לדף ראשי




יו"ט ליפמאן צונץ - חוקר חכמת ישראל. נולד בעיר דעטמאלד בשנת 1794 ומת בברלין י' אדר שני תרמ"ו (1886) בן תשעים ושתים.

השם צונץ הוא שיבוש שם העיר צאנס על נהר רהיין מקום מולדת אבותיו (עי' מאנאטסשריפט 1894 עמ' 481). אביו י' מנדל עמנואל היה מורה בביהמ"ד, והוא לימד את בנו בראשית למודו. אחרי מות אביו בשנת 1802 נכנס לבית הספר בעיר וואלפענביטעל, והצטיין בלמוד החשבון. התחבר ליצחק מרדכי יאסט, ויחד שקדו על לימוד תורה, תלמוד ופוסקים. בסיום למודו, בשנת 1815 נקרא לברלין להיות למורה בבית הערץ. ושם נכנס לאוניברסיטה ולמד מתימטיקה, פילוסופיה, פילולוגיה והיסטוריה.

ראשית פעולתו
צונץ החל למודו בתולדות ישראל בספר צמח דוד לר"ד גאנז, וברשימת וואלף Bibliotheca Hebraea. בשנת 1817 כתב את דרשתו הראשונה, תרגם את "ספר המעלות" לר' שם טוב ן' פלקירא, וחקר כתבי יד מא"י ומתורקיה שהראה לו היהודי הפולני ר' דוד בן אהרן.

בשנת 1818 הדפיס את מחקריו בספרו הראשון "עטוואס איבער די ראביניישע ליטעראטור; געבסט נאכריכטען איבער איין אלטעס ביז יעצט אונגעדרוקטעס העברעאישעס ווערק" (געזאמעלטע שריפטען ח"א 31-1, ברלין 1875).

רצה להיות דרשן בקהילה הרפורמית בהמבורג, אך ויתר לדר' בישנטל. בשנת 1819 יסד את החברה "פעראיין פיר קולטור אונד וויסענשאפט דער יודען", יחד עם אדוארד גנז, משה מזר ועוד. מטרת החברה הייתה לחקור את קורות ישראל בכלל ותולדות גדולי האומה בפרט, כדי לחזק את גאוותם של בחורי ישראל. רבים ממשכילי הדור פנו עורף לאמונת ישראל ולחכמת חכמיו, ולמדו מדעים ושפות חיות, ומאסו בתולדות ישראל.

צונץ דרש ברבים בביהכ"נ של בער בברלין משנת 1820 עד שנת 1822. בשנת 1821 סיים את לימודיו הכללים באוניברסיטה בהאללע והוכתר שם בתואר "דוקטור לפילוסופיה". בשנה שאחריה החל לערוך את כתב העת "צייטשריפט פיר די וויסענישאפט דעס יודענטומס", והוציא לאור כמה חוברות ובהן מאמרים חשובים, ובפרט מפרי מחקריו. בהם המאמר "היספאנישע ארטסנאמען" ותולדות רש"י, אשר היה יסוד לחקר תולדות גדולי ישראל. חשוב גם המאמר "גרונדליגיען צו איינער קינפמיגען סטאטיסטיק דער יודען".

כתב העת החזיק מעמד שנה אחת, ונסגר מחוסר כסף. אחד מראשי המייסדים, גאנז, התנצר. צונץ הוסיף לעבוד במדעי היהדות. בשנת 1822 נתמנה לאחד מעורכי העיתון "הוידע אונד שפענערשע צייטונג". בשנת 1826 מינוהו למנהל הת"ת בברלין, אך הוא התפטר ממשרתו כי התיקונים שרצה להנהיג לא התקבלו על ידי ההנהלה.

ספרו על הדרשות
בשנת 1832 הדפיס את ספרו "גאטטעסדינסטליכע פארטרעגע דער יודען" ("הדרשות בישראל והשתלשלותן ההסטורית" – יצא בתרגום עברי ובהשלמות על ידי חנוך אלבק, 1954). תכלית הדרשה בראשיתה הייתה לבאר את המקרא וללמד את העם דעת ומוסר. הדרשות נמסרו בבתי הכנסיות בימי שבת ומועד לפי צרכי הזמן.

צונץ ניתח את כל מדרשי האגדה שנתחברו בישראל. חקר את התרגומים והאגדות הקדומות, גם את לימודי הנסתר והקבלה. חקר גם את תולדות ר' משה הדרשן, ר' טוביה מחבר ספר לקח טוב, ר' שמעון בעל ילקוט שמעוני ועוד, ועד לחקר הדרשות בימי הדור האחרון הגיע.

הספר כולל ומקיף חקירות רבות, ולא נמלט מהשערות רחוקות ומשגיאות. נמצאו לספר מבקרים ומשיגים, ובפרט ר' אליקום המילזאהגי בספרו הראבי"ה. למרות הביקורת הודה כי -

"החכם צונץ הראה גודל כוחו בידיעת קורות העתים ובקיאותו בספרי ישראל ובספרי העמים, ואף עיניו משוטטות בכל תלמוד ירושלמי ובבלי ומדרשים וספרי קדמאי ובתראי".

צונץ התפרנס בדוחק רב, והשתדלות היינה למנותן למורה בבית הספר שיסד פייטל-היינע אפרים לא צלחה. גבריאל רייסר השתדל שיבחרו בו לרב העיר דאדמשטאדט (1833), אך הקהילה לא רצתה בו. בשנת 1835 נקרא לפראג לעמוד בראש חברה שרצתה לעשות שינויים במנהגי בית הכנסת, אך גם שם לא מצא את מקומו, ובסוף השנה התפטר וחזר לברלין.

בעת ההיא יצאה פקודת המלך בפרוסיה לאסור על היהודים להיקרא בשמות הנוצרים, וקהילת ישראל פנתה לצונץ לעזרה. צונץ הוכיח במחברת "די נאמען דער יודען" כי מאז באו היהודים לגור בארצות עמים שונים נהגו לקרוא להם בשמות שכניהם, מנה כל השמות הנהוגים אצלנו, והראה מקורם בלשונות העמים.

אלכסנדר פון הומבאלדט שיבח מאד את החיבור הזה, ובעקבותיו בחרה בו הקהילה למנהל בית מדרש למורים שנפתח בברלין בשנה 1840. מאז לא סבל חרפת רעב.

שנתיים לפני כן יסד צונץ חברה לתרגם את התנ"ך תרגום גרמני חדש. הוא כתב את ההקדמה, בשם "צייטטאפעל איבער די געזאמטע הייליגע שריפט". הקדמה זו תורגמה ע"י פין לעברית בשם "שנות דור ודור". מן ההוצאה הזאת נדפס רק ספר דברי הימים.

בשנת 1845 החל להדפיס את ספרו "צור געשיכטע אונד ליטעראטור" (לקורות העתים והספרות). בהקדמתו הוא מעיר על הצורך לדעת את דברי ימי חכמי ישראל, וכי מחקרי חכמי ישראל והשקפותיהם מאירות על הפילוסופיה והמוסר של אומות העולם. הוא טוען כי חכמי העמים מבזים את כבוד סופרי ישראל וחכמיהם מחסרון ידיעה או משנאה. בהתגלות כבוד חכמת ישראל לעיני העמים, ידעו ויכירו אותה לטובה. מאחדות החכמה והמדע תצא אחדות העמים כולם, ותורת אזרח ומשפט אחים יתנו לבני ישראל בתוכם.
ספרו זה כולל מאמרים שונים בתולדות היהודים בארצות שונות, ידיעת המטבעות ועוד דברים עתיקים.

ספרו על הפיוט
ספרו החשוב הוא "סינאגאגאלע פאעזיע דעס מיטעלאלטערס" (הפיוט בבתי כנסיות בימי הביניים) שנדפס בברלין בשנת 1855. הוא העלה את כבוד הפיוט בעיני חכמי דורו. בהוספה לספרו זה חקר את סגנון לשונות הפייטנים והמשקלים החדשים ופעלים משמות שחידשו, ומנה את כולם בסדר א"ב.
החלק השני - "די ריטוס דעס סינאגאגאלען גאטעסדינסטעס, געשיכטליך ענטוויקעלט" (שם 1859). מבאר את המנהגים השונים בסדרי העבודה וקורותיהם, נוסחי תפלה מימות הגאונים ואילך.
את מחקריו בתחום זה חתם בספרו "ליטעראטורגעשיכטע דער סינאגאגאלען פאעזיע" (שם 1865). בו סידר את תקופת הפיוט מיום היווסדה ועד זמן חתימתו, קרא בשם כל הפייטנים ותולדתם, ומנה את כל הפיוטים המפוזרים במחזורים שונים ובכ"י.

בשנת 1856 כתב את "איבער די איידעס- לייסטונגען דער יודען" להוכיח כי עדות היהודים נאמנה וראוי לסמוך על שבועתם, ואין צורך להביאם בערכאות בשבועה מיוחדת (More Judaica ).
בשנת 1863 היה בפארמא שבאיטליה, בדק את כתבי היד בספריית די רוסי, וכתב על כך את המאמר "העברעאישע האנדשריפטען אין איטאליען, איין מאהגרוף דעס רעכטעס".

בשנה 1872 כתב את רשימת גדולי ישראל, קיצור תולדותיהם ויום מותם לפי סדר ימי חדשי השנה בשם "די מאנאטסטאגע דעם קאלענדאריאהרעס, איין אנדענקען אן הינגעשידעגע".

פעולתו המדינית
בשנת 1848, בזמן המהפכה באירופה, השתתף בענייני המדינה ונשא דברים לטובת החופש. הוא התבקש לחוות את דעתו בבחירת ציר הפרלמנט בברלין, והיה יושב ראש באחת מאסיפות הבחירות. בשנת 1847 נתבקש על ידי פקידי הממשלה לחוות דעה על זכויות היהודים בפרוסיה, והוא השתדל שהממשלה תיתן ליהודים שיווי זכויות.
בשנת 1872 כתב "דייטשע בריעפע", נגד הסופרים החדשים בעיתונים הגרמניים הפוגעים בשפת הארץ בהשתמשם בביטויים לא נאים, ועורר לצאת למלחמת סופרים נגדם למען תישאר השפה הגרמנית בטהרתה ובצחות לשונה.

יחסו לרפורמה ולביקורת המקרא
צונץ לא התנגד לרפורמה עצמה אלא לרפורמים. היה יירא שיתחזק מעמדם, הם יכוננו "ממשלה רבנית", ולא ישימו לב לחכמת היהדות. לדעתו מעשי הרב הרפורמי הם "איבוד זמן", והוא התייחס אליהם כרופאי אליל וקוסמים (עי' יאהרבוך פיר יידישע נעשיכטע 1902 צד 111).

מסיבה זו התנגד לרבנים רפורמים, כמו הלדהיים וגייגר. צונץ, כאיש מדע, כעס על הרפורמים שביזו את התלמוד ואת קדשי ישראל.
צונץ לא האמין בקדושת הדינים והמנהגים, עם זאת לא רצה להשתחרר ממנהגי היהדות, מפני שהם לדעתו סמלים של היהדות העתיקה. למשל: לדעתו אין מקור להנחת תפילין, אבל לא רצה לבטל "המנהג" כי הוא סמל יפה (געזאטמעלטע שריפטען ח"ב 172).

בחקירת כתבי הקודש היה צונץ קיצוני יותר מהרפורמים. לא האמין בתורה מן השמים, כפי שנראה במחקריו על ספר יחזקאל ויקרא ומגילת אסתר (צייטשריפט דער דייטשען מארגענלענדישע געזעלשאפט חלק כ"ז 669- 689), וכן במחקריו על ספר במדבר ובראשית (געזאממעלטע שריפטען ח"א 270-217).

צונץ כתב מאמרים רבים שיצאו לאור בכמה כרכים בשם "געזאממעלטע שריפטען". ר"נ קרוכמל ציווה לפני מותו לשלוח את ספרו מורה נבוכי הזמן לצונץ לסדרו ולהוציאו לאור. הוא קבל עליו את המלאכה הזאת וכתב לו הקדמה.

ספריו:
פרטים על ספריו בקטלוג הספרייה הלאומית:

הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית" – יצא בתרגום עברי ובהשלמות על ידי חנוך אלבק, 1954.
חכמת ישראל בראשיתה, תרגום ישראל אלדד, תשכ"ג
ספר הדרשות: על אודות עבודת האלוהים אצל היהודים, תרגום מאשכנזית, וילנה תרע"ג.
מפתח הפיוטים.... והסליחות ושירי זמרה על סדר א"ב לדעת שמות מחבריהם כאשר ערכם יו"ט ליפמן צונץ בספרו על הפיוטים / ערכתים וסידרתים אברהם בר"ש געשטעטנער 1966.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן