לדף ראשי




נצחיות התורה
בדיון על נצחיות התורה קיימות, בדברי חז"ל ובקרב הוגי ימי הביניים, שלוש בחינות:

בחינת קיומה הנצחי על פני ציר הזמן, מלפני בריאת העולם עד העולם.
בחינת מוחלטותה, באשר חוקיה וערכיה נמצאים מעל ומעבר לכל דיון.
בחינת שימורם של חוקי התורה בשלמותם וללא כל שינוי – כפי שהם נמסרו למשה רבנו בסיני.

מסתבר כי התורה הנצחית היא זו שנמסרה על ידי הקב"ה לידי משה רבנו בהר סיני ובמשך שהייתם של בני ישראל במדבר עד שנכנסו לארץ ישראל. היינו: חמשה חומשי תורה, וכן הביאורים המקובלים לחוקי התורה שאין בהם שום מחלוקת. העניינים האחרים, שנפלה בהם מחלוקת במרוצת הדורות ושמופיעים בתורה שבעל פה, אינם נצחיים מטבעם – שהרי העובדה שיש בהם מחלוקת סותרת את עיקרון הנצחיות.

לשיטת הרמב"ם המחלוקת אפשרית בדינים המתחדשים בלבד. לא תתכן מחלוקת בנוגע לכל מה שנאמר למשה רבנו בסיני, כפי שכתב "דברי קבלה אין בהם מחלוקת לעולם. וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו" הלכות ממרים א:ג.[.

בעמדתו זו מצליח רמב"ם להתגבר על הבעייתיות סביב השאלה כיצד אפשר ליישב קיומן של אינספור מחלוקות מול ההשקפה הטוענת כי המסורת נשארה במרוצת הדורות ללא שינוי והנה אותנטית בדיוק כפי שמשה רבנו קבלה בסיני.

1. התורה קדמה לעולם – הרעיון והשלכותיו
חז"ל דרשו את מועד יצירת התורה מן הכתוב:

תניא: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הם: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהינום, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח. תורה - דכתיב: "ה' קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז" (משלי ח:כב). [בבלי פסחים נד ע"א]

התורה נמנית יחד עם תופעות טרנסצנדנטיות נוספות שגם הן נוצרו לפני בריאת העולם. המשותף לתופעות אלו כולן הוא, שהן קיימות מעבר לספירת האדם, ללא זיקה אליו או אל העולם החומרי. אולם יחד עם זה הם ממלאים תפקיד פעיל ומחייב מסביב לאדם – הן בחייו והן אחרי מותו.

אליבא דחז"ל התורה שמשה כ"ספר מתכונים" בו השתמש הקב"ה כאשר ברא את העולם. כך מבואר במדרש כדלהלן:

רבי הושעיה רבה פתח: "ואהיה אצלו אמון" (משלי ח:ל) [...] אמון אומן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר "ה' קנני ראשית דרכו" (משלי ח:כב).

מתן מעמד נעלה כזה לתורה ולערכים שהיא מייצגת, מקנה להם תפקיד מוחלט וגורלי לעצם קיומו של העולם הפיסי, באשר חסרונה של אחד ממרכיביה יכול להיות הרת אסון, כפי שמלמד המאמר הבא:

אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר: [...] כשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת - נמצאת מחריב את כל העולם כולו.

נמצאנו למדים כי התורה - פרי יצירתו ורצונו של הקב"ה - היא קדמה לעולם והיא מהווה אב-טיפוס לבריאה כולה.

2. קיומה העצמי וערכה המוחלט של התורה

לפי המדרש שהובא לעיל, התורה קדמה לעולם, אולם היא איננה קדמונית אלא פרי יצירתו של הקב"ה. יוצא כי לערכי התורה יש מעמד טרנסצנדנטי.

יש לברר האם לחוקי התורה יש תוקף מוחלט המחייב את יוצרם – קרי הקב"ה – להכלילם בתורה או שעצם תוקפם נובע מכך שהם נכללו בתורה. במלים אחרות: האם ערכי התורה מביעים את רצונו השרירותי של יוצרם או שמא הם בעלי ערך עצמי ומוחלט?

אליבא דבר תנא [אשר בר תנא, נושאי יסוד ביהדות, תל אביב תשנ"ג, עמ' 123-124.], רבי סעדיה גאון סבור כי יש ערך מוחלט לערכי התורה ותוקפם אינו תלוי ברצונו הערטילאי של הקב"ה. הוא לא יצר אותם אלא הם קיימים באופן בלתי תלוי בו. ערכי התורה מחייבים אפוא כביכול גם את הקב"ה. להלן דברי רבי סעדיה גאון:

אם [נביא שקר] יאמר אלוהיי יצווה אתכם, בניאוף ולגנוב […] לא נבקש ממנו אות, מפני שקראנו למה שלא יכשירהו השכל. [ספר האמונות והדעות מאמר ג ד"ה ואחר אלה]

לפי רבי סעדיה ערכי התורה מקורם בהיגיון, כלומר אמיתותם מוחלטת. מכאן בר תנא מוסיף ומסיק כי תוקפם מחייב כביכול אף את האל. ברם, מסקנה זאת לא נובעת בהכרח מן הנאמר על ידי רס"ג. יתכן כי על פי רס"ג, ערכי המוסר הם פרי רצון האל בלבד וערכם אינו מוחלט, אולם מאז שה' ביטאם לא יתכן שיחול בהם כל שינוי.
.
3. קיומה הנצחי של התורה ושלמותה
בהלכות יסודי התורה פותח הרמב"ם את הדיון בנביא השקר בעיקרון נצחיות התורה ובשלילת האפשרות שנביא יחדש, יוסיף או יגרע דבר מתורת משה, ואלה דבריו:

דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצווה עומדת לעולם ולעולמי עולמים: אין לה לא שינוי ולא גירעון ולא תוספת; שנאמר: "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג:א) ; ונאמר: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (שם כט:כח). הא למדת, שכל דברי תורה מצווים אנו לעשותם עד עולם, וכן הוא אומר: "חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כג:יד), ונאמר: "לא בשמים היא" (דברים ל:יב). הא למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.

הרמב"ם ער לפגיעה האפשרית ב"נצחיות התורה" בגלל יכולת הנביא לומר בשם ה' דבר הנוגד את חוקי התורה. לכן הוא קובע באופן חד-משמעי כי לא יוסמך נביא שיבטל את נבואת משה רבנו ויכניס שינויים לחוקים שנמסרו על ידו.

בדומה לכך הרמב"ם האריך בפרקי הנבואה שבמורה הנבוכים - שם הוא קובע כי "יסוד הוא בתורתנו שלא תהיה זולתה לעולם". הרמב"ם מסביר את טעם איסור "בל תוסיף" כך:

הדבר השלם בתכלית האפשרית במינו, לא יתכן שימצא זולתו במינו כי אם פחות מאותה השלמות, או בהגזמה או בגירעון. כמו המזג המאוזן אשר הוא תכלית איזון אותו המין, הרי כל מזג שאינו כמו אותו האיזון יהיה בו תוספת או גירעון. כך הדבר בתורה הזו, כמו שביאר את איזונה, ואמר "חקים ומשפטים צדיקים" (דברים ד:ח), וכבר ידעת כי עניין צדיקים מאוזנים [...] ולפיכך נאמר בה "תורת ה' תמימה"

(תהלים יט:ח).]מורה הנבוכים ב:לט-מ[

הרמב"ם סובר כי משפטי התורה מהווים את המערכת המשפטית האידיאלית, המושלמת והאופטימאלית שאין למעלה ממנה. זאת הוא מסיק מן העובדה שהתורה מתארת את חוקיה ומשפטיה כ"צדיקים". השימוש בכינוי זה מראה כי הכוונה למערכת משפטית מאוזנת, כשם שלצדיק מידות - או "דעות" בלשון הרמב"ם - טובות במזג ובאיזון המתאימים .

השימוש במושגים כגון "מושלם", "אופטימלי" וכדו' מניח בהכרח כי מידת השלמות או האופטימליות של המערכת הנדונה, ניתנת למדידה או להערכה. כמו כן בהכרח קיימת איזושהי מטרה שביחס אליה נמדדת מידת המושלמות או האופטימליות. בהקשרנו משמעות הדבר, כי לשיטת הרמב"ם מטרת משפטי התורה להביא את האדם לתיקון ולשלמות בשני תחומים] ראה מורה הנבוכים ג:לא]: התחום האישי, קרי: השגת ההשקפות והמידות הנכונות, והתחום החברתי, קרי: תיקון החברה. הרמב"ם קובע אם כן כי הקב"ה יצר את המערכת המתאימה ביותר שניתן להעלות על הדעת, להשגת המטרות הללו.

עיקרון זה של איזון קיים לא רק במערכת המשפט, אלא חל גם על כללי ההנהגה הנכונה .

מדברי הרמב"ם משתמע כי המערכת התורנית היא מהווה נקודת האופטימום היחידה הקיימת, והיא זאת שנגזרה על ידי ה'. ברם, קביעה זאת לא הכרחית מאחר ובכל עריכת אופטימיזציה יתכן מבחינה תיאורטית קיומן של מספר נקודות אופטימום. אף על פי כן נראה כי אין בכך משום לסתור את שיטת הרמב"ם באופן עקרוני. זאת מאחר שגם אם נתאר כי קיימות מספר נקודות אופטימום, הקב"ה בחר באחת מהן וממנה אין לסטות. כל ניסיון של סטייה ממנה, שייעשה אפילו על ידי אדם חכם, עלול להסתיים בהוצאת המערכת הקיימת מן האיזון העדין והחטאת המטרה, מאחר שאין מלבד הקב"ה שיכול לדעת מהי אותה נקודת איזון.


לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)

ויכוח על נצחיות התורה בין החכם יהודי ודון אלפונצו קארציולה / יהודה דוד אייזנשטיין
ספר העיקרים - מאמר ראשון פרק כג / רבי יוסף אלבו
רבי יהודה ליוואי, מהר"ל מפראג, תפארת ישראל - פרקים מט-נא


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן