לדף ראשי




דבריו של אפיון
בספר נגד אפיון, בו עונה יוספוס לעלילותיו של אפיון על היהודים, מזכיר הוא את הסיפור הזה:

"אנטיוכוס מצא במקדש פנימה איש שוכב עלי מטה ולפניו שלחן מלא מטעמים ואוכל מדגים אשר בים ומעוף אשר ביבשה, והאיש הזה התפלא מאוד על המאכלים האלה אשר נערכו לפניו. ומיד כאשר בא שם המלך מצא האיש ההוא און ותקוה בלבבו, ויקוה כי המלך יושיט לו עזרה, ולכן נפל על ברכיו ויושיט יד ימינו אל המלך ויעתר ויתחנן לו להוציאו ממאסר חופשי.
המלך ציווה לו לקום ולשבת, ולהגיד מדוע הנהו יושב שם, ומי הביאו שם, ועל מה זה המטעמים והמאכלים אשר לפניו? אז באנחה ובדמעות על לחיו ענה האיש ואמר להמלך את רוב צרתו:
יווני אנכי, וכאשר עברתי דרך המדינה הזאת לשחר טרפי, נתפשתי פתאום בידי נכרים, ויביאוני אל ההיכל הזה ויסגרוני פה, ואיש לא ראה אותי, אולם לחמי היה מעדנים ומאכלים זרים אלה. בראשונה מאוד שמחתי על מצבי, אכן פעם אחר פעם חשדתי באנשים ההם פן יש בלבבם דבר בליעל, ומאוד נפלאתי עליהם. עד כי שאלתי את המשרתים אשר באו אל הבית, והם הגידו לי כי למען מלא מצוה מתורת היהודים הביאוני פה, והאכילני המאכלים ההם, וכי אסור להם להגיד את דבר המצוה. כי היהודים מדי שנה בשנה תופשים איש יוני, מאכילים ומפנקים את בשרו, ואחר כן יביאוהו אל העיר וימיתוהו שם, ויקריבוהו כפי חוקיהם ודרכיהם ברוב המון חוגג. את מעיו יקחו מקרבו ויטעמו אותם. על הקרבת היוני ההוא נשבעו שבועה כי לעולם ישנאו את היונים תכלית שנאה. אחר זה ישליכו את פגר היוני המומת אל אחת הבורות".

הספור הזה, אומר יוסיפוס, מלא רשעה ועזות, ובספור הזה דימו היונים לכפר עוון אנטיוכוס אשר חילל את הקודש. היתכן כי נקהלו כל ישראל להקריב יווני, וממעי איש אחד יטעמו אלפי אנשים? ומדוע לא החזיק אנטיוכוס באיש ההוא להביאו בגאון ובנצחון אל ארץ אבותיו? כל איש אשר עינו ראתה בנין בית מקדשנו יודע כי מעולם לא נתחללה קדושתו, ולקודש פנימה אסור היה לכל איש להכנס, מלבד הכהנים הגדולים בבגדיהם המיוחדים להם. גם משתה וזבח לא הוכנו בו מעולם. אלו ידע האיש הזה את משפט קדושת בית מקדשנו, כי עתה שם יד אל פיו לבלי הגד דבר על אודותיו. אמנם הוא לא כן עשה, רק בדה מליבו סיפור הבל ורעות רוח, לאמר כי איש יוני נתפש ונסתר בקדשי הקדשים, ומאכליו שם היו מעדנים ובשר, עוף ודגים, במקום אשר גם לאצילי בני ישראל אסור היה להציג כף רגלם אם לא היו כהנים.

"העלילה הזאת, בלב חורש רשע יסודה, ובזדון הפיח אפיק כזבים אלה, למען פתות נפשות אלה האנשים אשר ממאנים לחקור ולדרוש אחר מקור כל דבר, לדעת אם אמת הוא אם לא. ע"י עלילות שקר כאלה צרות רבות מצאו אותנו" (נגד אפיון ספר שני, יוחסין השלם 23, 24).

הסופר היוני סודיאש במאה העשירית מביא עלילת דימוקריטוס כי,

"פעם אחת בשבע שנים (בכל שמיטה) ילכדו היהודים איש נוכרי, ויקריבו אותו לקרבן, וישספו את בשרו לחתיכות".

כנראה לקח ידיעתו זאת ממה שלמד מספרי אפיון, רק שכתב את העלילה בסגנון אחר.

עלילת הדם לא נשמעה ולא נודעה כל עיקר במאות הראשונות עד המאה הי"ב. גם שונאי ישראל המפורסמים כמו אגובארד הבישאף מליאון במאה התשיעית לא הזכיר עלילה זו, וכן הכומר רודאלף ממאינץ אשר הציק ליהודים בשנת 1146 וכינה אותם צוררי אמונת הנוצרים, או ברנארד קלערוואו (1153-1091) לא האשימו את היהודים בזה.

הנוצרים כרוצחי ילדים
הנוצרים הראשונים נחשדו ע"י הגוים עובדי האלילים במאות הראשונות לצמיחת הנצרות, כי הנוצרים רוצחים ילדי עכו"ם ושותים את דמם לסימן דם ישו הנשפך לכפרת העונות. לדעת הפרופסור גלדיקו שלטה העלילה הזאת בהיות הדת הנצרות בנעוריה, עד כי אחת המפלגות שהחזיקה במעוז הדת הנצרות והייתה לאגודה בפני עצמה, היא העלילה את העלילה הזאת על כל שאר הנוצרים. טורטיליון, אתיניגרוס ואיזיביוס הוכרחו להיות מליצי יושר לנוצרים, ולהוכיח באותות ובמופתים כי שקר העלילה הנבערה הזאת. בימינו האשימו הסינים את הנוצרים בעלילת דם.

ראשית העלילה על היהודים
בשנת 1144 נאשמו היהודים בראשונה ברצח דתי, כי הרגו את הילד הנוצרי שנתקדש אח"כ בשם סט' וויליאם מהעיר נארוויטש באנגליה. הילד נעלם פתאום, ומומר אחד, ושמו תיאובולד מן קמברידג', העיד כי היהודים באירופה קשרו קשר להפיל בכל שנה גורל לקבוע באיזה מקום יקריבו ילד נוצרי לחג הפסח. בשנה החולפת הפילו הגורל נרבונה ועלה הגורל על נארוויטש.
לא היתה שום ראיה שהילד נרצח, והיתה הוכחה כי הילד התעלף וקרוביו קברו אותו חיים. שום יהודי לא הובא למשפט בגלל האשמה זו ואיש לא נענש על הרצח. אולם עדות המומר הייתה חזקה כל כך בעיני ההמון, עד שהייתה בסיס לעלילות אחרות בעיר גלאוסטער בשנת 1168, בעיר בורי סמ' אדמונדס בשנת 1181, ובעיר ווינצ'סר בשנת 1192.
בכל הערים האלה לא הובאו יהודים למשפט, אבל הכמרים השתמשו בעלילה לעשות את "הנרצחים" לקדושים, וגרמו בכך לריבוי הבאים לכנסיות, ולהגדלת הכנסותיהם.
מאנגליה עברה העלילה לגרמניה, שם גרמה לרדיפת יהודים והריגתם.
בשנת 1147 נמצא חלל נוצרי בסביבות העיר ווירצבורג, האשימו את היהודים, והרגו מהם 21 איש.
בשנת 1171 הייתה עלילה בעיר בלויש בצרפת ונשרפו 48 יהודים ובהם 17 נשים.
בשנת 1179 בקרבת העיר בופארד.
בשנת 1194 הומתו בעיר ערפורט חמישה אנשים עם נשיהם ובנותיהם.
בגלל עלילת הדם נרצחו יהודים בעיר מקלנבורג בשנת 1227, בברעסלוי בשנת 1228, בעיר לאודא בשנת 1235. שם נתפשו שמונה ת"ח, עינו אותם ביסורים קשים ודנו אותם לשרפה.

העלילה בפולדה
בשנת 1235 נרצחו חמישה ילדים נוצרים של בעל רחיים אחד ליד העיר פולדה בגרמניה. ומהיהודים שנאשמו בזה נהרגו 34 אנשים ונשים ע"י נוסעי הצלב. את הנאשמים עינו עד ש"הודו" כי המיתו את הילדים כדי להשתמש בדמם "לצורך רפואה". הקיסר פרידריך השני עשה חקר בין המומרים אם היהודים משתמשים בדם נוצרים לחג הפסח. הם ענו, כי לפי תורת היהודים אסור להשתמש בדם אדם, וגם בברית החדשה לא מצינו שישתמשו יהודים בדם אדם, וגם דם בהמה כשרה אסור ליהודים ע"פ התלמוד. הקיסר הצדיק את הנאשמים, וגזר שלא יאשימו עוד את היהודים באשכנז בעלילה זאת.

בכל זאת נמצאו נוצרים שהאמינו בעלילת הדם.
בשנת 1241 נאשמו שנית בברעסלוי.
בשנת 1243 בעיר בעליטץ ויהודים רבים נשרפו על מקום המוקד שנקרא "וואלדנבורג".
גם בעיר קטנה קיטצינגען אשר בבייערן הומתו יהודים רבים בגלל העלילה הנתעבה הזאת.
בשנת 1247 נאשמו היהודים בעיר וואלריאס בצרפת, והובאה לפני השופטים עלילת הדם: ביום ד' שלפני חג הפסח נמצאה גווית ילדה נוצרית בת שנתים עם דקירות סכין על מצחה, ידיה ורגליה. עדות נגד היהודים הייתה כי ראו את הילדה לפני כן בגיטו של היהודים. כאשר עינו את האסורים "הודו" על עונם. אחד מהם, בענדינג, הודה כי היהודים שפכו את דם הילדה וכיסו אותו בעפר, שלא יתגלה מעשיהם. הם נדונו כולם למיתה.
בשנה ההיא (1247) התאוננו היהודים לפני האפיפיור אינוצינט הרביעי כי האשמו ברצח דתי, שהם משתמשים בדם לבו של ילד נוצרי בסדר ליל פסח.

בשנת 1255 נרצח הילד שהוכרז לאחר מכן לקדוש בשם "סט' יו (Hugh) מן לינקולן," הילד בן שמונה, נמצא הרוג בחפירה בקרקע של היהודי יופין. השופט יוהן מן לקסינגטון הבטיח ליופין להציל את נפשו אם יודה על פשעו. יופין הודה כי הילד נצלב בידי היהודים שנאספו לעיר לינקולן למטרה זו. המלך הנרי השלישי לא קיים את הבטחת השופט, וצוה להמית את יופין. נתפשו 91 יהודים ומהם הומתו 18.

בשנת 1267 מצאו דייגים גווית נערה בת שבע בנהר בעיר פפארצהיים במדינת באדן. כאשר הובלו יהודים שנחשדו ברצח אל הגוויה בפעם הראשונה, התחיל דמה לזוב מן הפצעים. בפעם השניה אדמו פני הנערה והיא הרימה שתי זרועותיה. בנוסף למופתים אלה העידה אחות הנערה כי אמה מכרה אותה ליהודים לעשות בה כחפצם. כנראה שהאחות הזו הרגה אותה, אך על פי עדותה "והמופתים" שעשתה המתה, נהרגו הרבה יהודים.

בשנת 1270 נאשמו היהודים בווייסענבורג במדינת אלזס, כי תלו ילד נוצרי ברגליו, חתכו את ורידיו וגידיו, והוציאו את דמו שטפטף חמישה ימים אחרי מותו (!), ואח"כ השליכו את גופו לנהר לויטער.

בשנת 1283 הייתה עלילה בעיר מגנצא, שם הומתו ע"י ההמון עשרה יהודים. באותה השנה הומתו בעלילה זאת 26 יהודים בעיר בכרך, והמאורע מתואר ע"י היינע בספרו "הרבי מבכרך".

בשנת 1285, לרגלי העלילה בעיר מינכן, השתולל ההמון ויצא לפרוע פרעות בישראל. הציתו את בית הכנסת באש, ו- 180 יהודים נרצחו.

בשנת 1286 בעיר אבערוועזעל ליד בכרך, מצאו את גוית הנער ורנר, בן י"א שנה, צפה בנהר ריין, הגוף היה זוהר בקרני אור, וכל הנוגע בו נרפא. כתוצאה מזה נרדפו היהודים באזור במשך השנים 9-1286, עד שהקיסר רודאלף הראשון, גילה דעתו בפומבי כי שקר העלילה, וציווה לשרוף את גווית הנער באש, ולפזר את אפרו לכל רוחות השמים.

בשנת 1287 הייתה העלילה בעיר בון, ונהרגו שם 25 יהודים למרות אזהרת האפיפיור אינוצינט הרביעי בהסכמת הקיסר רודאלף נגד העלילה.
בשנה ההיא הייתה עלילה גם בעיר טריוש, ו- 13 יהודים נשרפו במשפט הכמרים הדומיניקים.

במאות הי"ד והט"ו
עלילות דם היו בשנת 1332 בעיר איבערלאגען אשר על הבדנזה. ובלי חקירה נרצחו 23 יהודים.
בשנת 1347 בעיר מיסינא איטליה.
בשנת 1348 בעיר ציריך שווייץ ויהודים רבים נשרפו באש או נהרגו בחרב.
בשנת 1407 לרגלי העלילה בעיר קראקא התנפלו בני האספסוף ברחוב היהודים ועשו בהם הרג רב.
בשנת 1420 הרגו בעיר ווינה כשלוש מאות יהודים.
בשנת 1435 בעיר פאלמא בירת מאלורקא, ושלושה יהודים נגמר דינם לשרפה.
בשנת 1453 היו עלילות בנפות עיר ברעסלוי וכן במקומות: שטריגוי, אויער, שוויידניץ, ליבענבערג, ליגניץ, ראכענבאך, נתפשו 318 יהודים והובאו לברעסלוי למשפט בראשותו של קפיסטראנו. לפני מעונו בככר המלך העלו על המוקד 41 יהודים.
בשנת 1462 בעיר רין אצל אינסברוק, העלילו על היהודים כי רצחו את הנער אנדריאס אקסנער בענויים קשים וקבלו את דמו בכלים לצורך מצוות מצוה. על כותל בית תפלתם בעיר רין כתבו בשנת 1575 לזכרון, כי הכסף אשר לקח אבי הילד שמכרו לצורך זה, הפך לעלים, ומהם צמחה שושנה אשר גדלה על קבר הקדוש הזה.
בשנת 1468 הייתה עלילה בעיר שיפולבידא בספרד, ושמונה יהודים נגמר דינם להריגה.

בשנת 1470 עינו יהודים אחדים בבאדען והמיתום ביסורים קשים. בעיר עדינגען הסמוכה לציריך נגזר דינם של שבעה יהודים לשרפה, וביניהם ר' גרשון לואנץ אבי השתדלן ר' יוסף יוסילמאן מרוזהיים, אך הוא הצליח להמלט על נפשו (מגילת הזכרון לר' יוסף יוסילמאן).

בשנת 1473 נרדפו היהודים בעיר ארלי בגלל עלילת דם, אך הנסיך דיני היה להם למגן.
בשנת 1476 בעיר טרענט במדינת טיראל באה עלילת דם של "סימון מטרענט", ילד בן שתי שנים ו- 5 חודשים אשר הועלה לדרגת קדוש, גרם רעה רבה ליהודים בכלל וליהודי טרענט בפרט. היהודים הובאו באזיקים לבית הסוהר, עונו באכזריות בענויים קשים ומשונים, עד אשר "הודו" באשמתם. פסק דינם היה לחתוך את בשרם בצבת ולשרפם באש. כך נהרגו כל יהודי טרענט. לזכר מקרה זה העמידו תושבי העיר פראנקפורט דמיין עמוד זכרון על יד הגשר, ציירו עליו את תמונת הילד סימון מלא מכות ופצעים. הסיפור כולו מופרך, כי ליל חג הפסח היה אז ביום ד' 22 מארס, והנער נעלם למחרתו ביום ה' ונרצח ביום ו', ואיך יכלו היהודים לערב דמו במצות או בארבע כוסות כפי שהודו בחקירת העינויים? המעונים גם הודו כי השנה הזאת הייתה "שנת היובל", אבל אין ליהודים שנת יובל, ורק הקתולים חגגו אז שנת היובל שלהם.
בשנה ההיא העלילו על הרב ר' ישראל ברונא מרינגשבורג כי שחט ילד נוצרי לשם מצוה, וכבר העלו אותו לגרדום, וכפשע היה בינו ובין המוות. השתדלות לפני הקיסר פרידריך השלישי ולפני לאדיסלאוו האביר מלך ביהם פעלו כי יצא לחופשי.

בשנת 1476 בעיר רגנשבורג נתפשו יהודים רבים, וכאשר עינו אותם הודו על מעשים שלא עשו, והודות להקיסר פרידריך השלישי יצאו לחרות אחרי שהיו עצורים וכלואים בבית הסהר כחמש שנים, ורק קנס הוטל עליהם.
בשנת 1490 הייתה עלילה בעיר לא נווארדיא אצל טולידו ספרד, ונתפשו כמה אנוסים ונדונו למיתה בלי כל הוכחה וראיה. יש אומרים שלא נהרג שום ילד נוצרי במקום ההוא ובסביבתו.
בעיר אבילא מקום מושבו של האינקוויזיטור טורקווימאדא, הועלו על המוקד 70 אנוסים במשך שמונה שנים (8-1490) לרגל עלילת הדם.

בשנת 1490 הייתה עלילת דם הראשונה במדינת הונגריה בעיר טירנא, ונאסרו 12 איש ושתי נשים, ואחרי עינויים קשים נשרפו כולם באש, והיהודים הנשארים גורשו מהעיר. הנאשמים "הודו" בכל מה שחפצו המענים. גם הודו כי היהודים שותים תמיד דם נוצרים לרפואה.

במאת הט"ז-הי"ח
בשנת 1510 הייתה עלילת דם במדינת בראנדנבורג, הנחשדים הובאו לברלין ועינו אותם בעינויים קשים ומתוך ייסורים הודו מקצתם על חטא שלא חטאו, 31 אנשים נשרפו חיים בכיכר העיר בברלין בקרבת בית המועצה. במקום הזה עומדת עתה אנדרטה של מארטין לותיר.
בשנת 1514 בעיר מיטעלבערג במדינת עלזאס כמה יהודים הושמו במאסר וביניהם השתדלן ר' יוסף יוזלמאן, אך אחרי שבעה שבועות התגלה שקר העלילה ויצאו לחרות.

בשנת 1515 היתה עלילה בעיר בודוויס, ו- 13 נשים יהדיות הושלכו לתוך הנהר.
עלילת הדם הפכה למכת מדינה, ומדינות רבות החלו להעליל על יהודיהן. העלילה שטפה ארצות רחוקות זו מזו, מקצה אירופה ועד קצה: קשטיליה, שלזיה, הונגריה, איטליה ופולין.

בשנת 1529 בעיר באזין (בעזינג) בהונגריה הואשמו יהודים כי המיתו באכזריות ילד נוצרי בן תשע, ושלושים יהודים שהוכו ועונו נאלצו להודות בהאשמה ונשרפו. הילד נמצא אחר כך חי בעיר ווין, כי נגנב ע"י הנסיך מבאזין כדי להאשים את היהודים שהיו נושיו.
בשנת 1533 בעיר ראטיוואר במדינת שלעזיה ניתנו במאסר כמאתיים נפשות, ושלושה מראשי היהודים עונו באכזריות עד שהודו בהאשמות ונדונו לשרפה. בהשתדלות ר' יוסף יוזלמאן יצא צו על חפותם.

בשנת 1541 בדוכסות נייבורג בבייערן ליד העיר ווייסנבורג, ובשנת 1544 בווירצבורג. בימים ההם פרצה העלילה גם בעיר אמאסיא בתורקיה, ויהודים רבים נתפשו ועונו ונדונו לתלייה. יהודי רופא חכם ותלמודי נשרף.
בשנת 1655 הייתה עלילה בעיר רומא והיהודים היו בכל ברע, לולא הקרדינאל אלכסנדר פריניזי אשר בחכמתו ידע להסב את הסכנה מעל היהודים ויצילם.
בשנת 1598 הייתה העלילה בעיר לרוק בפולין. שלושה יהודים נאשמו ברצח נער נוצרי והומתו. באותה השנה היתה עלילה בלובלין. נשפטו שלושה יהודים ונגמר דינם לגזרם לגזרים, והילד הוקדש ברבים והמונים נהרו להשתטח על ארונו.
בשנת 1639 עוד הפעם בלובלין.
בשנת 1639 בעיר לונטשיץ. שני יהודים מראשי הקהילה נשפטו במיתה משונה: נגזרו לגזרים ותחבום על עמודי עץ לראוה על פרשת דרכים, והנזירים הנוצרים העמידו את עצמות הילד המומת בבית כנסייתם, וימים רבים היו אדוקי הקתולים משתטחים לפני הילד הקדוש.
בשנת 1657 בעיר רוזינא בפלך הוראדנא, העלילה נמשכה כשלוש שנים ונפסק בבית המשפט לקחת שני אנשים מראשי עדת ישראל ולהמיתם, וכן נעשה.

סמוך לשנת 1670 הייתה עלילה בעיר מיץ אשר במדינת לותרינגן ורוכל עני הומת.
בשנת 1682 בעיד ליסבון בפורטוגאל נשרפו שלושה יהודים,
בשנת 1686 בעיר לבוב גליציא.
קרוב לשנת 1690 בערים לובלין, פוזנא וטיקטין.
בשנת 1691 בעיר ווילנא, ולרגליה הומתו ארבעה יהודים.
בשנת 1696 עוד הפעם בעיר פוזנא.
בשנת 1698 בעיר סינדומירז והובא המשפט בעיר לובלין. שנה תמימה נמשך המשפט ויהודי אחד נשפט בהתזת ראשו, ובתרו את גופו לארבעה נתחים שנתלו בפרשת דרכים.
בשנת 1710 עוד הפעם בסינדומירז.
בשנת 1718 בעיר לבוב, ואשה אחת נתפשה ונגזר דינה למיתה (המליץ שנת 1894 גליון 189),
בשנת 1736 עוד הפעם בפוזנא, ולרגלי העלילה הובאו לבית הסוהר שני פרנסי העדה, הדרשן והשתדלן. עינו אותם עינויים קשים. כארבע שנים נמשך המשפט עד שהצליחו לצאת לחופשי.
בשנת 1747 בעיר זאסלאב, וחמישה אנשים הומתו במיתה משונה ונוראה.
סמוך לשנת 1760 בעיר זיטומיר, ושם נפוצה השמועה כי שחטו היהודים את האיש מארטין סטודזינסקי.
באותה השנה בעיר וואיסלאוויצי בפלך לובלין. נתפשו ראשי העדה והרבנים, ויצא דינם לבתרם לנתחים ולהוקיע את ראשיהם על עמודים גבוהים בפרשת דרכים.
בשנת 1790 בעיר הוראדנא. על יהודי אחד נחרץ המשפט לנתחו לארבעה גזרים שתי וערב, ואף כי המלך סטנידלאוו אוגוסט סוויאטאווסקי סרב לחתום על פסק הדין, בוצע גזר הדין עפ"י פקידי העיר, וארבעה הנתחים נתלו בארבע פנות הוראדנא.

במאה הי"ט
בשנת 1801 הייתה עלילת דם בעיר בוקרשט רומניא. ההמון התנפל על היהודים והרגו 128 נפשות.
בשנת 1816 בהוראדנא. בהשתדלות וונדל זאנעגבערג באה פקודה מהשלטונות ביום 6 מארץ 1817 לבל יזיד איש להאשים את היהודים כי הם צריכים לדם נוצרים.
כעבור עשר שנים עלתה העלילה שנית, והשופטים דנו בה מחדש, אך גם הפעם באה פקודה מעיר המלוכה לשים קץ לעלילה זו.
בשנת 1818 בעיר וועליז פלך וויטעבסק. המשפט נמשך יותר מעשר שנים עד שיצאו האסירים לחופשי.
בשנת 1823 בעיר וויטעבסק, והמשפט נמשך הרבה שנים.
באותה השנה גם בעיר ווארשה.
בשנת 1827 בפלך טלז. אחרי חקירות רבות בבתי המשפט המקומיים עלה הדבר לבית משפט הגבוה בווילנא, ואח"כ הגיע לסינאט בפטרבורג, והנאשמים יצאו זכאים בריגה.
בשנת 1829 בכפר בולסלאוו על נהר ווייכסל במחוז ריישא, ארבעה יהודים נתפשו אך יצאו לחופשי.
בשנת 1830 בנאגי-קאלי בהונגריה. נעלם נער נוצרי, ויהודי זקן כבן מאה נחשד כי שחטהו לצורך דתי. נמצאו עדים שראו איך שחטוהו, והזקן נדון למוות. בית המשפט עיכב את ביצוע פסק הדין עד שנמצא הנער. הזקן יצא לחופשי, והעדים נדונו למאסר עשרים שנה.
בשנת 1834 עוד הפעם בבוקארסט.
בשנת 1839 בכפר ריעזדאוו במחוז בוכניא. נתפשו שלושה יהודים, אך עד מהרה הוציאו אותם לחרות.
באותה השנה תפרצה העלילה במחוז טארנאוו בגליציא. יהודים אחדים הושמו בכלא, אך בפקודת בית המשפט הגבוה יצאו לחופשי.

עלילת דמשק
בשנת 1840 נחשדו היהודים בהריגת הכומר הנזיר תומאס ומשרתו. תפשו את זקני היהודים ונכבדי הקהילה, שמו אותם בבור ועינו אותם ביסורים קשים ומשונים, עד שאחדים מהם מתו תחת יד מעניהם. יהודי אחד, הגלב חיים גודין, "הודה" כי בבית הגביר דוד הררי הובא הנזיר וששה יהודים אסרוהו וצוו להרוג אותו. יהודי אחר, אבולעפיא, שהמיר את דתו, הודה על מה שלא עשה. בין האסירים היה הרב הזקן יעקב אנטיבי, והגביר יצחק די פיציוטי, מי שהיה קודם ציר אוסטריה בחלב (ארם צובה).

המון העם התנפל על היהודים ושדד את רכושם. הרסו את בתי התפילה, והכו בלי חמלה. הקונסול הצרפתי עמד בראש כל השערוריה הזאת. מעשי האכזריות האלה נודעו באירופה ובאמריקה. לבסוף עלה ביד סיר משה מונטיפיורי ואדולף כרמיה להוציא את צדקת היהודים לעיני כל, והאסירים יצאו לחרות עוד בשנה ההיא.

המאורע הזה שם הרעיש את כל העולם הנאור. מה שאירע בדמשק איננו כלום לעומת התנועה הגדולה שקמה אז בסבת המאורע: גדולי עם ישראל קמו למחות נגד נבלה זו. לא בהשתדלות רגילה, בשוחד כסף או בתחנונים, כאשר היו נוהגים לעשות בימים הראשונים, אלא במעשים מדיניים נמרצים.
עד כמה עשה מאורע דמשק רושם בכל תפוצות ישראל אנו רואים מרשימותיו של פרדינאנד לאסאל, שהיה אז נער בן ט"ז שנה, שאמר כי לא הבין איך מקבלים יהודים ייסורים כאלה באהבה, ואם היה הוא שם, היה מצית את העיר באש בארבע פנותיה.

מאמרו של פרופ' ריבלין על משפט דמשק

באותו זמן הייתה עלילה באי רודוס, שמונה יהודים נתפשו ועונו ביסורים ורצו להמיתם, אך בהשתדלות סיר משה מונטיפיורי ונתנאל רוטשילד יצאו לחופשי.

בגלל שתי העלילות, בדמשק באי רודוס, היו פרעות נוראות על היהודים במקומות שונים בסוריה ותורכיה. בעיר דיאבר הסמוכה לדמשק טינפו את ביהכ"נ וקרעו את ספרי התורה לגזרים. העלילה התפשטה גם לעיר יוליך אשר בנפות הריין בגרמניה, יהודי אחד נתפש, אך אחרי חקירה יצא לחופשי.

בשנת 1844 במחוז טארנאוו וכן גם בקהיר בירת מצרים.
בשנת 1847 בדמשק.
בשנת 1855 בסאראטאוו ברוסיה. הנאשמים יצאו חייבים בדין, ורק אחרי מספר שנים נודע כי שגגה יצאה מלפני המאשימים.
בשנת 1861 בעיר שאווליאן בפלך קאוונא.
בשנת 1863 בעיר אזמיר (סמירנא).
בשנת 1872 בעיר צנעא במדינת תימן.
בשנת 1874 בעיר פאגארו בתורכיה. במחוז מינסטר במערב פרוסיה.
בשנת 1879 בפלך קוטאיס בקווקז ברוסיה. היה זה המקרה הראשון שהעלילה נדונה בפני בי"ד פומבי, בנוכחות רבים מקרב העם אשר שמעו חקירת העדים וטענות הקטגור והסנגורים ופסק הדין. הנאשמים זוכו בדין. הקטגור שלח מחאה למשרד המשפטים בטיפליס, וגם שם נתברר כי צדקו השופטים בקוטאיס.
בשנה ההיא גם בעיר ניקולסבורג.

בשנת 1881 באלכסנדריה של מצרים ולרגליה נלכדו בני משפחת ברוך וישבו בכלא ימים רבים, ורק אחרי אשר צירי מלכיות אירופה התערבו בדבר, והמשפט בא לפני השופטים בקורפו יצאו האסירים לחופשי.

בשנת 1882 בטיסא-עסלאר בהונגריה. שם טבעה הנערה אסתר סאלאמאסי בנהר ונחשדו 15 איש, ובהם שוחט העיר, כי שחטו אותה בפרוזדור בית הכנסת והוציאו דמה לצורך דתי. המשפט נמשך יותר משנה תמימה, עד אשר מצאו כי אין כל יסוד להאשמה, והנאשמים יצאו זכאים בדין ביום 3 אוגוסט 1883.

לקריאת מאמר מפורט על משפט טיסא אסלאר – לחץ כאן

באותה השנה בכפר לוטשא הסמוך לעיר ריישא בגליציה נאשמו משה ריטער ואשתו. ארבע שנים תמימות התענו האומללים בבית האסורים, שלוש פעמים נגזר דינם למיתה, עד שבית המשפט הגבוה בווינה הכיר כי שקר בפי המאשימים, ושלח אותם לחופשי.

בשנת 1883 בעיר לוצין פלך וויטעבסק ברוסיה, ארבעה יהודים נאשמו והשופטים לא מצאו בהם עון. אך הקטיגור ערער, והנאשמים נדונו שנית בבית משפט אחר בהוראדנא, ונאשמו בשנת 1884 בעיר שקורץ באשכנז.
בשנת 1883 בעיר דייטש-ליפטשי במחוז ליפטאוו בהונגריה.

בשנת 1891 נחשדו היהודים בקורפו בהריגת נערה בת שמונה שנים. הייתה זו נערה יהודיה ושמה רובינא סארדא, אך שונאי ישראל אמרו כי הייתה נערה נוצרית מריא דסילא, והיהודים רצחו אותה להשתמש בדמה ללוש בו מצות לפסח.
העלילה נשמעה גם באיצאנסא וההמון עשה שפטים ביהודים.
בשנה ההיא גם בעיר קסאנטען בפרוסיה, כי הקצב אדולף בושהאף נאשם בהריגת הנער הנוצרי יוהאן העגמאן לפני חמש שנים ומחצה, וכי החביא את דמו לצורך מצוה. הקצב עם אשתו ובתו הושמו במשמר, ואחר חקירה יצאו לחופשי. אח"כ הובא הקצב לבדו שנית למשפט לפני בי"ד של מושבעים בעיר קלאוו. למרות עזותם של האנטישמיים להוכיח כי היהודים צריכים לדם, וכי היהודים שיחדו את השופטים והקטגורים, יצא הנאשם נקי.

בשנה ההיא הייתה עלילה גם בעיר ווארטצא הסמוכה לסופיא בירת בולגריה. תשעה יהודים נחשדו וניתנו במאסר, אך החקירה הראתה כי אין כל יסוד להאשמה. הנאשמים דרשו להוציאם לחופשי, ובית המשפט בווארטצא סרב. הנאשמים ערערו בפני בי"ד הגבוה בסופיה ובית המשפט העליון הוציאם לחרות. אולם בשנת 1893 נאסרו שנית שלושה מהנאשמים, והקטגור ערך כתב אשמה עליהם.
סוף העלילה היה,שהנוצרית שהאשימה את היהודים,כי הביאה את הנערה כדי להרגה ולהוציא את דמה, הודתה כי אנטישמיים הסיתו אותה להעיד. עד מהרה יצאו הנאשמים לחופשי.

באותה העת היתה עלילה בקוניץ בפרוסיה המערבית. ערנסט ווינטער, בן 19 נרצח, וההאשמה נפלה על היהודים כי הרגוהו לצורך דתי.
בשנת 1892 הייתה עלילה בעיר הולישוי במדינת מעהרין.
בשנת 1893 בעיר קולין במדינת ביהם.
בשנת 1896 ברוסטשוק בבולגריה.

עלילת פולנא
בשנת 1899 ביום 1 אפריל בעיר פולנא ביהם מצאו את גוית הנערה אגניס הרוצא בת י"ט שנה וצוארה נחתך. נאשם היהודי ליאופולד הילזנר בן 23 שהיה מובטל, והוא נדון למיתה בבית המשפט בעיר קוטענבערג. הקטגור שניידער-סוואבאדא ורעהו דר' באקסא הודיעו כי רצח דתי במעשה הזה, אך הרופאים באוניברסיטה בפראג הוכיחו כי לא הוקז דמו של ההרוג. בית המשפט הגבוה בווינה פסל את פסק הדין והביא את המשפט לחקירה מחדש בעיר פיסעק (1900). פסק הדין חזר והיה למיתה, לא בגלל רצח דתי, אלא בעוון שפיכת דמים. בית המשפט העליון בוינה אישר את פסק הדין הזה לדונו לתליה (1901), אך הקיסר לא אישר אותו, והמתיק את דינו של הילזנר למאסר עולם.

בשנת 1906 הוציא העורך דין דר' ארטור נוסבוים בברלין חוברת בשם "משפט הרצח הדתי בפולנא" להוכיח כי ההשפעה של סוגסטיה ניכרת בברור בכל משפטי רצח דתי. במשפט הילזגר הוכיח המחבר איך נזונו הקנאה וכח הדמיון של העם מעלילת הדם ההיא, כי עשו כל העתונים הצ'כים את הדבר לעניין לאומי. המחבר משווה את משפט הילזנר למשפטי עלילת דם אחרים, ומראה כי דברי העדים שוים בכל המשפטים האלה עד שאופי השפעת עצמם נגלה לעיני כל. הוא מנתח את פרטי הילזנר ומגלה את כל השגיאות והסתירות אשר עליהן נבנו האשמה וגזר הדין. בראש הספר יש הקדמה מאת הפרופסור ליסט, המומחה הגדול לדיני עונשים בגרמניה, המראה את חולשת ההאשמה בדבר סבת הרצח. בעוד שבמשפט הילזנר הראשון שהיה בקוטענברג טען הקטיגור כי הרצח הוא למטרה דתית, במשפט השני בפיסעק ביסס את הרצח על תאות בשרים.

במאה העשרים והעלילה בקיוב
במאה העשרים היו רוב עלילות הדם ברוסיה, ומיעוטם במדינות אחרות.
בשנת 1902 הייתה עלילה בווילנא והוא משפט בלונדס.
בשנת 1908 בעיר דובאסאר פלך בסראביה. בשנת 1904 בעיר רצוצא ברוסיה.
בשנת 1905 בעיר זמיגרוד הסמוכה ליאסלא בגליציה. גם בסילטופול, בזיטומיר, ובמחוז טורספול ברוסיה.
בשנת 1906 בעיר ניש במדינת סרביה, אך במיוחד נודעה העלילה בסלובאדקי על יד קיוב ברוסיה, והוא המאורע של רציחת יושצינסקי בשנת 1911. המאורע הזה הרעיש את העולם, מפני שהובא הדבר לפני בית הנבחרים של הממשלה.

שאלת עלילת הדם בבית הנבחרים ברוסיה
ביום 12 מאי 1911 באה השאלה והמשא ומתן בדומת הממלכה ע"ד עלילת הדם בקיוב, וזה לשונה:

"בשנים עשר במארס לשנת 1911 לפני חג הפסח של היהודים, נעלם בעיר קצב נער פראבוסלאבי בן י"ב שנה ושמו אנדרי יושצינסקי, בלכתו אל בית הספר ליד שכונת היהודים ולא שב עוד לביתו. גוויתו של יושצינסקי נמצאה לאחר זמן מה במערה סמוך לקיוב, וניכרו בה סימני רצח וודאיים. כמו שהודיעו העתונים נמצאו בגווית הנרצח עד 45 פצעי דקירה, שנעשו כנראה בסכין, במסמר מרובע ובדבר דק מעין מרצע. הענויים האלה נעשה לאומלל כשהוא עומד, לאחר שקדמו והפשיטו אותו ערום, פיו סתום וידיו קשורות בחזקה. הדם הורק כלו מגווית הנער. ורידי הצואר נפתחו. אח הפרטים הללו של הבדיקה והנתוח שנעשו ע"י רופאי בית המשפט אי אפשר,שלא להקביל אל אותם המקרים, שכבר נתבררה אמתתם בברור גמור, כי ילדי נוצרים עונו ע"י יהודים עד למוות, בכדי לקיים בהם את המנהג הידוע של קבלת דם נוצרי. הרציחות הללו הקרויות "רציחות דתית" הולכות ונשנות על הסדר זה כמה מאות בשנים. הנה כן מכבדת הכנסיה הפראבוסלאבית ביום העשרים באפריל את זכרון הילד גאברילא, שעונה ע"י יהודים עד מוות. עצמותיו של קדוש זה שאין הכליון שולט בהן, מונחות גליות במנזר הסוויאטא-טראיצי בעיר סלוצק. בגויתו ניכרים בעליל עקבות הדקירות.

במצבה שעל ארון הקדוש נאמר:

הילד גאברילא גאוודליוצינקא מכפר זאיירקוב השייך לגרף של זאבלורובסקי, נולד בשנת 1684 ביום 22 לחדש מארס, ועונה עד למוות על ידי ז'ידים בביאליסטוק ב- 21 לאפריל לשנת 1690. הרוצה לדעת את פרטי הדברים יקרא בספר "דברי דין ומשפט במאגדיבורגיא של זאבלוסובסקי". היהודים הרוצחים יצאו בשעתם חייבים בדין.

בכנסיה הבירנאדיקי בווילנא, נמצאת מצבת זכרון בדמות קבר קטן עשוי שיש, ועליו כתובים כדברים האלה:

"לזכר הילד בנם של הורים חופשים, סימון קיריליס, שנולד בווילנא, נרצח בשנת השבע לימי חייו באופן אכזרי מאוד ע"י יהודים שעשו בו 170 פצעים, ונקבר בפנת בית כניסה זה בשנת 1592 ללידת הנוצרי. הוקם בעזרת נדבות של בעלי צדקה בשנת 1622".

מלבד זאת העלתה הכנסיה הרומית-הקתולית לדרגת קדוש נוצרים אחדים שעונו ע"י יהודים עד מוות מחוץ לגבולות רוסיה. כאשר פונים אנחנו מדברי עדותם של הכנסיות הפראבוסלאבית והרומית-הקתולית למסקנות בתי המשפט, גם אם לא נצרף לזה את המשפטים על יהודים שהיו בחוץ לארץ, אף כי רב הוא מספרם ודרך הרצח מאופיינת באופן קבוע, אנו רואים כי בפסקי הדין הרוסים נקבע בודאות גמורה, כי היהודים מוציאים דם מילדי נוצרים, ואחר כך הם הורגים אותם. מאין יכולת לפרט כאן את כל המשפטים מסוג זה, אנו מסתפקים בשנים מהם:

א) בחודש אפריל 1823 נרצח בעיר וויליזש ילד בן ארבע שנים, פיודור יימיליאנוב. מסקנות הנתוח שעשו רופאי בית המשפט בגוויתו, אשר צרפנו כאן עותק מהן, מפליאות מאוד בדמיון הגדול שיש בינן ובין הפרטים שנתבררו בעניין זה של יושצינסקי. אע"פ שלא הצליחו למצוא את היהודים האשמים ברצח הילד פיודור, מכל מקום הכירו גם בית המשפט העליון בוויטבסק וגם הסנאט הכרה גמורה, כי רצח זה נעשה רק בידי יהודים עפ"י דרישותיה של אמונת פרא. את הדבר הזה לא הכחישה גם מועצת הממלכה, אשר לה נמסר המשפט לבירור אחרון.

ב) בעיר סרטוב אבד בחדש דצמבר 1852 נער בן עשר שנים, תיאופן שרסמוביטוב, ובחודש ינואר 1853 נער בן 11, מיכאיל טאסלוב. גויותיהם נמצאו בימי האביב בוולגה. בניתוח שלאחר המוות נתברר, כי שני הנערים נמולו לפני הרצחם, בשכם הימני של מסלוב נכרת בכלי חד חלק מן העור בצורת עיגול, ועל ידיו ורגליו נמצאו כתומים כחולים, בגלל שהיה קשור בדבר רך, או שהחזיקו בידיו וברגליו בשעת המילה. גוויתו של שרסטוביטוב כבר הספיקה להרקב כל כך, עד שאי אפשר היה לגלות בה השחתת עור. אולם הצפרנים באצבעות הרגלים והידים "נכרתו עד מקור הבשר הרך".

ועדת חקירה שמונתה לכך בפקודת השלטונות, גילתה את כל מעשה הפשע. הוכח כי מילת שרסטוביטוב והוצאת דמו נעשו במרתף שניתן בחכירה ליהודי יענקל יושקביציר. את מאסלוב מלו והוציאו ממנו את דמו במעמד יהודים אחרים בבית תפילה קטן של יהודים. המשפט הזה נתברר במועצת הממלכה, אשר הוציאה בששי לחדש יוני 1860 פסק דין ברוב של 22 נגד 3 היהודים יענקל יושקביצר ומיחיי שליפירמן, והיהודי המומר פיודור יורלוב (בנו של יענקל יושקביציר) שרצחו בעיר סאראטוב שני נערים נוצרים בעינויים, יישלחו לעבודת פרך במכרות; יושקביציר ושליפירמאן נדונו למאסר לעשרים שנה, ויורלוב ל- 18 שנה. על ההרצאה הנכנעת שהגיש בעניין זה נשיא מועצת הממלכה הנסיך אורלוב ביוני 1860 הואיל הוד הקיסר לרשום -

"מוצא אני את השקפתך על הדבר כי נכונה היא לגמרי, ולפיכך לא נמנעתי מלאשר את חוות דעתו של הרוב".

אע"פ שהוכח בוודאות, שהיהודים מוציאים דם מילדי הנוצרים בשל דרישותיה של קנאות דתית, מקשה הממשלה את ערפה ואינה רוצה להשתמש באמצעים הראוים, כדי לגלות את הכת היהודית, או הכתות הדבקות במנהגי פרא ואכזריות אלה. כאשר מתגלה רצח כזה, מצמצמת הממשלה את החקירה בגבולות הרצח, ומעלימה עין מן האגודה הנפשעת, אשר תורתה הדתית הביאה את חבריה לידי הפשע.

במשפט האחרון מסוג זה, בהתנקשות בחיי ווינצינטא גרודזינסקא אור ל- 2 במרץ 1900, השתמש מיניסטריון המשפטים בכל האמצעים שלא תבדק השאלה, אם נעשה הדבר לשם רצח דתי, ושהסיבות שגרמו להתנקשות לא יכנסו אל גוף האשמה. עתה, כשנטיית החסד מצד הממשלה ליהודים הגיעה עד לידי פרסום מנשר מיוחד, המבטל חוק המגביל את זכיותיהם, נוהגים בעניין יושצינסקי שעונה עד למוות שלא כהוגן כלל. במקום לברר את השאלה על כת היהודית הפראית, אשר חבריה עשו את מעשה הרצח, מוציאה החקירה והדרישה את זמנה לבטלה בהטלת חשד על אמו של יושצינסקי שמא רצחה היא את בנה. באמצעי המתאים לחקירה, כלבי משטרה, שראוי היה להשתמש בהם באותם מקרים שהגויה הוצאה אל מחוץ לעיר, לא השתמשו כלל. אבל לעומת זאת, השלטון המקומי, המשתמש בכח שלטונו יותר ממה שהורשה, מפריע לעתונות המקומית של המחנה הימני להפיץ אור על העניין. צריך לחקור לא את הרצח בלבד, אלא גם את ההסתדרות היהודית הנפשעת, שמנהגיה הפראים גורמים לרצח נפשות. לפיכך, על יסוד הסעיף 33 מתקנות דומת הממלכה, אנו מציגים בפני מיניסטרי הפנים והמשפטים את השאלה הזאת:

א) הידוע לכם כי ברוסיה קיימת כת חוטאת של יהודים, המשתמשת למנהגיה הדתיים בדם נוצרים, וכי חברי כת זו עינו עד מוות בחדש מרץ 1911 בעיר קיוב את הנער יושצינסקי, לפי מה שהודיעו העתונים?

ב) האם הדבר ידוע לכם, באילו אמצעים אוחזים, כדי להכחיד לגמרי את הכת הזאת ואת מעשי חבריה, וכדי למצוא גם את אלה, אשר השתתפו בענוייו ורציחתו של הילד יושצינסקי? העתק התעודה ע"ד הריגת בנו של החיל פיאודור יימיליאנוב בידי היהודים מצורף בזה. אנו מבקשים להזכיר, כי שאלתנו זו דורשת ברור תיכף."

דיון בבית הנבחרים ברוסיה
את הדיון בין חברי בית הנבחרים אם לקבל את השאלה או לדחותה לגמרי, התחיל פורישקוביץ מפלך בסאראביה שעמד באגף הימני של הממלכה, וכנראה היה מחבר המסמך, ואחריו החזיק מארקוב השני.
פורישקוביץ טען כי אינו מאשים את היהודים כולם, ולדעתו יש כת אחת בין היהודים (החסידים), אשר יעשו מעשה רצח זה. הוא הביא ראיות מספרים של שונאי ישראל המספרים על מעשים כאלה. השני הביא ראיות מספרי אנטישמיים האומרים כי, לפי חוקי התלמוד מותר להרוג נוצרי, כי אחרי חורבן המקדש בירושלם נשאר רק מין אחר של קורבנות: הריגת נוצרים. לרוצחי נוצרים הוקצה בגן עדן מקום חשוב. לבסוף הבטיח כי אם לא יענישו את היהודים השוחטים ילדי נוצרים, יהיו פוגרומים נוראים.

"ואותו פוגרום לא יהיה כאלה שהיה עד עתה, לא מתוך כרים וכסתות יוציאו נוצות, אלא את כל היהודים יהרגו עד אחד".

אח"כ פנה אל החברים ואמר:

"שאלתנו צריכה להתקבל מאת כל אנשי רוסיה, מאת כל האנשים הפראבוסלאבים, מאת כל האנשים המרגישים כבני אדם, ולא כשכירים של חלאת האדם הז'ידים, צריכה להתקבל כשאלה תכופה. כל אלה שלא יקבלו אותה, כל אלה שידחו את השאלה הזאת ולא יחפצו לגלות אח האמת, יהיו נחשבים בעיני העם הרוסי לפריצי חיות ולאויבי מין האדם, לעבדים שנשכרו לז'ידים".

שני הנציגים היהודים, ניסעלאוויץ מפלך קורלאנד ופרידמאן מפלך קאוונא, הגנו על היהודים והוכיחו את שקר העלילה, שיסודה בשנאת היהודים, וכי תואנה מבקשים צורריהם בנפש. האשמה זו הוא הבל ורעות רוח, והיא חרפה לנצרות, שיכלה להעלות על הדעת את הרעיון כי היהודים, אשר כל ספרי החוקים שלהם אוסרים לאכול אפילו ביצה שיש בה קורט דם, יהיו אשמים בעלילה כזאת. פחיתות כבוד הוא ליהודים לענות על האשמה נבערה כזאת. ומפני כבודו של העם הרוסי צריך לדחות את השאלה הזאת.

"במאה העשרים אפשר לדבר דברים כאלה רק באזני המון של פורעי פרעות, אבל לא בבית נבחרי העם".

במיוחד הצטיין בדבריו רודיצוב מפלך פטרבורג, אשר התנגד לשאלה הזאת, ואמר כי אפשר היה להסבירה רק מנקודת מבט פסיכולוגית של האנטישמיים, אשר מרוב אהבת אלוהים עשו את שנאת הבריות אומנות לעצמם, ולדעתו -

"בית הנבחרים של הממלכה הוא הפרלמנט הראשון שנמצא בו מספר מספיק של חתימות לשאלה כזו. נציג גרמני, חבר הרייכסטאנ הרצברג פון לוטי, שאל את ממשלת גרמניה בשנת 1900, מה הם הדברים אשר עשתה בכדי להוכיח לשדרות הרחבות של התושבים הנוצרים, כי רציחות נפש הנערים והנערות הנוצרים שהיו בעת האחרונה לא נעשו ע"י יהודים כרציחות דתיות. השאלה נשאלה בגרמניה כברוסיה. אבל לכבודו של בית הנבחרים הגרמני אני צריך להגיד, כי השואל לא מצא לו את עשרים החתימות הדרושות עפ"י החוק".

ובנוגע להאשמה אמר:

"הידעתם אתם, רבותי, מהו באמת הדבר שמקיים אותו? אומרים כי הופיעה כתה של חסידים. היא נוסדה לפני מאתים או מאה וחמשים שנה, והאשמות - היודעים אתם מתי התעוררו וכנגד מי היו מכוונות בתחילה? אלו הן, רבותי, האשמות שהמיטו על הנוצרים. הריני לקרוא באזניכם קטע מספרו של היסטוריון המלכות הרוסית גיבון: טאציטיס מתאר בפרוטרוט את המיתות המשונות שהמיתו את הנוצרים, והוא אומר כי אמנם ראוים היו הנוצרים לעונשים קשים ביותר, כי היו מאוסים בגלל פשעיהם, כי נתגלה קלונם ששונאים הם את בני האדם, והאשמות המוחלטות שהאשימו את הנוצרים כולן נוראות הן מאוד, הן נאמרו באותו הנוסח השגור עכשיו. את הנוצרים האשימו בכעור ובמגונה. אמרו עליהם כי בפינותיהם האפלות והנסתרות הם עושים כל התועבות, שרק הדמיון המושחת עלול לבדות אותם... הם ספרו, כי לפני האנשים הבאים לקבל עליהם את הדת הנוצרית, העמידו ילד קטן שזה עתה נולד כשהוא כולו מכוסה קמח, בתור סמל המסתורין של ההתנצרות, וכי הנוצרי החדש דקר בסכין את הקרבן הנקי דקירות מות לכפר על שגגותיו. ולאחר שנעשה מעשה איום זה, שתו הנוצרים את הדם, ומתוך תשוקת לוהטת קרעו את אברי הילד המפרכסים. וביודעם כי העון רובץ על כולם כאחד הוכרחו להסתיר את סודם לעולמי עולמים.

העדים העידו כי לאחר הקרבת קרבן אדם זה הוכן משתה הראוי לו לגלוי עריות... האשמות אלה טפלו על הנוצרים. ומה ענה יוסטין המעונה? הוא אמר:

"כן בבית המשפט אתם מכריחים את הנאשמים להודות בענויים ויסורים קשים, הוצאתם הודאה מפי עבדים מפי נשים וילדים, הודאה שעמהם אתם מעמידים את אשמותיכם, אבל הלא אין זו הוכחה".

הקטגוריה נשארה בעמדתה.

ומה ענה טירטוליאן?

"טעותכם הלא היא מכריחה אותנו להאדים מבושה בשבילכם, כי הלא נמנעים אנחנו מלהשתמש בדם חיות במאכלינו, כי איננו אוכלים לא בשר בהמה שנחנקה ולא בשר נבלות. אנו אוכלים רק בשר שניטל דמו ממנו".

הנוצרים של הזמן ההוא מלאו אחרי חוקי היהודים. והרי עיניכם הרואות, כי כל אותן התשובות שמשיבים היום לאנטישמיים שלנו, אותן ההוכחות וכנגד אותן הקטיגוריות השיגו אבות הכנסיה והמעונים הקדושים. אך כאשר פשטה הנצרות בעולם התחילו תולים אשמה זו ביהודים... אבל יחד עם זה יש התנגדות להאשמות הללו מצד הכנסיה הרומית, ומצד המלכים. בזה אחר זה מוציאים מלכי פולין פקודות האוסרות להאשים את היהודים כי משתמשים הם בדם הנוצרים, והלא גם ברוסיה הוציאה פקודה כזו ע"י הקיסר אלכסנדר הראשון שצוה להפסיק האשמות ממין זה...

בשנת השבעים הוציא הפטריארך היווני בקושטא את החוזר הזה:

"אמונת שוא הוא דבר נורא. לצערנו פשט בין כל עמי המזרח רעיון הבל כי היהודים שותים דם אדם, וביחוד דם נוצרים, בכדי להביא עליהם ברכת שמים מעל, ולמצוא סיפוק לשנאתם העתיקה שהם שונאים את הנוצרים. בגלל האשמה זו מתעוררים סכסוכים ומריבות המעכירים את היחסים הטובים בין תושבי מדינה אחת בין בני מולדת אחת. זה לא כבר נפוצה שמועה על גניבת ילדים, כדי לתת בזה חיזוק להאשמות. ומה שנוגע אלינו, הנה רעיון זה מעורר בנו רק גועל נפש".

מנהל משרד המשפטים ענה בשם השר, כי רצח יושצינסקי מסור בידי בית המשפט המחוזי של קיוב, וכי נתן צו לערוך חקירה נמרצת בנושא. גם שובינסקי מפלך טאביר אמר כי אין לבית הנבחרים להתערב בדבר הנתון בטיפול בית המשפט בקיוב וטרם נגמרה החקירה. בהצבעה בבית הנבחרים נדחה הדיון בנושא תחילה ברוב של 108 נגד 93 דעות, ולבסוף ברוב של 140 נגד 60.

סימנים לרצח דתי
עד כמה גברה ההזיה ושלט הדמיון של המאשימים בעלילת הדם, נוכל ללמוד מהסימנים שנותנים בגוית הנרצחים. למשל: אחר הבדיקה שעשו בגווית בנו של החיל פיאודור יימיליאנוב, ילד כבן ארבע שנים שנמצא הרוג ביום 22 אפריל 1823, ואשר העתק החקירה מצורף לשאלה לבית הנבחרים, נאמר שם:

" הילד עונה למוות במחשבה תחילה, ולא יתכן שנהרג ע"י יריה; שמן היה, ובכל מקום שנעשה נתוח בבשרו נמצא שומן תחת העור, כי ימים אחדים האכילו אותו ממיטב המאכלים; פיו היה סתום, כדי שלא תשמע צעקתו; חבשו אותו בבד או בתחבושת כדי לחזק זרימת הדם בעורקיו; רגליו היו קשורות בחזקה, בכדי להעלות את זרם הדם אל חלקי הגוף העליונים; העור נוקב ב- 14 מקומות בכדי להוציא רק את הדם שמתחת לעור; הרצח נעשה בשעה שהיה הילד ערום, כי בכתנתו לא נמצאו סימני דם כלל; ברבריות זו נעשתה לו שנים או שלושה ימים לפני המצא הגויה".

פורישקביץ מסר בשם הנסיך גוליצין, כי בשנת 1710 גילה "הרב" היהודי המומר סיראפימוביטש בלבוב את סודות היהודים בעניין רצח הילדים. הוא הודה כי הוא עצמו רצח כמה פעמים, והוא פרסם את הדברים בשנת 1760 בספר שקרא "רשעת הז'ידים". הוא מתאר את המעשה בדברים הללו:

ביום החמישי לחדש שיי-האט או שיי-באט (שבט?), הוא חדש פברואר, נכנסים זקני היהודים לאספה ובוחרים ביהודים הראויים לאסון, מכינים אותם למעשה הדתי העומד להעשות, ומביאים בחשבון את הכסף שנאסף. כל יהודי ויהודיה מבן י"ג שנה ומעלה הכניסו שני זהובים בשנה לקנית הקרבן. האספה החשאית מוסרת את הדבר ליהודי הידוע כצנוע ושומר את הדעות הקדומות בכל תוקף. הסוכן מתיישב באחת הערים וצד ילד נוצרי. היהודים מושיבים אותו במרתף שיש בו חלונות, ומאכילים אותו ממתקים שקדים וצמוקים, משקים אותו חלב, מתייחסים אליו יפה ומעמידים פנים כאילו אין הם מתכונים לעשות לו רעה. כשבא היום הנכון, נכנס אל המרתף הרב עם בחירי היהודים החסידים. הרב מלטף את הילד, ופתאום דוקרו באצבעו הקטנה בסכין משובצת במשבצת זהב, המוכנה ומזומנה לצורך מנהג זה. היהודים מאמינים, כי אם באופן כזה מתחילים לעשות את הנתוח בבשר הקרבן, אז אין דמו של הילד מתקלקל. אח"כ קושרים אותו, ויש שצולבים את הילד. והרב מכה אותו בסכין בצלעו הימני, ומעמיד אגן לקבל את הדם, ובשעת מעשה הוא אומר את הדברים האלה:
כשם שענינו עד למות את אלהי הנוצרים אשר קרא לעצמו ילד, כך אנו צריכים לענות את הילד הנוצרי.
אח"כ מכה אותו הרב בסכין בצלעו הימני. מסירים את הילד מעל הצלב ומניחים אותו בחבית מלאה מסמרים חדים, התקועים בסדר כזה שלא יגעו לא בלב ולא בראש. את החבית הזאת מגלגלים מצד לצד, והרב קורא: שופכים אנחנו את דמי הילד הזה שהורתו ולידתו הייתה שלא בקדושה, כשם ששפכנו את דמי אלהיהם, שגם לידתו הייתה שלא בקדושה. אם קורא הילד לישו, צריך יהודי לומר לו: עליך לקרוא לאלהינו ולא לישו. כשמוציאים את הילד מתוך החבית, אם הוא חי עדיין, חוזרים וקושרים אותו אל הצלב, והרב מסיים לקרוא את דבריו האחרונים כשהוא מכה אותו בצלעו השמאלי. את גוית הילד משליכים לערמת זבל או למים, או שורפים אותו, אבל אין קוברים אותו. התלמוד אוסר לקבור נבלה, וכל נוצרי נחשב לנבלה ולא למת. הילד צריך להיות לא יותר מבן י"ג שנה, כדי שלא יהא ספק בטהרתו. בכדי שיהא דומה לנוצרי שהיהודים חושבים אותו לטהור".

אי אפשר לרדת לסוף דעתו של המשומד הזה, אם בדה ספורו כדי לנקום ביהודים בני בריתו לפנים, או שכתב זאת להתל בנוצרים בני אמונתו החדשה. עכ"פ כבר הרגיש פורישקביץ בחוסר ההגיון בדברים אלה, והתנצל לפני בית הנבחרים לאמר:

"אמנם אדוני, וודאי שונים עתה תנאי החיים; אפשר שעתה הדבר נעשה בלי חבית ובלי מסמרים, ועושים את הרצח הדתי באופנים אחרים".

מחאה נגד עלילת הדם
העלילה בקיוב נתחזקה ע"י חברת הרוסים הלאומיים. והממשלה המקומית שרצתה להפיס דעתם, תפשה את היהודי בייליס ושמה אותו בבית האסורים בחשד הרצח, ללא כל ראיה לאשמתו, ונוכח ראיות כי יושצינסקי נהרג ע"י קרוביו. תעמולת זוועה נגד היהודים פרצה ללא מעצור. חילקו חוברות ותמונות זוועה ממעשה הרצח הדתי ברבבות אקסמפלרים, כהני הדת נקבצו לקיוב להתפלל על נשמת "הקדוש" יושצינסקי שנהרג ע"י היהודים. יהודי קיוב רבים ברחו מהעיר עד אחר הפסחה.
במקביל יצאו נוצרים ישרים ברוסיה נגד העלילה, וחתמו על מחאה נגד ההאשמה הזאת. בין החותמים ברוסיה היו שישה חברים מן "גאסודארסטוועני סאוויעט", חברים רבים מבית הנבחרים, פרופיסורים ומחברים ידועים, ובהם הנסיך טולסטוי, מקסים גורקי ולאוניד אנדריב. גם מארצות אחרות נשמעה מחאה. 237 אנשי רוח מאנגליה מחו בטיימס בלונדון ועתונים נוספים. גם גרמנים מחו. בצרפת מחו נוצרים ידועים ומפורסמים בכל מקצועות החכמה.

נגד המחאה באנגליה יצא הקונסול הרוסי בלונדון, הברון הייקיננ. במכתב לעתון טיימס כתב כי המוחים האמינו לעתונים המושפעים מהיהודים. אין רוסיה מאשימה את היהודים כולם בעלילת דם, אלא רק את היהודי הפרטי בייליס, שיתכן שהוא חבר לכת נעלמה המוציאה לפועל את תורת התלמוד ומקריבה קורבנות אדם, גם אצל הנוצרים, אין להטיל על הכנסיה הנוצרית אחריות למעשים של עבריינים קיצונים השייכים לכתות בלתי חוקיות כמו הסקופטים הכליסטים והאנגיביקי. העובדה שהנאשם יהודי איננה מספיקה להצדיקו.

לדברים אלה ענה הרב ד"ר גאסטר בטיימס, והראה כי לא רק את היהודים והיהדות אין הקונסול מכיר, אלא גם את הכתות השונות ברוסיה שהזכיר - גם אותן אין הוא יודע. "מה נורא הוא הרעיון - אמר גאסטר - כי בשביל לאמת עלילת שקר כנגד היהודים, בודים שקר נוסף על מציאותה של כת סתרים". באותו הגליון מחו נגד הברון הייקינג 310 יהודים מומרים ומיסיונרים, והם כותבים כי נרעשים ונבהלים הם לראות בעתון הזה אישור לעלילת הדם.


מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
מוצא עלילת הדם, דוד פלוסר
תורקיה ועלילת הדם, הירשפלד
עלילת הדם בתולדות ישראל, בצלאל לנדוי
שרטוטים לקורות עלילם הדם ברוסיה, יצחק דב מרקון


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן