לדף ראשי




גירוש ה-251
ביום חמישי, ה-19 באוקטובר 1944, בשעה 4:30 בבוקר, הקיפו את מחנה המעצר בלטרון כוחות צבא גדולים. בשעה 6:00 בבוקר הוצאו, לפי רשימה מוכנה מראש, 239 עצורים מן הצריפים, נכבלו בידיהם ולאחר שנעשה חיפוש על גופם, הובלו את מחוץ למחנה. העצירים לא הורשו לקחת איתם דבר. כבולים זוגות זוגות הועלו על משאיות והשיירה, מלֻווה במכוניות משוריינות, עשתה את דרכה אל שדה התעופה בוילהלמה. שם הורדו מן המכוניות והצטרפו אל 12 עצורי כלא עכו שהגיעו לשדה שעה קודם לכן. ה-251 סודרו ב-12 קבוצות וכל קבוצה, מלווה במשמר מזוין, נועדה לאכלס מטוס אחד. כאשר היה ברור לעצירים כי עומדים לגרש אותם מן הארץ, הם פרצו בשירה אדירה של "התקווה". 12 המטוסים עשו דרכם לאסמרה, בירת אריתריאה, ולמחרת היום הועברו משדה התעופה אל תחנת גלותם הראשונה באפריקה - מחנה סמבל, ששכן שני קילומטר צפונה לאסמרה.

לאחר גירושם של 251 העצירים, הוסיפה ממשלת המנדט לגרש מארץ-ישראל עוד חשודים בהשתייכות למחתרת. בסך הכול גורשו מן הארץ עד סיום המנדט 439 עצירים.

היישוב הגיב באיפוק רב בהיוודע דבר הגירוש. הנהלת הסוכנות היהודית נתקפה באלם והוועד הלאומי הגיב במחאה שקטה. גם העיתונות העברית לא יצאה מגדרה ועיתון "דבר" כתב כי אם המחתרת אינה מוכנה לסגת מדרכה הנפרדת "אל תתמה ואל תופתע אם תגובת היישוב תהיה דווקא זו ולא אחרת".

מחנה סמבל באריתריאה
מחנה זה שימש בעבר מקום נופש לנוער הפשיסטי האיטלקי ותנאי המגורים בו לא היו גרועים יותר מאשר התנאים במחנה המעצר בלטרון. למרות התנאים ומזג האוויר הנוח, סבלו העצירים בחודשים הראשונים בשל מחסור בלבוש ובחפצים אישיים אלמנטריים, הנחוצים לשימוש בחיי היום-יום וכן מחסור בספרים ותשמישי קדושה. ואם לא די בכל זה, הרי כחודשיים לאחר הגיעם לסמבל, קוצצה מנת המזון באופן ניכר. דומה כי הקיצוץ נבע ממחסור כללי במזון ששרר בעולם בימי המלחמה, אולם הדבר לא ניחם את העצירים, שפתחו בשביתת רעב חלקית. כעבור מספר שבועות הוגדלה מנת המזון והוחזרה לקדמותה.

ב-21 בינואר 1945, שלושה חודשים לאחר שהעצירים הגיעו לאריתריאה, בוצעה הבריחה הראשונה ממחנה המעצר. נקודת התורפה הייתה מגרש הספורט מחוץ למחנה, שהיה פתוח לעצירים כל שעות היום, והיה ננעל בערב ונשאר ללא שמירה במשך הלילה. בפינת המגרש יצרו הגשמים תעלה, שהועמקה על-ידי העצירים. ביום הבריחה, שכבו שלושה עצירים (בנימין זרעוני, חגי לב ושמעון שייבה) בתוך התעלה וחבריהם כיסו אחריהם. לאחר שהמגרש ננעל וירדה החשיכה, יצאו השלושה מ"קברם", טפסו על הגדרות ופנו לעבר אסמרה. את הלילה הראשון בילו בשדה ליד העיר ולמחרת היום עלו על אוטובוס וביקשו מן הנהג להורידם ליד בית-הכנסת (באסמרה הייתה קהילה יהודית שמנתה כחמישים משפחות יוצאות תימן). שם פגשו בחיים גמליאל, שעזר להם בכסף ואף הסתירם בביתו. מטרתם של השלושה הייתה להגיע לאתיופיה. בקרבת הגבול בדק המשמר המקומי את זהות הנוסעים והשלושה נחשדו והועברו לידי השלטונות הבריטיים, אשר החזירום למחנה והענישום בחודש מעצר מבודד.

שלושה ימים לאחר הבריחה (וללא כל קשר איתה) פונו העצירים ממחנה סמבל והוסעו כבולים לנמל מסאווה. שם הועלו על אנייה איטלקית ובתנאי צפיפות נוראים הועברו לקרתגו שבסודן.

מחנה המעצר בקרתגו שבסודן
מחנה המעצר בקרתגו שבסודן שכן בלב המדבר, בתנאי אקלים קשים במיוחד. במחנה היה מחסור במים; מי השתייה, שהובאו בצמצום במכונית ממרחק של עשרות קילומטרים, חולקו במשורה. מי הברזים היו מלוחים ושימושם היה מוגבל. חרטום, העיר הקרובה בה שכן בית-החולים הצבאי, הייתה במרחק 600 קילומטר מן המחנה. בהשוואה לסמבל, הייתה השהייה בקרתגו בבחינת הרעה של ממש בתנאי המגורים, הסניטציה והאקלים.

ב-26 בספטמבר 1945 יצאו שלושה אנשי אצ"ל (יעקב יונדוף, יעקב מרידור ושמעון שייבה) את המחנה , כשהם חבויים בתוך מכלית שהביאה מים. הנהג, ששיתף פעולה לאחר שקיבל שוחד, הביא את הבורחים סמוך לתחנת הרכבת והשאירם שם. את הלילה עשו בשדה ולמחרת עלו על הרכבת ונסעו לפורט סודן, שם התכוונו לשכור ספינה שתשיט אותם לעקבה. השלושה התחזו לקציני אינטליג'נס פולנים העובדים בשירות הבריטים. הם צוידו באקדחי עץ (שדמו להפליא לאקדחים אמיתיים) וכן בתעודות מזויפות שהוכנו עבורם. החברים במחנה נערכו כדי להסוות את בריחתם ולעכב את החיפוש אחריהם. כמקובל במחנה מעצר, נספרו בכל ערב כל העצורים. הספירה לא נערכה בכל הצריפים בעת ובעונה אחת, אלא בזה אחר זה. הפרשי הזמן בין הספירה במעונות השונים איפשרו לשלושה אנשים להספיק ולצאת ממעון שכבר נִפקד ולהיפקד שנית במעונם של הבורחים. המעבר בין המעונות נעשה דרך החלונות שסורגיהם נוסרו באופן שניתן יהיה להרימם ולהחזירם למקומם מבלי שהדבר יורגש.

הבורחים הגיעו, כמתוכנן, לפורט סודן ושלושה ימים שהו בבית-מלון ועסקו בחיפוש אחר כלי שיט שיוביל אותם לעקבה (היה ברשותם סכום כסף ניכר שהעבירה מפקדת האצ"ל למחנה). אלא שהם עוררו את חשדו של בעל המלון ונאלצו לחפש מקום מסתור אחר. הם ניסו להתקשר עם סוחר יהודי, אולם זה פחד להסתכן ולא היה מוכן להגיש להם עזרה. בלית ברירה החליטו השלושה לצאת לחרטום ברכבת. באחת התחנות עלו קצינים בריטים שהכירו את הבורחים וב-26 בספטמבר, שישה ימים לאחר הבריחה, הם הוסגרו לשלטונות.

חזרה למחנה סמבל באריתריאה
תשעה חודשים בילו העצורים בסודן, וב-9 באוקטובר 1945 הם פונו ממחנה קרתגו, וכעבור נסיעה של ארבעה ימים ברכבת ובמשאיות, הגיעו חזרה למחנה סמבל. כעבור כחודשיים, הגיע לסמבל משלוח חדש של עצירים, 55 במספר, אשר שוכנו במחנה מיוחד, שהיה מרוחק כמה מאות מטרים ממחנה הוותיקים. ב-17 בינואר 1946 התנהל ויכוח בין אחד העצירים, אליהו עזרא, לבין הזקיף הסודני אשר ירה בעזרא ופצעו. הפצוע הושכב על מזרון והובא אל שער הכניסה כדי להעבירו אל תחנת העזרה הראשונה שמחוץ למחנה. משסירב המשמר לפתוח את השער החלו העצירים מכים בשער, ואז ניתכה עליהם אש חזקה מכול עבר. מן היריות נהרגו שניים, אליהו עזרא ושאול הגלילי, ו-12 נפצעו. לאחר מכן נפתח השער. קצין רפואה וכמה חובשים מיהרו לעזרת הפצועים ולאחר שהגישו להם עזרה ראשונה, הועברו לבית-חולים צבאי. שני ההרוגים הובאו לקבורה בבית-העלמין של הקהילה היהודית באסמרה. התקרית גרמה לסערת רוחות בקרב העצירים, שדרשו הקמת ועדת חקירה חיצונית שתבדוק את אשר קרה. היישוב בארץ, שהיה מלוכד באותם ימים במסגרת "תנועת המרי העברי", היה כמרקחה. שלא כבעבר, הייתה העיתונות העברית אחידה בדרישה לחקור את הרצח ולהחזיר את העצירים ארצה. האצ"ל וכן לח"י נמנעו ממעשה נקם כדי שלא לפגוע באחדותה של תנועת המרי העברי.

חודש ימים לאחר החזרה לסמבל, ב-10 בנובמבר 1945, התקיימה בריחה של ארבעה עצירים (יעקב גורביץ, בנימין זרעוני, אליהו לנקין ורחמים מזרחי), שנצלו את קיומו של מגרש שהיה פתוח במשך היום ונעול ופנוי מזקיפים במשך הלילה. מטרת הארבעה הייתה למצוא דרכי מילוט ולסייע לבריחת קבוצה גדולה באמצעות מנהרה. חודשיים לאחר הבריחה, ב-13-בינואר 1946, יצאו שניים מן הבורחים, גורביץ וזרעוני, באוטובוס שנסע לאתיופיה. הם היו מחופשים לערביות רעולות פנים ומלֻווים ביהודי שהתגורר באסמרה ואשר התראה כגבר ערבי הנוסע עם שתי נשותיו. באחת מערי הספר של אתיופיה, נכנסו השלושה לבית-מלון למנוחה, אולם עוררו את חשדו של נער השירותים, אשר הזעיק את המשטרה. השלושה נעצרו ולאחר חקירה נתגלתה זהותם האמיתית. הבריטים ביקשו את שלטונות אתיופיה להסגיר את שני הבורחים, אולם נתקלו בהתנגדות. לאחר משא ומתן שנמשך כשבעה חודשים, הוסגרו לבסוף השניים והוחזרו למחנה סמבל.

שפר גורלו של אליהו לנקין, שיצא במחצית יוני (כחצי שנה לאחר הבריחה) מאסמרה לאדיס אבבה, בירת אתיופיה. לאחר חמישה חודשי הרפתקאות נוספים, הגיע בטיסה לג'יבוטי וב-7 בינואר 1947 הפליג באנייה צרפתית למרסי ומשם נסע לפריס. לנקין היה הבורח הראשון שהצליח להגיע לחוף מבטחים.

רחמים מזרחי נשאר באסמרה ועסק ביצירת התנאים לקליטתם של הקבוצה הגדולה שאמורה הייתה לברוח באמצעות מנהרה.

בריחת ה-54
חמישה חודשים עסקו העצירים בחפירת שתי מנהרות; האחת באורך 32 מטר והשנייה באורך 70 מטר. קוטרן של המנהרות היה 45 ס"מ, ממדים המספיקים לזחילת אדם. העבודה בוצעה בשלוש משמרות והשתתפו בה כשני שלישים מעצירי המחנה. את בעיית פיזור החול פתרו באריזתו בשקיות בד ופיזורו "בטיול בזוגות" במגרש הספורט. החפירה יצרה בעיות טכניות רבות, כמו: הכנסת חוט חשמל למאור, תמיכות למנוע התמוטטות, הכנסת אוויר ועוד. אולם הבעיה העיקרית הייתה הסוואת העבודה במנהרה מפני שומרי המחנה, שנהגו לערוך ביקורת שיגרתית בצריפים. העצירים הצליחו להתגבר על כל הבעיות האלה ובמוצאי שבת ה-29 ביוני 1946 היה הכול מוכן למבצע. אותו ערב יצאו את המחנה 54 עצירים בשתי קבוצות: 30 איש במנהרה הגדולה ו-24 איש במנהרה הקטנה. שתי הקבוצות יצאו מן המנהרות מצוידות במפות, מימיות, ילקוטי אוכל ועזרה ראשונה. הקבוצה הגדולה הייתה מחופשת במדי הצבא הבריטי (שנתפרו על-ידי העצירים, תוך הקפדה על כל פרט ופרט, מסְמלים ועד דרגות). "החיילים" השתלטו על אוטובוס איטלקי שהחזיר חיילים למחנה, ויצאו לכיוון הגבול האתיופי. תקלה במנוע אילצה את הבורחים להמשיך את דרכם ברגל, ולמחרת היום נתגלו על-ידי כפריים מזוינים והוסגרו לידי השלטונות. הקבוצה השנייה, שיצאה בלבוש אזרחי, הצליחה להגיע לאסמרה ואנשיה השתכנו במקום-מחבוא שהוכן עבורם. במשך שלושה חודשים חיפשו הבורחים דרכי המשך, אולם כל הניסיונות לצאת את אסמרה עלו בתוהו. לבסוף ב-24 בספטמבר, הוקף מקום המחבוא על-ידי אנשי-ביטחון בריטיים ואחרוני הבורחים הוחזרו אחר כבוד למחנה המעצר.

העצירים לא אמרו נואש, ונעשו עוד ניסיונות בריחה רבים, אולם רובם ככולם הסתיימו בכישלון. בעקבות הבריחות, שזרעו מבוכה של ממש בקרב פיקוד המחנה והמנהל הצבאי באריתריאה, החליטה הממשלה הבריטית להעביר את העצירים לקניה.

מחנה המעצר בגילגיל, קניה
ב-2 במרס 1947 פונו כל העצירים ממחנה סמבל, הועמסו על משאיות והועברו, כשהם כבולים ונתונים לשמירה קפדנית, לנמל מסאווה. של הועלו על אנייה, ובתנאים קשים של חום וצפיפות נוראים, הפליגה האנייה לנמל מומבסה שבקניה. מן הנמל הוסעו העצירים כ-20 שעות ברכבת "כלוב", עד שלבסוף הגיעו למענה המעצר בגילגיל.

המחנה בגילגיל שימש בעבר בית-סוהר לחיילים שנידונו בפלילים ותנאי המגורים והסניטציה היו ברמה נמוכה ביותר. במעונות העצירים לא הותקנו חלונות, חוץ מאשנב קטן ומסורג שהיה קבוע מתחת לגג, ותעלות מי-השפכין היו פתוחות וחצו את המחנה לאורכו ולרוחבו. האקלים היה קשה והמקום שרץ יתושים. העצירים לא השלימו עם המצב וכשבועיים לאחר הגיעם למקום, פתחו בפעולות מרי. הם קרעו פתחים בקירות, ובאבנים שהוציאו מן הכתלים כיסו את תעלות הביוב. בעקבות פעולות המֶרי, הכניס מפקד המחנה שיפורים בתנאי העצירים, ובסופו של דבר הוכשר המחנה למגורי אדם.

תקוות השלטונות הבריטיים כי ריחוק המחנה בגילגיל ימנע בריחות היו תקוות שווא. זמן קצר לאחר המעבר לגילגיל החלו העצירים בחפירת מנהרה ומאוחר יותר אף בוצעו בריחות.
הבריחה האחרונה בוצעה ב-29 במרס 1948. בשעת ערב זחלו שישה עצירים (יעקב מרידור, נתן גרמט, ראובן פרנקו ויעקב הלל מהאצ"ל, וכן שלמה בן-שלמה ודוד ינאי מלח"י) במנהרה באורך של שמונים מטר ויצאו מן העבר השני של גדר המחנה. הם צעדו לעבר נקודת המפגש עם "וילסון" (אחד משני השליחים שהגיעו במיוחד מדרום-אפריקה כדי לעזור לבורחים) שהמתין להם במכונית שכורה. הם חצו את הגבול לאוגנדה בעזרת דרכונים שהובאו מדרום-אפריקה, ולאחר מנוחה קצרה, פנו לקונסול הבלגי וקיבלו, ללא קושי מיוחד, ויזה לקונגו הבלגית. משם המריאו השישה במטוס "סבנה" וכעבור יומיים נחתו בשלום בבריסל, בירת בלגיה.

מעצר ממושך במקום נידח טומן בחובו סכנה של ניוון פיסי ונפשי. הבידוד, הריחוק מהמולדת וחוסר כל ידע לגבי מועד השחרור, עלולים היו לפגוע קשה בתפקודם ובנפשם של הגולים. כדי להתגבר על בעיות אלה החלו העצירים, כבר בימי הגלות הראשונים, בפעילות חברתית ותרבותית ענפה. הוקמה ספריה, אשר במחנה גילגיל מנתה כשלושת אלפים ספרים. הוצא עיתון יומי, שהיה אינפורמטיבי בעיקרו ומאוחר יותר הוצא גם כתב עת לדברי מחשבה וספרות. במחנה נערכו קורסים שונים וכן ניתנו הרצאות בספרות, מדעי הטבע ובבעיות השעה. רבים מבין העצירים למדו בהתכתבות עם מוסדות תיכוניים וגבוהים, רובם מוסדות בריטיים, במקצועות כמו: כלכלה, משפטים, ראית-חשבון ואף אדריכלות ומכונאות. בנוסף לעיסוק העיוני, נערכה במחנה פעילות ספורטיבית ענפה. אלא שכל אלה לא כיפרו על עצם המעצר במחנה רחוק כל כך מן הבית.
בבוקר ה-12 ביולי 1948 נסתיימה הדרמה של גלות אפריקה, כאשר ספינת הגירוש הבריטית "אושן ויגור" ועליה 262 גולים, הגיעה למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. לקראת הגולים יצאה מנמל תל-אביב ספינה של חיל-הים, ממנה בקע קולו של רב החובל מילה ברנר:

"כאן רב החובל של אניית חיל-הים, ברוכים הבאים!
נשלחנו לקדם בברכה את הגולים השבים למולדת. מעתה הנכם אזרחים חופשים של מדינת ישראל".

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן