לדף ראשי



ב-31 בינואר 1947, פורסמה ב"קול ירושלים" הודעה מאת ממשלת ארץ-ישראל כי כתוצאה מן המאורעות האחרונים בארץ "הוחלט שהנשים והילדים הבריטיים ונתינים בריטיים אחרים שנוכחותם בארץ אינה חיונית, יפונו מארץ-ישראל". ואמנם, תוך זמן קצר פונו מן הארץ כ-1500 איש, אישה וילד; הם הועברו ברכבת למצרים ומשם באנייה לאנגליה.

נוסף לפינוי הנשים והילדים, החל הצבא בבניית "אזורי ביטחון" בשלוש הערים הגדולות. בירושלים עצמה הוקמו ארבעה אזורים כאלה ופני העיר השתנו שינוי ניכר. "אזור הביטחון" המרכזי היה בסביבות מגרש הרוסים. האזרחים, רובם ככולם יהודים, נצטוו לפנות את חנויותיהם ומשרדיהם, וזאת מבלי שהשלטונות סיפקו להם מקומות חלופיים. האזור כולו, שכלל גם את בניין-ג'נרלי, בניין-אפ"ק (היום בנק לאומי) וכן בית-הדואר המרכזי, הוקף בגדרי תיל והכניסה אליו הייתה אפשרית רק לאחר הצגת תעודת-זהות. לעתים קרובות ערכו השוטרים חיפוש על גופו של האזרח שרצה להיכנס לחלק המגודר. גם האזור שמול בית-הכנסת "ישורון" גודר והפך להיות "אזור ביטחון", שכלל את מועדון הקצינים שב"בית גולדשמיד" וכן את המחנה הצבאי הסמוך לו. אזורי ביטחון נוספים היו בשכונת טלבייה, חלקים משכונת רחביה וכן מחנה "שנלר".

אזורי הביטחון (או ה"בווינגרדים", כפי שכונו בפי העם) הפכו חיש-מהר ל"מחנות מעצר" עבור השוטרים והחיילים הבריטיים, אשר נצטוו שלא לצאת אותם אלא בתפקיד. הבריטים הפסיקו לבקר בבתי-השעשועים (שהיו כולם מחוץ לאזורי הביטחון) והמגע עם האוכלוסייה האזרחית הלך והצטמצם.

האווירה ביישוב היהודי בארץ-ישראל הפכה יותר ויותר אנטי-בריטית. תרם לכך יחס השלטונות אל האוכלוסייה היהודית וכן ההתעללות של הצבא הבריטי במעפילים שהובאו ארצה מאירופה על-ידי המוסד לעלייה ב' של ההגנה. באותה תקופה, הגבירה ההגנה את פעילותה זו, ומספר אניות המעפילים הלך ורב. אלא שברוב המקרים לא הצליחו האניות לפרוץ את המצור ששם הצי הבריטי על ארץ-ישראל, והמעפילים נתפסו והועברו באניות בריטיות למחנות מעצר שהוקמו עבורם בקפריסין. המעפילים שהתנגדו להעברתם, נלקחו בכוח ורבים מהם נפצעו תוך כדי כך. התעללות זו באנשים חסרי מגן, שבאו לארץ לבקש מקלט מגיא ההריגה של אירופה, גרמה תסיסה חזקה בדעת הקהל בארץ ובעולם.

תגובת האצ"ל לא איחרה לבוא. המחתרת הגבירה את המהלומות שהנחיתה על השלטון הבריטי. מטרות צבאיות הותקפו בכל רחבי הארץ, ובירושלים הסתיים תכנון ההתקפה על מועדון-הקצינים בבית גולדשמיד ברחוב המלך ג'ורג' החמישי.

ההתקפה נקבעה ליום השבת, ה-1 במרס 1947, בשעה שהרחוב ריק מאדם וזאת כדי למנוע פגיעות באזרחים.
לאחר גמר ההכנות הגיעה שעת היציאה לדרך. ראשונה נסעה מונית ובה שלושה לוחמים שהיוו את יחידת החסימה והאבטחה. בטנדר, שנסע בעקבות המונית, הייתה יחידת הפורצים שמנתה חמישה לוחמים, לבושים במדי הצבא הבריטי, ובראשם מפקד הפעולה דב סלומון ("ישי"). יחידת החסימה תפסה עמדה ליד בית-הכנסת "ישורון", מול מועדון הקצינים, וכיוונה את מקלע הברן שהיה ברשותה אל הבית הסמוך, בו שכנו חיילים בריטים והיה חשש שיפריעו למהלך הפעולה. חולייה נוספת התמקמה ברחוב המלך ג'ורג', לא הרחק מן המקום. תפקידה היה להצית את הכביש וליצור מחסום אש, שימנע מעבר לכלי רכב.

הטנדר נסע במהירות, פרץ את גדר התיל שהקיפה את בית-גולדשמיד, ונעצר בתוך החצר, סמוך לכניסה. הזקיפים ניגשו אל המכונית וביקשו אישור כניסה. בתשובה ניתכה עליהם אש חזקה וכל החוליות פתחו בפעולה.

שלושת החבלנים נכנסו אל תוך הבניין בחסות החסימות, והכניסו פנימה שלושה תרמילים, 30 ק"ג חומר נפץ בכל אחד. סלומון סידר את התרמילים ליד העמודים שתמכו בבניין ולאחר שהצית את פתיל ההשהיה, נתן את פקודת הנסיגה. החבלנים פתחו בריצה לעבר הדלת, כאשר לפתע עצר אחד מהם ואמר:

"תשמע, שכחתי את האקדח שלי על התרמיל ואני חוזר כדי לקחת אותו".

חברו משך אותו בשרוולו ויחד הספיקו לעזוב את הבניין בזמן. הם המשיכו בריצה לכיוון מנזר רטיסבון (הנמצא מאחורי בית-הכנסת ישורון) ועברו בפִרצה שהוכנה בגדר בעוד מועד. בחצר רטיסבון נאסף הנשק אל תוך שק שהיה בידי הבנות והפורצים הסירו את המדים הבריטיים שלבשו. הם עשו דרכם לעבר נחלאות ושם התפזרו. בשעה 15:15, נשמעה התפוצצות אדירה ובית-גולדשמיד קרס תחתיו.

כתוצאה מן הפיצוץ נהרגו 17 קצינים וחיילים בריטיים, ביניהם כמה קצינים בכירים משירות הביון, ונפצעו 27.
את התגובות בבריטניה, מביא כתב עיתון "הארץ" בלונדון:

לונדון נזדעזעה
ההתקפה בירושלים באה כזעזוע ללונדון בסוף השבוע. עיתוני הערב הוציאו מהדורות אחרי מהדורות עם כותרות גדולות על כל ידיעה נוספת שנתקבלה. ההתקפה מזכירה לכל את מעשה מלון המלך דוד. העיתונים מטעימים שזו הפעם הראשונה ערכו הטרוריסטים את התקפתם בשבת והם מבליטים שההתקפה בוצעה בתוך האזור המוגן.

ה"סאנדיי אכספרס" הלונדוני פירסם כותרת לרוחב העמוד: "לשלוט או לצאת".

פיצוץ מועדון הקצינים בירושלים היווה את השיא בשורה ארוכה של התקפות נגד מטרות בריטיות שנערכו ברחבי הארץ. מכוניות צבאיות רבות עלו על מוקשים שהונחו בכבישים הבין-עירוניים; מחנות הצבא ליד חדרה, פרדס-חנה ובית-ליד הותקפו באש מרגמות ומקלעים; ובחיפה הותקף חניון של הצבא והושמדו 15 כלי רכב. בכל הפעולות הללו נהרגו ונפצעו עשרות חיילים בריטיים.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן