לדף ראשי




התוכן:
ימי נעוריו
התקרבותו להבעש"ט
דרשותיו ושיטתו
מעלת הצדיק
התנגדות לר' דוב בער

ר' דב בער ממעזריטש - המגיד ממעזריטש - עמוד התווך של החסידות וממלא מקום מיסדה ר' ישראל בעל שם טוב.
נולד סביב לשנת ת"ע (1710) במדינת וואליניא, ומת ביום י"ט כסלו לשנת תקל"ב (1772) בעיר אניפולי ושם מנוחתו כבוד.
אגדת החסידים מספרת, כי הבעש"ט בחר בו בחייו, שהוא ישב על כסאו אחרי מותו. תלמידי הבעש"ט נהרו אל המגיד לשמוע ממנו תורת הבעש"ט. הוא ניהל את עדתו בדעת, ומשך גם רבנים מופלגים לחסידות וחיבב עליהם את למודיה ודעותיה.
אחרי מות הבעש"ט, בשנת תק"ך, התלקטו אליו כל ההולכים בתורת הבעש"ט ומרכז החסידות עבר ממעזיבוז למעזריטש. במהירות רבה התפשטה משם החסידות ופרשה כנפיה על כל קהל היהודים בוואלין ופודוליא, וגם בערי פולין וליטא, למרות המכשולים ששמו על דרכה רודפיה ומחרימיה.

ימי נעוריו
משנות נעוריו של ר' דוב בער, כמו מגדולו וחנוכו בבית אבותיו לא נודע דבר. בראשית תקופתו היה נודד ודורש ברבים. לרוב התגורר בערים הקטנות ברוסיא ופולין, והיה מעורר את שומעיו שיתרחקו מן הגוים ונימוסיהם, ושיהו נזהרים בקיום כל הסגולות היקרות שיש לעם ישראל מימי קדם. היה מלהיב את שומעיו לעבודת הבורא בדבקות שלמה. קולו היה חזק וחודר. בכל מקום מצא חברים מקשיבים לקולו, ובטוב לבו וזכות נפשו רכש את לב בני דורו, שהיו כרוכים אחריו באהבה והוקירו את שמו.

ר' דוב בער היה איש נאה למראה ויפה תואר, בעל הגיון ישר. למד משנה ותלמוד והעמיק בחקר ההלכה. היה נוטה לסודות בדברים שהם כבשונו של עולם. חי לרוב חיי בדידות, לא בא בין אנשים ולא בקש חברת רעים ומסבות חברים. בשל נטיתו לבדידות סרב לקבל משרת רבנות או משרת מגיד קבוע באחת הקהילות.

לפני שהכיר את הבעש"ט היה מתנהג בחסידות ובפרישות, הסתגף, צם תעניות והפסקות, טבל בקיץ ובסתו, והזיר עצמו מתענונות ומתאוות בשרים. הטיף למוסר ולדרך ארץ, לכוף ראש, להתענות ולהנזר משמחות העולם הזה. באופן זה התאים את תורת היהדות עם תורת הנסתר, ואת ההלכה עם הקבלה.

התקרבותו להבעש"ט
על נסיעתו הראשונה של המגיד אל הבעש"ט ופגישתם מספרים חסידיו: בגלל הסגופים, העינויים והתעניות חלה ר' דוב בער. ימים רבים שכב על ערש דוי והרופאים לא הצליחו לרפאותו. פעם עבר אחד ממקורבי הבעש"ט - ר' מענדל מבאר - דרך עיר מגוריו של המגיד, וניסה לשכנעו שיסע אל הבעש"ט לדרוש בעצתו, בספרו את רוב חכמתו בתורת הרפואה. אחרי הפצרות נסע ר' בער בשנת 1757 למעזיבוז, למרות שהתנגד לבעש"ט. הבעש"ט קבלהו בסבר פנים יפות וחלק לו כבוד גדול, נתן לו דירה בביתו ודאג לכלכלתו ולרפואתו.
כאשר דרכה כף רגלו על מפתן הבעש"ט, קרא האחרון, לפי מסורת החסידים: באה לפני תבה מלאה נרות וצריך רק להדליק אותם (זכרון טוב 10).

הבעש"ט ראה בר' דוב בער נפש גבוהה, העתידה להשלים את אשר החל: לקרב את הגאולה ולתקן עולם במלכות שמים. על כן קרבהו ומסר לו רזי רזים, סודי הסודות אשר בחכמת הקבלה ותורת החסידות החדשה. ר' דוב בער התקרב לשיטתו של הבעש"ט, עד שנתחזקה בלבו הדעה, כי היהדות לא תוכל להיות מובנת בלי תורת הסוד על פי שיטת החסידות. בחכמת הקבלה החדשה נמצא פתרון לספקות המתעוררים למראה הנהגת העולם, ופתרון לחידה המטרידה בכל דור: כיצד העם בחר לו יה, ישראל סגולתו, נתון לחרפת עולם בגוים.

מהיום ההוא הייתה ברית אהבה כרותה בין המורה הגדול ל תלמידו ר' דוב בער, ומאז רבו גם החזיונות וההתגלויות במערכות המגיד ממעזריטש. אחרי מותו של הבעש"ט אמר ר' דוב בער כי לו לבדו נמסרה תורת רבו הקדומה, ולו נתנה המשרה לרשת את כסאו ולנהל את עדת החסידים. בו תלויה גאולת ישראל, כי רוח ממרום הוערה עליו לגלות נסתרות שמבראשית. הוא ייחס ל"מגיד" את דברי תורתו.

דרשותיו ושיטתו
דוב בער לא חיבר ספר בקבלה, ולא ארגן את דבריו בשיטה מסודרת. אחרי מותו אספו תלמידיו, ובראשם ר' שלמה סלוצק, אחד מקרוביו, את דרשותיו ודבריו, לבארם ולהרחיבם ולמצוא בהם סודות ורמזים. בשנת 1798 נתפרסם הספר "מגיד דבריו ליעקב", הכולל את שיטת "המגיד" בחסידות, ספר שמצא מהלכים בכל מקום שעסקו בו בקבלה. ר' דוב בער העמיק והרחיב את שיטתו העיונית והמעשית של הבעש"ט, אך לא חידש את פניה. הרבה רמזים וסודות, על "המשכת הברכה מלמעלה למטה", על "התקשרות אל השם יתברך" "התחזקות היראה", "ביטול העצמיות", "הדבקות וההתלהבות" דברים שביסודם נאמרו על ידי הבעש"ט.

יסוד שיטת ר' דוב בער בהבנת כל המציאות היא התפשטות והתלבשות השכינה במציאות כולה. חלקיה ופעולותיה הם לא לבד מאת האלהים, כי אם חלקי אלוה. בכל חלקי המציאות מתגלה האלהות בתמונות לאין קץ ותכלית, ובכולם פועל אלוהים בחוקי נצח בפעולה נצחית בלי הרף ובלי הפסק: הוא נשמת הגשמים החושבים, וגשם הנשמות המתגשמות; אלוהים הוא הסיבה היושבת פנימה בכל המציאות, ולא סיבה הפועלת מחוצה לה; הכל הוא באלהים, והכל חי ומתנועע באלהים. באחת: הבריאה היא התפשטות השפע האלהי, כי האין-סוף מקיף בהויתו ובמציאותו את הכל, והארה תמידית יוצאת ממנו ומתפשטת בכל האצילות, וממנה בכל הנמצאים עד סוף כל ההויות.
בתחילה הייתה כל המציאות בהויתו של האין-סוף רק בהכנה, ולבסוף ברא ויצר אותה, ויצאה המציאות מן הכח אל הפועל. ואולם אם גם נאצלה הבריאה מהבורא יתברך, לא נפסקה השפעתו על המציאות הכללית לגמרי, והיא הולכת ומתמידה ומתפשטת בכל הבריאה ובכל הנאצלים, ונשאר בכל מקום "כוח הפועל בנפעל" (מגיד דבריו ליעקב, עמוד ב').

כמו שהייתה לפני הבריאה כל המציאות כולה במחשבה ובהכנה בטבע האין-סוף, כך נמצאה עתה השפעה אלהית בכל דבר ועצם, והוא הוא הכח המחיה והמקיים אותו. תבל מלאה הדרת השכינה, ולית אתר פנוי ממנה. באופן זה הנה אחדות גמורה נמצאה בטבע כל המציאות, כי הכל נובע השופע ממקור אחד. "בכל מקום - אומר ר' דוב בער - התפשטה מלכותו אפילו בקליפות". או:

"בכל מקום הוא חיותו ואלהותו, ובבכל דבר, אפילו ארציות וחומריות, הוא כבודו ית"ש, ואין בעולם שום דבר זולתו, כאמור אפס בלתך, כי הכל גילוי אלהותו".

הכח החיוני באדם ובכל בעלי חיים השפלים והצמחים הוא מעולם האצילות, והוא מתת אלהים, חלק אלוה ממעל. גם בכל דומם נמצא כח-אלוהי, מתפשטת ומתלבשת השכינה, אלא במדרגה פחותה מעט, שאלמלא הכח-האלהי, אלמלא ההשפעה העליונה, אין כל דבר שבעולם יכול להתקיים. וזהו סוד "ואתה מחיה את כולם".

הכחות האלה הפועלים בטבע ובכל המציאות נקראים "ניצוצות", והם נמצאים בכל עצם חומרי או רוחני, בכל גשם נעלה או מכוער, ובכל חזיון טהור או טמא: "בכל הגלוים יש ניצוצות קדושים" (מגיד דבריו ליעקב י"ג).

הכח-האלהי פועל בכל באחדות גמורה, ואינו משתנה לעולם. כי רק הלבוש החיצוני, היא הקליפה הסובבת את העצמים, מתחלף ומשתנה חליפות, בעוד שהכח-האלהי הגנוז בתוכם נישאר בצורתו כמו שהוא, ואינו מקבל כל שנוי ותמורה:

"הכל ביחד אחדות פשוטה. רק הגופים מחולקים. פירוש: שהנפעלים רבים ונרדפים, אבל כוח הפועל שבהם הוא אחדות, ואין בו חילוק" (שם ח' ו').

בהציבו אחדות גמורה בכל המציאות, הנה בעצם הדבר אין דבר בלתי-חשוב בעולם, כי הכל הוא באין-סוף וכבודו מלא כל דבר. בהלך רוחו ומחשבותיו אלה בקרבו הרחיק עוד ר' דוב בער ללכת ואמר:

"אין לנו תנועה ודבור וכח מה שאינו מורה על ייחוד, שמו ואפילו שיחות בטילות".
"מכל הדברים שעושים, אפילו גשמיות כמו אכילה, מעלין ניצוצין הקדושות" (לקוטי אמרים ז' ע"ב).

בהגיגיו על האצילות בא גם להשקפה של סוד הצמצום, אשר נתחדשה לראשונה על ידי ר' יצחק לוריא. האר"י הקים עיקר ויסוד בקבלה לאמר:

עד שלא נברא העולם (המציאות והמוחשית) היה הוא ושמו הגדול בלבד - אין-סוף, ממלא כל עלמין, ולא היה מקום להתגלות אורו באצילות, בריאה, יצירה ועשיה (אבי"ע). אח"כ צמצם אין-סוף כביכול את עצמו, כדי לתת מקום לגילוי הכוחות האלה ולגלות אורו עליהם. כל ארבעת הנאצלים האלה מקבלים אורם מאין-סוף, מדרגין עילאין לדרגין תתאין, ונמשכים קוי האור, או ההשפעה העליונה, בפועלים ונפעלים, בכוחות מסטרא דא וסטרא אחרא, כוחות המושכים וכוחות הדוחים על ידי צינורות ופרצופים לאין קץ ותכלית.

ר' דוב בער מפרש עניין זה ונותן לו הסבר פילוסופי: הבורא צמצם והקטין את עצמו כביכול, התלבש קליפה חיצונית, כלומר לבש לבוש גופני, בהיות אורו גדול מאוד שאין עין כל בריה יכולה לשלוט בו, כדי שיוכל להתקרב אלינו בדרך האצילות יותר ויותר, ולהשרות שכינתו בתוכנו. על כן - יאמר ר' דוב בער - החובה על כל אדם לבטל עצמותו עד כמה שידו מגעת, כלומר להתפשט מחמריותו ומגשמיותו, עד שלא ירגיש במציאותו בעולם הזה, כדי לקשר ולדבק מחשבתו ופנימיותו לבורא.

אם נהנים אנחנו מאיזה גוף או עצם ושמחים בה, מן הראוי להתבונן ולשים לב לא אל הלבוש החיצוני, אל הקליפה הסובבת אותו, כי אם אל התוך הפנימי, אל הכח-האלהי הספון וטמון בתוכו. על ידי זה יוכל האדם להעלות ניצוצות קדושה מדרגא תתאה לדרגא עילאה, ולהשיב את העולם כולו שנתקלקל בשבירת הכלים לשלמות הדרושה. האדם, שהוא מרכז עולם המציאות, עולם התחתון, מעורר במעשיו ובמחשבותיו פעולות ותנועות בעולמות העליונים, לעורר כוחות ההשגחה למביא ברכה או קללה, לעורר ולהמשיך את ההשפעה הטעונה או לסתום הצינורות. כל דבר טוב שיעשה האדם יעשה רושם למעלה, וימשיך עליו הארה אלהית. בעברו עברה הוא פוגם בשפע האלהי.

"תכלית בריאת האדם - יאמר ר' דוב בער - הוא בכדי שיעלה העולמות לשרשם" (מגיד, שם).

לפי זה מעלה יתירה נתנה לכל איש ישראל, כי הוא יוכל במעשיו לעורר השורשים העליונים ולהמשיך מהם אור ושפע קדושתו של השם יתברך. ר' דוב בער מצא סמוכין לדעה זאת בדברי המשנה: דע מה למעלה ממך (אבות), בהוציאה אותה מידי פשוטה, לאמר: "דע: כל מה שלמעלה - הוא ממך" (שם ד'). אולם אל המעלת הנכבדה הזאת יזכה להגיע רק על ידי התלהבות עצומה והתרגשות הנפש, על ידי הכנעת החומר ודביקות שלמה באלהות.

ההתלהבות והדבקות בה' הם תנאים דרושים והכרחיים לתפילה ולקיום המצוות. האדם צריך לפנות לב מכל "הטרדות והדאגות" המערבבות את השכל, לשדד ולשבר את "הבהמיות שלו", להכניע את החומר ולשעבד את הגוף לרצון הש"י.

אלה הם הרעיונות המרכזיים של ר' רוב בער, אשר שאב מבארו של הבעש"ט ומבעלי הקבלה המעשית שקדמו לו. הוא הוסיף עליהם והכניס סודות ורמזים חדשים לדברי רבו וארוג שיטה שלמה מחוטים דקים.

מעלת הצדיק
התורה החדשה שיצאה מבית מדרשו של ר' דוב בער היא חשיבות הצדיק ויחוסו אל ההמון.
ר' דוב בער היה הראשון שהגדיל את מעלת הצדיק והרימה למעלת מלאכי עליון. אמר כי חיי כל בני חבורתו יתלכדו בגופו, והוא ידבק בה', ועל ידי דבקותו בה' יוודעו לו כל סתרי תבל ותעלומות בני אדם. כל מי שיש לו נגיעה ודבקות מה בצדיק - יבורך ויפדה מכל צרה.

"צדיק, על ידו מתקשרים כל העולמות, והוא נקרא טוב" (לקוטי אמרים ל"ו).

המון העם - הוא אומר - הם אילני סרק וערב רב, ואי אפשר לו להתקיים ולבוא לחיי עולם רק על ידי הצדיק, כי הצדיק הוא יסוד עולם. הוא הנשמה, ושאר בני האדם הם הגוף המלביש את הנשמה, על כן על ההמון להתקשר אל הצדיק באמונה, להאמין בו אמונה שלימה ולמלא כל משאלותיו.

"צריך להאמין בצדיק אמונה תמימה בלי חקירה והרהור אחר מידותיו. ואם ראית בו מידות רעות, שהוא משתמש בשקר ובכזב וכיוצא, אל תהי בז לו עבור זה, (כתונת פסים, קרח; הדברים האלה מתייחסים למגיד ממעזריטש).

ואמר עוד:

העולם בכלל נקרא "סולם", שהמוני עם "מוצב ארצה" שנקראים רגלי העולם, והצדיק הוא הראש, וזה שאמר "ראשו מגיע השמימה" (שם).

כל מעשה או פעולה, קטנה או גדולה, שיעשה הצדיק, ממשיכים את ההשפעה העליונה, ועושה רושם בעולמות העליונים.

"כל עשיותיו הנהגותיו של הצדיק המה תורה, והוא בעצמו הוא תורה" (סדר הדורות החדש).

כבעש"ט בשעתו היה מוסר את דברי תורתו בעת "שלש-סעודות" זמן רעוא דרעוין, והביא את שומעיו להתעוררות עצומה בקולו האדיר ונחלי הדמעות שזלגו מעיניו.

התנגדות לר' דוב בער
בשנת תקל"ב, היא השנה שמת בה ר' רוב בער, החלה בפולין הרדיפה אחרי החסידים. הרבנים, ובראשם הגאון מווילנא, הכריזו עליהם חרם ונדוי באלה ובשבועה. ר' דוב בער לא תבע את עלבונו, והביט בנפש שקטה על כל הנעשה סביבו. המחרימים התפארו כי בכח "החרם" שלהם מת ר' דוב בער תוך י"ב חודש. למרות זאת התחזקה החסידות, הקיפה את כל אנשי הרוח בישראל, עד כי מן הנמנע היה להקטין את השפעתה, ולהסירה מהיות גבירה בעולם היהדות.

ר' רוב בער הניח במותו בן יחיד, שנקרא בפי כל "אברהם המלאך". הוא מלא את מקום אביו בחסידות.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
ר' דב בער, המגיד ממעזריץ, מאת אברהם כהנא
המגיד הגדול ממעזריץ ורופא המלך – אהרן הלוי פטשניק

שם המעיר: מושיק גולדברג
הערה: המגיד לא נבחר ע"י רבו, הבעש"ט, להיות יורש מקומו.
בקרב חוגו של הבעש"ט היו מספר יורשים בעלי שיעור קומה שקיבצו סביבם חברים ותלמידים. ביניהם יש למנות את ר' פנחס מקורץ ואת ר' נחמן מקוסוב. עלייתו של המגיד לעמדת מנהיגות הייתה קשורה לאופיו הכריזמטי ולחזון שהנחיל. מינויו לא נעשה בהליך פורמלי- בעל אופי מוסדי. העובדה שהמגיד התבלט יותר מאחרים כמנהיגה של החסידות נבע מאישיותו המיוחדת. חשוב להזכיר כי המגיד עלה לגדולה רק כשש שנים לאחר פטירתו של הבעש"ט. נתון זה מוכיח שהמגיד הוכתר כמנהיג בזכות עצמו בלבד. הבעש"ט לא היה חלק ממינוי זה.
מקור ההערה הוא ספרו של עמנואל אטקס על החסידות.


הערה: אחד מהתלמידים המובהקים והחביבים ביותר של המגיד, הוא רבי שניאור זלמן מלאדי, המכונה גם בעל התניא.
עליו אמר רבי לוי יצחק מברדיטשוב ש"כולנו אכלנו מאותה קערה, אבל הוא (בעל התניא) לקח את המובחר!!"
בצוואת הרב המגיד לבנו רבי אברהם המלאך הוא כותב שם, שכשיש שאלות וכו' ינהג עפ"י עצת בעל התניא

מקור ההערה: ספר התולדות- בהוצאת קה"ת

מקור הערך: ע"פ איזנשטיין, אוצר ישראל

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן