לדף ראשי




אתגר התקופה
היו אלה עקבות ימי השואה של גלות ספרד. החורבן הנורא אשר הרס במחי-כף את המרכז המפואר ביותר שקם אי-פעם בגלויות ישראל, גרם לזעזוע מחריד בלב האומה מאין דוגמתו. מתוך המשבר הלאומי והנפשי הזה יצאה סוף-דבר - כמו לא פעם בתולדות ישראל - התעלות מופלאה בכל תחומי האמונה והיצירה, ובתוכם התחום המיוחד - הקבלה.

אם תורת הנסתר הייתה עד כה נחלתם הבלעדית של יחידי סגולה, אשר הגו בחדרי-חדרים בסוד האלוהות ורזי הבריאה - הרי המאורעות המזעזעים העלו שאלות, שהיו מנסרות בחרדה בלב כל העם כולו; שאלות למשמעות האסון הנורא: האם הקיץ הקץ על האומה? האם אלה כבר הייסורים של עקבתא דמשיחא? - ומנין אפשר היה לקבל תשובות על השאלות הגורליות אם לא ממעיינות הסוד?

לפיכך הפנו רבים פתאום את פניהם לספר הזוהר ולקבלה. אלא שיותר מנושאי הסתרים, סודות האלוהות ומעשה בראשית, שהעסיקו את קודמיהם, הם שאפו עכשיו למצוא ולגלות בתורת-הסוד הסבר למאורעות הימים ולהנהגת ההווייה והבריות, ואולי אף ציוני דרך לתיקון העולם ולאחרית הימים.

המקדש-מעט, אשר בו עוצבה דמותה ומהותה החדשה של תורת הסוד, היה יישוב קטן, שצמח וגדל על אדמת הקודש, בהרי הגליל - צפת; וראשון לכוהנים הגדולים שכיהנו בהיכל-סוד זה, היה: רבי משה קורדובירו.

ראשית דרכו
ר' משה קורדובירו – מבעלי הקבלה,
נולד בשנת רפ"ב 1522, היינו, שלושים שנה לאחר הגירוש, ומת בצפת בשנת ש"ל (1570). היה גיסו של ר' שלמה אלקבץ, ותלמידו של מרן הבית יוסף בנגלה. מקום לידתו לא ידוע. לפי שמו אפשר לשער, שמוצא משפחתו היה מספרד. מתי הגיע לצפת - גם זאת לא ידוע. אך זאת נדע, כי רבו בתורת הנגלה היה רבן של ישראל, שישב אז בצפת: ר' יוסף קארו, וכן שהוא עצמו ניהל ישיבה, השמיע דרשות עריבות ברבים ואף כיהן כדיין מומחה בעיר. בשו"ת של ר"י קארו אבקת רוכל מובאות שתי תשובות מאת הרמ"ק.

בהגיעו לגיל העשרים, כך מוסר ההוגה באחד מציוניו הביוגראפיים, משך אותו לבו לתחום הנסתר, והוא נתלווה למשורר-המקובל ר' שלמה אלקבץ (מחבר 'לכה דודי', שאת אחותו נשא לאישה), - שהכניס אותו בהיכל סתרי תורה, עורר אותו לשקוד על לימוד ספר הזוהר ודרכיו ומסר בידו מפתחות להבנת רזיו, ומאז ראה אותו הרמ"ק כרבו בחכמת הנסתר.

בהיותו צעיר לימים כשהסכימו חכמי צפת לחדש את הסמיכה וקיבלו את ר' יעקב בירב לראש, הוא בתורו סמך ארבעה חכמים, וביניהם ר' משה קורדובירו שהיה צעיר לימים, ביחד עם ר' יוסף קארו ר' משה די טראני (המבי"ט) ור' משה גלאנטי. העיר צפת הייתה בימים ההם מרכז למקובלים ולרבנים שהיו נוטים לקבלה. אנשי צפת מצאו אז פרנסתם בהרוחה, ובטחון ושלוה שררו בעיר. הם שמו מבטחם ביוסף הנשיא הדוכס מנאקסוס.

ביוזמת ר' יוסף סגיס, התארגנו המקובלים לאגודה אחת, והתקבצו יחד בכל ערב שבת להתוודות על חטאיהם, לדרוש בתורת הנסתר, ולעסוק בספר הזהר שנדפס אז לראשונה ומשך את לב כל המקובלים בחבלי קסם.

לפני בוא האר"י לצפת להרביץ שם את שיטתו החדשה בקבלה, היה רמ"ק מפורסם והוא נודע כראש וראשון בקבלה. הוא יסד והחזיק בית מדרש לקבלה והעמיד תלמידים רבים, בהם ר' חיים ויטאל, ר' אברהם גלאנטי (בעל קול בוכים), ור' אליהו די וידאש (בעל ראשית חכמה), אשר יצקו מים על ידו בתורת הנסתר.

בבוא האר"י לצפת (בערך בשנת 1569) נתחבר אליו הרמ"ק, ושניהם העמיקו בחכמת הנסתר, והשפיעו זה לזה שפע רב. מהיום ההוא הייתה ברית אהבה כרותה בין האר"י ובין הרמ"ק.

ה"גירושין" לשדות
רשימות שנשארו לנו מידי הרמ"ק מאותן השנים, בחיבור מעין יומן: "ספר גירושין", מוסרות לנו פרטים מעניינים על הדרך בה התנהג ר' שלמה אלקבץ עם תלמידיו. הוא היה יוצא עימהם לטיולים בשדה (הביטוי החוזר ברשימות הוא: "שהיינו מתגרשים השדה"; "נתגרשנו" וכדומה - היינו, שעזבו את ביתם 'לשוח בשדה'). התלמיד מציין כל פעם התאריך של ה"גרושין" וגם המקומות אליהם "נתגרשו" והתפילות שהתפללו על קברי הצדיקים, ובייחוד על קבריהם של ר' שמעון בר יוחאי ור' אלעזר בנו, וחידושי הקבלה שנתחדשו להם בטיולים אלה, שבהם כבר מופיע הרמ"ק עצמו כמחדש חידושים בדרשות סוד.

אחרי שנים רבות מדבר הרמ"ק על אותם ה"גירושין" כעל חוויות גדולות:

"... מה שניסיתיו אני וזולתי בעניין הגירושים, שהיינו מתגרשים השדה עם האלוהי כמהר"ר שלמה ן' אלקביץ הלוי נר"ו לעסוק בפסוקי התורה פתאום בלי עיון, והיו הדברים מתחדשים, דברים שאי אפשר להאמין עניין זה אלא מי שראה או נסה העניין פעמים רבות".

ובספרו תומר דבורה הוא ממליץ בפני כל שוחרי סוד ללכת בעקבותיו בדרך זה, שמביאה לידי הארה ממרום.

הטיולים ההם בשדות היו, אמנם, מוקדשים לגילויים ברזי המקרא והקבלה; עם זאת ניכר מבין שורות הכותב, שלבו היה פתוח למראות הטבע, לעצים ולשיחים, שמבין עליהם שמע משק כנפי השכינה וההשגחה העליונה על כל נברא:

"כי כמו שהאדם יש לו כח, כן עץ השדה יש לו מלאך וכוח". ובידינו למטה, להגביר כח זה של מעלה. שהרי אמרו רז"ל: אין לך דבר מלמטה שאין לו מזל למעלה שמכה בו ואומר לו: גדל! הנה ימשך מזה היות כל פרי, כל עלה, לו כח ומקור מלמעלה, אשר כל עוד שיתרבה בעולם הזה, יתרבה כוחו. פירוש: אם יוסיף (למטה) - מוסיף כוחו (למעלה). וזוהי מעלת הנוטע בארץ ישראל, כי קנה לו פרקליט אחד, והוא מלאך אחד המגדל אותו".

כך התלכדו במחשבת הרמ"ק שמים וארץ - וארץ ישראל.

ספר ה"פרדס"
כבר בימים ההם, בהם טייל הרמ"ק בשדות בלוויית רבו, והוא אברך שדרכו בחיים, כנראה, לא הייתה סוגה בשושנים, כאומרו:

"כי צעירים אנו לימים, ועוד שבענו בוז ומרורים, מכל הנערים אשר בדורנו... ורצועות העניות תלויות בכותלי ביתנו... ועל השעבוד והרחיים התלויים בצוארנו" –

הוא נאזר בגבורה ועוסק ברוב מרץ ומעוף במלאכת החיבור, אשר הפך אותו מתלמיד למורה, לא רק של חבריו ואף של רבותיו הגדולים, אלא של כלל חכמי הדורות הבאים והוגיהם. היה זה ספרו הראשון: "פרדס רמונים" (בהתאם לנוהג מחברי הסוד, נרמז שמו בשם חיבורו בסוד הגימטריה: פרד"ס וגם 'רמוני"ם', כמנין 'מש"ה' = 543, עם או בלי הכולל; ומעין זה גם בשאר חיבוריו). בסוף חודש אב שנת ש"ח (8451) זכה לברך על המוגמר, והוא בן עשרים ושש!

מה טיבו של החיבור? זהו מפעל אדירים שיטתי, שאין דוגמתו בתורת הנסתר, ומעטים כמותו בכל יצירות הנגלה באומה.

מתוך כל פזורי המקורות של מסתורין הקבלה, בראש וראשונה: ספר הזוהר על כל חלקיו; חיבורי היסוד: ספר יצירה וספר הבהיר וקונטרסי רזים קדומים אחרים, ונוסף עליהם כל החיבורים, שיצרו המקובלים בשלוש המאות האחרונות - אשר מי היה יכול לקלוט כל המצוי בהם, הן מבחינת עוצמת הכמות (היקף ספר הזוהר בלבד הוא בקירוב שליש של כל תלמוד בבלי!), הן מפאת ערפול הנושאים ואף ניגודי הדעות השולטים בהם - מכל אלה הצליח הרמ"ק לגבש את כל מערכת תורת הקבלה, בצורה ניאותה, ברורה ומקיפה בכרך אחד.

כל תורות היסוד של הקבלה, על עיקריהן, הסתעפויותיהן ושימושיהן, ערוכות בחיבור באורח שיטתי והגיוני בשלושים ושנים שערים (כמניין "ל"ב נתיבות החכמה" בספר יצירה). הדיון בכל נושא מתבסס על מובאות של מקורות-הסוד המדברים בם, כשהם מלוות ביאור מפורט של כל הכתוב והרמוז בהם, וכן בפירוט שיטות הקודמים באותו נושא, תוך ליבון מזוקק של כל הדעות וחילוקיהן, שעליהם מוסיף המחבר, דרך כלל, ציון השקפתו-הוא והכרעותיו השקולות.

כך מהווה ה"פרדס", כמו שנוהגים לקרוא לחיבור זה דרך חיבה וקיצור, אוצר בלום של מקורות ודעות הקבלה והמקובלים של כל המאות הקודמות; נכס, שהוא כשלעצמו כבר מקנה לחיבור ערך עצום בשביל כל המעיינים בו.

והעיקר: הרי ספר זה, בהצעתו השיטתית של תורת הקבלה על נושאיה ובעיותיה, כלליהם, פרטיהם ופרטי פרטיהם, בצלילות המחשבה ובבהירות הסגנון המאפיינות את מלאכת מחברו, היה ממש המענה לתפילותיהם של כלל חכמי הזמן, אשר התדפקו אז בהמוניהם על שערי-המסתורין הנעולים והסתומים - מבוא-מופת לקבלה.

ספר "פרדס רמונים" כשלעצמו כבר מבטיח לרמ"ק מושב-כבוד נצחי בהיכל המחשבה והאמונה של האומה - עם זאת, כפי שמעיד ר' מנחם עזריה מפאנו, שהכיר את מכלול עיזבון כתביו של המחבר, ספר ה"פרדס" אינו "אלא פחות הרבה מאחד משלשים חלקים בחבורים הללו", אשר הרמ"ק השאיר אחריו בכתובים!

הפירוש לספר הזוהר
בו בזמן שהרמ"ק חיבר וכתב את ספרו הגדול בתורת הקבלה, היו ידיו עסוקות גם במלאכת חיבור ענקי אחר, שמבחינות הקיפו בלבד, נדמה, אין לו חבר ביצירות כל חכמי ישראל, והוא: פירושו המקיף לספר הזוהר על כל חלקיו, בשם "אור-יקר". על חיבור רב-ממדים זה טרח הרמ"ק רוב ימי חייו. באחד מחלקיו נמצא הציון: "אני היום ילדתיהו, אני הצעיר משה בר' יעקב קורדוביר"ו, בחדש אדר ראשון משנת השכ"ג ליצירה (1563) פה צפת תוב"ב".

בנוגע לפירוש זה נשתמרה לנו ידיעה מעניינת מפי אחד מחכמי הזמן, ר' שלמה שלומיל מדרזניץ שבמדינת מעהרין, אשר הגיע בסוכות שס"ג (1603) לצפת, ושהה שם כמה שנים. באיגרת שר' שלומיל הפנה משם להחכם יש"ר מקנדיה (והלה כללה בספרו "תעלומות חכמה"), הוא מוסר, שהרב ר' מנחם עזריה מפאנו (שהוא קורא לו בשמו הלועזי: "ר' עמנואל")
"הזיל אלף זהובים אדומים מכיסו לאלמנת מוהר]מ["ק בעד זה שהשאילה להעתיק ספר אור יקר שחיבר הרב ע"ה, פירוש על הזוהר, מלבד הוצאות הסופרים והנייר. ופה צפת הוגד לי, שמלבד האלף אדומים ששלח להאלמנה הרבנית, שלח עוד עשרים זהובים אדומים להרר"י קארו ועשרים אדומים למוהר"ר שלמה [ץבקלא] ועשרה אדומים למהר"ם אלשיך, למען ימליצו בעדו והעתקתו נגד האלמנה".

כהשלמה ותיקון לאינפורמציה מעניינת זו, מציין ר' חיים דוד אזולאי, שהוא ראה העתק משטר, שנערך בצפת בשנת שמ"ד (1584) עם אלמנת הרמ"ק בנידון, ושלפי הכתוב בו היא הסכימה אף מצדה להסכמת הבן, ר' גדליה קורדובירו, לקבל מאת הרמ"ע מפאנו חלק ניכר של התשלום הנ"ל בספרים (מאה משניות עם שני פירושים וחמשים רמב"ם עם פירוש כסף משנה) במקום המזומנים.

ועוד מעיד החיד"א, שראה בספריית הדוכוס במודינה (שבאיטליה) את עצם ההעתק של ספר "אור יקר", אשר הותקן בשביל הרמ"ע, ולפי הרשום בסופו נגמרה העתקתו בשנת שמ"ב, והוא כולל "ששה עשר קובצים רובם גדולים וארוכים". ואכן, כתב-היד ההוא נמצא כיום בספריית מודינה; הוא כולל, כאמור, 16 כרכים, ובהם 5634 דפים פוליו כתובים משני עבריהם 11,268) עמודים)!.

פירוש עצום זה אין כמוהו לחשיבות בהבנת ספר הזוהר, שאותו הוא מבאר באורח מקיף ושוטף, כמעט מלה במלה, לרבות נוסחאות ולשונות וקטעים, שהיו לנגד עיני הרמ"ק, שונים מן הנדפס. אך כמותו המבהילה של החיבור הייתה בעוכריו. לכן היה מונח מאות בשנים כאבן שאין לה הופכין. פה ושם נמצאו ממנו אי-אלה חלקים מועתקים בכתבי-יד. רק זה מקרוב הוחל בירושלים בהדפסת הפירוש (בתמוז תשסט הושלמה כל הסידרה).

הרמ"ק והרמב"ם
מתך החיבורים האחרים שיצאו מתחת עטו הפורה של הרמ"ק, נזכיר כאן עוד שלושה, שעם כל השינויים שביניהם, מסתמן בשלושתם עניין משותף, רב-ערך ובלתי צפוי.

האחד הוא הספר שהופיע בדפוס בשם "שעור קומה", שלמעשה אינו אלא חלק מן הפירוש הנ"ל לספר הזוהר - המבוא לפירוש האידרות שבזוהר. חיבור זה מראה הקבלה בולטת באופיו ובמהותו לחלק הראשון של "מורה הנבוכים" לרמב"ם: כשם שהחלק ההוא ב"מורה" מוקדש לביאור השמות והביטויים במקרא המייחסים, לכאורה, לבורא עניין גשמי או פעולה גשמית, ואלה הביאורים הם הם היסוד המוצק, שעליו בונה הרמב"ם בהמשך חיבורו את כל תורת האלוהות המיוחדת והמזוקקת שלו - כך מוקדש גם ספר "שעור קומה" (הוא, כאמור, המבוא לפירוש האידרות) לביאורם של כל השמות והמושגים האנטרופומורפיים מאוד, הממלאים במיוחד את פסקי האידרות; וכפי שנוכחתי מתוך העיון בפירוש האידרות שבכתב-יד, משמשים גם ביאורי המושגים ההם לרמ"ק יסוד מוצק להבהרתו המזוקקת של אותו סוד האלוהות המיוחד, הערוך בפרשיות המוזרות והמתמיהות ההן של הזוהר.

חיבור אחר, "ספר אילימה רבתי" קראו המחבר על שם הפסוק (שמות טו כז): 'ויבואו אילמה ושם שתים-עשרה עינות מים ושבעים תמרים'. וכך, אמנם, ערוך הספר בשנים עשר חלקים, הנקראים "עינות", כשכל אחד מהם מכיל ששה פרקים גדולים בשם "תמרים" (המתחלקים לפרקי-משנה). מן הספר הגדול והחשוב הזה נדפס עד כה רק שליש ארבעת ה"עינות" הראשונים. אבל די במה שהודפס כדי לקבוע על פיו את ייחודו של החיבור.

בניגוד לספר ה"פרדס", המתבסס בכל עניין ועניין באורח שיטתי על מבואות של דברי מקורות ודעות הקודמים, הרי ספר "אילימה", אין בו אלא התייחסות מועטת לדבריהם או לדעותיהם של אחרים. זוהי היצירה ההגותית המזוקקת ביותר של הרמ"ק, בה הוא מציע (בחלק המודפס) את מלוא קומת שיטתו המיוחדת בתורת האלוהות.

מי שמתעמק בחיבור בעיון ממושך ומדוקדק, עומד לפני הפתעה עצומה: מבלי שהרמ"ק יעלה במפורש את זכרו של הרמב"ם, מכוונת תורת האלוהות שלו - שהיא, כמובן, השקפה קבלית מובהקת - באורח שיטתי, בקווים עיקריים ובולטים - ואפילו בשימושי הלשונות - לתורת האלוהות הסמויה של ה"מורה" וספר המדע.

גילוי זה אמנם חידוש הוא, אבל הוא אינו כל כך מפתיע, כמו שאפשר לחשוב לכאורה. במקום אחר כבר הצבעתי על המצב הדומה המסתמן בכתבי המקובלים בגירונה. הוגים מעמיקים אלה הכירו בספר ה"מורה" חיבור איזטורי, אשר בו הטמין מחברו - כמו שהודיע על כך מפורשות - 'תפוחי זהב' של מסתורין האמונה בתוך 'משכיות כסף' של הפילוסופיה, באופן שהחיבור הוא, לאמיתו, כלשונו: "בעל שני פנים - נגלה ונסתר"! וכך הם, אמנם, משתמשים באורח שיטתי ברמזי ספר ה"מורה" ואף ספר המדע, רבות בלשונם ממש, אבל תמיד בעילום המקור, בהצעת והבהרת התורות מסוד הקבלה (הנושא נידון במחקר על יסוד המסתורין בהגות הרמב"ם, בספרי "במעגלי הנגלה והנסתר") - ועתה, כך בדיוק, אלא בממדים הרבה יותר רחבים, עושה אחריהם גם הרמ"ק!

הרמ"ק - בכך לא יכול להיות ספק - רואה ברמב"ם מורה מובהק בתורת הסוד! אכן, הוא גם הכיר ברורות כי תורת הסוד של הרמב"ם אינה עולה כולה בקנה אחד עם זו של הקבלה המסורתית, מיסודם של מקובלי הפרובאנס וגירונה ובייחוד זו שבספר הזוהר; ומסיבה זו הוא, אמנם, מסתייג ממנה. לכך, כמסתבר, הוא גם מתכוון ברמזו העדין, באומרו על הרמב"ם, כי "נעלמו ממנו כמה מפתחות החכמה"... כוונת המקובל היא, כמובן, ל"חכמה הנסתרה" - הקבלה!

עלינו להכיר, כי שר המסתורין הזה, ר' משה קורדובירו, הסתכל בסוף ימיו על הקבלה והפילוסופיה כזהות בעיקר-תוכנן בהשקפות האמונה. יסוד אמונת היהדות בעצם מהותו בעיניו אחד הוא, בצורות השונות שבהן הוא בא לידי הבעה במחשבת האומה.

"אור נערב"
ולבסוף הערה על החיבור הקטן: "אור נערב". ספר זה חיברו הרמ"ק, כנראה, בסוף ימיו, והוא מיועד לעורר את הרבים על התועלת ועל חובה, שיש בעסק הקבלה. ומעניין, שה"חיוב המוטל על המשכיל בלמוד האלהיות" היינו, כמו שמתברר מהמשך דבריו, לימוד סוד הספירות של הקבלה - מבסס הרמ"ק דווקא על לשונו של הרמב"ם.

כידוע, פותח הרמב"ם את הלכות יסודי התורה בראש ספרו "יד החזקה" בזה הלשון: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצא". והרמ"ק מבאר את הכוונה הפנימית של הרמב"ם בדיוקי לשונו:

"... "ירצה, כי בכלל מצווה זו צריך לידע גם את סדר המצאת הנמצאים... שהוא מראש הנמצאים עד מציאות האדם השפל. ובזה אין ספק, כי איך אפשר לפרש מלת 'לידע' היות הכוונה להאמין מציאות האלוהות, שאם כן הוה ליה למימר: מצות עשה להאמין שיש שם אלוה, ולא אמר כן, אלא: 'לידע שיש' וכו' - משמע, שצריך ידיעה ממש בהשגת האלוהות כפי כח דעת האנושי. וכן אמר הכתוב: 'דע את אלהי אביך ועבדהו' - הורה, כי לעבוד כראוי צריך ידיעה בו, והיינו ידיעת ספירותיו והנהגתו בהם וייחודו בהם, והיינו העבודה הנכונה".

הרי, שהשגת האלוהות ב"סדר המצאת הנמצאים", שכוונתו אצל הרמ"ק היא, כמובן, בעיקר: סדר מערכת האלוהות בסוד הספירות, וידיעת תורת הספירות כראוי, ואיך האל מתייחד בספירותיו, ואיך הוא מנהיג עולמו בהם, זוהי חובה המוטלת על כל אדם מישראל, כדי שיוכל לעבוד את ה' עבודה נכונה כראוי וכיאות. ולהגיע להשגה וידיעה מפורטת זו בסוד האלוהות ובתיקוני הייחוד הדרושים בעבודת ה' - מדגיש הרמ"ק:
"אי אפשר אלא בלימוד החכמה (הנסתרה) וההתמדה בכוונה הראויה במעשה המצווה והתורה ותפילה, ואז ודאי יתייחד קב"ה ושכינתיה, וישלים עבודתו".

ומסיים:
"ואם כן, אין ראוי להתרשל שום אחד מישראל מהשגת מצווה זו על מתכונתה, כל אחד ואחד כפי כוחו. והנה תחילת הידיעה בכלל המציאיות האלה, ואחר כך כפי גודל הדעת והידיעה כן יגדיל קיום מצווה זו".

בפסקה קצרה זו עומדת לפנינו תורת-הרמ"ק כולה על רגל אחת: בתוכנה - שאיפתו ללמד את כל העם כולו דעת ה', היינו, ידיעה ברורה ומדוקדקת של סוד האלוהות, של תפיסת מערכת האלוהות בסדר הספירות על כלליה ופרטיה, כתנאי הכרחי לאפשר להם לעבוד את עבודת ה' בכל הידיעה והשלמות הדרושה והרצויה; ובצורתה - זכות ובהירות הלשון, שבה טרח גאון-המחשבה ואומן-ההבעה הזה לקרב את התורה העמוקה ללב הבריות, ללבו של כל אחד ואחד כפי כושר השגתו.

שיטתו בקבלה

כל הנמצא מתחלק לשניים:
האחת - אין סוף שהוא המשפיע או המאציל הראשון,
והשניה - כל הנמצאים.
בין היותר נעלה שבנאצלים, והמאציל - יש מרחק ופירוד רב (פרדס רמונים שער ג' פ"א).

בהיות האין סוף בתכלית הפשיטות, לא היה אפשר שיואצל ממנו כ"א נאצל אשר הוא ג"כ כמוהו בתכלית הפשיטות. אלא שמן הנאצל הראשון נאצל אח"כ בהצטרפות האין סוף נאצל שני, ומהם שלישי, וכן יצאו זה אחר זה בשלשלת גדולה מאוד, ולעולם בהצטרפות כל הקודמים, הנאצלים כולם.
כיוון שכול נאצל, ככל שמתרחק ממקורו הראשון רבו התחלותיו, הכרח שגם פשטותו ורוחניותו הולכות ומתמעטות, עד שבסוף נתעבו ונתגשמו הנאצלים. וכך נתהווה החומר.

הספירות הן בדיוק עשר, לא פחות ולא יותר. הרמ"ק מזהיר שלא להוסיף או לגרוע במספרן. אעפ"י שלפי שיטתו יש כמו כן עשר ספירות בכל אחד מן העולמות (אבי"ע), ושמדרגתן שונה בבחינת הפשיטות והשלמות לפי העולם אשר הן בו, יתכן בכל זאת לומר שהן עשר ולא יותר, מאחר שבבחינת המהות אינן שונות.

כל ספירה וספירה כלולה בעשר, כי יש בכל אחת כמו התחלה לכל שאר הספירות, וכל אחד ואחד מעשרת החלקים הללו שב ומתחלק לעשרה, וזה לאין תכלית. אלא שמ"מ הספירות הן שונות כל אחת מחברתה, "ומה שיש בזו אין בזו, ומה שתפעל זו לא תפעל זו".

הוא נושא ונותן הרבה על אופן תחנותן של הספירות אלו לעומת אלו, כי יש מהן לדעתו שעומדות למעלה, ויש למטה, מימין או משמאל, ויש בתווך. ומלבד זה מדמה הוא אצלן מספר עצום של צינורות, אשר קצתם מחברים ספירה אל ספירה אחרת, וקצתם חלק מהספירה עם חלק אחר ממנה.
הרמ"ק מצא ספר מקובל אחד שהיה מונה ס' ריבוא מאלה הצינורות (שם שער ז' פרה).

ספירות ואין סוף
לפי דעתו יש גם להבחין בספירות בחינת הסוג: זכר, נקבה, ויש שהן זכר ונקבה יחד. הוא מיחד לכל ספירה וספירה גוון מיוחד לה: תכלת לחכמה, ירוק לבינה וכו'. אע"פ שהוא מרבה לדקדק בכל ההבדלות והציורים, מחזיק הוא בדעתו לחשוב שבזה הוא מגשים או מטיל ריבוי באין סוף ובספירות, והוא חוזר ואומר תמיד: ח"ו לחשוב כזה.

עשר הספירות האלה מתחלקות בכמה אופנים לאגודות. והאגודה היותר נעלה היא של ג' הראשונות, המכוונות אל הדעת היודע והידוע (שם שער י"ח פט"ו). שלוש הספירות האלה כוללות את הכל, ושלושתן יחד רק אחת הן.
השבע האחרות נקראות ג"כ ספירות הבניין, מאחר שהן המשרתות להנהגת העולם, ועשר הספירות והאין סוף עימהן כולם יחד אחדות שלמה המה (אור נערב ח"ו פ"א).

סדר העולם והנהגתו לפי הקבלה. לדעתו אין הבדל עצמי בין הרוחני והחומרי כי החומר אינו אלא תולדת הרוחני שהולך ומתעבה מעט מעט עד שנהיה גשם, "הכל השתלשלות לבוא אל הגשמות" (פ"ר שער ט"ז א)

הגשם בספירות הוא בין היש והאין. בעולם הבריאה הוא נגלה יותר, בעולם היצירה עוד יותר, ובעולם העשייה הוא גשם ממש (שם פ"ט). עשר הספירות הן עשר המדרגות הראשונות לבוא אל התכלית הזאת. ומלבד השמות שזכרנו יש להן עוד כמה שמות. גם עשרה שמות הקודש וכינוייהם הם רק שמות לספירות (שם כל שער כ"ג).
ובהפך האין סוף: מאחר שאין לו שם תואר, אין לו ואי אפשר שיהיה לו שום שם, ואפילו אחד אין לומר בו, שהוא לפני האחד, ואינו נזכר ולא היה לו אפשר להיזכר במקרא, מ"מ הוא המקור לכל הנאצלים אשר מהם נכלל העולם, וכל נאצל צריך שיאיר וישפיע עליו בתמידות המאציל אשר נאצל ממנו, ולולא כן מיד יכלה.

לכן גם מאין סוף צריך שתהא הארה תמידית העוברת מנאצל אל נאצל על כל הנאצלים, ובזה העולם מתקיים (שם שער ו' פ"ח).

מלבד האור הזה, היורד מלמעלה למטה, יש אור החוזר או המתהפך, רצונו לומר אור שעולה מלמטה למעלה, מפני שכל מצוי עליון צריך ג"כ לתחתון, חוץ מהאין סוף שאינו צריך לנאצל הראשון שהוא הכתר, בהיותו מחויב המציאות בעצמו ואין לו צורך לאחרים (שם).

ויש עוד מצד אחר פעולה שעולה ממטה למעלה, וזוהי התלויה בעיקר הגדול הנמצא בקבלה, שאין שפע יורד מלמעלה אא"כ תתקדם לה התעוררות מלמטה, או כמו שאומר, התעוררות תחתון. השפע הזה שיורד מלמעלה הוא המשפיע הספירות, וכדי שההשפעות האלה תהיינה תמידות ומספיקות, צריך שהספירות תמצאנה כסדרן ותתייחדנה.

ייחודים וזיווגים
בייחודים האלה יש להבדיל שלושה מינים.
המין הראשון, הוא של הייחודים הנצרכים רק לקיום העולם כמו שהוא.
המין השני, הוא של הייחודים הצריכים למלאות בקשת המתפללים לפי צורך השעה, ובאלה יש כמה וכמה שינויים ודיוקים לפי שינוי המבוקש.
ויש ייחודים יותר משובחים, שקראו אותם "זיווגים", כאילו הם בין זכר ונקבה ממש, והזיווגים האלה אינם כי אם בין חכמה לבינה ובין תפארת למלכות. (שם שער ח' פי"ז).

לכל הייחודים והזיווגים האלה יש צורך בהתעוררות תחתון, שהוא מעשה בני האדם. שכן כלל קבוע הוא אצל המקובלים, שכל מעשה שיעשה האדם עושה רושם מלמעלה, וכשהוא מקיים המצוות הוא מתקן בזה ומייחד הספירות. וכן בהפך, כשהוא עובר עבירה, הוא גורם בהם פגמים ופירודים, או כמו שהם אומרים הוא "קוצץ בנטיעות".
מאחר שהפגמים האלה ירעו לא רק לאדם לבדו, אלא גם לספירות עצמן, כי כל מה שתתמעט הארתם למטה תתמעט ג"כ ההארה שמקבלות למעלה, לכן החליט רמ"ק שהעבודה היא צורך גבוה, ר"ל שהעליונים הם הנצרכים לעבודתנו, ולהם אנחנו מטיבים בה.

אע"פ שאמרנו שהספירות כפי מה שהתעוררה מלמטה כך תהיה פעולתן, מ"מ פעולתן זו אינה בכל זמן מיד ליד, אלא כמו שהן עצמן כלים בידי האין סוף, כך כלים בידיהן, ור"ל שע"י ייחודיהן או פירודיהן מתעוררים כל המון צבאות לאין תכלית של מלאכי השרת ומלאכי החבלה, שכלול מהם עולם היצירה. ואלה מלאכי החבלה יורדים ג"כ לפעמים על הארץ, בצורת אדם או בצורת בהמה, בפרט בצורת הכלבים.

גם יש ביניהם שנלחמים לפעמים יחדו בשמים, וזו היא סיבת הזיקים והזוועות (שם שכ"ו פ"ח). הכל - כמו שמסביר הרמ"ק - תלוי אפוא בייחודי הספירות או פירודיהן. ומאחר שהייחודים והפירודים האלה נמשכים כולם מפעולת האדם, יוצא מזה שהכל תלוי באדם.
האדם נעשה האופן היותר נכון ומוכשר לפעול בעליונים, שכן גם בהרכבת גופו הוא כולל את הכל, העליונים והתחתונים, כי מחובר הוא מארבעה יסודות: אש רוח מים ועפר, אשר הם שורש להוית כל הנמצאים כולם, כמו שהעיד גם הזוהר, באמרו: אש רוח מים ועפר אילין הנון קדמאי ושורשין דלעילא, ותתאין ועילאין עלייהו קיימין (זהר שמות ב"ד א).

מלבד זה יש בו הנפש הרוחנית אשר גם בה יוכל להתקשר עם כל העולמות הרוחניים, ואחר זה יש לו עוד דמות צורתו, אשר היא בכל אחד ואחד מאיבריו בדיוק גדול מדמות צורת הכוחות העליונים. ונמשך מזה שכל אבר שהאדם יניע, תתנועע ג"כ הצורה שלעומתו מלמעלה. ואחר כל זה כח האדם גדול ועצום מאוד, וגם הכל אינו עומד ומקושר יחד כ"א מחמת כוחו. ואמיתת הדבר הזה הובררה ג"כ ממעשה שהיה, שהרי לפי מה שמספרים בעלי הקבלה, קודם העולם הזה ברא האין סוף עולם אחר, אלא שלא ברא בו צורת האדם, ומטעם זה הכל נתפרד מיד וירד לטמיון. סיפור המעשה הזה הם מוצאים אותו בדרך פירושיהם בפרשה "ואלה המלכים אשר מלכו באדום" (עי' פרדס רמונים שער ל' פ"ח ושער כ"ה פ"ג).

הדרך האחרונה
בכ"ג בתמוז, שנת ש"ל (0751), נצחו אראלים. בן ארבעים ושמונה שנה היה רבי משה קורדובירו, כאשר החזיר את נשמתו אל מקור מחצבתה במרומים, שעליו הגה ואליו נשא את נפשו כל הימים.

את פרי יגיעו עלי אדמות, ספרייה שלימה של כתבים, הוא השאיר בידיהם הנאמנות של אלמנתו ובנו גדליה, בן השמונה - שמהם הופיעו יצירותיו אחרי שנים, להאיר לארץ ולדרים.

אחרי ארונו הלכו רבותיו: גיסו ר' שלמה אלקבץ, אשר לפני עשרים ושמונה שנים הכניס אותו אל היכל הקודש של הקבלה; ורבו הקשיש, גדול הדור והדורות, ר' יוסף קארו, שהספידו ליד קברו, וכה אמר: "כאן נגנז ארון התורה".

כן היה בין קהל המלווים איש בגיל השלושים, שהגיע לצפת רק לפני חדשים מספר, ועוד הספיק ליהנות מאור תורתו של הנפטר, ואף ראה בו מורו ורבו.

הוא היה בעל עיניים זכות, שניתן להן לראות מה שלא ראו עיני אחרים. ואף כאן, בלכתו אחרי מיטת רבו, הוא ראה: "עמוד ענן (נ"א: עמוד אש), שהולך לפני ארונו".

ועל תורת רבו אמר: "משה אמת ותורתו אמת בעולם הבלימה!"

היה זה ר' יצחק לוריא אשכנזי - "האר"י"... התלמיד אשר ירש את מקום רבו הגדול במקדש-המסתורין שבצפת, ומקומם של כל בעלי-הסוד אשר היו לפניו; ואחריו לא קם כמוהו.

התלמיד הפך מורה האמונה לעם, ובשארית ימיו - פחות משנתיים - הוא שינה ועיצב את פני הקבלה כתורה חדשה, עד שלא היה לה עם אחותה הבכירה, הקבלה המסורתית, קבלת רבו הרמ"ק, אלא שיתוף השם בלבד.

האר"י הצליח ברוח-פיו - בתורתו שגוריו העלוה אחריו בכתובים - לברוא עולם חדש. הוא שיחרר את הקבלה מכל כבלי העבר; הוא הוציא אותה מפינת סתרה, בה הייתה חבויה מדורות עולם, והעלה והושיבה במקהלות על כס השלטון הרוחני באומה, שממנו שלטה בכל תחומי הרוח והחיים, כמעט שלטון יחיד, במשך המאות הבאות.




הערות לערך:
שם המעיר:
הערה: שלום רב

כשהגיע האריז"ל לצפת עוד לא נתגלתה חוכמתו, ורק לאחר פטירת הרב משה קורדוברו ע"ה, הוכר בחוכמתו והחל ללמד ולדרוש,,,

יש ספר טוב של הוצאת "אהבת שלום" המביא את השתלשלות כתבי האריז"ל . מומלץ לעיין ולאמת את הדברים.

כל טוב והצלחה
יורם בוזגלו
050-5301274







שם המעיר:
הערה: כשהאר"י הקדוש הגיע לצפת הוא היה בן 35 ולא בן 30 כפי שמופיע במאמר.
רמי שקלים

שם המעיר: עובדי' מצפת
הערה: בס"ד

כתבתם בתחילת הערך שלשיטת הרמ"ק הי' ח"ו הצמצום כפשוטו, היינו ח"ו לומר שהקב"ה כביכול צמצם את עצמו. וזה אינו שיטת הרמ"ק כלל וכלל ח"ו. אלא שהצמצום הי' באור ורק למקבלים. ועיין בארוכה במאמר דיבור המתחיל ויולך משנת תרס"ו לכ"ק אדמו"ר מהורש"ב מיליובאוויטש נשמתו עדן. ועיין ג"כ ספר המאמרים תרנ"ב ע' פב.




לעיון נוסף: קטלוג ספריית חב"ד
היברו בוקס


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן