לדף ראשי




א. תולדותיו
מקום לידתו של ר' ישראל בן ר' שמואל אינו ידוע, וכן לא ידוע התאריך המדויק של הולדתו. נולד בערך בשנת תק"ל (1770). אביו היה ידוע כצדיק וכתלמיד חכם. על סבו, ר' עזריאל, ידוע כי עלה ארצה בשנת תקל"ב [1772], כדי לבדוק את האפשרויות ליישוב אשכנזי בארץ. בדרכו חזרה לליטא, בהיותו באיזמיר, נפטר. ר' ישראל מייחס את עצמו לסבו זה ב"האמת מארץ תצמח", ובלי ספק, קיימת זיקה עמוקה בין הסב לבין נכדו, למרות שלא הכירו פנים אל פנים.

אצל הגר"א למד רק בשנת חייו האחרונה. הוא שימש אותו בשנת תקנ"ז 1797], ובעשרים הימים האחרונים לחייו של הגר"א לא מש יומם ולילה מעל יד מיטתו. למרות פרק הזמן הקצר, יחסית, ששהה במחיצתו של הגאון. הוא נחשב לאחד המובהקים שבתלמידיו, ואחר פטירתו עסק עם חברו ר' מנחם מנדל משקלוב בהבאת תורתו לדפוס. ר' ישראל סידר את פירושי הגר"א לשולחן ערוך אורח חיים.

לאחר מכן חזר לשקלוב, ובה היה מגיד מישרים. בערך עשר שנים הרביץ שם תורה ויראה.

בסוף שנת תקס"ט [1809] עלה ארצה בראש השיירה השלישית של תלמידי הגר"א. לצפת הם הגיעו בתשרי תק"ע. בצפת הם מצאו קהילה פרושית קטנה, שמנתה 40 משפחות - כ- 150 נפש. בראשה עמד ר' מנחם מנדל משקלוב. מצבה החומרי היה קשה מנשוא. דרושה הייתה עזרה דחופה מן החוץ. ראשי העדה לא ראו דרך אחרת מאשר לשלוח לחו"ל אישיות חשובה ובעלת השפעה, שתצליח לקבוע "מעמד" מסוים ומתמיד בשביל העדה. לא נמצא מתאים למשימה כבדה זו יותר מר' ישראל. בשלהי חורף תק"ע, חודשים ספורים לאחר עלייתו ארצה, יצא דרך קושטא, ואחר יגיעות רבות הגיע לליטא. בעזרת ידידים ועסקנים, ובייחוד בעזרתו הגדולה של ר' חיים מוולוז'ין, הוא הצליח לארגן מקורות להכנסות קבועות. במסעו הגיע עד ורשה, עשה הסכם עם החסידים על חלוקת הכספים על פי מספר נפשות. הוקם ועד בוילנה בראש חלוקה.

בתוך המערבולת של הרפתקאות, אכזבות, עבודה קשה ועמל רב, שעברו על ר' ישראל, הוא הדפיס במינסק את ספרו "תקלין חדתין" על מסכת שקלים בשנת תקע"ג.

שלוש שנים שהה בנכר, ובתקע"ג חזר ארצה, בתקווה כי אחר שהבטיח את קיומה של עדת הפרושים, יוכל להתמסר ללימוד תורה ולהרבצתה. אולם בתקע"ג פרצה מגפה בצפת. יהודים רבים ברחו לירושלים, ור' ישראל ומשפחתו עמהם. בדרך מתה עליו אשתו, ובירושלים מתו בזה אחר זה חתנו, בתו, בנו, בת נוספת ובן נוסף. באותו זמן הגיעה אליו שמועה מהגליל על מות הוריו במגפה.

נוגע ללב ומרשים כאחד תיאורו בהקדמתו ל"פאת השולחן" פרק עגום זה שבחייו:

והייתי כשוכב בלב ים באש התבערה הנז' ואוהבי ורעי רחקו ממני, והייתי שוכב על הגג בוכה ומתנפל ומתחנן לפני אבינו שבשמים. ובתי הצנועה מרת שיינדל תח' הייתה גם כן קטנה חולה מוטלת על ידי, ודמעתי על לחיי עיני ירדו מים על כל אשר עבר עלי וגדול כים שברי.

במצב זה נדר ר' ישראל "לסדר חיבור סדר זרעים בתלמוד ירושלמי עם שיטת קה"ק רבנו החסיד..." (הקדמה לפאת-השולחן).

כוח העמידה שלו וגדלות נפשו מעוררים הערצה. אחרי המגפה שב לצפת ועמד בראש העדה, נשא אישה שנייה והקים משפחה חדשה. ר' מנחם מנדל משקלוב נשאר בירושלים, ועמו חלק מאנשי הכולל. היה על ר' ישראל לבנות הכול מחדש, מן המסד ועד הטפחות. גם בתקופה זו סבלה הקהילה צרות רבות. הערבים רדפו את היהודים, בעיקר את האשכנזים. אחרי הירצחו של ר' חיים פרחי בתקע"ט, הושלך ר' ישראל לבית הסוהר כדי לסחוט כסף פדיון. שוב ושוב היה על ר' ישראל להשיג סכומי כסף ניכרים, ולפנות שוב ושוב לעזרה מארצות הגולה.

בשנת תקפ"ה, שנה גשומה במיוחד, התמוטטו בתים רבים בצפת וקברו את היושבים בהם. גם ביתו של ר' ישראל התמוטט ובני ביתו ניצלו בנס. ר' ישראל ראה בכך נס וניסיון, על אשר אחר לשלם את נדרו, לחבר ספר על סדר זרעים, והלכות ארץ ישראל. בתקצ"ד הוכן הספר לדפוס, אולם מרד הדרוזים הבריח את אנשי צפת לכפר עין זיתון עד יעבור זעם. בעיר החריבו הדרוזים את הבתים וכל אשר בהם, וכן הרסו את בית הדפוס של ר' ישראל ב"ק. בנס נותר לפליטה כתב היד של "פאת השולחן". בסופו של דבר יצא הספר לאור רק בשנת תקצ"ו. ושוב עסק ר' ישראל בשיקום אנשי קהילתו ובתיהם..
.
בשנת תקצ"ז החריבה רעידת אדמה עזה את צפת. כאלפיים יהודים נספו, מאות ואלפים נותרו מתחת לעיי החורבות זמן רב, עד שהגיעה אליהם עזרה. ר' ישראל שהה אז בירושלים. הוא לווה סכומי עתק מהספרדים ופנה לחו"ל בבקשה דחופה לעזרה. הוא ארגן ושלח משלחת הצלה לטפל בנפגעים.

לאחר הרעש חוסלה למעשה הקהילה הפרושית בצפת. רק בודדים ממנה נותרו בעיר. רוב הניצולים קבעו את מושבם בירושלים, ור' ישראל עמהם. הוא המשיך להנהיג את הקהילה עד מותו. כך הוכרעה המחלוקת בין צפת לירושלים.

ר' ישראל נפטר בטבריה, בעת שיצא להירפא במעיינותיה בשנת תקצ"ט. הוא נקבר בטבריה. מקום קבורתו לא היה ידוע עשרות שנים. לפני שנים אחדות התגלה בבית הקברות בטבריה חלק שבור של מצבה, ועליו רשום שמו וספרו "פאת השולחן". החלק נקבע בתוך מצבה חדשה שהוצבה במקום בו נמצא החלק השבור של המצבה הישנה.

ב. דמותו התורנית
לר' ישראל, כתלמיד מובהק של הגר"א, הייתה זיקה עמוקה מאוד אל רבו, אותו הוא העריץ מאוד והשתמש בביטויים יוצאי דופן בכותבו עליו.

בהקדמתו ל"תקלין חדתין" הוא כותב:

"... אם באתי לספר תמים פעלו ועצם חסידותו ונוראות קדושתו של רבנו הגדול והקדוש רשכבה"ג, הוא החסיד האמיתי מרנא ורבנא אליהו נ"ע מוילנא, ומשפט דרכיו בשיטותיו העמוקות ויפי הגהותיו המאירים כשני המאורות הגדולים, וכל דיירי ארעא כלא חשיבין נגדו בעצם בקיאותו בכל דברי התנאים והאמוראים הנמצאים אתנו בחיבוריהם הקדושים בנגלות ובנסתרות, אשר הם סדורים ופתוחים לפני עיניו אף לספר אותיותיהם...".

כיון שהוא זכה להיות במחיצתו של הגאון רק זמן מועט, הוא הביא כתנא דמסייע את המפורסם שבתלמידים והמובהק שבהם - ר' חיים מוולוז'ין.

בהקדמה זו מציין ר' ישראל, כי ביקשו גדולי הדור לגנוז הגהותיו של רבינו הגדול,

"כי מי שלא שימש כל צורכו ביגיעה ובשקידה רבה לחפש בדבריו, ואשר לא צללו בים התלמודים, ודאי ימצא כמה דברים אשר יהיו נראים כסותרים זה את זה או דברי הראשונים ואף איזה גמרא ערוכה. ידמה לו לפי חסרון דעתו ושכלו הנמוכה, כי מרבנו הגדול זנוחה, והוא לא ידע ואשם כי הטעות אחריו כרוכה".

הוא מביא דוגמאות לכך שדברי הגר"א קשים מאוד להבנה:

"ומה נעשה לשיטותיו החמורות בשו"ע, הצריכים עיון וחיפוש רב. ומה גם להגהותיו העמוקים מיני ים וסתומים וחתומים המה. מי יצלול בעמקי תהום דעתו הרחבה וידלם לנו? ובפרט כי הגהותיו נרשמים בקצרה מאוד מאוד, לפעמים בחלוף תיבה אחת או אות אחת או מחק אח' ואפילו נקודה אחת. השלים כוונתו לפי עמק דעתו הרחבה, כי לא רשמם אלא לעצמו."

בהמשך הוא מדבר על הצורך לשמור על עבודת המדפיסים והמסדרים, המשנים את הכתוב על פי "הבנתם" ומסלפים את דברי הגר"א.

הוא מסביר את דרך הלימוד המיוחדת של רבו הנערץ בנגלה ובנסתר, ומסביר מדוע בחר לכתוב על מסכת שקלים - מסכת שתלו בה שיבושים רבים, אין בה עניינים מעשיים והרי היא כמת מצווה. פירושו על המסכת יהיה על פי נוסחת הגר"א ודרכו.

הקדמתו לתקלין-חדתין מסתיימת בציפייה לגאולה:

ונזכה שיתקבצו כל אחב"י לארה"ק. וכיון שיקובץ נידחי ישראל, מתרוממת קרן צדיקים, וכיון שתתרומם קרן צדיקים, ירושלים נבנית; וכיון שנבנית ירושלים, משיח בן דוד בא ויבנה בית המקדש. גדול יהיה כבוד הבית האחרון, ומלאה כל הארץ דעה, ועלה כבוד ה' לעולם ועד, כן יהי רצון אמן.

האם מבוטאת כאן השקפתו על סדר מחייב של הגאולה המעוגן בסדר הברכות בתפילת שמונה עשרה? - בהחלט יתכן.

חתימתו מבטאת אף היא את תפישתו את עצמו:

דברי הטרוד ונודד, כציפור נודדת מקינה, מתאבק בעפר רגלי חכמים עיני ולבי שם כל הימים עפר ארץ ישראל בלא"א כמוהר"ר שמואל נ"י מה"צ אתל.

ר' ישראל סידר והביא לדפוס את ביאור הגר"א על שו"ע או"ח. ואף כאן בהקדמתו - "הקדמת המסדר, וכללי הספר להדר" - מתאר הוא את תחושתו:

הנה צעיר אנכי לימים, נכסף להתאבק בעפר רגלי חכמים. על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אף אני גם הלום אחרי רואי. אמרי נעם היקרים המסולאים בספירים, מרבותי החכמים הגדולים אשר קטנם עבה ממתני. פיהם פתחו בחכמה לספר אחד מיני אלף אלפי אלפים מקצות דרכי רבנו הגדול והקדוש המחבר נ"ע. ומי אנכי, בער מאיש ולא בינת אדם לי, לגשת אל הקדש פנימה? כי היתכן ליתוש שהוא ברמשים, שיערב לבו לגשת מול הדרת פני הארי המלך הגדול שבחיות הגיבורים והחלשים...

נכון כי סגנון מעין זה מקובל, אולם הערצת הגר"א ותחושת קטנותו לידו בולטת במיוחד.

אחרי פתיחה זו, הוא מסביר את דרך כתיבתו של הגר"א את הליקוטים, ואת דרך עבודתו והכנתו את דברי הגר"א לדפוס, מביא עשרה כללים ומסיים בדברים הבאים:

כל תוחלתי וסברי הוא זכותו הגדול, אשר זיכני השי"ת ב"ה לראות פני המלך בחיים חיותו, חצי שנה טרם נתבקש בישיבה של מעלה. וזכיתי לשרתו ולהיות כעבד לפני המלך, זה עשרים יום לפני גדיעתו. הרבה פעמים קריתי ושניתי לפניו, ולא זזה ידי ממנו, עד הלקח נזר תפארתנו מעל ראשנו, ונמס כל לבנו, אל הלקח ארון אלקים ואיננו.
דברי אסקופה הנדרסת בפני רגלי ת"ח. ישראל בלא"א כמוהר"ר שמואל נרו בן האיש הירא אלקים המופלג המנוח מוהר"ר עזריאל זצ"ל משקלאו יצ"ו שנסע לארץ הקדושה.

גם בהקדמתו ל"פאת השולחן", מרחיב ר' ישראל בסיפוריו בשבחו של רבו הגדול:

כאחד מדורות הראשונים... חבר יותר משבעים חבורים עד היותו בן ארבעים... היו לו ק"ג פרושים בפסוק א' משיר השירים ולא נמצא איש סופר מהיר שיכתוב כדעתו... זכהו (ה') להשגת אור כל התורה, בפנימיותה וחוצותיה... ובאר ארות כל החכמות ואמר שהשיגם לתכליתם רק חכמת הרפואה ידע חכמת הניתוח והשייך אליה...

בנוסף לגדולתו בתורה מעלה ר' ישראל על נס את צדקותו, ומביא סיפורים ואירועים שונים בחייו המעידים על גדולתו במידות.

הוא מנמק את החלטתו לכתוב ספר זה: זה הספר הוא דבר חדש שלא היה עדיין ואינו בפוסקים ולא בקבלה ולא במוסר - מצוות התלויות בארץ, מתוך שלא היו מעשיות לאורך שנות הגלות, לא נלמדו כמעט, ומאז הרמב"ם לא נכתב עליהם הלכה למעשה. תחום הלכתי זה הוא כ"מת מצווה", ובכתיבתו ובהוצאתו לאור של ספר זה מקיים ר' ישראל נדר שנדר בזמן המגפה בתקע"ג.

גם הקדמה זו לפאת-השולחן מסתיימת בתפילה לישועה, לבניין הגליל, ובא לציון גואל ברינה.

באגרת שכתב ר' ישראל לעשרת השבטים בשנת תקצ"א - "אגרת לעשרת השבטים" - הוא מבקש לעדכן את השבטים שהקשר עימהם נותק עוד בימי בית ראשון:

תחילת כל איכות וכמות תורתנו הקדושה... תורה נביאים וכתובים ותרגומיהן ופירושיהן מרבותינו הקדושים הראשונים והאחרונים רבים מאוד. ותורה שבע"פ מרבותינו הקדושים התנאים והאמוראים שישה סדרי משנה אשר סדרם רבנו הקדוש ר' יהודה הנשיא... ר' יוחנן והתלמוד הירושלמי, ר' אשי והתלמוד הבבלי וספרא וספרי ותוספות ופסיקתא, מדרשות, ספר הבהיר וספר יצירה וס' אותיות דר' עקיבא, ר' שמעון בן יוחאי והזהר...

בדורות מאוחרים יותר מונה ר' ישראל גדולי ישראל נוספים: ר' יצחק סגי נהור בן הראב"ד, ר' אליעזר מגרמייזא, הרמב"ן, האר"י הקדוש, הרי"ף, הרמב"ם, ר' יוסף קארו, הרמ"א ועד הגר"א. השמות הנזכרים, על פי תפישתו של ר' ישראל הם הבולטים שבגדולי ישראל שבכל הדורות.

כתלמיד מובהק של הגר"א, ר' ישראל הוא איש הלכה מובהק. ראשו ורובו שקוע הוא בתורה. החל בצעירותו בתלמיד, אחר כך כמסדר ומביא לדפוס את תורת רבו, כרב ומגיד מישרים בשקלוב, ומה שמעורר השתאות יותר מכל - גם בצוק העתים - בהיותו בצפת האיש אשר על העדה. בעת שכיתת את רגליו ונדד בנכר למצוא מקורות מחיה ליישוב הפרושי, בעוברו אסונות בחייו הפרטיים, ומשברים והלאות בחיי הציבור שהנהיג. בכל עת הוא עוסק בתורה, לומד ומלמד, כותב ויוצר ומחדש ומפרסם ספרים.

המסיונר הארמן הגיע לצפת בשנת 1831 (תקצ"א). לבקשתו, מסר לו ר' ישראל את סדר יומו. הוא נהג ללכת לישון בשעה 9:00, קם לתיקון חצות ולמד תורה עד אור הבוקר, תפילת שחרית ושוב עיסוק בתורה. אחר הצהרים ישן כרבע שעה. על פי מקורות אחרים, בחודש אלול אך ורק למד תורה, ולא קיבל אנשים לשיחה. קיימת עדות, כי בשבת נהג לדבר אך ורק בלשון הקודש.

השופט מצווה על פי דין תורה לדון דין אמת לאמיתה. הגר"א מפרש את כפל הלשון כך: אמת - הכרת האמת ההלכתית, לאמיתה - הכרת המציאות לאמיתה. וכך חייב כל דיין וכל פוסק לדון על פי שתי האמיתות הללו, הכרתן על בוריין והתאמתן זו לזו. כתלמידו, נוהג ר' ישראל על פי הנחיה זו. בחינתו את המציאות היא מנקודת מוצא של איש ההלכה, ושיקוליו - שיקולים הלכתיים. בין כשהוא מתכנן את מהלכיו הפרטיים והציבוריים מראש, בין שהוא מגיב על אירועים בשטח.

אביא לכך דוגמאות אחדות:

א. כשנתבקש ר' ישראל לצאת לחו"ל בתק"ע כדי להכין בסיס כלכלי איתן לקיומה של הקהילה בצפת, הוא התלבט,

"שהרי כבד עלי ככובד אבן ונטל החול המשא הכבד הזה לצאת מא"ק אשר (נקשרתי אליה) בייסורים געגועים רבים כצמא אלימים, וחביבה היא ומתוקה לי מכל... ולעזוב כל בית אבי וביתי שהיה לי אז פה" (הקדמה לפאת-השולחן).

הוא מכיר בכך שהלכתית מותר לו לצאת, אך אין זו מידת חסידות כפי שהוא עצמו כותב בהלכות א"י פאת-השולחן א,יא.

ב. צורכי הקיום מכתיבים הזדקקות להלוואות בריבית. הוא מציין כי כבר ר' מנחם מנדל משקלוב "מנהיג, מכלכל ומפרנס בהשגת הלוואות בהכשרים גדולים", על פי היתר עסקה.

ג. דבקותו בצפת נובעת מדבריו של הרמב"ם, כי הגליל קודם לירושלים בסדר הגאולה.

ד. המצוקה החומרית העיקה עליו ביותר. הוא לווה כדי לפתור בעיות דחופות ופנה בבקשות עזרה לוילנה ולאירופה. אפשר שעול ההתחייבויות והחובות מהווה אחד משיקוליו להתנגד לבניין ה"חורבה".

ה. מאבקו לביטול "תקנת העזבונות" כלל בין השאר פנייה לגדולי התורה שבדור, ובה שקלא וטריא הלכתית להוכיח כי התקנה נוגדת את תפישת ההלכה.

ו. מעניין המכתב שכתב בתקצ"ז אחרי הרעש בצפת. לא עלה בידי לברר מיהו הרב ור"מ (ראש מתיבתא) בליטא, שאליו הופנה המכתב. במכתב הוא מבקש שהמתים ברעש לא יימחקו מרשימת מקבלי כספי החלוקה. הכסף שיגיע על שמם יוקדש לכיסוי חובותיהם. על מה מתבססת בקשה זו? - המתים רובם ככולם היו חייבים כסף לקופת הכולל ולמלווים אחרים. בתיהם שימשו כערבון להלוואות האלו. הבתים נחרבו ברעש, אך המלווים נותרו בחיים ודרשו את כספם. המצוקה הכספית של הכולל נבעה מגורמים אחדים:

1. ההכנסות התמעטו זה שנתיים;
2. מוסיפים להגיע עולים חדשים;
3. ב"מרד הפלחים" אבד הרכוש היהודי;
4. ישנן הוצאות גדולות להוצאת הגוויות מהחורבות ולקבורתן;
5. יש לרפא את הנפגעים ברעש;
6. נותרו אלמנות ויתומים שיש לכלכלם;
7. יש לשכור בתים בירושלים לשיקום הנפגעים;
8. לבנות מחדש את הגליל החרב יידרשו אוצרות מלכים,
9. כלים נהרסו, ספרי ר' ישראל הושחתו, ועדיין חובות לו על הדפסת הספר.
10. וטיעון הלכתי - כל עוד המתים נותרו חייבים - לנשמתם לא יתכפר.

בתוך הצגת הנימוקים מצטיירת תמונה קשה ומזעזעת.

זכה ר' ישראל, שספרו "פאת השולחן" יהיה עד ימינו אלו ובוודאי גם בעתיד, מנכסי צאן ברזל של הספרות ההלכתית על המצוות התלויות בארץ. זכות עצמית היא לו, וזכות מורו ורבו הגר"א אותו הוא מצטט ועליו הוא מסתמך במקומות רבים בספר.


ג. ארץ ישראל
חיבתו היתרה של ר' ישראל משקלוב לארץ ישראל באה לידי ביטוי כבר בהקדמתו לשו"ע או"ח. הוא מייחס את עצמו לסבו ר' עזריאל שנסע לארץ ישראל - סב, שכנראה לא הכיר אותו, אך ספג מדמותו וממעשיו.

אהבת ארץ ישראל של הגר"א גם היא, בלי ספק, הייתה ידועה לו והטביעה בו את חותמה. ניסיונו של הגאון לעלות ארצה, חזרתו המסתורית לוילנה, תרמו גם הם את חלקם. חיבה, שהייתה רק בכוח, יצאה אל הפועל, אחר בקשתו של ר' מנחם מנדל משקלוב, אשר היה קשור נפש אליו ממש. בקשתו "לעמוד בעזרתו ולחונן הישוב ולבוא אצלו לארץ הקדש" - נפלה על אוזן כרויה. ולמרות רצונו "להישאר בחדר למודו ולא לבטל מסדרי עבודתו" ("האמת מארץ תצמח"). הוא עלה לארץ כיסופיו. ואפייני לו, מאז שעלה ארצה, לחתום את מכתביו במילים: עפר ארץ ישראל.

ואין חרטה, ואין חזרה, ואין כניעה לקשיי החיים המתלווים לשהייתו בארץ:

"כי בייסורים רבים עמדה לי אשר זכיתי להסתפח בנחלת ה' ולהתגנדר בעפרה זה שבעה ועשרים שנה. והרבה נתייסרתי והרבה יגיעות על תיקוני ישיבתה יגעתי וכמה הרפתק' עדו עלי מיום שבתי פחד דבר וחרב ורעב טעמתי ובשבי הקשה בסוגר ישבתי סבוני גם סבבוני אויבי בנפשי יקיפו עלי, ומה יעשה לי אדם אמרתי ובה' בטחתי ה' לי בעזרי עליו מרחם הושלכתי והרבה הצלתי ועזרתי אה"ק ואנשים בה בע"ה בכל כחי עבדתי והנהגות כולל צבור טהור בכל כחי עשיתי ועבודת למוד תורה ברבים קבעתי ויסודות ישוב אה"ק הרבה מחוץ ופנים יסדתי" (הקדמה לפאת-השולחן).

ארץ ישראל - בנגלה, מקום קיומן של מצוות התלויות בארץ, ולכך הוא נודר לחבר חיבור על מצוות אלו. והצד המעשי של הדברים עוסק ברכישת אדמות כדי לקיים מצוות אלו הלכה למעשה. ארץ ישראל - בנסתר, אתערותא דלתתא כדי לעורר אתערותא דלעילא. ארץ ישראל - מקום בו תבוא הגאולה, קיבוץ הגלויות והשבת המשפט - החזרת הסמיכה, ושתים אלו תחנות חשובות בדרכה. ר' ישראל עודד אנשים לעלייה. הוא פנה לעשרת השבטים בתקווה שסמוכיהם יחזירו עטרה לישנה.

החלק הראשון בספרו פאת השולחן, הלכות ארץ ישראל, הוא אוסף מקורי שלו. הוא ליקט ואף הכריע ופסק בהלכות אלו, בעוד ששאר חלקי הספר בנויים על פי הרמב"ם.

ד. המנהגים המחייבים בארץ ישראל
נקודה מעניינת מאוד היא בעיית המנהגים: קבוצת אנשים יוצאי ליטא מגיעה ארצה. בארץ קיימת קהילה ספרדית גדולה ומגובשת וקהילה אשכנזית-חסידית קטנה. באלו מנהגים ינהגו?
מובא ב"תוספת מעשה רב" (בסידור הגר"א המורחב, עמ' 532):
"שמעתי מהרב יעקב כהנא (חתן בנו של הגר"א) ששמע הדברים יוצאים מפי אדמו"ר החסיד: לו יתן ה' שאזכה לשבת בארץ הקדש, וכדאי הוא לי שאפטר לכל הפחות ממנהג פוליש (פולין)".
[מצוטט מתוך מאמרו של הרב צוריאל בחוברת שהוציאה לאור ישיבת שעלבים, מספרא לסייפא, עלון מס' 25, עמ' 139]. מסתבר כי דעתו של הגר"א בעניין זה היא, כי שינוי מקום המגורים מתיר לשנות מנהג אבות, ושמא אף מחייב את השינוי. אך יתכן שמדובר ביחיד המצטרף לקהילה שמנהגיה שונים ממנהגיו.

דבריו של הרב אברהם דנציג, מחותנו של הגר"א, חד משמעיים יותר. בס' שערי-צדק שער משפטי-הארץ פרק יא,כו כתב בדין מעוך הסרכות, שבארץ ישראל הולכים אחר פסק השו"ע שאסור למעוך, ובני האשכנזים נהגו אחר הרמ"א. בכגון זה כייפינן לאשכנזים שינהגו כמו הספרדים, משום בל תתגודדו - לא תעשו אגודות אגודות. והסביר בבינת-אדם (שם), משום שארץ ישראל אתריה דהרמב"ם והשו"ע, והרי אף בחו"ל צווחין ככרוכיא על מעוך הסרכות... וא"כ איך יעלה על הדעת לנהוג קולא כזאת בא"י...

המסקנה המעשית היא: ארץ ישראל היא קהילתם של הרמב"ם והבית יוסף. כל אשכנזי העולה ארצה מצטרף לקהילתם, בין אם העולה הוא יחיד בין רבים, חייב הוא לקבל את מנהגי הספרדים משום האיסור "לא תתגודדו" - שמשמעותו שמירת אחדות המנהגים בקהילה.

ה. הוויכוח על תקנת העזבונות
קרוב לארבע מאות שנה היה נפוץ בירושלים ובשאר ערי הקודש בארץ ישראל מנהג, שמי שמת ולא הניח יורש בארץ ישראל, אפילו יש לו יורשים בחוץ לארץ, הקהל יורש את נכסיו.

התקנה שתקפה הייתה בימיו של ר' ישראל משקלוב, קוממה אותו, והוא מתאר במכתבו פרטים מזעזעים:
"שלוחי הפקידים באים ושוללים לעיני החולה את כל, ורואה שכתב לאחרים חילם".
האשכנזים וגדוליהם צווחו בחייהם על כך, "וגם אחרי מות קדושים ודאי עומדים וצועקים לפני כסא הכבוד, על שהלכו מעוה"ז בנפש מרה וגרם קצור חייהם...". אך טבעי הוא שר' ישראל ינסה לבטל את התקנה.

נראה, שלא עלה בידיו של ר' ישראל להשיג את ביטול התקנה באופן מוחלט. ריבלין מציין, כי הספרדים המשיכו לשומרה ולנהוג לפיה גם אחרי שנת תר"כ, במקרים מיוחדים. התימנים, שהקימו חברא קדישא משלהם, החזיקו בתקנה. האשכנזים - ביטלוה לחלוטין. אך ריבלין מעיד מזיכרונות ילדותו, שהדברים לא היו מתנהגים כשורה גם בח"ק של האשכנזים, וגם נאמני הח"ק היו תופסים נכסי נעדרים, שלא היו להם יורשים בירושלים, והעיזבון עבר לבעלות החברא קדישא במקום לקהל.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
רבי ישראל משקלוב, מאת נחמה אריאל. תולדות חייו- המאמר השלם
נסיונו של רבי ישראל משקלוב לחדש את הסמיכה, אריה מורגנשטיין
תלמידי הגר"א והשתרשותם בארץ, אברהם יערי


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן