לדף ראשי




התוכן:
הגדות שונות וסתירות
חלוקת הקוראן
מה שלמד מתורת היהודים
תיקוני מחמד בדת
עיקרים ורעיונות לקוחים מהיהודים
מבארי הקוראן והוספות

קוראן - ספר תורת המוסלמים המיוחס למחמד נביאם. על שמו נקראו מחמדים או מוסלמים. הספר מכונה "קוראן" מן "קרא", ומתאים למלה "מקרא". הספר נחשב אצל המוסלמים לספר קודש. בקוראן יש קי"ד פסוקים או סורות (מן המלה "סדרא" או "שורה"), מהם ארוכים ומהם קצרים. אין קשר ביניהם, ולפעמים אין קשר בין חלקי שורה אחת.

כל פרק מחולק לפסוקים ארוכים וקצרים. עשרים הפרקים האחרונים הם הקצרים ביותר, ובהם 3, 4, או 10 פסוקים קצרים. הפרק הארוך ביותר היא פרק ב', "פרה", שיש בו 286 פסוקים ארוכים; בפרק ג', "בית עמרם" 200 פסוקים. בפרק ד', "הנשים" - 175 פסוקים, פרק ו' "הבקר" 165, ופרק ז "הסוללה", 205 פסוקים. ביתר הפרקים בין עשרה למאה פסוקים.

החזיונות אשר חזה מחמד נגלו לו ברוח הקודש, לפי עדותו בפרק ט"ז פסוק ק"ד:

"הוא (הקוראן) נשלח ברוח הקודש מן אלוהים באמת, למען חזק בו המאמינים".

הוא הרוח אשר בו אימץ אלוה את "ישו בן מרים" (פ"ב א' ופ"ה ק"ט). ברוח הזה בחר מחמד לבאר דבר הקשה לו (בדברו על ישו הנוצרי), כי הרוח נראה למרים כאיש, ויפח בבטנה ותהר (פי"ט י"ז), לפי המסורה הדתית, היה הרוח הנזכר המלאך גבריאל, אך בלי ספק ירמזו מליו אל רעיון הלוגוס שהיה לבשר בישו.

הגדות שונות וסתירות
בקוראן יש תערובת דעות שונות, מפני שמחמד עצמו לא ידע קרוא וכתוב, וסופרו כתב את כל חזיונותיו. רבות הסתירות בקוראן, חסרות ויתירות והוספות למכביר.

אחרי מות מחמד סידר אבו בכר, הכליף הראשון, את הספר, והוסיף עליו עוד נבואות שהיו שגורות בפי המאמינים. בעריכת הספר לא חיברו את הפרקים הקשורים זה לזה בזמן במקום או בתוכן, אלא נתנו את הפרקים הארוכים בראש הספר ואת הקצרים בסופו. לכן אין מוקדם ומאוחר בקוראן.

גם בפרקים עצמם אין סדר פנימי.

אחרי מות אבו בכר תיקן הכליף השלישי עתמאן את נוסחאות הקוראן, הסיר שיבושים רבים שנמצאו בכתב היד, ונתן לו את הצורה אשר לפנינו. הוא השמיד את כל הספרים המשובשים שהיו בידי המאמינים.

כל אמרות הנביא שלא היה בהם ערך נבואה הושמטו מהקוראן. הם נמסרו על פה מדור לדור, ואח"כ נכתבו בספר והיו למקור ממנו שאבו משפטיהם, מידותיהם וחיי המוסר. אמרות כאלה דרשו מפי "עיישא" אשת מחמד, אשר שמעה מפי הנביא, או מפי העוזרים הראשונים של מחמד, שלווהו בדרכו ממכה למדינה, או ממסורות שעברו מעוזריו של מחמד.

המסורות האלה רבות מאוד, ובהן מסורות בדויות מפי עיישא או מעריציו. הם נעשו במשך הזמן ליסוד למשפט האיסלמי, ועל פיהם פוסקים השופטים כל דין בדרך של התאמה והשואה. בין התקנות והמצוות נמצאות אגדות וסיפורים יפים מחיי הנביאים ואנשי השם בכתבי הקודש; או ציורים מגן העדן והתופת המושכים את הלב.

מחמד משמיע דבר אלוה, ואלוה הוא המדבר מתוך גרונו, ופונה בדברו אל הנביא או אל המקהלה. המסורה הדתית הבדילה בין הפרקים שנאמרו במכה, לבין אלה שנאמרו במדינה. פרקי מכה נאמרו בהתפעלות הנפש ובהתלהבות, וסגנונם שירי. הם נאמרו בעת שהיה מחמד מלא כח עלומים והתעתד לגדולות. פרקי מדינה מכילים חוקים יבשים, תקנות ופקודות נמרצות.

עם זאת נמצאים בפרקי מכה קטעים שנאמרו במדינה וכן להפך, כאשר יורה חילוף המבטאים וסגנון הדבור.

בתחילת פרקים אחדים רשומות שלש או ארבע אותיות בודדות שמשמעותן אינה ברורה. הדעה הכללית היא כי הם ראשי השמות של הסופרים שכתבו את הפרקים ע"פ עתמאן וסיעתו.

חלוקת הקוראן
מבנה הקוראן:
הנבואה הראשונה נמצא בפרק צ"ו פסוקים א -ה', ופסוקים ו'-י"ט נספחו בעת מאוחרת.
חזיון זה נחזה בליל אל-קדר (פצ"ז א'-ח. וע"ח ל"ה) בעת אשר ירדו המלאך והרוח ארצה למסור לו את הקוראן מהרקיע השביעי.
אחרי שלש שנות הפסקה ראה חזון (פע"ר א -ז' ופ"א כ"ב) המבטיח כי נראה לו האיש גבריאל.
וכן (שם פנ"ג א -י' ):

א) נשבע בכוכב היורד. ב) ידידכם בל יתעה ובל יתעה. ג) הוא (הקוראן) אינו כי אם מלה נגלה, ד) אשר למדהו העוז בכוח וכו'.

על יסוד דברים אלה קבעו הסונים, שהם כת מוסלמית, כי הקוראן לא נברא, והוא קיים מאז ומעולם.
קילל את דודו אבו להב (פקי"א), והוכיח את בני קורייש על חטאתם כי רבה (ק"ב). הוכיח את בני דורו כי הם צרי עין (ע"ג י"א), ואת העשירים המפונקים ביותר, ואין להם לב לעשות צדקה (נ"ג ל"ד).
את לוחצי היתומים (נ"ג ק"ז) -

א) אשר מטים משפט. ב) לוחצים יתומים. ג) אינם עושים מאומה לכלכלת העניים. ד) לכן אויה למתפללים, ה) המתפללים בעצלתיים וכו'.

(נ"ג פ"ה):

א) אויה לאלה אשר האיפה הם מקטינים, ב) אשר בעד עצמם איפה מלאה הם דורשים, ג) ולאחרים האיפה או המשקל הם מקטינים...

דיבר על תחיית המתים (י"ט וע"ד), על פרנסת עניים (צ), וצווה לקרוא בקוראן באשמורות הלילה (ע"ג). הוכיח כי איננו תועה, או איש הרוח ומשוגע (צ"ה וק"ג וכן מ"ו י), ודיבר משפטים עם האומרים כי הקוראן מכיל סיפורים עתיקים (י' פעמים). קילל את יריביו (ק"ח), והתפלל כי התופת יהא מנת חלקם (ע"ז, י"א-ל).

קווה לתשועת אלוה לעצמו, ואמר (צ"ג ו'-י"א):

ו) הלא מצאך כיתום ויאספך, ז) וימצאך תועה וינהלך, ח) וימצאך עני ויעשרך, ט) לכן היתומים אל תדכאם, י) והעניים אל תכניעם... (וכן פצ"ר א).

מתאר את בריאה התבל (ע"ז כ"ו-מ"ו), המלאכים (ע"ט א'-ט"ז), אדם וחוה (נ"ג מ"ו-נ', ע"ז כ'-ל), חרדת יום התקומה ונעימות העדן ויסורי השאול. וכן (ע"ד):

מ"ב) בגנים ישאלו (הצדיקים) איש את אחיו לרשעים: מ"ג) "מה הביאם לאש התופת?". מ"ד) ויאמרו: "לא נחשבו למתפללים, ס"ה) ורעבים לא מטעימים, מ"ו) והיינו מלחשים בין המלחשים, מ"ז) וביום המשפט מכזבים".

מקרה מלך אברהא הנוצרי מתימן, אשר בשנת הולדת מחמד יצא למלחמה על מכה עם י"ב פילים ונכנע, מרומז בפרק ק"ה.

לפעמים מתאר את ייסורי התופת ונעימות העדן אלה מול אלה, כדי להשפיע על לבות השומעים. (מ"ג ג'-ט"ז):

ג) הם (הרשעים) באש להבת צולים, ד) הבאה ממעין רותחים... (כ"ד מ"ו-מ"ט), הם (הצדיקים) ישבעו עונג בגנות מרומים, י"א) מקום בל ישמעו לחש שפתים. י"ב) שם מעין נובע, י"ג) כסאות נעלים, י"ד), וכוסות נכונים, ט"ו) וכרים מזומנים, ט"ז) ומצלות פרושות. (פ"ג כ"ג-כ"ד) לאמר: כ"ה) המה ישתו מיין החתום; כ"ו) אשר חתמו בשמת (מושקאט), כ"ז) ומעורב במי תשנים (מעין יין בעדן) וכו' (נ"ד י"ט): אכלו ושתו ויערב לחככם בעד מפעליכם. נשענים על כרים בשורה ומיוחדים בעלמות שחורות העיניים (הוריס). כ) ומעוטרת בנערים כפנינים נסתרים...

מתיאורים אלה עולה כי כבר במכה אהב הנביא לתאר העדן והתופת בצבעים גסים הפועלים על לב ההמון הערבי פעולה עזה. המסורה המאוחרת לקחה את הרעיונות האלה ליסוד לבנות עליו השערותיה והוספותיה. בחזיונות מדינה שנה ושילש ציורים אלה, הוסיף עליהם ואמר (כ"א צ"ז-צ"ח):

הפושעים ימצאו שם שלשליות, מי באושים ולהבות אש, עץ זכום למאכלם, וכזפת בוערה תרתח בטנם.

אולם הצדיקים, (ל"ד ס"ב-ס"ט):

י"א) ישתו כפור, י"ב) גנות ולבושי משי בשכרם, י"ג) נשענים על כסאות חגיגה, בל יראו שרב או קור, י"ד) על ראשם צל מגן ולפניהם ענבים תלויים, ט"ו) כלי כסף וזכוכית סובבים, ט"ז) וישתו יין ממעין סלסביל, י"ט) ונערים בני אל מות עוטרים אותם כפנינים, כ) לובש בגדי משי ירוק ברקת ומקושטים בלולאות כסף (עי' גם מדינה נ"ה ל. ג, ל"ט-כ"א, ס"ד-ס"ט).

קול השופר הראשון ישמיע כי עת הנעימות בעדן באה, ... ויוכרז: השליכו אל התופת כל פושע מורד (נ' כ"ג), נחנו נשאל התופת: האמנם נמלאת? והיא תענה העוד יש? רוחב הגיהנם כרוחב השמים והארץ, ז' פתחים לגיהנם, הרשעים לא יבואו לעדן כמו הגמל בל יחדור דרך חור המחט (ז' ל"ח).

מה שלמד מתורת היהודים
מחמד לא ידע קרוא וכתוב, כפי שהעיד בעצמו (פרק מ"ז כ"ב). לכן נאלץ ללמוד מפי אחד היהודים, אשר מסר לו סיפורים מחיי הנביאים והגדות ממעשי האבות. מורהו היהודי היה "עבד אללאה בן סלאם", וכפי שנראה מהקוראן, מסר לו רק שברי רעיונות וקטעים, ולא ידיעות שלמות וכוללות. קשה להחליט אם השגיאות הגסות, החילופים והיתירות, יצאו מפי הרב או מפי התלמיד. גם אין סדר נכון בסיפורים. הוא מונה פעמים אחדות: אברהם יצחק ויעקב, ישמעאל ונח, דוד ושלמה, איוב ויוסף, משה ואהרן, אך גם בסדר מהופך.

סיפורי הקוראן לפי סדר התורה
הבריאה, השמים והארץ נפרדו אחרי שהיו גוש אחד. אח"כ נעשו שבעה רקיעים, בראשונה נבראו המזיקים, ואחריהם אדם ואשתו. המלאכים שמעו כי האדם עומד להיברא הביאו עליו דיבתם רעה לפני אלוה. כאשר נברא האדם, ציוה אלוה למלאכיו להשתחוות לפניו, וישתחוו, ורק השטן מאן לעשות זאת.

אדם וחוה צוו לבלי אכול מעץ הדעת, אך השטן (איבליס) הסיתם ויאכלו ממנו, ויגורשו מן העדן, ויוציא אלוה מגן עדן את זרעו אחריו וישבעו שבועת אמונים באלוה.

נח הטיף לבני עמו ויאמר: אינני דורש מכם שכר, כי שכרי את ריבון העולמים. הניסוח הזה נמצא גם אצל הנקראים נביאים: הוד, צאלוח, לוט ויתרו, ומקורו בישעיה (מ"ב. יד) הנה שכרי אתי.. מזה נבין כי גם מחמד שנה ושילש לעמו כי אינו דורש כל שכר מהם.
כמו שקראו בני קורייש למחמד, כן קראו לנח "משוגע ואיש הרוח". נח ניצל בתיבה מפני מי המבול, וחי תשע מאות שנה וחמישים שנה בתוך עמו וימת.

הנביא הוד (הוא "עבר" לפי גייגר) הטיף דברו אחריו לבני מטה עאד, ובני דורו כזבו בו, עד אשר סערה השמידתם. אחרי הוד קם צאלוח (הוא "שלח" לפי גייגר) לנביא לעמו בני תמוד, אשר כחשו בו. אח"כ ברא גמלה מעידה על משלחתו, אך תשעה אנשים פושעים המיתוה.

מעשה דור הפלגה מרומזים בשם "אנשי העמודים", ו"בוני המגדלים" (פט"ו ו', קכ"ט).

אברהם דיבר משפטים עם נמרוד (השם נמרוד אינו בקוראן רק מרומז בכינוי "גיבור עריץ" בפי"א ס"ב) על שעבד גילולים, וכן עם אביו תרח. כיתת הפסילים לגזרים וניצל מכבשן האש. ויראו לו אורחים ויבטיחוהו כי לשנה יהיה חובק בן. את אחד מבניו חפץ להעלות לעולה, ויתפלל בעד בנו ישמעאל. אברהם חיבר ספרים, ואלוה בחר בו לידיד לו.
בפרקי מדינה, אחרי שגילה מחמד את שנאתו ליהודים, הזכיר כי אברהם לא היה יהודי או נוצרי רק חסיד נאמן (ב' קל"ד).

לוט הזהיר בני דורו כי יעזבו את עלילותיהם, אך דבריו נשארו מעל, ויצעק לאלוה וישמיד עריהם.

לחיי יוסף הקדיש מחמד את פרק י"ב, ובו המקרים הבולטים בחייו. הוא "היפה מכל הספורים" (פסוק ג).
סיפורו בקצור: יוסף ראה בחלומו שמש וירח וכוכבים משתחווים לפניו וכו' אשת אדוניו ראתה את יופיו ותאהבהו אהבה עזה, ותנס דברי עגבים אליו, וינס מפניה, והיא קרעה כותנתו מאחוריו. נשי העיר לעגו לה כי תינתה אהבים עם עבדה. היא קראה להן לביתה, נתנה לפניהם אתרוגים וסכינים, והנשים הביטו על יפי פני יוסף מבלי הסיר עיניהן ממנו, וחתכו בסכינים את ידיהן עד שפוך דם. בכעסה על כי לא השיב לה אהבה השליכה אותו אל בית הסוהר וכו'. המלך ראה חלום, ויוסף הובא מן הבור לפתור אותו. כאשר פתר כן היה, ויפקידהו המלך למושל על כל ארץ מצרים. שבע שנות השבע צבר יוסף הרבה בר, ויבואו גם אחיו לשבור בר וידבר אתם קשות, אח"כ התוודע אליהם...

מחיי איוב הזכיר שהתנסה בייסורים, ואח"כ מצא תרופתו (פל"ח ופכ"א).

שועיב (יתרו) הזהיר בני דורו מאיפת שווא ומשקל שקר, אך הם כזבוהו.

פרעה צווה לשחוט את ילדי בני ישראל, וגמר אומר בעצת המן וקרח (?) להמית את משה, אך אחד המאמינים הודיע הדבר למשה בחשאי ויחבא. במקום אחר מספר כי משה הושלך היאורה אחרי היוולדו ובנות פרעה משו אותו מן המים. הוא מאן לינוק משדי אישה עד שבאה אמו והניקתו. גדל משה והכה את אחד המצרים והמיתו, נס למדין מפני חרב פרעה, עזר לבנות יתרו להשקות עדריהן, בא לבית יתרו ולקח לו אחת מן בנותיו לאישה. ראה סנה בוער באש ואיננו אוכל. הראה אותות במטהו וידו הלבינה. אלוה שלח אותו לפרעה שעשה עצמו אלוה, ואהרן היה עוזר על ידו, ושניהם הראו לפרעה אותות ומופתים, וגם חרטומי מצרים הראו אותותיהם.

פרעה ועמו הוכו בתשע מכות. פרעה התאונן על משה כי שכח הטובות שעשה לו ביהדותו, כי הוא גדל.. משה בקע את הים והוציא את ישראל ממצרים, ופרעה רדף אחריהם וטבע בים שמירי (שם לקוח בטעות מן זמרי) עשה להם עגל מסכה ועבדוהו.

משה הביא הלוחות והעניש עובדי העגל, אח"כ בחר בשבעים איש למען יעזרוהו בעבודתו. הרים אלוה ההר כגיגית על ראשיהם, ואילץ את בני ישראל לקבל התורה (ז' קס"ו) משה הכה על הסלע והוציא להם שתים עשרה עיינות מים, וגם שלח להם אח"כ את המן והשלו. הוא מספר מפגישת משה ואל-האציר (אליהו?-י"ח ס"א-פ"א).

אליהו ואלישע נזכרים בקוראן (פכ"א קכ'א-קל'ב). דוד שר שירים בעזרת ההרים והציפורים והיה עושה מגינים.

על חטא דוד מרמז בשני בעלי ריב שבאו לפני דוד והתאוננו באוזניו כי האחד גזל את כבשת רעהו האחת, אף כי לגזלן היו תשעים ותשעה כבשים. אנשים מישראל צדו בשבת דגים, ודוד קיללם קללה נמרצת והפכם לקופים (עי' קדושין פ"ד).

הרוח נכנע לשלמה וכן השעירים (גינן), מעין נחושת רותחת נבע מן הארץ למענו. מצא עדת גמלים, תרנגול הבר השמיעהו כי בארץ שבא תמלוך מלכה, המלכה באה לבקרו, בזקנותו דחפהו השד מכסא מלכותו וימלוך תחתיו וכו'.

יונה הדייג ניצל ממעי הדגה, ועלה הקקיון סיכך עליו. לוקמאן מצווה לבנו בטרם מותו כי יעבוד אלוה וישמע לקול אבותיו, אך לא ישמע לו אם יפקוד עליו לעבוד אלילים.

אלכסנדר (דהרלקרנין = בעל הקרניים דניאל ז) בא במסעיו עד קצווי ארץ, מקום ערבה השמש במעין טיט. שם מצא עמים אשר בקשו ממנו מגן מפני גוג ומגוג. ויבן להם חיץ וסוללות מברזל ועשת רותחת עזרא (מרומז בפ"ב רס"א). הוא עבר על פני קריה הרוסה ואמר: האמנם יחיה אלוה אלה אחרי מותם? ויישן שנתו אשר ארכה לו כמאה שנים.

בספור חיי ישו הנוצרי אמר, כי זכריהו התפלל לילד, ואלוה הבטיחהו כי יולד לו בן ושמו יוחנן. מרים ראתה רוח לפניה בדמות איש תמים, הרתה ממנו וילדה בן. ישו מדבר בערסו והוא דבר אלוה (לוגוס). פעמים אחדות חוזר מחמד בקוראן כי ישו נברא בדבר אלוה כמו אדם הראשון: אלוה אמר לו: "היה" ויהי (ו' ל"ד). מחמד מתמרמר על הנוצרים האומרים אלוה ילד בן (ב' קמ"א), "ומי ימשול בעולם, אם ימית אלוה המשיח בן מרים ואמו וכל אשר בעולם"? ( ו'; כ"ט), "לא יאות לאלוה להוליד בן" (י"ט ל"ו). פעם אחת הוא מכנה בטעות את מרים אם ישו "אחות אהרן" (י"ט ל"ו).

הסיפורים מחיי הנביאים הנאמרים בחזיונות מדינה הם פחותי ערך, ואין בם חידוש, כי במדינה מצא קהל מאמינים בו אשר מספרם הלך וגדול, ולא שם לבו אל דבריו כי יפעלו על לבות השומעים. מטרתו הייתה לתקן את חיי הדת והחברה של יושבי העיר, לתת להם חוקים יחיו בהם, ולשנות את השקפת עולמם.

תיקוני מחמד בדת
התיקונים הרשומים בכ"ג פרקי מדינה הם:
א) מאכלות אסורות. אסור לאכול בשר חיה מתה, דם, בשר חזיר, ואשר לא נזכר שם אלוה עליו, אולם האנוס לאכול כל אלה אין לו חטא. מותר לאכול כל מאכלות היהודים.

ב) גואל הדם. החוק העתיק אשר שרר בערב מימים מקדם, להמית בן חורין תחת בן חורין, עבד תחת עבד ואשה תחת אשה, קיים גם באיסלאם. אך הוסיף עליו כי אם הקרובים ימחלו לרוצח, יסתפקו בכפרת כסף. החוק הזה חל גם על איברים: עין תחת עין. חוטם תחת חוטם, שן תחת שן, אוזן תחת אוזן. ההורג מוסלמי בצדיה - ייענש בתופת, ושלא בצדיה ישחרר עבד בעונו, או ישלם כפרת כסף לקרוביו. ואם עני הוא, יצום שני ירחים שלמים (ד' צ"ד-צ"ה). גואל הדם לא יהיה אכזרי במשפטו (ז' קל"ה).

ג) הלכות אישות, מותר לקחת עד ארבע נשים אם בעל נכסים הוא, או לישא השפחות אשר לו. האיש חייב לתת לאשתו מוהר אם תדרוש ממנו. אסור לשאת עובדת אלילים, או לתת בתו לעובד אלילים, רק אם יאמינו באיסלאם. מותר לקחת עבד או שפחה מאלה. אסור לקחת אשת האב, אמו יולדתו, אחות האב או האם, בנות האח או האחות. מיניקות, "אחות החלב" (בערב שרר חוק, כי בתת אשה לילד זר לינק משדיה פעם אחת, נעשה "בן החלב" או "אחי החלב" לכל בני המשפחה), חמות, כלות, נשי האחים של אשתו ונשים נשואות (כ"ד כ"ד-כ"ח). עניים מסתפקים בשפחה אם אפשר ברשות אדוניה, ואלה הנשים אם תזנינה תחת בעליהן, די להן בחצי העונש של אשה משוחררת. חובה על הנשים לשמוע בקול בעליהן ולדאוג להם. אשה כי תמרוד בבעלה תיענש בגערה, אח"כ תיסגר בחדר המטות או תלקה במלקות (שם ל'-ל"ח). אם הקרע עוד לא נתאחה, יתאמצו בני משפחתו ומשפחתה לעשות שלום ביניהם.
דברים שבצנעה: מצוה אלוה על האיש להיזהר מזה בעת טומאתה. האישה היא כשדה זרוע, ומותר לאיש לבקרה בכל עת ובכל אופן שירצה.

ד) הלכות סוטה, איש או אשה כי יזנו, יוכו לפני עדים מאה מלקות ומותר להם להתחתן רק בזונות או בנות עוברי אלילים. המעיד באשה כי זנתה תחת בעלה, ואין לו ארבעה עדים שראו הזימה, שמונים יכוהו ועדותו פסולה, עדי ייטיב דרכו וינחם על דבריו אלה (מקרה כזה קרה לעיישא אשת מחמד, כי הובאה דיבתה רעה לפני הנביא כי נתייחדה עם איש זר בדרך, ולכן גילה אלוה לו החוק הזה). אם אין לבעל עדים, יבטא ארבע פעמים כי האמת בפיו, ובפעם החמישית יוסיף לאמר כי חרון אלוה ירדפנה אם אמת בפי המאשים, ואז נקיה היא ולא ימצאנה עון. אם יביא המאשים ארבעה עדים המעידים כי האישה זנתה תחת אישה, תיסגר עד יום מותה או עד תשלים דרכה.

אנשים כי יחטאו זה בזה ייענשו. הנותן מתנות לאשתו, יוכל לקחתן ממנה רק אם זנתה תחתיו ועדים מעידים ע"ז, וכן אם יחליף אשתו באשה אחרת.

ה) הלכות צניעות, על נשים מאמינות להוריד מבט עיניהן, לשמור ערוותן, לכסות מקומות הצנועים מלבד האברים שהם בחוץ, לשום הצעיף על חזיהן, ולהראות מקומות המכוסים רק לבעליהן אבותיהן חותנן בניהן, בני בעליהן אחיהן ובני האחים ואחיותיהם נשיהם שפחותיהם, לבל תעוררנה בזרים רגשיהם.

אסור להן להרחיב צעדיהן בלכתן, לבל תראה ערוותן. מותר לקחת נשי הבנים האסופים לאישה, אם בעליהן יתרצו בזה. מותר לנביא לקחת בנות דודו ודודתו מצד אביו או מצד אמו, וכן כל אשה מאמינה הבאה לגבולו (ל"ג ל"ז). בחוק הזה התיר מחמד לעצמו מה שאסר לאחרים, ובראותו אשה יפת תואר לא יכול לעצור ברוחו מבלי קחת אותה לו לאישה, והצדיק את מעשיו באמרו כי אלוה הוציא אותו מן הכלל. אסור למאמינים לקחת נשי הנביא אחרי מותו, או לבוא לביתו בלי רשותו. המבקש דבר מנשי הנביא עליו לעמוד מאחורי היריעה (ל"ג מ"ט-נ"ג)

ו) הלכות גירושין, חייב כל אדם למלאות שבועתו, אולם הנשבע לשלח את אשתו יחכה ארבעה ירחים, ואם יחלל את שבועתו אלוה יכפר חטאתו. האישה כי תגורש, תחכה שלשה ירחים ותדע אם הרתה או לא, ואח"כ תינשא לאיש (עי' יבמות פ"ד). טוב הוא אם האיש ימחל לאשתו ויקחנה אליו שנית. המגרש את אשתו ולוקחה שנית לא יוכל לקחתה פעם שלישית כ"א אחרי היותה לאיש אחר לאישה (ב' רכ"ז-רל"ה, הפך דברים כ"ז א). הגירושין לנישואין השניים יהיו בטוב לב ולא בעריצות. האישה תיניק את בנה שנתיים ימים (ע' כתובות ס'.).

האלמנה תינשא לאיש אחרי מלאת ארבעה ירחים ועשרה ימים למות אישה, וקודם לכן תוכל רק להתארס. הנשארת באלמנותה תמצא פרנסתה בבית אישה המת שנה תמימה, אם תדרוש זאת. האומר לאשתו "אנת עלי כגב אמי" חייב לשחרר עבדו או לצום שני ירחים או לכלכל ששים עניים בטרם יזדווג עם אשתו. הגרושות מחכות שלשה ירחים לדעת אם הרות הנה, ועל אישן כל צורכיהן עדי תלדנה, האיש משלם להן גם שכר אם הן מיניקות ילדיהן.

ז) הלכות ירושה, הלכות האלה מעורבות בקוראן ללא סדר:
מת בלי בנים, ורק אחות לו, תירש האחות חצי מן הירושה והוריו את היתר. אם שתי אחיות לו - תירשנה שני שליש ואבותיו את היתר.
אשה שמתה בלא בנים, יירש אישה חצי מנכסיה. אם בן לה - יירש האיש רבע.
איש שמת בלא בנים - תירש אשתו רבע מנכסיו. ואם בן לו - יקח שמינית.
איש כי יוריש את נכסיו לקרוביו הרחוקים, ודילג על אחיו ואחיותיו - יקבלו אלה האחרונים שישית בתור חלק חובה.
בכלל יתחלקו ההורים והקרובים בכל ירושה. הבולע הון זרים בולע אש שלהבת בבטנו (ד' י"א).

ח) הלכות צוואה, הכותב צוואה יקח לו שני עדים (ה' ק"ה)

ט) הלכות תענית, הצום הוא מצווה מעולה מימי קדם. חובתו בימים נודעים. חולה או עובר דרך יצומו בעת אחרת. העובר על הצום בלי סיבה יפרנס עני לכפרת נפשו. חובה להתענות בירח רמדן, אשר בו ניתן הקוראן.. התחלת הצום כאשר יראה הירח. אסור להזדווג עם אשתו ביום הצום, מותר לאכול כל הלילה עד הבוקר.

י) הלכות קורבנות, הגמלים ירצו להקריבם לאלוה. בראשונה יאסרו רגל הקורבנות השמאלית ויעמידום על שלש רגלים.

י"א) הלכות עולה לרגל, העלייה לרגל למכה היא מצווה מאלוה. החולה או שיש הפרעות בדרכו יסתפק בקורבן קטן. בהגיע הקורבן למזבח יספר שערות ראשו במספריים. אם יכאב ראשו - יביא קרבן או נדבה, או יצום לכפרתו יום עד שלשה ימים בעת העלייה, או עשרה ימים אח"כ. במשך שלשת ירחי חגיגה אסור להזדווג לאשתו, יזהר שלא לעשות רעה לאיש ולא יריב, רק מותר לעסוק במשא ומתן. אסור להמית חיה, ואם המית במקרה יביא קרבן לכעבא, ומחיר הסרבן לפי שומת שני אנשים חשובים כמחיר החיה המומתה.

י"ב) הלכות צדקה, מיצוה לתמוך בעניים ובשבויים ובבעלי חובות ועוברי דרך. המכלכל עניים ימצא פי מאה בשכרו (ב' רס"ג). יזהר לפייס העני ולכבדו. הצדקה תינתן מהשכר כמו מתבואות הארץ, וככל האפשרי בחשאי. מיצוה לכלכל איש משוגע להלבישו ולקבלו בידידות. היתומים כי יגדלו ויגיעו עד עת הנישואין והתבונה, ימסרו להם נכסיהם ב1פני עדים, ורק למנהל נכסיהם מותר לאכול מהם.

י"ג) הלכות משא ומתן, אסור לקחת נשך; אם קצרה יד בעל חוב לשלם - אסור לנגוש בו. שטר חוב יכתב, בעל החוב או בא כוחו קורא מפיו את דבר התחייבותו בפני שני עדים - או עד אחד ושתי נשים עומדות על גבם, למען יזכירו איש את אחיו את אשר ישכחו, ומצווה אותם לכתוב הדברים בשטר, יכתבו בשטר את זמן התשלומים והסכום. אם החפץ והכסף יינתנו מיד ליד, אזי השטר מיותר. יוכלו להסתפק גם במשכון, ואחרי התשלומים יושב המשכון לבעליו. אסור לתת שוחד לשופטים או לאבד כסף במזיד.

י"ד) הלכות שבועות, אסור להישבע לשווא, ואם נשבע יכלכל או ילביש עשרה עניים או יוציא עבד לחופשי וימצא כפרתו. אסור לשתות יין ולהשתעשע במשחק בתמונות או בכדורים.

ט"ו) הלכות תפלה, שיכור אסור להתפלל וכן היוצא מבית הכסא או בעל קרי, העומד להתפלל ירחץ עד אצילי ידיו וינגב את ראשו ורגליו עד הברכיים. הבא מן הדרך ירחץ בשרו בראשונה. החולה או הבא מבית מרזח, או המזדווג לאשתו ואין לו מים לרחוץ, ינגב ידיו ופניו מבחוץ. ההולך בדרך יקצר תפלתו. במלחמה יאחז הנשק בידו ויתפלל, רק למאמינים הרשות להיות בחצרות המסגד.

ט"ז) הלכות מלחמה, הפותח מלחמה מיצוה לרדפו ולהמיתו בלי חמלה. יש למנוע מלחמה אצל המסגד. אם יתנפל אויב במסגד - מותר להמיתו שם. אם ידבק באיסלאם - יש לרחם עליו. מיצוה לרדוף אויב צר אף בירח הקדוש ובמקום הקודש (ב' קפ"ז). בכלל אסור לעשות מלחמה בארבעה ירחים הקדושים: שואל, זולכעדה, זולחגה ומוחארם.

י"ז) הלכות כבוד אב ואם, כבד את הוריך, כלכלם בזקנותם, אל תבוז להם ואל תקללם.

אל תצעד בצעדי ענק, כי אין בכוחך לבקוע האדמה או להגיע עד מרום הרים.

עיקרים ורעיונות לקוחים מהיהודים
בין עיקרי הדת:
א) האמונה באלוה ובמחמד נביאו,
ב) אלוה הוא אחד ומיוחד ואין שני לו,
ג) אלוה הוא בורא ומפרנס הכל,
ד) מאמיני אלוה ימצאו גמולם בנעימות העדן והפושעים יווסרו בתופת,
ה ) על כל מאמין באלוה להיות זהיר בדיניו, להישמר במצוות אלוה ולהתפלל חמש פעמים ביום: בקר צהרים לפני בוא השמש אחרי בוא השמש ובערב, עם כל אופני ההכנעות הכריעות והשתטחות על פני הארץ.
לפי הקוראן רצון האדם איננו חופשי, ואלוה הוא הגוזר על הרשע כי ישחית דרכו.

מחמד מזכיר גם המלים: שכינה, כבוד אלוה, חברים, תלמידי חכמים, קשישין (זקנים שבדור), שבת, יום המנוחה, רבנו (רבני הדור), דאראסין (בתי מדרש), מתאני (משנה תורה).
מגמתו הייתה להראות גדולה בתורה, ולהרשים בזה את היהודים. אלה לא חדלו מלקנטרו בשאלות להוכיח לכל כי הוא עם הארץ גמור, וגם הוא לא חדל משלוח בם חצי לשונו בכל חזיון, כדי להשניאם על מאמיניו. אמר כי היהודים מעריצים את עזרא כמשיח, כי הוא בן אלוה, והנוצרים מחליטים כי המשיח בן אלוה.

מחמד חוזר ואומר כי לא לברוא חדשה בארץ בא, אלא להצדיק את הברית שכרת משה עם בני ישראל וישו עם הנוצרים. כאשר דבר בן עמרם: אהה בני ישראל הנני ציר אלוה אליכם, להצדיק אשר לפני מן התורה ולבשרכם כי ציר יבוא אחרי ושמו אחמד (ס"א ו). בדברים האלה רמז כי שמו כתוב בתורה ובאוונגליון. כנאמר בקוראן בפירוש:

"אלה המאמינים בנביא מאומות העולם אשר שמו ימצא כתוב בתורה והאוונגליון" (ז' קנ"ו).

במקום אחר קרא ליהודים ולנוצרים "החוטאים", כי הם בני עוולה. על דבריהם כי הנם בני אברהם, ענה בעל הברית: "הוי עם הספר למה תוכיחו מאברהם? הן התורה והאוונגליון ניתנו אחריו (ג, פ"ג).
היהודים מחליטים כי הנוצרים אינם דבקים באמת, והנוצרים מחליטים כי היהודים אינם תורת אמת ושניהם קוראים ספריהם (ד' ו). רבים מהם ינקשו בלשונם למען תדמו כי הוא מן הספר -ואיננו מן הספר; אומרים כי דבר אלוה הוא - ואינו דבר אלוה (ג' ע"ד). בדברים האלה רמז על היהודים שבבואם אליו יאמרו: "סם עליקא" במקום "סלאם עליקא" (שלום עליכם).
במקום אחר מגדפם על אשר שינו הכתוב בספר, ואמרו "סמענא ועסיינא" או "וסמע וראינא". שמע שהיהודים הקדימו נעשה לנשמע, ודימה כי היא המילה הערבית נעצה (נעסה)=נמרוד, ופרש: "שמענו ומרדנו".
לא רק אברהם, גם יעקב צווה לבניו לפני מותו כי יאמינו באיסלאם.
היהודים נודרים לאלוה חלק מתבואות הארץ או מעדריהם, ואומרים לאלוה הוא. בלי ספק התכוון לחלה, תרומה ומעשר.

מחמד פותח ספרו, וכן כל פרק בביטוי "בשם אלוה הרחמן והמרחם":

א': דבר! אבקש מחסה אצל אלוה השחר, ב ) מפני הרעה אשר ברא, ג) ומפני הרעה בלילות, מדי תראה, ד) ומפני רעת הקוסמות, ה) ומפני רעת המקנא עת יקנא.

בני אדם! בשם אלוה הרחמן והמרחם:
א) דבר! אבקש מפלט אצל ריבון בני אדם, ב) מלך בני אדם, ג) אצווה בני אדם, ד) מפני דעת המסית והנס (השטן הנס בשמעו שם אלוה), ה) המסית בלבות בני אדם, ו) ספני השעירים (גינן) ובני אדם.

מבארי הקוראן והוספות
אחרי מות מחמד קמו מפרשים רבים לקוראן, אשר התאמצו לבאר כל סתום בו. בעת ההיא חיו שלשה מומרים יהודים:
א) כעב החכם, היה רב בתימן, בא למדינה ודבק בדת החדשה אחרי מות מיסדה (מת בשנת 32 אחר ההג'רה);
ב) והב בן מונעבבי, יהודי תימני שדבק במחמד (מת בשנת 110 להג'רה);
ג) עבד אללה בן עבאס, בן אחי הנביא, אשר יצק מים על ידי כעב החכם, ולמד מפיו בייחוד את ההגדות מחיי הנביאים, למען יבין היטב המסופר אודותם בספר החיים.

לסופרי האגדות מחיי הנביאים אשר ספריהם באו לידינו נחשבים בייחוד החכמים הערבים:
מחמד בן אללה אלכימאי (מת 189 להג'רה);
תעלבי - ספרו נדפס כמה פעמים בארצות המזרח (מת בשנת 428 להג'רה).
סופרי קורות הדורות טברי, יעקובי, ועוד.
סופרי גלילות הארץ וואקות (חי במאה השישית) ועוד;
סופרי הכל כמו כזביני ועוד;
ועל כלם יכבדו המבארים המהוללים: זמכשירי (מת 538), באדאווי (מת 692) ועוד.

אספו את אמרות הנביא בכל אשר קרה בחייו, עפ"י עדי שמיעה שהעידו כי שמעו מפי הנביא. בהם הצטיינה אשתו עיישא עם אמרות רבות אשר כמה מהם בדויות. המאמרים ששמעו המלווים הראשונים את מחמד, כמו אבו בכר, עמר ועוד, והבאים אחריהם אשר שמעו איש מפי איש. החכם מאליק בן אנס (נולד במדינה בשנת 122 ומת 194 ליציאה) שם בספרו "מובאטטא" יותר מ- 1400 אמרות כאלה.

בוכארי (נולד בשנת 194) אסף בספרו הגדול "צחיח" 7275 מסורות כאלה, וכל מסורה נזכרה עם שלשלת ארוכה של החכמים אשר סיפרוה מדור דור עד מחמד.

מפלגות שונות קמו באיסלאם במאה הראשונה, והן רדפו אשה את רעותה בחרב וחנית והשמידו ערים ארצות ושבטים שלמים.

הקבוצות השונות באיסלאם פירשו את הכתוב בקוראן בדרכים שונות. למשל: הקוראן מציין את האלוה בעל איברים, ידים ורגלים, על רגליו נעלי זהב ועל ראשו שער תלתלים וכדומה.

הסונים לא ויתרו אף על רעיון אחד מאלה. לעומתם המועתזלים ביארו דברים אלה כמשל ואלגוריה.
הראשונים הורו כי האדם אינו חופשי ברצונו, והאחרונים החליטו חופש הרצון, הראשונים הורו כי הקוראן לא נברא ומימות עולם היה ברקיע השביעי עד שניתן ע"י מחמד לעמו; האחרונים אמרו כי הספר הוא נבואה ומצוות אלוה אשר נתגלו בהשפעת הנביא.

יתר השאלות אשר העסיקו את חכמיהם היו: יחוד אלוה, אם ייתנן השלטון למשפחת עלי (חתן מחמד) או לבני עמר.
מיסד הכת הראשונה היה בעל המוסר הנפלא חסאן בצרי (מת בשנת 110) ואחריו חניפה (מת 150) ועוד. ומיסד הכת השניה הוא ואציל בן עטא (מת בשנת 151 להג'רה) ועוד.



הערות לערך:
שם המעיר: חיים רביב
הערה:
שלום,

החומר מאיר עינים אך לצערי חסרים בו קטעים שאולי כדאי היה לשים עליהם דגש כמו למשל מוחמד והיהודים, כיצד נהג מוחמד כלפיהם ומה היה הרקע למערכה ביניהם ובריחתו ממכה, והקשר בינו לענין המקומות הקדשוים ובכללם כמובן ירושלים.

שם המעיר: טעות
הערה: בית עמראן ולא בית עמרם.
מקור ההערה: ידע אישי בגלל שאני מוסלמית

שם המעיר: גיא
הערה: הערה לערך "קוראן".
הקוראן מבוסס על שלוש דברים יהדות , נצרות ודימיון .
אני יכל "לגיר" לפחות חצי מהקוראן לדוגמה
ישנה סורה שניקראת "הנמלה" הי כולה מורכבת מהמידרש .
סיפור שלמה המלך ומלכת שבה .

בעינין הסורה של יוסף זה כצת אחרת.
צריך גם להפעיל את הדימיון כדי לגלות מה דומה ומה שונה באופן יחסי לספר בראשית.

שם המעיר: ליאון
הערה: באיזו סורה ופסוק מוזכר הג'יהד?

האם ניתן להסיק ממנו באופן חד משמעי שהג'יהד מתייחס להגנה מפני אוייב או ניתן לפרשו אחרת?
האם יש אמת שהג'יהד הוא חוק אשר מחייב כל מוסלמי באשר הוא לקחת חלק בג'יהד בכל מקום גם ללא קשר לשבט/שטח/מדינה מוסלמית אשר הותקפה?
מקור ההערה: שאלה

שם המעיר: הקוראן
הערה: הקוראן נישא בצורת נאומים מפי הנביא למאמיניו, והועלה על כתב
בנוסחו הסופי רק בשנת 650 לספירת הנוצרים (תאריך משוער) , בימי הח´ליף
השלישי עות´מאן בן עפאן (عـُثْمان بْن عَفان). הנביא מוחמד עליו שלום מת
בשנת 632 לספירה. עד ימי עת´מאן הועבר הקוראן בעל-פה לפי כמה מסורות
שזכרו כמה מתלמידיו של הנביא עליו שלום. הח´ליף עת´מאן חשש כי שומרי
הקוראן לא יספיקו להעבירו לדור הבא לפני מותם, וכמו כן התעורר החשש כי
ריבוי המסורות יעורר מחלוקות. לפיכך, גובש נוסח אחיד כתוב של הקוראן,
והוא הנוסח היחיד המקובל כיום.
מקור ההערה: ידע אשי ומידע אמין מהאנטרנט
לעיון נוסף: the quran muracles enclooedlie


שם המעיר: אלחסני
הערה: אני נותן אתגר שתביאו סתירה אחת בקוראן
ודוגגמה אחת בלבד אשר תעיד על אי סדר , אתגר נוסף להביא עדות אחד או סיפור חלש ככל שיהיה שמוחמד נפגש עם יהודי אחד במכה ,אשר יכל או למד אותו תורה וכו', בפיכם אמרתם שהוא היה אנאלפביתי .
זה לא טוב להסתיר עובדות ולספר דברים לא נכונים על מנת לשמור על האמונה של עצמך !

שם המעיר: יש הרבה טעויות בהבנת האיסלאם
הערה: אני כמוסלמי וקצת בקיא בקוראן ובאיסלאם אני יכול להעיר שהכותב לא הציג את משמעות הקוראן בצורה האמיתית ובצורה יפה. היו הדגשים שליליים שהמוסלמים דוחים מכל וכל. הכותב הראה כאילו הקוראן נלקח חלקו מהיהדות במקום לציין שהאיסלאם מאמין בכל הנביאים ומביא סיפורים אמיתיים על יוסף, הנמלה, ישו וכד'. ובמקום לומר שהאיסלאם בא לאחד את כל הדתות בזה שהסיפורים דומים.
מקור ההערה: אחמד

שם המעיר: מוחמד
הערה: מה שאתם אומרים לכל היותר יכול להיות מצחיק, זה יכול להעיד רק שאתם לא יודעים מה כתוב בקוראאן:
1. מוחמד לא לקח את הקוראאן מהיהודים, זה שיש מן המשותף זה כי באיסלאם מאמינים בדת משה וישראל.
2. את העונשים כמעט זהים ליהדות, זה כי הן נבעו מאותו מקור.
3. עין תחת עין וכו' (מה שכתבתם), זה נאמר על מה שנכתב בתורה ולא בקוראאן.
4.אין סתירות בקוראאן, יש "נסך" כלומר עדכון.
5. מותר לאכול את האוכל של הנוצרים גם, לא רק של היהודים.
6. מוחמד לא ידע קרוא וכתוב, איך ייתכן שהוא כתב ספר שנכשלו גדולי המלומדים הערבים לכתוב "סורה" אחת כמוהו?
7.הכינוי "מוסלמי" לא שייך רק לדתו של מוחמד. לפי הקוראאן כל הדתות היו כאלה. כלומר למשל לא מספיק להיות יהודי מבחינת גזע שיהיה בדת משה (האסלאם,גם אז).

שם המעיר: משה
הערה: למוחמד -
1. הקוראן ומוחמד באו (היסטורית) רק לאחר מתן תורה לכן המקור לרוב הוא מן התורה.
2. העונשים בקוראן (לפי הכתוב במאמר) אינם זהים כלל וכלל ליהדות.
3. מה שנאמר בתורה נאמר רק "בראשי פרקים" ולכן הפירוש - התורה שבע"פ (הדרוש לצורך העניין) איננו ככתוב לצורך העינין.
4. אין סתירות בקוראן - אינני בקיא בקוראן כך שאיני יכול לתת דעתי על כך אולם לפי היהדות אין שום עדכון או "נסך" חס ושלום. התורה ניתנה ככתבה ע"י בורא עולם והיא ניתנת לפרשנות אולם לא לשינויים.
(פשוט-בורא עולם לא ישנה את דבריו אף פעם)
5. האוכל של הנוצרים הוא גם חזיר כידוע, לפי זה דבריך לפסקה זו בטלים ומבוטלים.
6. מוחמד לא ידע קרוא וכתוב (לפי ההיסטוריונים כנראה) ואין הוא כתב שום ספר, אלא מסר אותו בע"פ.
מהפיסקה השניה על "גדולי המלומדים" - אתעלם.
7. ההערה לא ברורה לי, אולם אתייחס רק לכך שלהיות יהודי הכוונה לכך שהדרישה היא שהאמא תהיה יהודיה (או גיור כהלכה) ואין ולא שום דבר אחר.

שם המעיר: מוחמד עיסה
הערה: רוצה להתייחסה לנושא בצורה כללית ורחבה.
השפה שדיבר בה הקוראן היא השפה הערבית, וכידוע שכל מסר בשפה הערבית מפורש כתוצאה ממבנה המשפט והדקדוק שלו, גם כן מהשימוש במילה הספציפית הטעונה שהיא המתאימה ביותר להעברת המסר הנדרש, נוסף על כך, בשפה הערבית יש משמעות לסדר המלים במשפט ולשימוש בפעלים ובשימות באותו משפט, כך גם הפונטיקה (תורת הצליל) משחקת תפקיד מכריע בהבנת המסר... והחשוב ביותר שהשפה הערבית היא שפת קיצורים, כאשר אפשר לחדד במסר הרצוי וגם להסתכל על כל טקסט או משפט בצורה האנליטית מבחינת מבנה ותוכן, כך שהמבנה של הפסקה או המשפט משחקים תפקיד רב בהבנתו (המדיום הוא המסר/ מאוד מושתת על רעיון התקשורת החזותית בימינו)... גם כן השפה הערבית מלאה באמצעים אומנותיים ופואטיים...

ולכן:
הערבים הטיבו לדבר בשפה שלהם ולמקסם את השימוש הפונקציונלי בה.
הקוראן הכרים התקבל בשפה הערבית והנביא העבירו לתלמידיו (אל-סחאבה) והם הבינו אותו כפונקציה של טקסט. בבוא הזמן והאנשים התחילו לחקור לעומק, התחילו להתייחס לז'רגון הספרותי והשימוש הפואטי בקוראן.. כמו משפטים ומספרים. תאימות ואי תאימות הגוף למבנה המשפט, לפעמים מדובר ברבים והנמען הוא יחיד ולהיפך... אלה תופעות שנחקרו ע"י מדקדקים מוסלמים ואחרים (יהודי אחד שחקר תופעות בקוראן בימ"ב בשם מרואן בן ג'נאח) שהוא אדם אדיר- ...

לסיכום: בקשר לנושא הסדר בנושאים.
הקוראן לא מתיימר לספר את הסיפורים בצורה כרונולוגית כפי שאנחנו רואים בברית הישנה/החדשה... אולם הקוראן מספר את הסיפורים כדוגמה תלויית הקשר בנושא מסויים, כלומר הסיפורים הם משחקים כפונקציה להעברת מסר.. לפעמים הסיפורים היו שלמים ולפעמים קטועים, כי זה לא -ספר מספרי סיפורים-.
בקשר ליהדות ונצרות: הקוראן התייחס ליהדות וליהודים בהרבה מקומות בפרקים נפרדים. כך גם שיש מקומות שבהם פירט לרמות גבוהות ובמקומות אחרים רק עבר על הנושא בצורה מהירה כי הנושא או הסיפור אינם העניין.

כאשר מתרגמים את הקוראן לשפה אחרת, חלק גדול מהפונולוגיה והפונטיקה הולכים לאבוד כתוצאה מפעולת התירגום משום שאין לתופעות הללו הקבלה חד משמעית בשפה שאליה תורגם הטקסט הקוראני. ולכן המוסלמים שאינם ערבים חייבים לקרוא בתפילה את הפרקים בשפה הערבית. כי מה שמתרגמים לשפות אחרות זה לא קוראן, זה נקרא תרגום של הקוראן.
אחד התרגומים המעניינים לעברית הוא תרגומו של אורי ראובן, והתרגום השני הוא תרגומו של ריבלין ותרגום נוסף הוא תרגומו של רקנדרוף...
אני מקווה שכללתי כמה פרמטרים כלליים שיהיו מעין מפתח להבנת המחקר והפרדיגמה בקוראן.

מקור ההערה: קריאה ועיון

שם המעיר: אידו7
הערה: אני רוצה להוסיף שמי שרוצה להוריד את העותק המלא של ספר הקוראן המתורגם לעברית, הספר זמין להורדה בפורמט pdf מבלוג ספר הקוראן המתורגם לעברית.
כתובת הבלוג היא:

http://holly-quran-hebrew.blogspot.com/

וכתובת הורדת הקובץ הישירה היא:

ספר הקוראן בעברית - להורדה http://www.mediafire.com/?ado6d0cklndp467
מקור ההערה: http://holly-quran-hebrew.blogspot.com/
לעיון נוסף: http://holly-quran-hebrew.blogspot.com/



שם המעיר: יוסיי הגלילי
הערה: אשמח אם מישהו שמכיר טוב את הקוראן יענה:
1. כמה פעמים ובאיזה הקשר מוזכרת ארץ ישראל ?
2. כמה פעמים ובאיזה הקשר מוזכרת ירושלים ?
3. מה גורם בקוראן לאנשים להתפוצץ ולהרוג תינוקות נשים וילדים ?
מקור ההערה: שיחות עם מוסלמים

שם המעיר: יוסיי הגלילי
הערה: אשמח אם מישהו שמכיר טוב את הקוראן יענה:
1. כמה פעמים ובאיזה הקשר מוזכרת ארץ ישראל ?
2. כמה פעמים ובאיזה הקשר מוזכרת ירושלים ?
3. מה גורם בקוראן לאנשים להתפוצץ ולהרוג תינוקות נשים וילדים ?
מקור ההערה: שיחות עם מוסלמים

שם המעיר: אופיר
הערה: ספר מאוד מומלץ לכל החפץ להבין את האיסלם. בקישור המצורף ניתן להוריד גרסאות באנגלית וערבית (ובעוד כמה). לעניות דעתי זהו ספר חובה שיש להפיצו בכל הכח... ומהר! http://www.faithfreedom.org/understanding-muhammad-free-download/
מקור ההערה: Ali Sina
לעיון נוסף: Ali Sina


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן