לדף ראשי



רבי דוד בן זמרא (רדב"ז) נולד בספרד סמוך לגירוש (רל"ט, 1479). בגיל שלוש עשרה, בגירוש, עבר עם משפחתו למרוקו. מאוחר יותר הגיע לצפת ולירושלים, אך בעקבות הפרעות והמצב הכלכלי הקשה עבר למצרים, שם כיהן ארבעים שנה כאב בית דין וכראש הישיבה. לאחר מכן חזר לירושלים ומשם לצפת. בצפת התקרב לבית יוסף ולמבי"ט שהעריכוהו מאוד. רדב"ז זכה לאריכות ימים, ונפטר בצפת בשנת של"ד (1574) בהיותו בן תשעים וחמש שנים.

כתב מספר חיבורים שאינם מוכרים כל כך (כללי הגמרא; מצודות דוד – פירוש לתרי"ג מצוות ועוד). חיבור ידוע שכתב הוא פירושו לרמב"ם, אולם שמו התפרסם בעיקר בגלל חיבורו הגדול – שו"ת רדב"ז.

עדות מירושלים
בשו"ת רדב"ז למעלה מאלפיים תשובות. ידוע כי היו עוד אלפי תשובות שאבדו. מבחינת כמות התשובות, רדב"ז נמצא בשורה אחת עם גדולי המשיבים שהיו לעם ישראל.

שו"ת רדב"ז לא עבר כנראה עריכה. אפילו לא סידרו בו את התשובות בסדר הגיוני. הוא הובא לדפוס לאחר מותו של רדב"ז , ונראה שהמביא לדפוס לקח את כל התשובות שהיו בידו והדפיסם אחת אחרי השנייה, ללא סדר כלשהו. חוסר הסדר מגיע לידי כך שישנן תשובות שנדפסו פעמיים במקומות שונים בשו"ת.

יש לעובדה זאת גם השלכה הלכתית: בדרך כלל, כשיש סתירה בין שתי תשובות, נוטים לפסוק כתשובה האחרונה. אולם בשו"ת רדב"ז אי אפשר ליישם כלל זה, כיוון ש לא ניתן לדעת איזו תשובה נכתבה קודם (וכן כתב החיד"א, כסא רחמים, עמוד לד).

התשובות עצמן מרשימות ומגוונות מבחינת הנושאים בהם הן עוסקות. לדוגמא, לרדב"ז יש כמה תשובות חשובות בעניין הר הבית. הוא היה נוכח בירושלים, והעיד על מיקומם של אזורים בהר הבית (שו"ת רדב"ז , ח"ב, תרצ"א):

שאלת ממני אודיעך דעתי אם מותר ליכנס לעליות הבנויות סביב לבית המקדש שהן בולטות לתוך המקדש על גבי זיזין וגזוזטראות, לפי שראית שנהגו בזה היתר ואין מוחה בידם.
תשובה. דע שלא כל העליות שוות ולא כל הרוחות שוות וצריך אומד יפה לראות אי זו מותרות ואי זו אסורה, וזה כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקרא אצלם אלסכרא. מ"מ אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב. הילכך מי שעולה בעליות אשר לרוח מערב או הנכנס לראות מהפתח אשר לצד מערב צריך לשער שיהיה בינו לבין הכיפה יותר מאחד עשר אמה.

רדב"ז קובע כי אבן השתייה נמצאת בדיוק תחת כיפת הזהב. הוא גם כותב כיצד ינהג אדם העולה להר הבית: ייזהר שלא להתקרב (בצד המערבי) יותר מאחת עשרה אמות אל הכיפה.

בנושא אחר, רדב"ז (שו"ת, ח"ד, ע"ג) מתייחס לאיסור הירידה למצרים. כזכור, הוא בעצמו היה בארץ ישראל וירד לשם!

כולנו דעתנו לחזור ולדור בא"י, דעל זה הטעם אנו סומכין לדור במצרים אעפ"י שהתורה אמרה לא תשוב בדרך הזה עוד. דכיון שאין אנו יורדים להשתקע, אלא לגור וכאשר תמצא ידינו נלך לא"י".

לדעתו, כל האיסור בירידה קבועה, אבל ירידה לצורך סחורה לא נאסרה. כאמור, הוא בעצמו חזר לבסוף לארץ ישראל ושם נפטר.

שאלות קשות
תקופתו של רדב"ז היתה קשה לישראל, ורצופה רדיפות ופגיעות ביהודים. ביטוי לכך ניתן גם בשאלות אותן נשאל. בשו"ת רדב"ז [ח"ג, תרכ"ז], מופיעה שאלה של אדם שהשלטון רוצה לקטוע לו איבר, ואם לא יסכים, יהרגו את חבירו. האם חייב להוריד אבר בגופו בכדי להציל חיים של אחר?

על כך עונה רדב"ז :

תשובה זו מדת חסידות אבל לדין יש תשובה. מה לסכנת אבר דשבת שכן אונס דאתי משמיא, ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת. אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו לא שמענו.
ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם, וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא. ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו? הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה. ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה.

רדב"ז עונה שסכנת איבר אמנם אינה דוחה שבת, אבל לעניין הצלת חבירו הדין שונה, ואין צריך להכניס עצמו לסכנה זו לצורך הצלת חבירו. הוא מוסיף גם נימוק מעניין: הסברה הפשוטה היא שאדם לא יניח שיחתכו לו איבר, בשביל שיינצל חבירו, ו"דרכיה דרכי נועם", וכן "צריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא" (והשווה לשו"ת רדב"ז ח"ה סימן רי"ח, ואכמ"ל). פסיקת ההלכה אם כן, לא יכולה לסתור את השכל והסברא האנושיים.

והנה עוד פסק שניתן בהקשר של מציאות עגומה זו, והובא להלכה במשנה ברורה (צ', ט): אדם הנמצא בבית הכלא, ונותנים לו יום אחד להתפלל, איזה יום יבחר? את היום הקרוב, או את יום הכיפורים וכדומה? עונה רדב"ז : "יתפלל אותו יום תיכף ולא יחמיץ המצוה להמתין על יום כיפור או פורים".

ללא מעשה
לרדב"ז מספר תשובות חשובות בתחום המשפט. בדרך כלל מוצאים אנו בתלמוד קניינים המלווים במעשה קניין (הגבהה, משיכה וכדומה). הגמרא (ב"מ עד.) אף מזכירה קניין הנובע ממנהג הסוחרים, שהיו מטביעים חותמת על החבית. כיום, ישנם קניינים רבים, ללא מעשה כלל, אלא בדיבור בלבד. האם דבר כזה יכול להיחשב כקניין?

לדעת הרא"ש (שו"ת הרא"ש, י"ב, ג) כיוון שמדובר בדיבור ללא מעשה, אין הוא יכול להיחשב כקניין, גם אם כך יהיה המנהג, כיוון ש"מנהג גרוע הוא". אולם, רדב"ז (שו"ת, ח"א רע"ח; ועיין גם בשו"ת רדב"ז ח"א, ש"פ) סובר שאם זהו המנהג, הרי שקניין והתחייבות יכולים לחול גם על ידי דיבור. רדב"ז נשאל על מי "שאמר לחבירו שיהיה בעל ברית שלו, כלומר שישב על הכסא להחזיק בתינוק בשעה שמלין אותו (סנדק) ועתה חוזר בו ורוצה ליתנו לאחר". לכאורה, כיוון שלא היה מעשה קניין, אלא רק התחייבות בעל פה, יכול מן הדין לחזור בו. אולם רדב"ז פוסק כי אינו רשאי לעשות כן, שכן "כבר נהגו כל ישראל שקונים זאת המצוה על ידי דיבור בעלמא, וכבר ידעת כי המנהג עיקר גדול בכל כיוצא בדברים אלו". ואכן, כך נקטו הפוסקים (עיין שו"ת מהרש"ם, ח"ג י"ח; כסף הקדשים על שו"ע, חו"מ, ר"א, א).

קבלה אינה הלכה
רדב"ז חי בספרד, במצרים ובצפת – ונהג כמנהגי הספרדים. הוא נשאל בתשובה (ח"ג תמ"ו), האם להעדיף את המנהג הספרדי לפיו כולם אומרים יחד קריאת שמע, או שמא את המנהג האשכנזי שבו כולם אומרים בלחש, והחזן מסיים "ה' א-לקיכם אמת". הוא מחזק כמובן את המנהג הספרדי, כי כאשר כל הציבור אומר יחד, עוצמת התפילה גבוהה הרבה יותר:

המנהג היפה הוא בקול רם כמנהגינו... שאין הדבור היוצא מפי הצבור יחד דומה לדיבור היוצא מפי היחיד, דכתיב הן אל כביר לא ימאס לפי שהקול היוצא מפי הרבים הוא חזק ויש בו כח לבקוע כמה אוירים עד שעולה למעלה...

הוא ידע הרבה בענייני קבלה, ואף כתב על כך ספר. אולם, בשו"ת ההלכה שלו, הוא כותב דברי הלכה בלבד, ללא השפעה קבלית. וכך מעיד רדב"ז על עצמו (ח"ד, ק"ח): "ואל תאשימני ותחשדני שאני פוסק הלכה ומורה הוראה על פי דרך הקבלה". עוד הוא כותב (סימן פ'), שבכל מקום שיש מחלוקת בין המקובלים והפוסקים, הלכה כפוסקים, ואין לחוש לדברי המקובלים. כמו כן, כתב רדב"ז (על הרמב"ם, ספ"ו מהל' בית הבחירה) שאין לסמוך על דברים שרב מעיד שנגלו אליו בחלום או בצורה דומה, כי לא בשמים היא. לפנינו אפוא, איש הלכה שאיננו מערב בדרך כלל סברות מחשבתיות בתשובותיו ההלכתיות.

גירוש היצר
לעתים גם הוא נדרש להסבר מחשבתי. דברים אלו באים לידי ביטוי בתשובה מעניינת על איסור חמץ.

שאלו ראשונים: מדוע מחמירים כל כך באיסור חמץ? הרי בשאר האיסורים, בטל האיסור בשישים, ואילו חמץ בפסח – אפילו באלף אינו בטל. בשאר איסורים, נותן טעם לפגם איננו אוסר, ואילו בפסח פסק הרמ"א שגם נותן טעם לפגם אוסר, ועוד.

ר"ן פסחים, ב תירץ שאלה זו בכך שבחמץ יש איסור כרת, ולכן החמירו בו חכמים. ומדוע החמירה בו התורה שאיסורו כרת? עונה הר"ן, שכיוון שבמשך השנה רגילים לאכול חמץ, ישנו חשש גדול יותר שיטעו בפסח (בניגוד לבשר טרף, שאנשים רגילים תמיד שלא לאוכלו, לכן אין צריך לחשוש כל כך שמא יאכלוהו בטעות). עוד מוסיף הר"ן, שייתכן שהתורה החמירה בחמץ משום שיש בו גם איסור "בל יראה ובל יימצא". איסור זה לא קיים בטרפות, ולא קיים בבשר בחלב (אין איסור להחזיק בבית בשר לא כשר). כלומר, התורה החמירה דווקא בחמץ מפני איסור כרת שבו, ומפני שלא בדילים ממנו כל השנה, ויש חשש גדול לטעות.

רדב"ז (שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תקמו) מביא את הנימוקים ההלכתיים האפשריים לסיבת החומרות בחמץ בפסח, אולם לא נחה דעתו והוא מוסיף דבר מפתיע (לספר שו"ת):

שאלת ממני אודיעך דעתי מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה, שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה ושרוף וכלה וגם ביטול, והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבוליו ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא ואסרוהו בכל שהוא ואינו מתבטל כלל. וחומרות כאלו לא נמצאו בכל האיסורין שבתורה.
תשובה... הילכך עדיין צריך טעם, ועל כן אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה. ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל והרי זה אמת ונכון. והנראה לעניות דעתי כתבתי.

לא מצא איש ההלכה לבאר את הפשט, אלא על פי הדרש: ההקפדה באיסור חמץ היא רמז עבורנו לביעור יצר הרע מקרבנו, ובבמלחמה כנגד יצר הרע אין פשרות: יוצאים לחיפושים אחריו בכל מקום, עד שנצליח לבערו מן העולם.


ספריו:
פרטים על ספריו בקטלוג הספרייה הלאומית:

1) כשלשת אלפים תשובות. נדפסו מהן אלפיים:
    א) שו"ת, ג' מאות, ליוורנו 1651;
    ב) שו"ת שמונה מאות ומ"ב,
    ג) ושו"ת ללשונות הרמב"ם שי"ח, שני חלקים) ויניציא 1749,
    ד) שו"ת רמ"ט, פיורדא 1781;
    ה) שו"ת חלק חמישי ר"ץ, ליוורנו 1818.
2) ספר יקר תפארת, על הרמב"ם בכל מקום שלא נמצא מגיד משנה, אזמיר 1757.
3) כללי הגמרא נדפס בספר "מהררי נמרים" 1599.
4) ספר דברי דוד שו"ת. וסימן הון יוסף שו"ת, ליוורנו 1828.
5) כתר מלכות. תפילה ליוה"כ בספר "אור קדמון" לר"מ חאגיז 1703.
6) ספר מגן דוד, בצורות האותיות וסודו על דרך הקבלה בסדר הא"ב אמשטרדם 1718,
7) ספר מצודת דוד וטעמי המצוות על דרך פרדס, זאלקווא 1862.
8) ספר מגדל דוד, פירוש על שה"ש בדרך הקבלה.

בגליל יש על שמו יישוב הנקרא "כרם בן זמרא".

הערות לערך:
שם המעיר: אורה לבני לבית זמירו (זימרא)
הערה: הנני צאצאה של הרדב"ז, לאבי היו מכתבים ומגילות עתיקות של בניו ובני בניו של הרדב"ז, שמו של אבי היה אברהם זמירו שהוא גילגול של זימרא ופירטי השושלת מופיעים בספר המשפחות הותיקות בארץ ישראל - ידוע לי מסיפוריו של אבי שהרדב"ז נקבר במערה מתחת לקברו של האר"י, אך זו התמוטטה ברעידת האדמה שארעה לפני כמאתיים שנה בצפת.בקשתנו למשרד הדתות לגלות את הקבר לא נענתה. ידוע לנו שהוא חי מעל למאה שנה ולכן התאריך 1589 מתאים יותר. בתחילת הכתוב אצלכם רשומים שני תאריכי פטירה. השני 1574, כדאי לברר בדיוק ולתקן את הסתירה בכתוב, בתודה אורה לבני לבית זמירו-זמרא
מקור ההערה: ידע אישי מצאצאי המשפחה

שם המעיר: אורה לבני רח לבונה 7/26 חיפה -נצר לבית הרדב"ז
הערה: בימים אלה התפרסם בחדשות ערוץ שבע כי לאחר מחקר של ד"ר עו"ד סיון שריפי, בעניין מקום קברו של הרדב"ז. בשיתוף עם מחלקת העתיקות נחשף בבית הקברות של צפת קברו של הרדב"ז. ביום שני 2.11.15 תתקיים על הקבר לאחר 100 שנה הילולה לכבוד חשיפת המצבה. יש בידי שני מחקרים שנעשו לאחרונה על הרדב"ז ואם ינתן לי המייל של האינציקלופדיה דעת, אוכל לשלוח אליכם את שני המאמרים וגם צילום של הקבר.
מקור ההערה: בברכה אורה לבני -

שם המעיר: מאיר קדוש
הערה: בס"ד ז' באדר תש"ף
חזקו ואמצו על מפעלכם המעולה והמפיץ תורה, חכמה ותולדות חכמינו בקרב ישראל והעולם. באשר לפסיקה על פי הקבלה בשו"ת ובשאר חיבורי הרדב"ז, ראוי לעיין בעבודת הדוקטורט שלי: הפסיקה הקבלית בספרות השו"ת, בר-אילן תשס"ד. בה נותחו כלליו לפסיקה בין ההלכה לקבלה, וגם מצאנו בהם למעלה ממאה פסיקות, הלכות, מנהגים והנהגות ע"ד הקבלה. מהם עולה שהרדב"ז לא רק שלא התנגד לפסיקה על פיה, במיוחד מספר הזוהר, אלא נענה לכך ברצון. פרט לחלק מהם, שמהש"ס וממרבית הפוסקים הקדמונים הוכרעו וכבר פשטו, או דין מיוחד מקובע בעם ישראל שאין לשנותו. מחקרי זה מצוי לעת עתה רק בספריות, ובספריית ג' שלום בירושלים על המדף. בע"ה בקרוב יצא לאור ע"י מוסד הרב קוק חיבורי על הלכות ומנהגים ע"ד תורת הח"ן שבחיבורי הראשונים, מקובלים ופוסקים, ביניהם הרדב"ז, ביתר פירוט.
בברכת התורה, מאיר קדוש, פה ירושלים עיה"ק תובב"א.
מקור ההערה: ספרי קדמונים ומחקרים

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן