לדף ראשי




על פי דין המשנה ניתן לגרש ללא כתובה אישה נשואה היוצאת מביתה וראשה פרוע:

ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית [...]
ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע [וכו']. (בבלי כתובות עב ע"א)

על דברי משנה אלה מקשה הגמרא מדוע יציאה בראש פרוע אינה אלא עבירה על דת יהודית, דהיינו מנהג צניעות שבנות ישראל קבלו על עצמן לקיים אף על פי שאינו כתוב בתורה, הרי זה עבירה על מה שנאמר בתורה מפורשות?:

ראשה פרוע דאורייתא היא! דכתיב: ופרע את ראש האשה (במדבר ה:יח), ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש! דאורייתא - קלתה שפיר דמי, דת יהודית - אפילו קלתה נמי אסור.

תשובת הגמרא היא, שמן התורה רק גילוי ראש מוחלט אסור ומספיק כיסוי חלקי, כגון כיסוי על ידי סל נצרים שהאישה נושאת על ראשה. דת יהודית מחייבת כיסוי נאות, דהיינו שלא תראה כלל משערה. בהמשך, הגמרא מסיקה שיש גם לחלק בעניין חובת הכיסוי לפי מקום הימצאות האישה:

אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן, קלתה אין בה משום פרוע ראש. הוי בה רבי זירא, היכא? אילימא בשוק, דת יהודית היא! ואלא בחצר, אם כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה! אמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מחצר לחצר ודרך מבוי. (בבלי כתובות עב ע"א)

נמצאנו למדים כי לפי התלמוד הבבלי יש שלושה דינים בכיסוי הראש:

* ברשות הרבים האישה חייבת גם בדת יהודית, דהיינו לכסות את שער ראשה באופן מרבי.
* במבוי מספיק כיסוי על פי דת משה, דהיינו "קלת" או כיסוי חלקי.
* בחצר מותר לאישה להלך בגילוי ראש גמור. [כך מובא בבית שמואל אבן העזר סימן כא סק"ה]

הירושלמי חולק על הבבלי ומחמיר כדלהלן:

היוצאה בקפלטין שלה [קרבן העדה: שם בגד דק שמנחת על ראשה; פני משה: היא המטפחת שעל ראשה; אלינסון: מן הלטינית capillitium, דהיינו שער בצורה של פאה נוכרית] אין בה משום "ראשה פרוע". הדא דתימא לחצר, אבל למבוי יש בה משום יוצאה וראשה פרוע. יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר. חצר שהרבים בוקעים בתוכה הרי הוא כמבוי ומבוי שאין הרבים בוקעים בתוכו הרי הוא כחצר. [ירושלמי כתובות פרק ז הלכה ו.]

לפי הירושלמי אין לאישה כלל היתר ללכת גלוית ראש, אף בחצר. בחצר מחייבת דת יהודית, דהיינו כיסוי במטפחת, ובמבוי יש להחמיר כברשות הרבים ולהוסיף כיסוי נוסף על הקפלטין.

על פי הנאמר בזוהר, על האישה להחמיר בכל מקום – אף בתוך ביתה - ומארה תבוא על ביתה אם תוציא אפילו שיער אחד משערות ראשה מחוץ לכיסו כדלהלן:

תונבא [=קללה] ליתי על ההוא בר נש דשבק לאנתתיה דתתחזי משערה דרישה לבר. ודא הוא חד מאינון צניעותא דביתא, ואתתא דאפיקת משערא דרישה לבר לאתתקנא ביה גרים מסכנותא לביתא וגרים לבנהא דלא יתחשבון בדרא וגרים מלה אחרא דשריא בביתא מאן גרים דא ההוא שערא דאתחזי מרישה לבר. [זוהר כרך ג (במדבר) פרשת נשא דף קכה עמוד ב.]

בשולחן ערוך נפסק להלכה כתלמוד הבבלי כדלהלן "לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש" [אבן העזר כא:ב על פי הלכות איסורי ביאה כא:יז]. המחבר אינו מבחין בין נשואה לפנויה – זו חייבת בכיסוי שער ראשה כמו זו, וכל זה נאמר על הופעת הבת או האישה במקומות ציבוריים בלבד. משתמע שבחצר ובתוך הבית זו וגם זו יכולות ללכת בגילוי ראש גמור.

דברים אלה סותרים לכאורה את דברי המחבר במקום אחר, שם כתב "בתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר [לקרות קריאת שמע כנגדן]" [אורח חיים עה: ], משמע שמנהג הבתולה ללכת פרועת ראש אף בשוק ואין בכך משום עבירה.

ה"בית שמואל" מיישב כך "פנויה – היינו אלמנה או גרושה, אבל בתולה מותר" [ אבן העזר כא סק"ה]. בעל ה"מגן אברהם" אינו מקבל את תירוצו של הבית שמואל, ומיישב בדרך אחרת:

ודוחק לומר דפנויות דקתני [באבן העזר] היינו אלמנה, דאם כן היה לו לפרש. ויש לומר דפרועות ראש דכתב באבן העזר היינו שסותרות קליעות שערן והולכות בשוק – דזה אסור אפילו לפנויה [...] ומכל מקום צריך לומר דפנויה לא מתסרי מדאורייתא. [אורח חיים עה סק"ג.]

ברם, גם התירוץ של בעל המגן אברהם דחוק, משום שהוא אינו מתיישב עם לשון ההלכה באבן העזר, אשר אינו מבחין בין פנויה לנשואה. יתר על כן קשה לומר כי למונח "פרע" יש שתי משמעויות שונות, אחת עבור אבן העזר ואחרת עבור אורח חיים.

יישוב נוסף של הדברים נמצא באוצר הפוסקים. דין אבן העזר הוא המחייב אף את הפנויה, דהיינו כיסוי השיער בצורה זו או אחרת, הכול לפי מקום המצאה. דין אורח חיים מתייחס לאמירת קריאת שמע לפני שיער גלוי של בתולות.

בשוק, בין נשואות בין פנויות, אסורות לצאת בראש פרוע כדילפינן מקרא ד"פרע ראש האישה", והסוטה בעזרה היא עומדת, שהיא רשות הרבים. ובבית ובחצר דרכן של בתולות לצאת בגילוי הראש, דהכי איירי בשולחן ערוך באורח חיים, דאין דרך לקרות קריאת שמע ברשות הרבים. [אוצר הפוסקים, אבן העזר כא:ב, ירושלים 1955, עמ' 62]

ברם, יישוב זה אינו מסביר מדוע יש לחלק בדין קריאת שמע בין בתולה לנשואה, הרי בתוך הבית שתיהן מותרות בגילוי ראש, ואם כן מדוע אין לקרות קריאת שמע לפני נשואה גלוית ראש?

על כן נראה כי יישוב הדברים הוא כך: מכיוון שדרכן של הבתולות היא, שלא לכסות את ראשן בחוץ כבפנים, וכולם מורגלים בהתנהגותן זו הנוגדת את דין אבן העזר - זאת אומרת בניגוד להלכה – אין חשש להרהור עבירה אצל מי שקורא שמע לפני הבתולה. אין בכך כל אמירה ביחס לחובת כיסוי הראש של אותה בתולה, ויתכן מאוד שהיא עושה שלא כדין.

יוצא אפוא כי בתולות ישראל, על פי אופן הליכתן בחוץ כבר מאות בשנים, לא קיבלו על עצמן את דין הגמרא ומנהגן נתקבל בדיעבד אף להלכה.

הד לדין אבן העזר, שאין בין בתולה ונשואה בדין כיסוי ראש, משתמע מדברי הרב עובדיה יוסף שלהלן:

בתולות פנויות שרגילות ללכת בגילוי ראש, ולא שמענו שיצטרכו לכסות ראשן בשעת הלימוד בבתי הספר, או כשמברכות, יש לומר שנהגו כדעת המתירים, ויש להן על מה שיסמוכו. הלא הם מהרש"ל והפר"ח והגר"א וסיעתם [...] וכן דיברתי בזה עם ידידי הגאון המפורסם כמהר"ר יוסף שלום אלישיב שליט"א, והסכים עמי שיש להקל, מאחר שכן פשט המנהג גם אצל הבנות החרדות לדבר ה'. ומ"מ נראה לי שלכל הפחות בתפילת שמונה עשרה ישימו כיסוי על ראשן, לצאת ידי חובת הרמב"ם והטוש"ע, וכן ראוי שיחמירו על עצמן בזה בברכת המזון, שהיא מן התורה, והחמירו בה הפוסקים כתפילה, והני מילי אבעי לן למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו. [שו"ת יביע אומר חלק ו - או"ח סימן טו]

מן העבר השני מתברר, שבעניין כיסוי שיער הראש של הנשואות היו שהחמירו יותר מדין השולחן ערוך, וקיבלו את דברי הזוהר, המפליגים בחומרתם, להלכה.

כך כותב בעל ה"חתם סופר" בתשובה:

והאמנם בארצותינו שהאומות יוצאות פרועי ראש ואמותינו לא יצאו ונזהרו מאד וחשו לדברי הזוהר והקפידו על זה מאד, אף על גב דאילו היינו עומדים למניין לקבוע הלכה היינו אומרים דאותה שורה מבוארת בש"ס להיתר, היינו על פי פירוש הערוך דלא כרשב"ם, ואין הלכה כהזוהר, מכל מקום, כיון שתפסו המנהג כהזוהר על זה כ' מהר"א שטיין מנהג עוקר הלכה ונעשה הלכה קבוע, דהיינו היכא דספרי חיצונים חולקים על הש"ס וספרי חיצונים היינו מסכת סופרים וכדומה או מדרש ופסיקתא והזוהר כאחד מהם, אותו מנהג עוקר הלכה ונעשה הלכה רווחת בישראל, ומייתי ליה מג"א סי' תר"ץ סקכ"ב ע"ש.

הכלל היוצא, כל שום שער בשום מקום בראש ופדחת בנשואה, אפילו בחדרה, ערווה היא אם לא שיש לה מטפחת בראשה; ובשוק וחצר של רבים גם כובע, ואמנם בשורה שער שבין אזן לפדחת ואינה מקולעת וסד בסיד במקום שנהגו אינה ערווה. ובארצותינו שהמנהג על פי זוהר עוקר הלכה [...] ויש לחוש לרבוצת האלה האמור בזוהר הנ"ל ומי שחפץ בברכה ירחיק ממנו. [שו"ת חתם סופר אורח חיים חלק א סימן לו].

לפי החתם סופר יש לאמץ להלכה את החומרות של הזוהר ולא ההלכה שנקבעה על ידי הבבלי והשולחן ערוך. זאת משום שהנשים קיבלו על עצמן לנהוג על פי החומרות המוזכרות בספר הזוהר. במקרה זה יש להעדיף את המנהג על ההלכה, ומופעל הכלל הקובע ש"מנהג עוקר הלכה ונעשה הלכה קבועה".

לעומת דברים אלה של החתם סופר, נעמיד את דבריו של הרב משה פיינשטיין [שו"ת אגרות משה חלק או"ח ה' סימן לז] המתיר לאשה להיות בגילוי ראש בביתה עם בעלה ובניה:

כיסוי הראש בפני בעלה, אינה צריכה. שאיסור פרועת ראש הוא רק בשוק. ואפילו בשעת נידותה אין שום איסור בביתה בפני בעלה ובניה.
והידור איכא אפילו לעשות כקמחית [שלא ראו קירות ביתה שער ראשה] - (יומא מ"ז ע"א), אבל לא שמענו שיש צנועות כאלה, אפילו בדורות הקודמים. ובזמן התנאים לא היו נשותיהן נוהגות כן, אלא יחידות, כקמחית.
והנני זקנך אוהבך בלב ונפש,
משה פיינשטיין.

נמצאנו למדים כי ניתן להבחין בשלבים שונים של השתלשלות הלכות כיסוי הראש של נשים בלפחות שני מישורים, על מי חלה חובת הכיסוי ומהי גדרה.

מפשוטו של מקרא "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (במדבר ה:יח) ניתן ללמוד כדברי רש"י שהכוהן "סותר את קליעת שערה כדי לבזותה" ומכאן שאישה נשואה הייתה הולכת עם שיער קלוע. מן הכתוב הזה הספרי דרש "לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן", דהיינו בנות ישראל לא רק קלעו את שערותיהן אלא גם כיסו אותם כדי לשמור על כבודן.
* הבבלי כבר דרש מאותו פסוק "אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש", זאת אומרת לכל בת ישראל, פנויה כנשואה, אסור לצאת מביתה בגילוי ראש, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך.
* אצל הפוסקים האחרונים חלו שתי התפתחויות נוספות, אצל חלק מהן מופיעה החמרה - בהשפעת הזוהר - עם הנשים הנשואות, שחייבות לכסות את שערות ראשן עד האחרונה שבהן, אפילו בתוך ביתה, ואילו בתולות ישראל פטורות מכל זה.

לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)
דין כיסוי ראש לנשים / הרב אילן כהן


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן