לדף ראשי




צנזורה - ביקורת ספרים לפני הדפסתם, שהנהיגה הכנסייה הקתולית בשנת 1512 במצוות האפיפיור ברומא. מטרת הצנזורה היא למנוע הפצת דעות נפסדות או פגיעה בכבוד הנצרות, לפי התכנית אשר ערך האפיפיור סיקסטום הרביעי בשנת 1480 והארכיהגמון ממגנצא בשנת 1486.

בישראל הייתה נהוגה ביקורת בימים קדמונים, וספרים שהכילו דברי כפירה נדונו לגניזה. בהם: ספר הרפואות (פסחים נ"ו.), תרגום איוב (שבת קט"ו). חכמים בקשו לגנוז ספר קהלת (שם ל' ב'); דנו לגניזה או לשרפה את ספרי האבנגליונים ואת ספרי הצדוקים (שם קט"ז.). לאחר המצאת הדפוס נדרשו מחברים לקבל רשות והסכמה מראשי הקהל והרבנים כדי להוציא את ספריהם לאור, וספר ללא הסכמה לא התקבל בקהל הקוראים.

הצנזורה על התלמוד
כשהתחילו היהודים להדפיס ספרים, טענו הנוצרים שהספרים פוגעים באמונתם. בגלל הלשנה לפני האפיפיור אספו שליחי הצנזורה ברומא את כל ספרי היהודים לביקורת, ובר"ה שי"ד (9 ספטמבר 1553) נגזר דינם של ספרי התלמוד להישרף.

ספרי התלמוד נשרפו יותר משלוש מאות שנה לפני כן (1242), אלא שהשרפה ההיא הייתה בפקודת הרשות המדינית ולא מטעמי צנזורה דתית.

ביום 1 במאי 1557 נשרפו גם סידורי תפילה והמחזורים. היהודים לא שקטו, וע"י הפצרות ומתנות כסף קבלו רשות להדפיס את ספרי התלמוד בתקוני נוסחאות אשר יעשה ועד-צנזורה של ארבעה נוצרים מלומדים ושני יהודים מומרים.
התלמוד המצונזר הראשון נדפס בבאזיל בשנות 1580-1578 תחת השגחת הצנזור מארקו מארונוס מבריקס, אשר שינה הרבה בלשון התלמוד, סרס ושיבש, והשמיט את כל מסכת עבודה זרה.

תקוני הצנזור
צנזור זה היה סמל לכל הבאים אחריו, ולכן ראויים תיקוניו לתשומת לב.
בכל מקום שנמצא "מין" מחק את המלה וכתב במקומה "צדוקי" או "אפיקורס";
במקום "גוי" כתב "כותי" או "כושי",
במקום "משומד" כתב "מומר",
במקום "כומר" כתב "משרת לע"ז" או "כהן לע"ז",
ובמקום "שמד" כתב "גזרה".
על האגדות שאינן מתאימות לדעתו בעניין שכר ועונש הוסיף ביאור קצר על הגיליון, כמו שעשה בב"מ ק"ז, בד"ה "מה ביאתך לעולם בלא חטא" שם הוסיף הגהה בזה"ל:

"ר"ל שהאדם בביאתו בעוה"ז עדיין לא חטא בעצמו, ואמנם לפי אמונת הנוצרים הכל נולדים בעוון אדם הראשון, כדאמר קרא ובחטא יחמתני אמי".

ובכל מקום שנאמר דבר על המצות שאינן נהוגות בארצות הנוצרים, הוסיף הערה כי,

"בימים האלה אין משגיחים בכל ההלכות הללו כי רק דינא דמלכותא דינא".

כשהתחילו היהודים לטעון שהצנזורה מחמירה, חיבר צנזור מומר, דומניקו ירושלמי, את "ספר הזקוק" להורות את חוקי הצנזורה, וכדי שהיהודים ידעו אם יש להם מקום להתאונן. את הספר הזה פרסם ר' מרדכי מורטארו מתוך כ"י בהמאסף "צייטשריפט פיר ביבליא-גראפיע" לשטיינשניידר (1862), ובו נכתבו כללי הצנזורה ואילו מחיקות נדרשות באיזה ספרים. בראש הספר כתוב:

"זה הוא ספר הזקוק שעשיתי במנטובה והשלמתי בא' לחדש אוגוסטו משנת אלף תקצ"ו",

להלן מספר קטעים מספר הזקוק, הנותן הנחיות לצנזורים מה עליהם למחוק:

"כל מלת ע"ז אשר לא יובן ענינה בפירוש על הע"ז שכבר היתה בפרטות, יכתב במקומה עכו"ם, שר"ל: עובדי כוכבים ומזלות. אמנם אם יובן על הע"ז שהיתה קודם ביאת אדוננו, אין בזה כלום...

כל שם גוי גויים, או נכרי נכרים, אם יובן בעניינו שום גנאי וחרפה ודופי בגוי ההוא, ימחק ויכתב במקומו: עכו"ם. אמנם אם הוא בנושא של דין מדיני העברים, כמו דיני שבת ומאכלות אסורות ויין שנגע בו גוי וכדומה לזה, אין בזה כלום...

כל שם משומד, כשאינו מדובר על דבר מה לחרפה לו, ימחק ויכתב במקומו : עכו"ם. אמנם אם הוא יזכר לחרפה לו ימחק לגמרי...

כל שבח שמשבח אומה ישראלית, אשר ימשך ממנו חרמה לנו ויובן בזמן הזה, ימחק כל הענין כולו...

כל מקום שמפרט ענין המשיח, שאומר שעדיין עתיד לבוא או שעדיין עתיד להיות שום דבר מעניניו, ימחק לגמרי. ובכל מקום שמזכיר שני משיחים או שמפרש בפירוש משיח בן יוסף או משיח בן אפרים, ימחק לגמרי.

כל מקום שאומר, שהקב"ה מצטער על אבדן של ישראל, ימחק לגמרי...

כל מקום שמזכיר שום א' מהם, מאותם שהיו אחר ביאת אדוננו, בשם קדוש וצדיק או שמזכיר קהלה בשם ק"ק או עדת ה', כל זה ימחק"...

עד אמצע המאה הי"ז לא הייתה צנזורה למדפיסים עברים במדינות אשר מחוץ לממלכת האפיפיור. דבר זה גרם לכך שספרים שהובאו ממדינות אחרות לא היו מצונזרים.

מומרים וגויים הלשינו שהיהודים ברומא עוברים על חוקי הצנזורה, והם מכניסים לבתיהם ספרים שלא נבדקו, או שנדפסו בחו"ל. הדבר גרם לכך שכמרים התנפלו לעתים תכופות על בתי ישראל, וגזלו את כל הספרים העברים שנמצאו שם, כדי לבחנם.

כדי לפתור בעיה זו, הרשה האפיפיור סיקסטום החמישי (27 אוגוסט 1590) להחזיק ספרים עברים בבית, אם יש עליהם אישור שנבדקו ע"י הצנזורה. למרות האישור היו הכמרים מחמירים תמיד ואסרו לקרוא בספר העקרים, עין יעקב, ילקוטים, ספר אלדד הדני, הזהר ותקוני זהר, אם גם חותם הביקורת הוחתם עליהם. בייחוד התנגדו הכמרים לספרי התלמוד ורצו להשמידם. היהודים לא צייתו להוראות הנוצרים, ולפעמים הדפיסו את ספרי התלמוד בלי צנזורה (כמו בחלק מדפוסי לובלין, זולצבאך, פפד"א, שהדפיסו את מסכת ע"ז בלי עמוד שער). לפעמים הוסיפו המדפיסים העברים את המאמרים שנמחקו מטעם הצנזורה, וכאשר נתפשו הוחרמו הספרים, ובעליהם נדונו למאסר או לקנס.

בימי הקיסר יוסף השני נדפס בווינא ש"ס בלי מחיקות, כי הקיסר אמר שאין למחוק מן התלמוד, כדי שלא לשבש את צורתו העתיקה. הצנזורה בפולין הייתה קלה מבארצות אחרות, כי נמסרה ביסודה לועד ארבע ארצות, והמדפיסים מחקו מעצמם את כל הדברים שיש בהם כדי לעורר קטרוג. בוונציה הייתה הדפסת ספרים עברים תלויה בהסכמת ועד של רבנים (קאטאוירי) שנתמנו לכך מטעם הממשלה.

בשאר הארצות הייתה פעלה הצנזורה בתקיפות, והרשתה לעצמה להשמיט למחוק ולסרס ולשבש בספרי ישראל כרצונם. "תיקוני" הצנזורים הללו נותרו בספרים, ועכשיו משתדלים להחזיר את הנוסח הנכון לקדמותו. ועדיין יש ספרים שבהם קיימים שיבושי הצנזורה. במיוחד קיימים שיבושים בספרים שהודפסו בדפוס צילום ממהדורות ישנות, ללא תיקונים. לדוגמה: בסליחה "אתה חלקי" החלפה המלה "אדומים" במלה רומים, באזהרות רשב"ג נשתבשה מלת "ככמרים" ונדפסה תחתיה המלה "כמצרים"; במקום "והשמד הגוי העז" נמצא שם "ושמרנו בכוח ועז"; תחת "וצר הצורר" נאמר "מלכות שנים עשר נביאים" ועוד כאלה.

שגיאות הצנזור
מגוחכים הם התיקונים שנעשה בידי צנזורים בורים שלא הבינו את פירוש המילים, שיבשו ספרים ביד גסה ואיש לא מחה בידם.
לפי הכלל שאין להזכיר מלת "מין" או "ערל", מחק אחד הצנזורים את המלים "מין קטניות" וכתב במקומם "עכו"ם קטניות", ותחת "ערל שפתים" כתב עכו"ם שפתים. בסליחה "נוצרים [=שומרים] באים מארץ מרחק" כתב: עכו"ם באים. במקום "התם לא מינכרי מחיצות" (ערובין ע"ח) כתב "עכו"ם מחיצות" כי חשב מלת מינכרי [=ניכרים] למילים "מין ונכרי". "פיאה נכרית" תיקן ל"פיאה עכו"ם". בתוס' פסחים (ס"א) ד"ה "דבע"א לא משכחת מקצת ערלה", תיקן "דבעכו"ם לא משכחת מקצת ערלה", (דפוס ש"ס ווילנה הראשונים) כי חשב שהצירוף "דבע"א" הוא ראשי תבות "דבעובדי אלילים", בעוד שהפירוש הוא "דבעניין אחר".

צנזור אחד לא רצה לכתוב "עכו"ם", כי לדעתו פירוש ראשי תיבות אלה הוא "עובדי כריסטוס ומרים". במשנה אהלות (י"ח ט') נזכרת העיר עכו, והצנזור חשב שכתוב עכו"ם, וכתב במקומה "נכרים" (משניות דפוס אמשטרדם 1721).
השם "גוי" היה שם של גנאי, והצנזור מאמשטרדם תיקן במשנה נגעים (פ"ו ו') את המלים "ראש הגויה" במלים "ראש הכותית". כן גם עשה בפי' הראב"ע (דברים ז' ה') בד"ה "כי אם" – "ולא תתגאל בדברי הגויות [=הגוויות] המצויירות במצבות ואשרים". כתב הצנזור "בדברי הכותיות". [שגיאה זו מצויה עד היום ברוב הוצאות הראב"ע].

היה צנזור שתיקן ברמב"ם הלכות שבת: "ואם לנוי מותר" וכתב ואם לעכו"ם מותר, מפני שקרא גוי במקום נוי.

צנזור רוסי התנגד למלת "יון" מפני שבלשון ההמון קוראים לפעמים לאיש רוסי בשם "יון". הוא מחק מלת יון בכל מקום וישם במקומה "ישמעאל",
הוא תיקן בתהלים טבעתי ביון מצולה - בישמעאל מצולה;
הצילני מטיט היון - מטיט הישמעאל.

הצנזור מפראג, החרים את לוח אמשטרדם לשנת 1726 כי היה כתוב בשער כי נדפסו בו "כל הקדושים", ובזה ראה חירוף כלפי הקדושים הנוצרים, שהלוח קורא להם "קדושים". בסדורים תיקן "והיו למשיסה שוסיך" השמיט את הוא"ו הראשון, וכתב "היו למשיסה שוסיך" והפך את העתיד לעבר; "כי אין לנו מלך אלא אתה" - הוסיף "אין לנו מלך עולם אלא אתה"; לא על "בר אלהין" סמיכנא, כתב "פירוש מלאך"; "הרחמן הוא ישבור עול גלות מעל צוארנו", מחק "עול גלות" ונשאר הרחמן הוא ישבור צוארינו.
הצנזור הרוסי לא רצה להרשות להדפיס הגדה בסדילקוב מפני שכתוב בה "חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי". הזוז הוא מטבע פולנית (זלאטא)! הוא תיקן "בשלושים קופיקות".

ימים רבים היה אסור ליהודים ברוסיה להדפיס את חושן משפט מן הש"ע, כי דינא דמלכותא דינא ואין ליהודים לחוקק חוקים לעצמם.
כמו כן נאסר הדפסת ספרי החסידים בגלל הלשנות המתנגדים, שטענו כי "מפלגת החסידים תסרס את הכוונה בספרי הדינים, תכתוב דברים המזיקים לחיי הכלל ומלאים דעות נפסדות".
כאשר הדפיסו ברוסיה ספר האסור מטעם הצנזורה בחשאי, או כשהכניסו ספר כזה מדפוס חו"ל, הדביקו לפניו שער של ספר אחר כדי להטעות את פקידי הצנזורה.

החלשות מעמד הצנזורה
המדפיסים התלוננו בפני הממשלה ברוסיה על הצנזור, וזו חוקקה חוק ביום 6 נובמבר 1836 להסדיר את כללי הצנזורה כדי שלא יוכל כל צנזור לעשות בספרי העברים כאוות נפשו.

בשנת 1848 בוטלה בכל מדינות אירופה החובה למסור ספרים לצנזורה לפני הדפסתם, ובשנת 1905 בוטלה גם ברוסיה.
הצנזורה שלאחר ההדפסה לא בטלה בכל מדינות אירופה, והממשלות ההן עודן מחרימות הרבה דברים שבדפוס ומענישות את כותביהן בתשלומי קנסות וגם במאסר. האיסור הוא רק בדברים הנוגעים לענייני המדינה ויש בהם חשש המרדה. אין צנזורה בענייני אמונה.

צנזורה על עיתונים
כשהתחילו העיתונים העברים לצאת ברוסיה, היו הצנזורים מדקדקים ומחמירים בכל דבר הנוגע לרוסיה או לאמונת הנוצרים.
כאשר קרה מקרה רע באדעסא, הוכרחו העיתונים לכנותה "אשדות אשר ברומניה". כן נאסר על העיתונים ימים רבים להזכיר שם "חובבי ציון" או "ישוב ארץ ישראל", והיו כותבים אוהבי ציון או יא"י. בימי הפרעות בקיוב ובווארשה (בשנות 2 -1881) הוכרחו לכתוב "יבוק אשר ברומניה" במקום קיוב, או "באר שבע" במקום ווארשה. בשנת 1903 נאסר עליהם לכתוב דבר על אדות קישינוב, ויכתבו על "גזרות שביקין". ובנוגע לדברים כלפי אמונת הנוצרים הותר להם לכתוב "אמונת הקתולים" כי הקתולים נחשבים אצל הרוסים כמומרים או בעלי אמונה אחרת.

במדינת ישראל יש צנזורה צבאית בכל הקשור לגילוי סודות הצבא, וכן צנזורה על סרטים ומחזות. כוחה של הצנזורה פוחת והולך בגלל תנועות חברתיות המתנגדות להטלת צנזורה מכל סוג שהוא, וכן בגלל כוחו הגובר של האינטרנט שלא ניתן לעצור העברת מידע באמצעותו.

תולדות הצנזורה - סיכום

"צנזורה" טבעית
היחס בין מחיר הייצור של ספר ובין מידת חשיבותו קובע את מידת התפוצה של ספר. אם כתיבה בעולם העתיק הייתה חריטה על חרס, או חציבה על סלע, הרי שמחיר העבודה היה הבלם העיקרי בהפצת מידע כתוב. רק עשירים או מלכים יכלו להפיץ מידע כתוב, וה"צנזורה" הייתה פנימית: מחיר החריטה או החציבה.

המעבר למגילות הוזיל את מחיר הספר, אבל מחיר העתקת מגילה עדיין יקר היה מאוד. סופרים היו מעתיקים את המגילות, ומנגנון ההעתקה היה יקר ביותר. התוצאה הייתה שרק ספרים בעלי חשיבות רבה זכו להעתקה במספר רב של עותקים. ספרים אחרים, נותרו בהעתק אחד או בהעתקים בודדים, ובדרך כלל ירדו לתהום הנשייה.

"צנזורה" חיצונית
המצאת הדפוס הורידה באופן דרסטי את מחיר הייצור של ספר. המעצורים הטבעיים, שגרמו לכך שרק ספרים ראויים יועתקו, התבטלו. הדפסת ספר הפכה להיות דבר זול יחסי. הדבר יצר בעיה שלא הייתה ידועה לפני כן: רצון לשלוט בספרים הנדפסים, כדי שלא יגרמו נזקים. הנזקים היו מסוגים שונים: חלקם כלכליים, וחלקם ערכיים. הנזק הכלכלי היה פשוט: בית דפוס השקיע כסף רב בהדפסת ספר. לאחר שסיים את ההדפסה, ועוד טרם הספיק לכסות את ההוצאות, מדפיס דפוס אחר את אותו ספר (אולי אפילו בהסתמך על עבודתו של הראשון), ומקפח את פרנסתו. במישור הערכי נתעוררה בעיה של ספרות ברמה ירודה, או ספרות אנטי דתית או אנטי מוסרית. היו גם ספרים שזויפו, שנכתבו בידי מחברים שהציגו את הספר כפרי עטו של מחבר קדמון, ובכך נתנו תוקף לרעיונות שלהם, שהוצגו כרעיונות של מחבר בר סמכא.
דוגמה לזיוף כזה הוא הספר "בשמים ראש", ספר שאלות ותשובות של רבנו אשר בן יחיאל, הרא"ש, שפורסם בברלין בשנת 1793. תשובות אלה של הראש זכו למספר מהדורות, הראשונה הייתה פירושו של שאול ברלין, שפרסם לספר פירוש בשם "כסא דהרסנא", (ברלין תקנ"ג ואחרונה יצאה לפני מספר שנים בבני ברק. הספר כולו הינו זיוף, ומטרתו לערער על הלכות מוסכמות. לדוגמה: הוא מתיר להתאבד כאשר אדם מרגיש מועקה נפשית, וזאת על פי התקדים של... שאול המלך במלחמתו בגלבוע. מזייף הספר היה "מפרשו" הראשון, שאול ברלין, שהצליח להסוות את הזיוף, ושנים רבות צוטט הספר כמקור לפסיקה של הרא"ש.
כדי להתגבר על קשיים אלה הופעלו מספר מנגנוני ביקורת.

צנזורה יהודית - "הסכמות"
המנגנון הראשון למנוע פרסום ספרים שאינם ראויים הוא מנגנון ה"הסכמה". כדי שלא יודפס ספר שאינו ראוי לפרסום, גזרו הגבלות בהדפסת ספרים. בשנת 1554 נתקנה בפירירה תקנה זו:
"שלא יוכלו בעלי הדפוס להדפיס שום ספר שלא נדפס מעולם, כי אם ברשות והסכמת שלשה רבנים סמוכים משלשה רבנים, ועם הסכמת ראשי אחת הקהילות הקדושות הסמוכות אל מקום הדפוס." בשנת 1594 נתקנה בפולניה תקנה האומרת כי "ספרים לא ידפיס שום מדפיס בלי רשות רבנים ואלופים". (אנציק' עברית ערך הסכמה, עמוד 883).

צנזורה נוצרית - חובת רישוי
בשנת 1501 הוציא האפיפיור אלכסנדר השישי "בולה" שחייבה רשיון מוקדם מטעם הכנסייה לכל דבר דפוס. בשנת 1557 פרסמה האפיפיורות את האינדקס, הוא רשימת ספרים אסורים בקריאה. (במהדורה השניה של האינדקס, בשנת 1559, נכלל התלמוד ברשימת הספרים הפסולים!). הרשימה הלכה ותפחה, ומהדורתה האחרונה פורסמה בשנת 1948. הרשימה בוטלה בשנת 1966 819-821).. (אנציק' עברית ערך צנזורה).

צנזורה בעולם המודרני
עד אמצע המאה ה-19 בוטלה הצנזורה ברוב ארצות העולם.

בכל זאת, קיים מנגנון של צנזורה בכל פרסום: עורך עיתון הוא גם הקובע מה יודפס בו, ומה ייגנז (והשיקולים הם לעתים כלכליים, ולא רק ענייניים); כתבי עת מדעיים מוסרים את המאמרים לרפרנטים, הקובעים אם המאמר ראוי לדפוס; הוצאות הספרים, באמצעות יועציהם, קובעות אם להדפיס ספר או לדחותו, ולעתים הם אף דורשים מן המחבר שינויים בספר שכתב, וגם אלה יכולים להיות מסיבות מקצועיות, או חברתיות. גם הכותבים עצמם מרסנים את רצונם, מתוך התחשבות בצבור הקוראים.

גם מנגנון הביקורת הספרותית מהווה צנזורה על הספרות. אין זו צנזורה המונעת הדפסתו של ספר, אבל זו צנזורה המונעת את קריאתו, ומעכבת את הפצתו. ספר הזוכה לציון נמוך בהערכת הביקורת, נדון, לעתים קרובות, לגניזה. מנגנון ה"הסכמה" התעדן בימינו, והוא הפך להיות "הקדמה". חיבור מקבל תוקף אם מומחה בר סמכא מצרף לו דברי הקדמה. וריאציה זו של ה"הסכמה" נותנת לספר את אותו תוקף שנתנה לו ההסכמה: המומחה מעיד כי מחבר הספר יודע את מלאכתו, וכי אפשר לסמוך על דבריו.

"צנזורה" על מאגרי מידע
מנגנוני הריסון הקיימים בספרים ובעיתונים, ככל שהם חלקיים, אינם קיימים במאגרי מידע מרוחקים. כל אדם יכול לפתוח אתר אינטרנט, או להצטרף לקבוצת דיון באינטרנט, ולהפיץ את דבריו, אם ראויים הם אם לאו. כדי להתגבר על בעיה זו מתפתחים מנגנוני בקרה גם באתרי אינטרנט: חלק מן האתרים מנוהלים בידי מוסדות או גופים המשמשים "צנזור", והם הקובעים מה ייכלל באתר ומה יידחה. יש אתרים מקצועיים שהשימוש בהם כרוך בתשלום, והדבר מאפשר הקמת מנגנון שידאג לרמה מקצועית נאותה של האתר. (לדוגמה: אנצילופדיה בריטניקה מאפשרת העתקת ערכים מן הגרסה המעודכנת הנמצאת במאגר, תמורת תשלום הנקבע לפי כמות החומר שהועתק). ויש אף מנגנונים המווסתים את יכולת הכניסה של המשתמש לאתרים. (לדוגמה: מחשב שלא יכול להיכנס לאתר שאחת ממילות הזיהוי שלו קשורה לפורנוגרפיה). מנגנוני הגנה אלה הם בתחילת דרכם, ויש להניח כי יתפשטו ויתמסדו, בדומה לקיים בספרות ובכתבי עת.


מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
הצנזורה בספרים עבריים / א. מ. הברמן
תורה שבע"פ בתקופת כתבי היד ובתקופת הדפוס / א. מ. הברמן


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן