לדף ראשי




תולדותיו
ר' יחיאל בר' יוסף מפאריס הוא מהבולטים בין חכמי צרפת בני דורו במחצית המאה הי''ג. בפי הפוסקים נקרא החסיד, הקדוש, ואגדת עם ייחסה לו מעשי נסים. תלמידיו המובהקים היו גדולי ישראל כמו: הרב מאיר (מהר''ם) מרוטנברג, ר' פרץ בן אליהו מקורביל, ר' יקר משינון, ר' יצחק מקורביל ועוד חכמים מהמאה הי''ג.
ר' יחיאל עמד בראש הישיבה הגדולה בפריז. חיבר תוספות על התלמוד שהובאו אצל כמה מן הראשונים, ושמו נזכר כמה פעמים בתוספות שלנו. פסקיו והוראותיו נמצאים מפוזרים בספרי פוסקים שונים ובייחוד בספר ארחות חיים לר' אהרן הכהן מלוניל, הקורא לו "מורי" או "החסיד". פירושיו ותוספותיו לתורה מובאים כמה פעמים בספר "דעת זקנים".
פרסומו של ר' יחיאל כחכם וקדוש נפוץ היה גם בין הגויים. הוא היה ראש המדברים בויכוח נגד המומר ניקולאי דונין (Nicolas Donin) שכתב דברי שטנה על התלמוד וכי נמצאים בו חירופים וגידופים על יש''ו והנצרות. היה זה אחד הויכוחים הטראגיים ביותר בקורות היהודים בימי הביניים, בימיו של לואי התשיעי. בשנת 1240 הזמין לודויג התשיעי מלך צרפת ארבעה מראשי חכמי ישראל בצרפת, ובראשם רבנו יחיאל, להשיב על טענות המומר. טענות שני הצדדים נרשמו בצורה מעובדת ב"ויכוח רבנו יחיאל מפאריס".
טקסט הויכוח של ר' יחיאל מפאריס

ר' יחיאל הוכיח שלמומר דונין היו כוונות זדוניות; שהמושג ''גויים'' מכוון לעובדי אלילים ולא לנוצרים; שדת ישראל אין לה קיום בלי התלמוד; אחרי שהנוצרים הכירו בדת ישראל כדת נסבלת, אין הם יכולים לעקור את התלמוד. בכל זאת לא הצליחו הוא וחבריו הרבנים ר' משה מקוצי, ר' יהודה ממילון ור' שמואל משאטו-טייר לדחות את האשמות נגד התלמוד.
לפי הוראות האפיפיור גריגואר התשיעי נשרף התלמוד ביום ששי, 6 ביוני 1242 בפאריס. 24 קרונות מלאים ספרי תלמוד הלכות ואגדות נשרפו באותו יום. יום זה נקבע לתענית במשך כמה דורות. מפורסמת קינתו של ר' מאיר ב"ר ברוך – המהר"ם מרוטנברג – על השריפה: "שאלו שרופה באש לשלום אבליך".
אחרי הויכוח המשיך רבנו יחיאל לעמוד בראש הישיבה בפריז, וכנראה לימד בעל פה. אולם מחמת הצרות והנגישות עזב עם הרבה מתלמידי ישיבתו ועלה לארץ בשנת 1259 לערך.

השליחות לארץ ישראל
ר' יחיאל שלח אחד מתלמידיו, ר' יעקב לאסוף תרומות לטובת הישיבה בפאריס. אולם, נחלקו הדעות בנושא זה. בספר מסעותיו נאמר:

''אלה סימני כתבי הקברות שבארץ ישראל אשר הביאם ר' יעקב שליח נאמן מהרב ר' יחיאל מפריש, אשר יש לו שלוש מאות תלמידים והלך ובא ר' יעקב הנ''ל בכל גלילי ארץ ישראל ועכו ובכל שאר מקומות להוליך נדבה גדולה למדרש הגדול דפריש''

מאידך, הרב יעקב נפתלי הכהן מביא נוסחת אחרת מכת''י בזו הלשון:

''אלה כתבי הדברות שבא''י אשר הביאם שליח נאמן מה''ר יחיאל מפריש אשר יש לו בישבתו יותר מג' מאות תלמידים יצ''ו והלך ובא ר' יעקב הנזיר...''

נחלקו הדעות בענין זה. אורבך בדיעה, שר' יחיאל שלח אחד מתלמידיו, את ר' יעקב לאירופה לאסוף תרומות לטובת בית המדרש דפריש שבעכו, כי אין זה מתקבל על הדעת שנשלחו שליחים מפאריס לאסוף כסף בארץ ישראל. כהנא מוסיף ואומר, שר' יחיאל היה הראשון מבין חכמי אשכנז שסידר את השד''רנות לטובת ישיבתו בעכו, ר' יעקב הביא מארץ ישראל רשימת קברי הצדיקים כחומר לתעמולה או לעורר את התשוקה לעלות לקברי צדיקים. הרב כהן מביא גם כן את הדיעה כאילו נשלח ר' יעקב מארץ ישראל לאסוף נדבות לטובת הישיבה בעכו, אלא שדיעה זאת טעונה בירור, באומרו:

''ויש מפרשים המפרשים, שהיינו לישיבה שיסד בעכו, שהיה נקראת ישיבת פריש מטעם כי נפלא הדבר לגבות בארץ ישראל שמקבלת תמיכה כל הימים ועתה לשלוח שם לחוץ לארץ, ואפשר וכן הוא וצריך בירור''

אולם ההיסטורים זאב יעבץ, י. בן צבי ואחרים בדיעה ברורה, שר' יעקב נשלח לפאריס ע''י ר' יחיאל לאסוף תרומות בארצות שונות וגם בארץ ישראל. יעבץ כותב: לרבנו יחיאל היו עוד שלוש מאות תלמידים... יד נדיבי צרפת קצרה מלכלכל אותם עד כי המריץ המחסור לשלוח צירים אל ארץ ישראל ואל סביבותיה לתמוך את ישיבתו.

י. בן צבי קובע בפירוש, שהישיבה היתה בפריש ומשם נשלח ר' יעקב לארץ ישראל. במאמרו ''פריז או עכו'' הוא אומר:

''נראית לי למופרכת עצם ההשערה שבתקופה מרובת מלחמות כזו, כשהעיר עכו היתה מרכז נצרות במלחמה נגד האיסלאם ונוסיף היחידי כמעט בארץ ישראל, שאין לו קשר מדיני עם שאר העדות בארץ, שבתקופה זו היתה יכולה להתקיים בעכו ישיבה עם שלוש מאות תלמידים. המספר שלוש מאות תלמידים מעורר בנו אסוסיאציה עם ישוב של לפחות עוד שלוש מאות בעלי בתים, כלומר ישוב של לפחות 1,500 נפש, מבני הישיבה עצמם. והנה בתקופה הרבה יותר שקטה - בזמנו של ר''ב (רבי בנימין) מטולידא לא היו בה יותר ממאתים יהודים. ואין שום יסוד להניח שלאחרי ההרפתקאות שעברו על העיר הזאת, מפלתה בימי המושלמים 1187 וכיבושה השני בידי הנוצרים בשנת 1191, היה בה ישוב יהודי מרובה כזה עד שישמש יסוד לישיבה של 300 תלמידים."

נראה שצודקת ההנחה שר' יעקב נשלח לאסוף תרומות בעולם וגם בארץ ישראל. כי מצבם של יהודי צרפת בכלל ושל יהודי פאריס בפרט היה רע מאוד בימים ההם. בזמנים של גזרות רעות על יהודי צרפת, גירושים ועוד, אין להתפלא שנשלח שליח מפאריס לאסוף תרומות לטובת הישיבה שם. יתר על כן: שרפת התלמוד לא הספיקה אז למלך לואי התשיעי, שנקרא ''הקדוש'', והוא הוריד את היהודים למעמד של עבדים, נאסר עליהם להעיד בבית המשפט, החובות שהגיעו להם מלא- יהודים בוטלו, והם סבלו מרדיפות ועלבונות. לכן מתקבל על הדעת שנשלח מפאריס ''העשירה'' לאסוף נדבות בארץ ישראל הדלה, כי מצבם של יהודי פאריס היה אז רע ביותר.

למה עלה ר' יחיאל עם ישיבתו לעכו?
למה עלה ר' יחיאל עם ישיבתו מפאריס לעכו ולא לירושלים עיר הקודש? לפי עדותו של ר' אשתורי הפרחי בספרו ''כפתור ופרח'' (פ''י עמ' פ''א-פ''ב, הוצ' לונץ) התעתד ר' יחיאל להקריב קורבנות בירושלים. בשנת י''ז לאלף בששי, אבל לא אסתייעא מילתא. אולם, ר' אשתורי הפרחי מביא ידיעה זו בשם אומרו, בשם ר' ברוך שאמר לו זאת מבלי לקבוע אם ידיעה זו נכונה היא או לא.

ואף גם זאת שהשנה י''ז לאלף הששי לעלייתו של ר' יחיאל המובאת ב''כפתור ופרח'' אינה בדוקה. שכן בשנת י''ח (1258) חתם עוד ר' יחיאל על גט בפאריס, וכפי הנראה הוא עלה ארצה רק סמוך לשנת כ' (1260). אם כן נשאלת השאלה למה עלה ר' יחיאל עם תלמידיו דוקא לעכו? ניתן לשער, שעשה זאת כנראה תוך כוונה לחזק את הישוב היהודי הגדול בימים ההם בצפון הארץ, וגם לקדש אותו על ידי הקמת מוסד תורני גדול בעיר הזאת, בשם ''מדרש הגדול דפריש''.

כידוע, קיימים חילוקי דעות אם עכו היא בגבולות ארץ ישראל. בחלוקת הארץ נפלה העיר הזאת בחלקו של אשר אך נשארה עיר כנענית, כי לא הוריש את יושבי עכו (שופטים א', י''ט ול''א). היא הייתה אחת מערי החוף של פניקה (עבכא בפניקית), ומיושבת נכרים שונים במשך שנים רבות. בימי הבית השני הוסב שמה של העיר בימי פטולומיאוס השני ל-Ptolomaus. עכו היתה עיר עוינת ליהודים בימי הבית השני, וגם החשמונאים לא הצליחו להכניעה. בימי המרד הגדול ברומיים, רצחו תושביה היוונים אלפיים איש מהיהודים שישבו בתוכה (מלחמות ב', י''ח ה'). אחרים נמלטו על נפשם. אחרי כן חזרו אליה יהודי עכו, חידשו את מסחרה, הגדילו את מספרם בעיר זאת ועשו אותה לעיר מעורבת יהודים ונוכרים.

עכו המעורבת הייתה מקום מושבם של תלמידי חכמים אחרי חורבן הבית השני. האמורא רבי אבא דמן עכו, היה מנהיגה של קהילת עכו במאה השניה לספה''נ. נשיאי העם ומנהיגיו היו רגילים לבוא לעכו לשם ריפוי. כגון רבן גמליאל דיבנה, שהיה רוחץ במרחץ אפרודיטי בעכו. ר' יהודה הנשיא היה בא לעכו ואף השיא את בתו לאחד מחכמי כפר עכו. רבן שמעון וחבריו ר' יהודה ור' יוסי היו באים לעכו ומהתוספתא (ברכות ב') נראה שרבי יוסי היה תושב עכו וכי לחכמים האלה היו תלמידים השומעים תורה מפיהם בעכו.

אשר לקדושתה של העיר עכו - נחלקו הדעות, ורוב החוקרים באים לידי מסקנה, שהעיר שמחוץ ל''שורא דעכו'' (חומת עכו) אינה קדושה, כי העיר לא השתייכה לארץ ישראל בין בימים שלפני החורבן ובין בימים שלאחריו. מאידך, יש אומרים, שעכו היא בגבול ארץ ישראל אפילו לעניין מצוות התלויות בארץ, ומפרשים את "אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון" (שופטים א', ל''א-ל''ב), לא את הכבוש בא הפסוק למעט, אלא את עקירתו הגמורה של הישוב הנכרי. ח' בר דרומא מביא מאמרי חז''ל רבים מהם אנו למדים, שעכו היא ארץ ישראל לכל דבר.

ר' יחיאל סבור היה כנראה, שעכו היא עיר יהודית. לכן עלה עם ישיבתו לעיר הזאת והתיישב בה עם תלמידיו, לא רק מפני שנמל עכו היה בימים ההם הנמל בו עוגנות האוניות הבאות מארצות המערב לישראל, אלא גם כדי להדגיש את שייכותה של העיר הזאת לארץ ישראל ולחזק את היישוב היהודי הקטן שנמצא שם בימים ההם. אומנם בשנת 1170 מצא בה ר' בנימין מטודילה (ספר מסעות, כ''א) ''כמו מאתים יהודים'', אך ישוב זה גדל על ידי העליות מארצות ה גולה, משלוש מאות רבנים מצרפת ומאנגליה בשנת 1211, אשר חלק מהם התיישב בעכו ור' יחיאל העביר את ישיבתו מפאריס עם שלוש מאות תלמידיה. גם הרמב''ן, מחדש הישוב היהודי בירושלים, בא בסוף ימיו לעכו.

אין זה מתקבל על הדעת שר' יחיאל בא עם תלמידיו לעכו כדי לחסות שם בצל הצלבנים, שכבשו את העיר הזאת, והיה בטוח שם יותר מאשר בשאר ערי הארץ. הוא ברח מאימת הנוצרים אשר הצרו את צעדי היהודים בצרפת ושרפו את התלמוד. מה גם שעכו נכבשה על ידי מלך אנגליה ריכארד לב הארי (1191)

אשר למספר הבחורים של ישבית פאריס שנמצאו בעכו - לדעת י' בן צבי מספר 300 הוא מוגזם, כי ישיבה עם 300 תלמידים צריכה ישוב של עוד 300 בתים לפחות, כלומר ישוב עם עוד 1500 נפש, ובתקופה יותר שקטה - בזמנו של ר' בנימין מטולידה לא היו בה יותר ממאתיים יהודים. מאידך, ידוע שבישיבת פאריס למדו שלוש מאות תלמידים, וכותבי ההיסטוריה של היהודים בפאריס מעידים על כך. השאלה היא אם כולם עלו עם רבם ר' יחיאל לעכו? ייתכן, שלא כל תלמידי הישיבה עלו עם רבם ארצה, אף על פי שהישיבה נסגרה בפאריס עם עלותו של ר' יחיאל לעכו. אלה שנשארו, התפזרו כנראה ללמוד אצל בעלי התוספות בערים השונות בצרפת. מאידך, ניתן לשער, שכל תלמידי הישיבה בפאריס עלו עם רבם לעכו, אף אם היה ישוב יהודי קטן בעיר הזאת. ידוע, שבפולין ובליטא התקיימו ישיבות גדולות בערים קטנות. העיירות האלה לא החזיקו בישיבות. להיפך, נהנו מכך שהייתה ישיבה בעירם, ומספר משפחות הוציאו לחמן מהשירותים שהגישו לבחורי הישיבה.

אין ספק, שמעכו יצאו שליחים לאסוף כסף לטובת הישיבה. בעלי בתים בעכו נהנו מזה, שכן הם טיפלו בצרכים של בחורי הישיבה. אין זה סותר את הנחתנו שר' יעקב נשלח מפאריס לקבץ נדבות בארץ ישראל לטובת הישיבה, כאשר יהודי פאריס נמצאו במצב קשה, ולא יכלו לכלכל את הישיבה שלהם.

אף אם נקבל את ההנחה שעלה בדעתו של ר' יחיאל להקריב קרבנות בירושלים כמובא ב''כפתור ופרח'' (לא היו אז קשיים להגיע לירושלים, ולפי עדותו של ''שבט יהודה'' נתקבלו רבני צרפת ואנגליה עם ר' יהונתן מלוניש (לוניל) בראשם, בכבוד גדול ע''י המלך המוסלמי, ועלה בידם לחדש את הישוב העברי בירושלים, שנחרב על ידי נוסעי הצלב), קרוב לודאי שר' יחיאל התכוון רק לקיים מצוות עליה לרגל לירושלים ולהקריב קורבנות, אבל את מושבו הקבוע - קבע בעכו.

היכן מקום קבורתו של ר' יחיאל?
מקום קבורתו של ר' יחיאל אפוף מסתורין, ונחלקו הדעות גם בנושא זה. יש הקושרים את מקום קבורתו עם זה של הרמב''ן, כי הרמב''ן בילה את שארית ימיו בעכו. לדעת רבים נפטר ר' יחיאל בשנת הכ''ח לאלף הששי. אחרים אומרים שנפטר שנה לפני כן.

לפי ר' מרגליות נקבר ר' יחיאל בחיפה. ואלה דבריו על הרמב''ן:

בשנת חמשת אלפים ושלושים נסתלק רבנו לחיי עד וגויתו הובל לקבורה בעיר חיפא על ידי קברת ר' יחיאל מפריז.

בהערה ל''ד הוא מוסיף:
רבנו חפץ אומנם לחצוב לו קבר בחברון, אבל לפי המקובל נקבר בחיפא.

באנציקלופדיה ל''תולדות גדולי ישראל'' מובא, שר' יחיאל המשיך לנהל את הישיבה עד לפטירתו בשנת ה' כ''ח (1268) ויקבר לרגלי הר הכרמל בסביבת חיפה, ואילו באנציקלופדיה העברית (כרך י''ט) מובא שר' יחיאל נפטר לפני 1267 ואחד מתלמידי הרמב''ן שסייר בארץ סמוך לאותו זמן, מציין את קברו בתחתית הר הכרמל. גם ר' זאב יעבץ קובע, שר' יחיאל נקבר בחיפה, באומרו על הרמב''ן:

ויגוע וימת רבנו הגדול והנערץ אשר יחשב לאחד מראשי גדולי כל חבורות רבנו משה בן נחמן מקץ שלש שנים בשבתו בארץ הקדושה (1270), ויקבר בעיר חיפה על יד קבר רבנו יחיאל מפריש.

אולם, הכהן בדעה, שר' יחיאל נקבר בעכו וכותב בזו הלשון:

חתנו היה גדול רבינו יוסף ז''ל שעלה עמו לאה''ק, ושם מצבתו. וקברו בעכו אצל חתנו ז''ל, כי הנה ברשימת קברי רבני עכו נרשם ר' יחיאל הנ''ל ובנו רבי יוסף והר''ר יוסף משאניס וכו', נראה שהוא רבי יוסף חתנו של הרב ז''ל.

הערות לערך:
שם המעיר:
הערה: עיינו במאמרו של שמחה עמנואל 'בשלם', ח. תשסט

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן