לדף ראשי




דיתיקי – שטר, בייחוד צוואת איש לפני מותו; שטר מתנה שעומד לגבייה אחר מות הנותן. העיקר בנוסח הדיתיקי הם המלות "דא תהא למיקם ולהיות אם מתי [מחולי זה] ינתנו נכסי לפלוני" (תוספתא ב"ב פ"ח י', ירושלמי פאה פ"ג ז', בבלי ב"מ י"ט וב"ב קל"ה).

דיתיקי היא שטר מתנת שכיב מרע. ואין צורך לפרש בה שלא תחול עד אחר מיתת הנותן, כי אומד הדעת מכריע שאין אדם נותן כל נכסיו לאחר בחייו. אם נתן מקצת מנכסיו - יש היוצא מן הכלל הזה. בריא שכותב דיתיקי, עליו לפרש "מהיום ולאחר מיתה".
המוריש יכול לבטל דיתיקי. אם נותן דיתיקי לאיש אחר, בטלה הדיתיקי שנתן לראשון. אם זיכה את הדיתיקי לאחר, ועשו בו קנין, הרי היא כמתנת בריא שאין בה חזרה.

כיוון שהמוריש יכול לחזור בו, צריכה הדיתיקי לצאת מתחת ידו. ואינה מועילה אם היא טמונה אצלו, שמא חזר בה (שם קל"ה).

מן הכלל הזה מסתעף הדין שהמוצא דיתיקי יחזירה למקבל רק ברצון המוריש. דין זה פועל דווקא באופנים שאפשר לו לחזור מדבריו (ב"מ י"ח. י"ט).

מי שציווה שיכתבו דיתיקי, ולא הספיקו לכותבה ולמסרה עד שמת המוריש, הרי זה לא יתנו. מלבד במקרה שהמוריש גילה דעתו בעל פה באופן שמועיל כמתנה, ורק כדי לחזק את כוח היורש ציווה גם על הכתיבה.
לדוגמא: אם אמר "תנו מנה לפלוני ואף כתבו ותנו לו" (ב"ב קל"ה: קנ"ב).

מי שמתיירא מן היורשים שימנעו ממנו לכתוב דיתיקי כרצונו, נכנסים אצלו אנשים כמבקרים אותו, שומעים דבריו מבפנים ויוצאים וכותבים מבחוץ (חו"מ סימן רס"ב, וסימן ר"נ).


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן