לדף ראשי




התוכן
משפט דרייפוס
הצטדקות דרייפוס
פיקר וזולא
המשפט בעיר רען
שונאי דרייפוס האחרונים

אלפרד דרייפוס - מפקד מחלקת תותחנים בצבא צרפת. נולד 9 באוקטובר 1859 בעיר מילהויזן במדינת אלזאס שנספחה לצרפת. משפחתו היא מן המיוחסות בקהילות אלזאס. בן תשע עשרה גויס לצבא כתותחן, והצטיין בכשרונותיו.
בשנת 1892 סיים למודו באקדמיה צבאית, ועבר לשרת במטכ"ל הצרפתי, בהמלצת הגנרל מיריביל שהכיר את כשרונותיו. תפקדו משך אליו את שנאת ראשי הלשכה בגלל מוצאו היהודי, אולם כל עוד שהגנרל מיריביל היה בצבא, הסתירו את שנאתם. אחרי מות מיריביל מלא את מקומו הגנרל בואדפר, ואז החלה השנאה לדרייפוס להראות בגלוי.

שונאי דרייפוס העלילו עליו שבגד בארצו, וביום 15 לאקטובר 1894 נאסר דרייפוס בחשאי. בתחילה לא ידע איש את ההאשמה ובמה נאשם. לאט לאט נתגלתה ההאשמה על ידי העתונים האנטישמיים, שגללו את האשמה על כל היהודים.
העתון Gazette de France כתב:

"דרייפוס הוא כוח שלטון הסתר, ציר שלוח מאת גדולי היהודים אשר גמרו והחליטו למסור את צרפת בידי אויבינו".

ושר המלחמה מרסיי השמיע עוד טרם עמד דרייפוס למשפט כי יש לו ראיות מוחלטות שדרייפוס מכר לממשלה נכריה מסמכים צבאיים שהיו בידו כמפקח על כתבי-סתר במטכ"ל".

ביחוד השפיע עתונו של דרימון Libre Parole על שופטי הצבא לחייב את דרייפוס במשפט, ועוררם שלא לפחד מהיהודים העשירים. אם יצא דרייפוס זכאי, אות הוא כי פעולת היהודים והשפעתם השחיתו גם את שרי הצבא לעשות משפט ולשאת פנים בדין.

משפט דרייפוס
בהשפעת העתונים האנטישמיים וראשי הממשלה שחיפו על פקידיהם, ישבו שופטי הצבא למשפט ביום 19 בדצמבר 1894. ארבעה ימים ארך המשפט. ההאשמה הייתה מבוססת מכתב חשאי שחשדו כי דרייפוס כתבו, ובו מצאו בגידה ארצו.

דרייפוס יצא חייב, והשופטים גזרו עליו פיטורין מהצבא בבזיון ומאסר עולם ב"אי-השדים". ביום 5 בינואר 1895, לעיני המון עם, שללו מדרייפוס את דרגתו הצבאית, קרעו את אותות הכבוד מעל מלבושו ואת חרבו שברו לרסיסים. דרייפוס קבל את העונש בקומה זקופה כאיש חיל, וקרא "חף אנכי מפשע, וצדקתי תוודע במשך הזמן".

ביום 15 במרץ נשלח לאי השדים תחת שמירה כבדה. המון עם לווהו בחרפות וגדופים. וכמעט כולם האמינו כי הוא ריגל, למרות שההאשמה ופרטי המשפט היו כמוסים בידי פקידי הממשלה. דעת הקהל לא שקטה לגמרי, ומידי פעם התעורר ספק בלב אחדים על דבר האשמה.

החשד התעורר במיוחד אחרי שנתגלה כתב יד של המכתב בעתון L'Eclair והמומחים אמרו שאינו של דרייפוס. בעתון הזה הופיע המכתב השני שהיה בכתב האישום של דרייפוס, מכתב בין שני שגרירים – גרמניה ואיטליה, ובו נמצא הבטוי "הנבל הזה ד' מבקש יותר מדי". האות ד' פורשה כי דרייפוס מבקש שכר גבוה בעד מסירת סודות הממשלה.

הצטדקות דרייפוס
הראשון שנכנס בעובי הקורה לצדד בזכות דרייפוס היה הסופר היהודי ברנרד לזר (Lazare). במשך שנתיים (1896-1894) אסף את החומר הדרוש, ובספטמבר 1896 הדפיס בבריסל חוברת "שגיאות בית דין; אמת בעניין דרייפוס; לטובת בקרת משפטו": דברי לזר לא עשו את הרושם הדרוש כי חשדוהו במשא פנים למען בן בריתו היהודי. הוא המשיך שנה נוספת כדי להטות את לב גדולי צרפת לערוך משפט חוזר. סגן נשיא הסינאט שייריר-קיסטניר (Scheurer-Kistner) אחד מראשי הריפובליקה ונאמן רוח, הצטרף גם הוא לדרישה.

אותה שעה החלה תקופה חדשה בפרשת דרייפוס. קיסטניר הודיע כי יש בידו ראיות כי דרייפוס חף מפשע (13 יולי 1897). דבריו עשו רושם רב בצרפת, גם בחוגי הממשל. אליו נלוה גם הסופר הנודע קלימנסו (Climenceau)) ושניהם גרמו לסערה גדולה בכל הארץ, ובקשו את הממשלה לחדש את משפט דרייפוס. המטכ"ל עמד נגדם.

פיקר וזולא
את החומר הדרוש להראות את צדקת דרייפוס, סיפק בחשאי שר האלף פיקר (Piquard) שמלא תפקיד בכיר במשרד המלחמה, ונוכח לדעת ממכתבים סודיים כי דרייפוס נקי מעון, וכי הנסיך וואלזין אסתרהזי (Esterhazy) מחיל הרגלים הוא הבוגד, והוא כתב את הבורדרו. פקטר לא היה אוהב יהודים, אך אהבתו אל האמת גברה ולא נתנה לו מנוח.

תחילה פנה אל ראשי הצבא, ובראותו כי אין שומע לו, פנה אל מעריצי דרייפוס וגילה להם כמה סודות, וסיפק להם בחשאי ראיות על אשמת אסתרהזי. פקידי הממשלה וראשי הצבא שחששו כי פיקר יגלה סתרי "הפרשה", השתדלו לסלקו, והוא נשלח בתפקיד ע"י הממשלה לטוניס באלג'יריה (16 בנובמבר 1896).

עוד אחד מגדולי הסופרים, אמיל זולא, הצטרף למעריצי דרייפוס והיה לרוח החיה בתנועה הזאת. הוא יצא במאמרים עזים וחריפים לדרוש משפט חוזר על פי הראיות החדשות שנתגלו במשך הזמן לטובת דרייפוס.

בינתים האשים בפומבי מתתיהו דרייפוס, אחי האסיר, את אסתרהזי. הוא שלח מכתב לגנרל ביללא (נובמבר 1897) כי מוכן הוא להוכיח לשר כי הבורדרו נכתב בידי אסתרהזי. גם קיסטנר הביא את הדבר לפני בית הנבחרים, והממשלה נאלצה להעמיד לדין את אסתרהזי. משפטו עורר הדים בצרפת, ואוהבי אמת קוו שבגלל יהיה משפט חוזר לדרייפוס. למרות העדות נגד אסתרהזי הוא יצא נקי (12 יאנואר 1898). קמה סערה גדולה בצרפת. נבחרי האומה אוהבי האמת ראו כי אין אמת בבתי המשפט ותקותם האחרונה לחדש את משפט דרייפוס נכזבה.

אז התקומם הסופר הנערץ אמיל זולא, וכתב מכתב גלוי בעתון 'L' Aurore לנשיא הריפובליקה פאר (13 יאנואר 1898). מכתבו ידוע בכותרתו: "אני מאשים! -

"את שר הצבא פטי די קלאם ואת הגנרל מרסיי כי עיוורו את עיני השופטים למען עשות משפט;
את ביללא שר המלחמה אני מאשים שהעלים מעיני בית המשפט את התעודות המוכיחות את צדקת דרייפוס,
את בואדפר ונאנס בעון השתתפם בשערוריה זאת;
אני מאשים את בית המשפט הראשון שפסק דין על פי תעודות שלא היו לעיני הנאשם וסניגורו; ואת השני אני מאשים שנקה מעונש את הפושע אסתרהזי שנמצא עונו.
אני דורש כי יעמידוני לדין בפומבי בפני חבר מושבעים".

המכתב הזה עשה רב בצרפת, והדבר הגיע לישיבת בית הנבחרים. ראש הממשלה מעלין הבטיח כי זולא ועורך העתון שפרסם את המכתב יועמדו לדין. בו ביום נאסר פיקר בפקודת שר המלחמה על שגילה סודות הצבא שלא כדת.

משפט זולא (7 פברואר 1898) נמשך 47 יום. השופטים החליטו שלא לתת לנאשם לגעת בשאלת דרייפוס. זולא נדון לשנת מאסר אחת במבצר, ולשלם שלשת אלפים פראנק קנס. זולא נאלץ לברוח מצרפת ולשבת בשוויץ לראות איך ייפול דבר.

בינתיים התפטרה הממשלה של מעלין, ובמקומו בא בריסין (28 יוני 1898), איש זקן דורש אמת וצדק. הוא החזיר את הנושא לסדר היום, והפך אותו לשאלת העם הצרפתי כולו. ביום 17 בספטמבר 1898 החליטו המיניסטרים לדון בדבר חידוש משפט דרייפוס, וביום 23 בחודש שלחו את מסמכי המשפט לבית המשפט העליון לחוות דעת.

בית משפט זה גזר (29 נובמבר 1898) לחקור חקירות נוספות. כמו כן יצאה הוראה לאי השדים להקל על מאסר דרייפוס.

המשפט בעיר רען
ביום 7 אוגוסט החל המשפט בעיר רען. הודאת מרסיי, שהיה שר המלחמה בשנת 1894, שמסר בעת המשפט לשופטי הצבא בחשאי מגלות סתרים, ועדותו הטובה של פעריע שהיה נשיא הריפובליקיה הרעידו את הלבבות. לא נשאר ספק כי יצא דרייפוס זכאי בדין. ביחוד הרשימו דברי הסניגור לאבורי שהעביר את דעת הקהל לצד דרייפוס. שונאי דרייפוס ארבו לסנגור בשובו מבית המשפט, ואיש אחד ירה בו ופצעו.
שופטי הצבא בעיר ברען שבו וחייבו את דרייפוס בדין (9 ספט' 1899), וגזרו עליו לשבת עשר שנים במאסר. בפסק הדין נאמר כי ברוב דעות מצא בית המשפט את עוון דרייפוס שבא בדברים עם ממשלת חוץ ומסר לה ידיעות סתר, אך השופטים הסכימו להמתיק את דינו של הנאשם".

דורשי האמת בצרפת ראו בזה עוות הדין, כי אם דרייפוס בגד - מדוע ימתיקו את דינו? אלא שהוא נקי, והשופטים נשאו פנים לפקידי הממשלה, שהתאמצו בכל עוז להראות כי צדקו במשפטם הראשון נגד דרייפוס.

נשיא הריפובליקה קרא בין השיטין של פסק הדין, ונתן חנינה לדרייפוס ושחרר אותו ב- 21 בספטמבר. החנינה הזאת ניתנה גם לכל צוררי דרייפוס, כדי שלא יוכלו להעמידם לדין. דרייפוס נסע לעיר קארפנטראס בדרום צרפת והתיישב שם עם בני ביתו.

באפריל 1903 גילה הנבחר הסוציאלי זשורס (Jaures) בבית הנבחרים הצרפתי עובדות חדשות, שעל פיהן יש לדרוש משפט חוזר לדרייפוס. השר קאמבס והגנרל אנדרס ציוו לערוך חקירה, ותוצאותיה הוצגו לפני שר המשפטים וואללס. גם דרייפוס עצמו ערך מכתב בקשה, (26 דצמבר 1903) לחדש את משפטו ולהשיב לו את כבודו הראשון.

ביום 6 מארץ 1904 החליטה התביעה כי המשפט ראוי לבקורת, וביום 15 ביוני 1906 ישבו כל שופטי בית המשפט העליון למשפט והוציאו את פסק דינם כי דרייפוס נקי מעוון, אין להעמידו עוד לדין, וכבודו יושב לו (12 יולי 1906).

וביום 21 יולי הושב לדרייפוס כבודו ברוב תשואות וברוב פאר וכבוד קבל עם, באותו מקום עצמו ששמו הושם לדראון. הגנרל גיללאין נגש אל דרייפוס וקרא: "בשם נשיא הריפובליקה ובכח המשרה אשר לי הנני מכבדך באות של לגיון הכבוד!" מכל עברים נשמעו קולות קוראים "תחי הריפובליקה"! יחי דרייפוס!
דרייפוס נתמנה לדרגת סאיאר והושב לצבא. כאשר הרגיש שהוא מעורר קנאה במעמדו הרם, ביקש חופשה, וזו נתנה לו.

שונאי דרייפוס האחרונים
שונאי דרייפוס לא ויתרו. ברביעי ביוני 1908, כאשר הובילו את עצמות אמיל זולא לפנתיאון בפריס, וראשי המדינה ובהם דרייפוס לווהו, ירה בו גרגורי ופצעהו בידו. גרגורי, שהיה עתונאי, טען כי רצה רק לעורר את דעת הקהל, ולא התכוון להרוג את דרייפוס, והוא יצא נקי במשפט.

מנחם כהן, פרשת דרייפוס, מאמר מסכם ותמונות


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן