לדף ראשי




התוכן
ראשוני היהודים בספרד
כבוש המורים
תור הזהב ליהודי ספרד
תחת ממשלות אלמוראווידים ואלמוהדים
תחת ממשלת פרדינאנד השלישי מקסטיליה
מס היהודים
היהודים בקשטיליה
פידרו הראשון בן אלפונסו הי"א
הנרי השני
פרעות קנ"א 1391
ויכוחים
במאה הט"ו
גירוש ספרד בשנת 1492

ספרד- מדינה במערב אירופה. "אספמיא" בלשון חז"ל היא Hispania=ארץ ספרד, השם הרגיל בפי כל סופרי ישראל מימי הביניים (עי' קאהוט ערוך השלם ח"א 188 ע' אספמיא).

יש מסורת כי אדונירם אשר על מס שלמה מת בספרד, וכי היהודים שישבו בטולדו ספרד שלחו אגרת לסנהדרין בירושלם שלא לצלוב את ישו, אך אין לסמוך על מסורות כאלה. ברור כי פאולוס רצה לנסוע לספרד להטות את לב היהודים היושבים שם לנצרות. אספסיינוס, ואדריינוס שהיה ספרדי מלידה, שלחו יהודים שבויים לספרד. מטבעות עתיקות של יהודים נמצאו בחורבות טאראגונא המוכיחות כי יהודים ישבו בספרד בזמן קדום מאד.

ראשוני היהודים בספרד
במאה השלישית חיו היהודים בשלווה בין יושבי הארץ בספרד, והיו להם זכויות שוות תחת ממלכת הוויזיגותים האריאנים. הם עסקו במסחר ובעבודת האדמה, וכמה יהודים נבחרו לשופטים. הכמרים במועצה מאלווירא (303) היו הראשונים להפריע את מצב החברותי בין היהודים והנוצרים.

במועצה ישבו 19 בישופים שנבחרו מקורדובה סיביליה טולדו סרגוסא וערים אחרות שישבו שם יהודים. הם הציעו במועצה להגביל את זכויות היהודים, לגזור עליהם גזרות קשות, ולהחרים את הנוצרים שיגורו בבית אחד עם יהודים או יאכלו בחברותם. גם אסרו על הכמרים לברך את תבואות היהודים בשדותיהם, כדי שלא ברכה במעשי ידיהם. מצב היהודים הורע יותר כאשר עזב המלך ריקאריד (586) את דת האריאנית ודבק בדת הקתולית בעת המועצה מטולדו, וגזר על הנוצרים שלא יתחברו אל היהודים, ובמועצה מטולדו בשנת 589 גזר על היהודים שלא יקנו ולא יחזיקו עבדים נוצרים, שלא ישאו נוצריות, ולא יחזיקו משרה מדינית. יהודי שימול עבד או נוצרי יוחרמו נכסיו למלכות. מחשבות ריקאריד לא יצאו לפועל, כי הבישופים האריאנים ואצילי הוויזיגותים אשר התנגדו למלך תמכו ביהודים. המלך סיסיבוט שמלך אחריו חיזק את חוקי ריקאריד, והכריח את היהודים לשחרר את עבדיהם הנוצרים.

המלך סיסיבוט היה הראשון לרדוף את היהודים בספרד על אמונתם. צוה שכולם יתנצרו או יעזבו את הארץ ולא ישובו אליה עוד. יהודים רבים עזבו את ספרד, אך רובם, כתשעים אלף, נאנסו לקבל עליהם את הנצרות כדי להציל את נכסיהם, ובסתר נשארו נאמנים לדתם. תחת ממלכת סווינטאלא שבו פליטי היהודים לספרד והאנוסים חזרו לאמונתם. כאשר עלה סיסינאד למלכות, היה נתון להשפעת הכמרים, ובמועצה הרביעית מטולדו בשנת 633 צוה המלך לקחת את ילדי האנוסים, ולמוסרם בידי נוצדים אדוקים או לבתי נזירים ללמדם את הדת הנוצרית, והאנוסים אשר ישמרו על חוקי היהודות ימכרו לעבדים.
במועצה החמישית בטולדו (638) אישר המלך טשינטילא את כל החוקים הקודמים נגד היהודים, והוסיף עליהם עוד פקודת גירוש כל היהודים מארצו. הוא חוקק חוק, כי כל מלך חדש, בעלותו על כסא מלכותו ישבע שבועה חמורה כי

"לא יתן לחלל כבוד האמונה בידי היהודים האנוסים, וכי יעניש קשה את כל אלה העוברים על דת הנוצרית".

כאשר שקטו הרוחות בימי המלך טשינדאסווינד שבו האנוסים לאמונת ישראל.

רציסווינד היה מלך קשה ליהודים מכל המולכים לפניו. ציווה כי היהודים השומרים דתם יהרגו בסייף בשריפה או בסקילה.
היהודים בטולדו הבטיחו להיות נאמנים לדת הנוצרית ולאות על אמונתם יאכלו חזיר (653). עם זאת שמרו בסתר את הדת היהודית, ולא שבתו ביום א' בשבוע ולא בחגי הנוצרים. הכמרים גזרו כי היהודים מוכרחים להיות בימי החגים של הנוצרים תחת השגחת הכמרים, נאסר על היהודים לשבת בביתם במועדיהם, והענישו קשה כל אנוס שנחבא בביתו בשבת ויו"ט (655).

בעוד אשר פקידי ממלכת הוויזיגותים לחצו את האנוסים, הניחו ליהודים שנשארו נאמנים לדתם לחיות במנוחה, עד שקם המלך ערוויג ורצה להכריח גם אותם להתנצר, או להפסיד את נכסיהם ולעזוב את הארץ. הוא ציווה להעניש ביסורים קשים את הקורא ספרים המתנגדים לתורת ישו ולמי שעשה ברית מילה. כל החוקים האלה אושרו על ידי המועצה הי"ב מטולדו.

עגיקא שמלך אחרי חותנו ערוויג נטה בתחילה כלפי חסד ליהודים, אך כאשר נודע לו כי התאחדו היהודים בקשר עם הערבים נגד מלכותו, הפקיר את כל נכסי היהודים, והוציא חוק, כי כל היהודים - בין מומרים בין מאמינים - הם עבדים ונתנם במתנה לנוצרים. את הילדים מגיל שבע שנים ומעלה ציווה לחטוף מבית אבותיהם ולמסרם לעבדים (694).

כבוש המורים
המלך וויטיצא בן עניקא היה איש רע מעללים. בזמנו נגאלו היהודים מרדיפות הנצרות ע"י המורים המוסלמים שכבשו את ספרד.
בכיבוש זה הייתה מעורבת יד ישראל, כי היהודים באפריקה הצפונית עזרו לכיבוש. במלחמה בחווערעץ בשנת 711 עזרו היהודים באפריקה ובראשם קאולא אל-יהודי ל-מורים במלחמתם עם הספרדים. במלחמה זו נהרג רודינו המלך הגותי האחרון, ועמו כל אצילי הגותים.
שרי הצבא מוסא וטריק, כבשו את הערים קורדובה, מלגה, גרנדה, סיביליה וטולידו, ומסרו אותן בידי היהודים היושבים שם. הערבים נתנו להם נשק להגן על עצמם. היהודים נהפכו בימים מועטים מנרדפים לאדוני הארץ בכל מדינת אנדלוסיא בדרום ספרד. המוסלמים נתנו ליהודים שיוויון זכויות, הרשו להם לשמור דתם, וחייבו אותם לשלם רק מס דינר זהב אחד לגולגולת בכל שנה.

תור הזהב ליהודי ספרד
בימי ממשלת הכליף עבד אלרחמן הראשון (961-912) ובנו אל חכים חיו היהודים בספרד בשלום ובשלווה, והצליחו מאוד במעשיהם הרוחנים והגשמים.

ר' חסדאי בן יצחק ן' שפרוט היה רופא הכליף, ותמך בידי החכמים בן סרוק ודונש בן לברט וחכמים ומשוררים אחרים. בימיו נתמנה ר' משה בן חנוך לרב בקורדובה, וספרד נעשה למרכז התורה ולקיבוץ של תלמידי חכמים.

אחרי מות אל חכים שהיה ג"כ אוהב ישראל, פרץ ריב בין יורשי המלוכה סוליימאן ן' אלחכים ומחמד ן' חישאם. הראשון ביקש את עזרת הנסיך סאנטשו מקשטיליה, והשני רכש לו עזרת הנסיך ראמון מברצלונה באמצעות היהודים העשירים בקורדובה. כאשר נצח סוליימאן, נקם נקמתו מהיהודים וגרשם מהעיר ומהמדינה בשנת 1013. כאשר ירד באנו אמיר מגדולתו בא הקץ לממשלת המוסלמים בספרד, והתפצלו הכליפים בקורדובה ל- 12 חלקים קטנים. אז עזבו יהודים רבים את קורדובה והלכו למלגה, וביניהם היה התלמודי והבלשן ר' שמואל הלוי הנגיד.

ר' שמואל מצא חן בעיני הויזיר למלך חבוס מגראנדה שמנה אותו למזכירו, סופרו ויועץ המלך, ובמות הויזיר מנה אותו המלך לראש השרים ומסר בידו ענייני המדינה. ר' שמואל גר בגראנדה, היה רב הקהלה ותמך בידי הלומדים הסופרים המשוררים. במות המלך תמך ר' שמואל בבנו הצעיר באדוס נגד אחיו הבכור באלקין. כאשר עלה באדיס על כסא המלוכה הניח את ר' שמואל על כנו כמו בחיי אביו, ור' שמואל היה מגן היהודים יושבי גראנדה.

גם ר' יקותיאל ן' חסאן היה שר חשוב בסרגוסא. אחרי מות ר' שמואל (1055) קבל את מקומו בנו אבו חוסיין יוסף ן' נגדילא, ואחר החזיק במשרת מיניסטר 11 שנים הואשם ע"י שונאיו כי הוא מורד במלכות, ודונו אותו בצליבה לפני שער גראנדה ביום 30 בדצמבר 1056. ההמון התנפל על היהודים והרגו כאלף וחמש מאות משפחות, ויתרם נמלטו על נפשם. זאת הייתה הרדיפה הראשונה בספרד תחת ממשלת האיסלאם.
באותה השנה נתמנה לויזיר בסרגוסא הפילוסוף אבו אלפדל ן' חסדאי, בנו של ר' יוסף חסדאי שברח מקורדובה בשנת 1013. החכם יצחק ן' יוסוף ן' אלבליא שברח מגראנדה בעת ההריגה נתמנה לאסטרונום בסיביליה תחת ממשלת מחמד אלמועתמיד, והיה הרב לקהלות בעיר הזאת. גם ר' יוסף ן' מיגאש היה קרוב למלכות והיה חכם מדיני.

תחת ממשלות אלמוראווידים ואלמוהדים
כאשר כבש המלך אלפונסו הששי את קשטיליה חשש אלמועתמיד שמא יכבש גם אותו. הוא שלח לקרוא לעזרה את יוסוף ן' תשפין מצפון אפריקה. יצא להלחם במלך אלפונסו. בשתי מערכות המלחמה הנוראה אצל זאלאקא (אקט. 1086) היו אנשי בצא יהודים, מספרם עלה לארבעים אלף, והם לחמו יחד עם חיילי הנוצרים וגם עם חיילי המורים.
יוסוף ניצח במלחמה ההיא ומלך על הארץ. הוא הביא אתו את חייליו גיבורי המלחמה הנודעים בשם "אלמוראווידים". יוסוף רצה להכריח את יושבי לוצינא לקבל עליהם דת האסלם.

אחריו מלך בנו עלי (1143-1106), ומצב היהודים השתנה לטובה. הוא מינה מהם מוכסין (מושאווירה), רומם אחדים לשרים בתואר "ויזיר" או "נשיא". ביניהם: המשורר ורופא אבו איוב שלמה ן' אלמשולם מסיביליה, אברהם ן' מאיר ן' קמניאל, אבו יצחק ן' מוחוור ושלמה ן' פריסאל (נהרג בשנת 1108). הקהלות בסיביליה גראנדה וקורדובה החלו לפרוח ולהצליח עוד הפעם.

האלמוראווידים משלו רק זמן קצר.

בשנת 1112 התחזקו בצפון אפריקה האלמוהדים או מוזמוטאים (שבט יהודה עמוד ג'), כת אדוקה בדת האסלם, שהאמינו באחדות הבורא. בראשם עמד עבדאללה ן' תומארת, ובמותו מילא את מקומו עבדאללה אלמעמין, אשר החליט להשמיד את האלמוראווידים מן הארץ בחרב ובאש.

ראשית מלחמתו נגד האלמוהדים הייתה בצפון אפריקה. הוא נצח בכל פעם, ובעת מסע הצלב השני עבר בדרום ספרד וכבוש את קורדובה (1148). סיביליה, לוצינא, מונטילא, אגוילאר, וביינא. תוך שנה היו כל הערים באנדאלוסיה תחת ממשלת האלמוהדים.
היהודים נרדפו ונאלצו לקבל את דת האסלם, ואם לא עשו כן הפקירה הממשלה את נכסיהם למלכות, גזלו את נשיהם ובניהם, ואת בתי הכנסיות הרסו. הרדיפות וההצקות האלה נמשכו עשר שנים. יהודים רבים הוכרחו להמיר דתם למראית עין, ואחרים ברחו לקשטיליה, כי שם מלך אז המלך הישר אלפונסו השביעי, והוא קבלם תחת חסותו, ונתן להם רשות לישב בטולדו. אחרים ברחו לצפון ספרד ולפרובינצא, ובין הבורחים האלה היו בני משפחת קמחי. היהודים עזרו במלחמות נגד האלמוהדיים עד לניצחון, כאשר אלמוהדיים נפלו במלחמה אצל נאוואס די טולדו ביום 16 ביולי 1212. בראש היהודים שעזרו לחיל ספרד היה אבו רואיז ן' דהרי מגראנדה אשר הצטיין כגבור חיל ובאומץ הלב.

תחת ממשלת פרדינאנד השלישי מקסטיליה
אחרי נצחון אלפונסו יצאו היהודים לקראתו ופתחו לפניו את שערי טולדו. ולפני מותו (אקט' 1214) חוקק חוק להשיב ליהודים זכויותיהם הקודמים. פרדינאנד השלישי מלך על מדינות ליאון וקשטיליה, ובזמנו מלך ג'יימס הראשון בארגון.

אז החלה השפעת הכמרים והאפיפיור אינוצינט הרביעי על המלכים אשר פרסמו חוק שעל היהודים לשאת אות קלון על בגדיהם כדי לזהות שהם יהודים ולא יתערבו בנוצרים. ורק פידרו השלישי מארגון פטר את היהודים מולנסיה, טאראגונא, ברצלונה וערים אחרים מלשאת את אות הקלון, ובפרט נפטרו הרופאים מחוק הזה. המלכים האלה השתמשו ביהודים במלחמותיהם. והכירו להם טובה ע"י מינויים שמסרו להם בתור מוכסים סופרים ובלשנים. בכל הערים שכבש השאיר את היהודים בזכיותיהם הקודמים, וכאשר כבש את סיביליה נתן להם שדות וכרמים, ורשות ליסד בית כנסת בקורדובה, למרות התנגדות הכמרים. היהודים הכירו טובה לפרדיננד להם ובמותו התאבלו עליו וחרתו קינות בלשון העברית על מצבתו, יחד עם כתובות ברומית קסטילינית וערבית (עי' הכתבת העברית בספרו של קייזערלינג קאיין פייערטאנ אין מאדרידע עמ' 12).

בנו אלפונסו העשירי המכונה "החכם", מפני שהיה אוהב חכמה ודעת, קרב את היהודים גם לפני עלותו על כסא המלוכה בשנת 1252. הוא צוה לרופא יהודה בן משה הכהן מטולדו לתרגם מערבית לספרדית ספרי תכונה ומזלות. הוא גם נעזר ברופאים אברהם ושמואל הלוי. וזאג (יצחק) ן' סיד החזן מטולדו היה עורך הלוחות האסטרונומיים המכונות בשם המלך "לוחות אלפונסו". יש אומרים שצוה לתרגם את התלמוד לספרדית.

כמה יהודים התמנו תחתיו למוכסין, והוא נתן רשות לבנות ביהכ"נ בטולדו. בדרך כלל הגביל זכיות היהודים כדי למלא רצון הכמרים ובעלי המועצה הלאטיראנית ברומא. הוא ציית לדברי ההבל של האפיפיור אינוצינט הרביעי משנת 1250, שגזר על היהודים הגבלות וחוקים מעיקים, האמין בעלילת הדם והאשים אותם כי בכל שנה ביום שנצלב ישו צולבים היהודים איש נוצרי ומשתמשים בדמו במצות של פסח. אבל צוה שאשמות באלה ישפוט הוא בעצמו, ואם ימצא כי אמת הדבר יהרוג את האנשים. גם צוה שלא להפריע ליהודים מעבודת ה' וממנהגי אמונתם בגטו שהם יושבים בו, ושלא יחללו את בתי כנסיותיהם ולא יכריחו אוחם להתנצר.
בסוף ימיו הפך לבו לשנוא את היהודים. סיבת הדבר היתה כי גזבר אוצרותיו יצחק (זאג) די מאליא נתן סכום גדול לסאנטשו יורש העצר, שהיה במריבה עם אביו, והמלך רצה להשתמש בכסף הזה להשקיט המרידה באלגיסיראם. בכעסו דן אותו למיתה, וביטל כל זכויות היהודים. ביום שבת אחת תפש את כל היהודים בקסטיליה כשהיו בבתי כנסיותיהם, שם אותם בכלא, והטיל עליהם תשלום של 12 אלף מאראווידים זהב. בשנת 1281 העבירו אותו ממלכותו ובנו סאנטשו מלא את מקומו והוא סאנטשו הרביעי.

מס היהודים
היהודים בספרד היו עשירים ובעלי נכסים רבים, וההמון קנא בהם ובפרט הכמרים. המלכים חסו עליהם לצרכם ולהנאתם, כי חשבו אותם לחפצים שניתן למלא בעזרתם את אוצר המלך, ולהשתמש בהם כחילים במלחמה. מלכי ארגון היו רגילים לדבר על היהודים "שלהם" כאלו הם עבדיהם וקנין כספם. כל היהודים מבן עשרים ומעלה, ולפעמים גם משנת ט"ז, היו חייבים לשלם מס שנתי שלושים דינרין, כדי להזכירם "השלושים שקלי כסף" שנתנו אבותיהם בעד הריגת ישו. המס הזה נקרא servicio. הם גם שלמו מס גולגולת encabezamiento, והמס נגבה ע"י הקהילות.

המס השנתי שנגבה מהיהודים בקשטיליה עלה קרוב לשלושה מיליון מאראווידים. מספר הקהילות היה מאה ועשרים, ומספר היהודים כשלוש מאות אלף.
מלבד המס הרגיל היו צריכים לתת מתנות למלך, שריו, משרתיו ושומרי המלך, ובכל פעם שבא המלך לעיר נדרשו היהודים להכין כל צרכי המלך, שולחנו, מלונו והוצאות אחרות. גם מס הכתר בעת שנכתר ועלה על כסא ממלכתו, מס קרקעות ומס בתים ומס של ארבע מטבעות כסף בעד כל ספר תורה. כל אלה מלבד המס ששלמו לבישופים ושרי העיר.

המס העיק על היהודים והציק להם מאוד. בשנת 1354 נאספו ראשי הקהילות בארגון לבקש מהמלך להקל עול המסים (החלוץ ח"א 25). המס הכבד הזה הכריח את היהודים להלוות כספם ברבית של 20-25%. היהודים מצאו לווים רבים בין המלכים והשרים, הנסיכים והכמרים, כי כולם פזרו כסף רב למלאות תאוותיהם באופן שהוצאותיהם עלו תמיד על הכנסותיהם. מלכים ושרים אלה לא יכלו לגבות את הכנסות המסים, כי לא היו מוכשרים לכך. הם נאצלו לשכור את שירותיהם של יהודים מוכסין לגבות המס, ויהודים המסוגלים לעשות סדרים נכונים כגזברים באוצרותיהם. שמואל היה גזבר המלך פרדינאנד הרביעי, טודרוס אבולעפיא היה גזבר של המלכה מריא די מולינא (1320), יצחק ן' יעיש ויהודה אברבנאל היו יועצי פידרו יורש העצר בענייני ממונות. תפקידים אלה עוררו קנאה ושנאה של ההמון על היהודים בכלל, ונבחרי הקורטים התאמצו תמיד להגביל את זכויות היהודים בענייני המדינה. יורש העצר יוהן מנואל השתמש ברופא יהודי, ולבקשת ר' יהודה ב"ר יצחק ן' ואקאר מקורדובא שמצא חן בעיני המלך נתן לדייני ישראל רשות לדון דיני נפשות ועונשין (שו"ת הרא"ש כלל י"ז סי' ח').

היהודים בקשטיליה
בימי ממשלת אלפונסו הי"א מקשטיליה (1325) הוטב מצב היהודים, הוא לקח לו ליועץ את דון יוסף בן אפרים ן' בנבנשתי ומינהו לגזבר, ודון שמואל ן' ואקאר שהיה רופא המלך קבל רשות לטבוע מטבעות. מחלוקת פרצה בין שניהם, הם קינאו איש ברעהו ובקשו להרע זה לזה עד כי שניהם איבדו את מעמדם בעיני שרי המלך. האשימו את דון שמואל כי הוא עושה מטבעות ממתכות פחותה בערך, ולכן הסוחרים העלו את מחיר התבואות וצרכי אוכל נפש. אציל אחד ושמו גונזאלו מרטיניז האשים אותם כי התעשרו בזמן קצר במשמרתם. שניהם נתפסו והושמו בכלא ונכסיהם הוחרמו לאוצר המלך. דון יוסף מת במאסר, ודון שמואל סבל עינויים קשים.

גונזאלו מרטיניז בקש מהמלך לגרש את כל היהודים מקשטיליה, אך פתאום יצא נגדו למלחמה האמיר מגרנדה, ועמו עבד אלמלך בן אבו אלחסאן שולטן מרוקו. אלפונסו מינה את גונזאלו מרטיניז בראש חיל הצבא, וכאשר חסר כסף למלחמה, יעץ גונזאלו להחרים את כל נכסי היהודים לצורך המלחמה ולגרשם מן הארץ. הארכיבישוף מטולדו התנגד לזה, כי היהודים הם אוצר יקר ומקור נאמן להרבות הכנסות המדינה, גם לא נכון למלך לנטות מדרך אבותיו אשר היו תמיד מגן ליהודים. המלך ניצח במלחמתו, והיהודים עזרו לו לכבוש את אלגיסיראס (1339) והמלך הודה להם על אמונתם אליו. גונזאלו רצה למרוד במלך, והמלך דן אותו בשרפה על המוקד.
היהודים ראו בזה נס מן השמים לנקום נקמה מצורריהם וברכו את ה' במקהלות על התשועה שעשה להם (עי' שבט יהודה עמ' 30 והלאה).

אלפוננו הי"א רצה שהיהודים ימירו דתם לנצרות. שמע לבקשת המומר אבנר מבורגוש לאסור על היהודים להתפלל ברכת ולמלשינים, ואסר להם לקחת רבית מהנוצרים. נתן רשות לנוצרים לנכות רבע מחובותיהם ליהודים. לעומת זה התיר ליהודים לקנות קרקעות עד מחיר חמשים אלף מאראווידים.

פידרו הראשון בן אלפונסו הי"א
פידרו הראשון בן אלפונסו הי"א היה אוהב ישראל, ובכל ימי מלכותו היו היהודים בקשטיליה בשלווה ובביטחה, ולכן כינהו שונאיו "אפיקורס" ובלתי מאמין, וגם "אכזר". יש שאמרו עליו שהוא ילד יהודי שהוחלף עם בן המלך. כאשר עלה למלכות בשנת 1350 נטה חסד ליהודים וחכמי ישראל היו בחצרו, עד שנשא עליו השם "חצר היהודים".
המלך מינה את דון שמואל ב"ר מאיר אבולעפיא הלוי בתור "גזבר ראשי" (tesorero mdyor) והיה גם יועצו, ור' אברהם ן' צרצל היה רופא המלך ואיצטגנינו. אומרים כי ע"י דון שמואל נתודע המלך להעלמה היפה מריא פאדיליא אשר אהב, נגד רצון קרובי המלך שחפצו להשיא לו את בלאנקא מנסיכי בורבון, ששנאה את דון שמואל. גם אחרי הנשואין עם מריא הוסיף המלך לאהוב את בלאנקא. הדבר עורר מחלוקת בין האזרחים, דבר שהביא שואה גם למלך וגם ליהודים שהיו אמונים לו ותמכו בידו. שונאי ישראל היו בקושרים עם אחי המלך מפילגש אביו שרצה למלוך תחתיו.

אויבי המלך, בראשותם של אחי בני פילגש אביו, ארבו למלך, פיתו אותו לבוא אל המבצר טורו. בבואו שמה סגרו את שערי המבצר. דון שמואל היה עמו והתענה בכל אשר התענה המלך. הקושרים התאמצו לכבוש את העיר טולדו, אך שם נמצאו אוהבים רבים לדון פידרו וכל היהודים עמדו לימינו. אחת מדלתי השערים נפתחה לפני הקושרים ביום השבת בשנת 1355, וגדודיהם פשטו ברחוב העיר אלקאנא והרגו קרוב לשנים עשר אלף יהודים. הם לא יכלו לחדור לכל מושב היהודים, כי סגרו עליהם הדרך ועמדו במערכת המלחמה להגן על נפשם, והאצילים בעלי ברית המלך סייעו בידם.
ימים מועטים אח"כ בא המלך לטולדו והתקבל בתרועת שמחה. אז הראה את ידו הקשה לכל הקושרים נגדו ועשה בהם מעשי אכזריות נוראים. היהודים לא היו מעורבים במרד, וגם שונאי ישראל אינם מייחסים את אכזריות דון פידרו לדון שמואל או ליהודים אחרים שהיו קרובים למלכות. בצד השני היו בני הפלגשים ובעלי בריתם הורגים את היהודים באכזריות רבה, וכאשר התפרצו בקשטיליה בשנת 1360 רצחו כל היהודים שנמצאו בעיר נאחירא, היכו בזזו את היהודים במיראנדא-די-עברו.
פתאום נהפך לבב המלך על דון שמואל, והוא חשד בו כי הוא נוטה לצד השני. הוא הושם בכלא בעיר סיביליה, מת מחמת היסורים שעינו אותו (1360), ואת כל נכסיו ועושרו העצום ירש המלך. גם קרובי שמואל שהיו מוכסים נתפשו ונענשו לשלם עונש כסף של שלוש מאות אלף כפולים (דובלונים).
בהתנגשות של דון פידרו עם צבאות הנרי היו כל היהודים בסכנת נפשות, כי צבאות הנרי המיתו אותם ושללו את רכושם בכל מקום שבאו. בעיר ואלאדוליד החריבו את בתי היהודים ואת ביהכ"נ הרסו וקרעו את ס"ת.
העיר טולדו באה במצור ע"י הנרי וכשמונת אלפים יהודים מתו ברעב ובמלחמה (1366). היהודים בספרד סבלו אז צרות רבות ורעות (עי' עמק הבבא הוצאת ויינער, הוספה עמ' 131).
לבסוף ניצח הנרי את דון פידרו, המית אותו וירש מלכותו (11 מארץ 1369).

הנרי השני
כאשר עלה הנרי די טראסטאמארא על כסא המלוכה בשם הנרי השני ידעו יהודי קשטיליה כי נכונים להם ימי חושך ורדיפות וגירוש. המלחמה הארוכה עם דון פידרו דילדלה את המדינה. המסחר נחלש, והעניות רבתה. המלך החדש הוכרח לטבוע מטבעות פחותות בערכן (עי' שו"ת הריב"ש סי' קצ"ז). והטיל מס כבד על יהודי טולדו כעונש על נאמנותם לדון פידרו. הם הוכרחו לשלם עשרים אלף כפולים זהב (בערך עשרה מיליון דינרין). הוא ציוה למכור את נכסיהם, להושיבם במאסר ולענות אותם ביסורים אם לא ישלמו המס הזה. למרות שנאתו ליהודים לא מצא נוצרי מוכשר לנהל את ענייני הכספים, ונאלץ למנות את שמואל אברבנאל ויהודים אחרים ליועציו בענייני ממונות וגובי מיסים. ראש המוכסין היה יוסף פיטשון מסיביליה אשר היהודים בעצמם המיתוהו ע"פ ב"ד כי היה מלשין.

הכומרים לא חדלו מלעורר את חברי הקורטים בטורו להגביל את היהודים, ולהרחיקם מחברת האצילים וחצר המלך. לחייב את היהודים לשאת אות קלון על בגדיהם, שלא ירכבו על סוס או פרד, ושלא ישאו שמות נוצרים. המלך הסכים לכמה הגבלות, וגם הסכים להחלטת הקורטים מבורגוש שהיהודים לא ישאו כלי זיין ולא ימכרו אותם לאחרים (1379).

יוהאן הראשון
כאשר עלה בנו יוהן הראשון על כסא מלכותו צוה לבטל סמכות בית הדין של ישראל בספרד לדון דיני נפשות, והתיר להם לדין רק דיני ממונות (1380). צוה להסיר מסדר התפילות הקללות (?) נגד הנוצרים. ומי שמל ערל ערבי - יוחרם כל רכושו וימכר לעבד.
בשנת 1385 נאלץ המלך נגד רצונו לפטר את היהודים שהיו נושאים משרת גזבר או מוכס במלכותו. והשאיר רק את רופאו משה ן' צרצל.
המלך יוהן הראשון מת בשנת 1390, ומלא את מקומו בנו הקטן שהגיע לשנת י"א. המלך היה חסר אונים, והכומר פיראנד מארטיניז עורר מדנים ושנאה ליהודים, דרש דרשות של דופי נגדם לפני ההמון, והסית להרוג את היהודים אם לא יעברו בדת הנוצרית.

פרעות קנ"א 1391
ביום 6 יוני 1391 התנפלו ההמון על מושב היהודים בסיביליה והרגו מהם כארבעת אלפים שהחזיקו באמונתם ומתו על קדוש השם, והשאר קבלו עליהם טבילת הנצרות. בקורדובה הרגו אלפיים יהודים בעינויים, שרפו את כל בתיהם באש והפכו את בתי כנסיות לבתי תפלות הנוצרים. כך עשו בערים אחרות: הרג שרפה ואבדון. בין הנהרגים היו צאצאי הרא"ש. בברצלונה הרגו שלוש מאות יהודים וביניהם את בן ר' חסדאי קרשקש. בעל שבט יהודה מספר מהמאורע הזה לאמר:

"בשנת מאה וחמשים (1390) בימי המלך דון אנריקי (הנרי השלישי) בהיותו נער קמו עמים רבים להוציא את ישראל מכלל הדת, והציקום והכום מכה רבה ועצומה, לא נשמעה כמותה מיום שירדו ישראל לשערי העמים. ומרוב הצרות והיסורין יצאו עם רב מספרד מכלל דת משה רבנו, ובפרט קהל גדול סיביליה רובם הסירו את כבודם, וקהל קורדובה וקהל איסינה וכל אנדלוזיה, וערים גדולות אחרות, וכן מגריט וליישקט ואוקניא ועיר גואיטי וקאשטיל מגרים, ומוניוס וטוריגוש, ובאשקולנא לא נמלט איש (ש"י 88)...
והיו גזרות כוללות ברוב ספרד, כי קמו גויי הארצות פתאום להרוג ולשלל שלל ולבוז בז היהודים אם לא יצאו מכלל הדת, ורבים מהשרידים עמדו על נפשם... נהרגו על קדושת השם, וכן היה במלכות ארגון ולינסיא מיורקא ברצלונה לירידיא. ובאותן מקומות מקצת מהם יצאו מכלל הדת, מרוב המצוקות והאימות כי נלאו מאוד. וכל אותן האנוסים שמו פניהם לבקש דרך להציל את נפשם, וגזרו על עצמם גלות עד אשר ימצאו מקום בטוח לשמור תורתם, וה' עזרם" וכו' (שם עמוד 47).

המלך הנרי השלישי מת בן כ"ז בשנת 1406. בצוואתו מנה את המומר פאול מבורגוש (שלמה הלוי) לאפוטרופוס בנו יוהן, ילד בן שנתים, ועד אשר הגיע למלכות שלטה אמו המלכה קאטאלינא. המומר פאול התחבר עם הכומר פערער להרע לישראל אם לא ימירו את דתם, והעבירו חוק בשם המלך הילד יוהן השני, 1412, כי היהודים מוכרחים לגור במקום מיוחד לעצמם, בגיטו (Juderia) מסוגרת, ונאסר עליהם לעסוק באומניות הרוקחים, לא ימכרו צרכי אוכל נפש, ולא יתמנו לשום תפקיד, ולא יתחברו לנוצרים באכילה ושתיה וגם לא בשיחה של ידידות. אסרו על הנוצריות להיכנס להגיטו בין ביום ובין בלילה. נאסר להם לכנות את עצמם בתואר "דון" או לשאת כלי זיין, או להסתפר כדרך שמסתפרים הספרדים הנוצרים. וכל הגזרות האלה נעשו כדי להכריחם לקבל את הנצרות. מספר המומרים בכל ספרד עלה אז עד שתי מאות אלף (יוחסין עמ' 225), אך יש הסבורים שעלה רק לשלושים וחמישה אלף, וגם פחות מזה.

ויכוחים
מומר אחד בשם יהושע ן' חי לורקי, המכונה גירומינו די סאנטא פי, היה עוזר לכומר פערער. לורקי היה רופא האפיפיור בנעדיקט הי"ג, והשפיע עליו כי יכנס אספות לויכוח בענייני הדת בפומבי. בהסכמת פרנאנדו מאראגון שלח אגרות לראשי הקהלות הגדולות באראגון וקטלוניה, שכל קהילה תשלח שני יהודים חכמים לעיר טורטוסא להתוכח עם המומר יהושע לורקי אודות עיקרי האמונה. בין השלוחים היו: ר' וידאל בנבנשתי, ר' זרחיה הלוי סאלאדין, ר' מתתיהו היצהרי מסארגוסא, ר' יוסף אלבו ממונדיאל, ר' אסתרוק הלוי מאלקאניז, ר' שמואל הלוי הנשיא, ור' משה בן מוסא מקאלאטאיוד, ר' יוסף הלוי ור' יום טוב קרקוסא ממונזון, החכם בונסתרוק דיסמייסטר, מודרוס ן' יחייא, ונסים. פערער מגירונה, ועוד שלוחים מקהילות אחרות.

הויכוחים התחילו ביום 1 בפברואר 1413 ונמשכו עד 12 בנובמבר 1414. האספה הראשונה נפתחה ע"י האפיפיור, ויותר מאלף אנשים היו שם וביניהם קרדינאלים ואצילים ושרי העם. הויכוחים היו לרוב על המשיח, אם כבר בא או אם עתיד הוא לבוא, להשיב אשמות נגד התלמוד וכדומה. ר' וידאל בנבנשתי שידע בטוב לשון רומית היה ראש המדברים ליהודים. באספה הששים וחמש החליטו שלוחי היהודים כי לפעמים אין אנו סומכין על אגדות חז"ל שנאמרו כדרך גוזמא, כי רק ההלכות הם עקרי ויסודי-היהדות. כל השלוחים, זולת ר' יוסף אלבו ור' נסים פערער, הסכימו להצהרה זו (עי' שבט יהודה עמ' 67 והלאה).

טקסט מלא של הויכוח עם יהושע הלורקי, על פי שבט יהודה

איגרת יהושע אלורקי לפני המרת דתו

האפיפיור הוציא פקודה ביום 11 במאי 1415 לאסור את לימוד התלמוד או ספרים המדברים על ישו, ובפרט הספר Marcellam ("מר ישו"), ושלא להזכיר שם ישו ומריה ושמות קדושיהם. נאסר עליהם לאפות מצות או למוכרם, ושלא למכור בשר טריפה לנכרי, ושלוש פעמים בשנה מחויב כל יהודי מבן י"ב והלאה לבוא לשמוע דרשות הכומר אודות המשיח.

במאה הט"ו
מצב היהודים בספרד הוטב מעט אחרי מות המלכה קאטאלינא, ויורש העצר בן י"ד המכונה יוהן השני עלה למלוכה (1418). סיבת השינוי לטובה הייתה כי שר האוצרות אלוארו די לונא נוכח כי רדיפות היהודים הזיקה לענייני המדינה בכלל ומסחר ולכלכלה בפרט.
המלך נאלץ להתייעץ עם אברהם בנבנשתי כיצד לנהל את אוצר המדינה, ומינה את היהודי האנוס דינו גונזאליס לגזבר. השר הממונה על המיסים היה החכם דון יוסף נשיא (כנראה היא הפילוסוף יוסף ו' שם טוב, שבט יהודה 21, 25), ושמואל אלחדר היה בין המוכסים.
ביום 6 אפריל 1443 ביטל המלך כמה הגבלות מהיהודים, הרשה להם לעסוק באומניות שונות, ורק דרש שידורו לבדם במקום המיוחד להם. המלך צוה להעניש במאסר כל נוצרי אשר יגע לרעה ביהודי (החוק הזה נדפס ע"י ריאוס בהיסטוריה שלו ח"ג 385).

בימי השלווה תחת ממשלת יוהן השני יסדו היהודים את קהילתם מחדש. החכם המדיני ר' אברהם בנבנשתי נבחר לרב ראשי. קרא אספת רבנים וראשי הקהלות בחודש ניסן שנת קצ"ב (1432) בעיר וואלאדוליד. והם החליטו ליסד ת"ת וישיבות ולקבוע בתי כנסיות לתפלה, ועשו סדרים בסדרי המסים. הרב מטעם הממשלה נקרא rab de la corte (רב החצר), ורב הגדול rad maor, הראב"ד: jues mayor, מס הקהלה נגבה מיין ומבשר.
בין הדרשנים המצויינים היו ר' יוסף אלבו בעל העקרים ור' יצחק עראמה בעל העקדה.

באמצע המאה הט"ו החלו אותות השנאה להתחדש, ובשנת 1462 בקשו שרי הערים את הנבחרים בהקורטים לשוב ולהגביל את זכויות היהודים ולהבדילם מהנוצרים. הכומר אלפונסו די ספינא הוסיף אש על מדורה השנאה בספרו Fortalitium Fidei, ובו חזר על כל טענות המומר פאול מבורגוש, קרא לההמון לנקום נקמתם משונאי הנוצרי, וכינה את האנוסים בשם "יהודים נסתרים", לעומת "היהודים הגלוים" שנשארו אמונים לדתם. האשים את היהודים כי הם רגילים להרוג ילדים נוצרים. יהודים רבים נהרגו בעלילות דם. שנאתם הופנתה גם אל האנוסים, והם הרגו מהם בטולדו בשנת 1467, ובקורדובה בשנת 1473, ושללו את רכושם.

היהודים בספרד החלו לחשוש לגורלם, והם רצו לקנות מהמלך את האי גיבראלטר ולהתיישב שם, אך המלך סרב. האנוסים הרבים אשר שמרו דת ישראל בסתר היה הסיבה ליסוד האינקוויזיציה בספרד בשנת 1480. כאשר נפלה גראנדה בידי המלך פרדיננד והמלכה איזבלה, גזרו לגרש את כל היהודים מארצם (31 מארס 1492).

גירוש ספרד בתשעה באב שנת 1492
ר' יצחק אברבנאל (בתחלת פירושו לספר מלכים) מתאר את הגירוש האחרון מספרד:

שנת מזר"ה ישראל לכד מלך ספרד כל מלכות גראנדה, והעיר הגדולה גראנדה רבתי עם שרתי במדינות, ובחזקתו וגובה לבו חלף רוח ויאשם כחו לאלהיו, ויאמר עשו בלבו: במה אתרצה לאלהי המאזרני חיל למלחמה, ובמה אקדם קוני אשר נתן את העיר הזאת בידי, אם לא בהכניס תחת כנפיו העם ההולכים בחושך, שה פזורה ישראל, ולהשיב לאמונתי הבת השובבה או להשליכה אל ארץ אחרת מעל פני, לא ישבו עוד בארצי ולא יכונו נגד עיני. ולכן יצא דבר מלכות, ודתו כדת מדי ופרס וכרוזא קרא בחיל לכל משפחות בית ישראל: כי תעברו במים ותפלחון ותסגדון לאלוהי הגויים, טוב הארץ תאכלו כמונו היום, ותשבו בארץ ותסחרוה, ואם תמאנו ומריתם ושם אלהי לא תזכירו ולאלהי לא אתון פלחין, קומו צאו מתוך עמי מארצות ספרד שביליא ומאיורקא וסרדיניא אשר תחת ממשלתי, וכמשלוש חדשים לא תשאר פרסה מכל אשר יקרא בשם יעקב בכל מחנות מלכותי.

בעת היותי שם אני בחצר בית המלך יגעתי בקראי, ניחר גרוני, דברתי אל המלך פעמיים שלוש, במו פי אתחנן לו לאמר הושיעה המלך, למה תעשה כה לעבדיך, הרבה עלינו מוהר ומתן זהב וכסף, וכל אשר לאיש מבית ישראל יתן בעד ארצו. קראתי למאהבי רואי פני המלך לבקש על עמי, ורוזנים נוסדו יחד לדבר אל המלך בכל עוז להשיב ספרי האף והחמה, ואת המחשבה אשר חשב על היהודים לאבדם, וכמו מתן חרש יאטם אזנו לא ישוב מפני כל. והמלכה עומדת על ימינו לשטנו, הטתו ברוב לקחה לעשות מעשהו, החל וגמור. יגענו ולא הונח לנו, לא שלותי ולא שקטתי ויבוא רוגז. וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו, ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים, ותהי חרדה גדולה צרה כמבכירה אשר כמוה לא נהייתה מיום גלות יהודה מעל אדמתו על אדמת נכר.

ויאמרו איש אל אחיו חזק ונתחזק בעד עמנו ותורת אלהינו מכל מחרף ומגדף, אם יחיינו נחיה ואם ימיתנו ומתנו ולא נחלל בריתנו, לא נסוג אחור לבנו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו. וילכו בלא כוח שלוש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו על אשר היה שמה הרוח ללכת ילכו. ויצא מלכם לפניהם וה' בראשם, זה יאמר לה' אני וזה יכתוב ידו לה'. מהם הלכו למלכות פורטוגאל, ומהם למלכות נאברה הקרובים, והנה צרה וחשכה ואפלה מנודח, ומצאהם צרות רבות, השוד והשבר והרעב והדבר. ומהם שמו בים דרך ונתיבה במים עזים, וגם שם יד ה' הייתה בם להומם ולאבדם, כי רבים בני שוממה לעבדים ולשפחות נמכרו בכל גלילות הגוים, ורבים טובעו בים סוף צללו כעופרת, מהם באו באש ובמים כי נשרפו באוניות, ותבער בם אש ה'. סוף דבר כל משפטיו הרעים איש לא נעדר: אשר לחרב וגו' והדביקום שם הדבר, והיו לזעוה לכל ממלכות הארץ עד כי ספו תמו מן בלהות, ונשארו מעט מזער מהרבה, כמאמר אבותינו הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו, יהי שם ה' מבורך (עי' גם שבט יהודה סי' נ"א).

דון יצחק אברבנאל רצה לתת למלך שש מאות אלף כתרים לבטל הגזרה, וכבר הסכים לכך המלך, אבל טורקימאדא, האינקוויזיטור הגדול, השליך את פסל ישו לפני המלך והמלכה, ושאלם אם רוצים למסור את אלהיהם בעד כסף כאשר עשה יהודה איש קריות.

לא נודע אל נכון כמה יהודים גורשו אז מספרד. אברבנאל אומר כי יצאו עמו שלוש מאות אלף, מאריאנא בספרו "קורות ימי ספרד" אומר כי שמונה מאות אלפים יהודים גורשו משם, לדעת איזידור לעב היה מספרם רק 185,000, ומהם מתו כעשרים אלף בדרך, ויתרם התיישבו בתורכיה תשעים אלף, הולאנד עשרים וחמשה אלף, מרוקו עשרים אלף, צרפת ואיטליא 12 אלף, אלגיריה עשרת אלפים, מצרים שני אלפים, במקומות מפוזרים ששה אלפים. וחמישים אלף המירו דתם ונשארו בספרד.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
הניסיון הקשה של האנוסים מספרד ופורטוגל בארצות המגרב, שלום בר אשר


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן