא כי ככל שיעלה מן הפחות אל הרוחני תמיד עשוי הוא לתעות ולהשתמש במידות בדרך שלילית. עלייתו של אדם בסולם המידות אינה עליה מן המידות הפחותות-הרעות, אל המידות הטובות; אלא עולה מן המידות הנמוכות, אל מידות מעודנות ומורכבות יותר; אבל בכל מידה ומידה קיים החשש של ניצולה בדרך שלילית. אפילו שיאו של האדם - שלמות המעשה, יכול להתרגם למנוחה של עצלות, שהיא הגרועה שבמידות.

קביעת המנוחה בסיומו של פרק המידות בא לרמז כי ככל שאדם עולה וחי על פי מידות מורכבות ומעודנות יותר, כך הטעות יכולה להיות חמורה יותר. תכלית האדם הוא העולם הבא, ו"אנחנו מוצאים הנפש נוטה אל המנוחה, ושבוראה שמה לה הנהגה בהשקט ובבטחה אשר בעולם הבא, והנחילה בה" (אמונות ודעות, י, טז). גם מיד זו, עם כל חשיבותה, יכולה להתהפך ולהיות הגרועה שבמידות, והמחזיקים בה בעיוותה יהיו "סכלים מכל אדם".

רס"ג מבקש למצוא את האיזון ואת שיווי המשקל בכל תכונה מתכונות נפשו - מן הבסיסי אל המורכב.

משקל רב יש לתורת רבנו סעדיה, שהיא השיטה הפילוסופית הראשונה בישראל; משנה ערך לה על שהיא משמשת לבוש פילוסופי-שכלי טהור לתורת ישראל, כפי שזו מצאה את ביטויה בספרות ההיסטוריה הלגיטימית של דת ישראל המקראית-התלמודית והיא נקייה מכל תערובת של מטען מחשבה זרה, ניאופלטוני או אריסטוטלי שהסתננו לתוך הספרות הפילוסופית היהודית המאוחדת. אך חשיבות לא פחותה לה כסוללת דרך לכל התנועה הפילוסופית שבאה אחרי הגאון.

ספרי רס"ג בעברית:
1) "אגרון", ספר השורשים כפול, בשני חלקים, ומסודר ע"פ א"ב.
חלק אחד מסודר לפי ראשי האותיות;
וחלק שני מסודר לפי סופי אותיות, לצורך הפייטנים והחורזים בחרוזים.
חברו בלה"ק, ובמהדורא שניה הוסיף תרגום ערבי לכל מלה. בספר גם מלות מלשון חכמים ושורשי המלות משפות זרות שנזכרו בכה"ק. הספר נקרא בערבית "כתאב אלשער" (ספר השיר). בהקדמת הספר הסביר כי חיבר את הספר, מפני שראה כי נשכחה צחות לשון הקודש אצל בני ישראל, ומחברי הפיוטים לא שמרו את כללי השירה. בסוף ההקדמה באו בקצרה כללי דקדוק העברית, אבל רק חלק מזה נשאר.
ההקדמה הערבית למהדורה השניה, וקטעים מההקדמה העברית נדפסו ע"י הרכבי בספרו זכרון לראשונים מחברת חמישית א' (פטרבורג 1891).

2) "כתוב אללג'ה, 12 חלקים או פרקים על הלשון ודקדוק הלשון העברית. ספר דקדוק זה הוא הראשון בספרתנו, ונשארו ממנו רק קטעים, ונזכר דברים ממנו בפירוש רס"ג לספר יצירה, גם מזכירו דונש לברט.

3) "תפסיר אלבענא לפצה" רשימת שבעים מלות בודדות בתנ"ך.

תרגומיו ופירושיו על תנ"ך הם:
4) תרגום ערבי של התורה באותיות עבריות.
פירושו על איוב מובא בספר כד הקמח לרבנו בחיי (תיבת השגחה), ובאכער ערך תרגומו ופירושו בהוצאת דרנבורג (ספר ה').
תרגום ופירוש על תהלים הו"ל מרגליות (ברעסלוי 1884).
תרגום חמש מגילות מיוחס לרס"ג בטעות, וכן תרגום אסתר שנדפס בסדור תימני (ווין 1896) אף כי הוא דומה קצת לתרגומו של רס"ג (פאזנאנסקי מאנאמסשריפט תמ"ו 364).
תרגום ופירוש על דניאל הוא בכ"י, אך פירוש דניאל המיוחס אליו הנדפס במקראות גדולות אינו ממנו ונכתב ע"י סעדיה אחר שחי במאה הי"ב ונראה שהשתמש בסי' רס"ג (פארנעס שם חל"ד 63).
וכן נוכל לומר על פירוש עזרא שהו"ל טאתיוס ע"ש רס"ג בשנת 1882 (עי' הגרן ת"ב 72). וכמו כן גורל מדרש ערבי על עשרת הדברות המיוחס לרס"ג, ונדפס הרבה פעמים (עי' ש"ש היב' ביבליאגראפיע ח"ז 114).
פירוש על שה"ש אשר העתקה עברית ממנו נדפס בקושטא (1577) מיוחס לרס"ג בטעות (עי' עוואלד ודוקעס בייטרעגע ח"ב 104), וכן פירוש על קהלת (הוסיאטין 1903) שמיוחס להגאון בטעות (עי' באכער העבר' ביבל' ח"ט).

הגאון כנראה חבר תרגום וביאור כמעט לכל ספרי התנ"ך, כי רק תרגומו ופירושו לדה"י לא נזכרו

ספרים בהלכה
מאמרים על עניינים מיוחדים, רובם אבדו ונשאר מהם רק שמם (פאזנאנסקי, אריענטאלישע ליטעראטורצייטונג 1904 עמוד 306), והם:

5) "כתאב אלמוארית" שנשארו ממנו קטעים ונעתקו ע"י מיללער, ויש ממנו גם כללים בשחיטה והוא בכ"י.

6) כללי התלמוד בערבית (שם הגדולים ח"ב 16). פירוש על שלש עשרה מדות של ר' ישמעאל, ויש ממנו תרגום עברי.

7) שו"ת רובם בעברית, וחמשים מהם נקבצו ונדפסו ע"י מיללער.

8) פסקים והלכות, כמו ספר -טומאה וטהרה הכולל ג"כ הלכות נדה (עי' תוס' נדה ל"ז. ד"ה אביי, וסמ"ג לאוין סי' קי"א).

9) פירושים על המשנה והגמרא, ומוזכרים במקומות הרבה (עי' ערוך ע' המר וע' ענה).

10) תרגום ערבי למשניות, ור' פתחיה בהסבוב (במאה הי"ב) מעיד כי בעיר בגדאד השתמשו בהעתקת רס"ג על המשנה שהוא כעין פירוש בערבית, אך לא נודע כ"י ממנו.

על התפלות והפיוטים:
11) סדר התפלות הכולל כל דיני ברכות ק"ש ותפלה, לימי החול ושבת ומועדים עם הערות בערבית ונמצאים בו גם תפלות תחנות ושבחים ושירים שחבר בעצמו. סדר התפלות שלו מובא הרבה באבודרהם (באנדי, דער סידור סעדיה'ם, פפד"ם 1904).

12) פיוטים, ואזהרות או תרי"ג מצות ובסופו חתום שמו "סעיד בן יוסף" עם התואר "אלוף", מכאן שכתבו לפני שנתמנה לגאון. הראב"ע בפירושו לקהלת (ב' א') בו מבקר החסרונות בפיוטי הקליר, משבח את פיוטי רס"ג ואומר כי הגאון נשמר מאלה החסרונות. פיוטיו נקבצו ע"י רוזנברג "בקובץ" (עמ' 26, 54 ברלין 1876). גם כתב פיוטים על העבודה ועל הושענות שהו"ל קאהוט (מאנאטס-שריפט חל"ז).

13) שיר על מנין אותיות שבתורה, ונדפס בסוף תשובות הגאונים (דפוס פראג), ובסוף ספר נובלות לחכמה.

ספריו בפילוסופיה:
14) "כתאב אלמאנאת ואלאעתקאדאת" ובתרגום עברי "האמונות והדעות", על יסודי האמונה והתורה, והוא הספר הראשון במקצוע הזה וגמרו בשנת 933. הספר עם העתקת אבן תבון לעברית נדפס ראשונה בקושטא בשנת 1562, והמקור הערבי נערך ע"י לאנדויער (ליידען 1880) הספר יכיל עשרה מאמרות:
א) על בריאת העולם והשגחה.
ב) על אחדות השם ומדותיו.
ג) על המצות והתורה והנבואה.
ד) עבודת ה' ובריאת האדם והבחירה.
ה) על המעשים הטובים והרעים.
ו) על הנפש וכחותיה ועל המות וענייני הגלגול.
ז) על תחיית המתים.
ח) על הגאולה והפדות.
ט) על שכר ועונש אחר המוות.
י) הנהגות וכללים בדרכי הצדק והמוסר.

15) "תפסיר כתאב אלמבאדי", תרגום ופירוש בערבית לספר יצירה, שכתב בעודו במצרים או בא"י. המקור הערבי נערך עם תרגום צרפתי ע"י לאמבערט (פאריס 1891), אך ההעתקה העברית שנדפסה בשנת 1562 מיוחסת אליו בטעות. רס"ג כתב ספרים או מאמרים רבים נגד הקראים והכופרים, וגם התנצלות נגד מתנגדיו.

ספרי הויכוח והטענות
נזכרו בשם הכולל "כתאב אלרוד", והם:

16) נגד ענן מיסד הקראים (נכתב בשנת 915);
17) נגד אבן שקאואריה או שקויה;
18) נגד איש אחד שכתב דברי גדופים על ההגשמה שמצא באגדות התלמוד (כתבו בשנת 988);
19) "כתאב אלתמייז", ובתרגום עברית נקרא "ספר ההכרה" או "ספר המבחן" (כתבו בשנת 926), ויפת הלוי מביא ממנו כמה דברים.
20) טענות נגד חיוי הבלכי שמזכירו ספר האמונות והדעות, וכנראה כתב ויכוחו זה בעברית;
21) טענות נגד הקראי בן זוטא שנזכרו בפירוש הראב"ע עה"ת;
22) "כתאב אלשראי" או סדר המצות של האמונה, וכנראה מתוכן ענינו שהוא ספר ויכוחי (ש"ש, די אראבישע ליטעראטור דער יודען עמ' 50 והלאה);
23) "כתאב אלעבור", כנראה הוא ויכוח עם הקראים אדות עבור השנה.
24) "ספר המועדים" נכתב בעברית נגד בן מאיר.
25) "כתאב אלאעתבאר" (ספר ההסתכלות או ההתבוננות) ובעברית נקרא "ספר הגלוי", ובו תבוא התנצלוהו נגד הנשיא דוד בן זכאי וסייעתו, נכתב עברית, ורס"ג בעצמו הוסיף עליו תרגום ערבי עם הקדמה והערות. הקדמת הספר בערבית עם תרגום עברי וראשית הספר בעברית וערבית נדפסו ע"י הרכבי בזכרון לראשונים (הנ"ל).
הספר נחלק לעשרה שערים, מהם שבעה מיוחדים ושלושה נכללים בכלל השבעה:
א) בסדר החכמה איך מצאנוה, מעלות אוהביה וחסרונות בוגדיה, וכי מתנגדיו הם שונאי החכמה ורצונם למנוע מוסר וחכמה מישראל;
ב) משך שנות הנבואה וזמן חבור המשנה והתלמוד, ונראה שהוא "כתאב התאריך" שמביא ר' יהודה בלעם (בפירושו למ"א ו' א') אודות זמן השופטים;
ג) מדבר על מעשי דוד בן זכאי בתור שונא החכמה;
ד ) יבאר כי ה' לא ימנע טוב דעת תורתו מעם ישראל בכל דור ודור;
ה) פירוש חלקי המצוות ובאור הנבואות העתידות;
ו) ספור התלאות שמצאו אותו מצד האנשים שמזכיר שמם, ואיך נעזר בישועת ה'.
ז) זכרון מעשי הרשעים וכו' אולי ישובו מדרכם.

אלה הם שבעה השערים הפרטים, והשלושה השערים הכוללים מהם הם:
ח) להעיר את העם ללמוד מליצת לשון עבר.
ט) ללמדם דעת הלשון ומליצתה כדי שידעו לסדר דבריהם ותשובותיהם.
י) להורות דרך החבורים (ולא נשלם העניין. עי' הרכבי שם 183).

פרטים על ספריו של רס"ג בקטלוג הספרייה הלאומית:

טקסט מלא של הספר תשובות רב סעדיה גאון

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
מהדורת אינטרנט של הספר אמונות ודעות בתרגומו של הרב יוסף קאפח
הדרך לשלמות במשנתו של רס"ג, יהודה איזנברג
רב סעדיה גאון, האיש ומפעלו הספרותי, שמחה בונים אורבך
רב סעדיה גאון ודורנו, יחזקאל איזידור אפשתיין
משנת האדם לרב סעדיה גאון, שמעון ראבידוביץ
אליעזר שביד, הפרק על רב סעדיה גאון בספר "הפילוסופים הגדולים שלנו"





יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן