לדף ראשי



יפו, על 90,000 תושביה, הייתה העיר הערבית הגדולה בארץ ולה גבול ארוך ומפותל עם שכנתה תל-אביב. עם פרוץ מעשי האיבה למחרת ה-29 בנובמבר 1947, הִרבו צלפים ערבים לירות לעבר שכונות הספר והצליחו לשתק חלקים נכרים מהעיר העברית. בחמשת החודשים הראשונים אחרי החלטת האו"ם, הגיע מספר ההרוגים היהודיים לעשרות ומספר הפצועים - למאות. אלפי פליטים יהודים, שנאלצו לנטוש את בתיהם, שוכנו בבתי-ספר ומוסדות ציבור. הצליפות וההפגזות לא זו בלבד שגרמו לפינוי השכונות הדרומיות מתושביהן, אלא ריתקו כוחות רבים להגנתה של תל-אביב.

ביום שבת, ה-24 באפריל 1948, התכנסו ב"מחנה דב" ברמת-גן 600 מלוחמי האצ"ל. הייתה זו הפעם הראשונה שמספר כה גדול של לוחמים מתכנס בגלוי והיה ברור שיוצאים לפעולה גדולה. לאחר חלוקת הנשק, הסתדרו הלוחמים למסדר שבו הופיע, לראשונה בגלוי, מפקד הארגון מנחם בגין. בנאום קצר אמר בגין:

[...] חיילי המעמד [כינוי לאצ"ל]! אנו יוצאים לכבוש את יפו. אנו יוצאים לאחד הקרבות המכריעים במערכה על עצמאות ישראל. דעו מי עומד לפניכם, זכרו את מי השארתם מאחוריכם. לפניכם אויב אכזרי שקם לכלותנו. מאחוריכם הורינו, אחינו, ילדינו. הכו באויב. לקלוע היטב. לחסוך בתחמושת. בקרב אל תדעו רחמים לאויב, כשם שהוא אינו יודע רחמים כלפי בני עמנו. על נשים וילדים לחמול. מי שמרים ידיו לאות כניעה, הציל את נפשו. שבוי הוא בידיכם, לא תפגעו בו...

אחריו דיבר עמיחי פאגלין ("גידי") (קצין המבצעים של הארגון), שנתמנה מפקד המבצע כולו. הוא הסביר את דרכי הביצוע וסיפר כי לפני ההסתערות יבצעו הרגמים "ריכוך" באמצעות הנחתת אלפי פגזים ממרגמת "3. מפקדי הפלוגות השלימו את ההסבר המפורט ובמצב רוח מרומם עלו הלוחמים על המכוניות בדרכם לחזית.

ההתקפה החלה בשעות הבוקר של ה-25 באפריל. הרגמים פתחו בהרעשה כבדה לעבר מרכז יפו ואזור הנמל ולאחר זמן קצר יצאו שתי פלוגות לעבר היעדים שנקבעו מראש - האחת לעבר פסי הרכבת והשנייה לכיוון הים. שני הכוחות נתקלו באש עזה של לוחמים ערבים שהתבצרו היטב בהריסות הבתים. לאחר קרב קשה, בו הייתה לערבים עדיפות בעוצמת האש, נסוגו שתי הפלוגות לבסיס-היציאה. בדיון שנערך במטה המבצע התברר כי בידי הפיקוד לא הייתה הערכה נכונה של גודל כוחות האויב וחוזק הביצורים שבנה. הוחלט לשלוח חבלנים כדי לפוצץ את עמדות האויב, ולאחר הפיצוץ הייתה אמורה יחידת רגלים להשתלט על העמדות המופצצות.

למחרת היום, בשעות הבוקר, יצאו היחידות לדרך, אולם גם הפעם לא האירה להם ההצלחה פנים. הלוחמים נתקלו באש מקלעים עזה, שנעזרה הפעם בנשק אנטי-טנקי שהובא לחזית בידי הבריטים. החבלנים הצליחו אומנם לפוצץ כמה מעמדות האויב, אולם יחידות הרגלים לא הצליחו לכבוש אותן. בינתיים נמשכה ההפגזה ובהלה נוראה אחזה בתושבי יפו. בעיר השתרר תוהו ובוהו והחלה מנוסה המונית בים וביבשה.

עם תום היום השני של המערכה נערכה התייעצות מפקדים, בה דווח על מספר הנפגעים שהלך וגדל כתוצאה מההתערבות הישירה של הצבא הבריטי בקרבות. את הדיון סיכם בגין באומרו:

אלמלא הטנקים והמשוריינים הבריטיים, אפשר היה להשיג את מלוא המטרה של ההתקפה. אך הטנקים ישנם, ואי אפשר להתעלם מקיומם. בתנאים אלה אין זו בושה להפסיק את ההסתערות. נחזיק בקו שאליו הגענו, ונשאיר בו יחידת חלוץ חזקה לקראת הימים הבאים. את שאר היחידות נוציא מחזית זו, שבה אינן יכולות להביא תועלת.

כמה מן המפקדים שהשתתפו באותה התייעצות תמכו בהצעה. אחרים, ובראשם "גידי", טענו שהאויב נמצא על סף שבירה ויש להמשיך בלחימה. אך דעתו של בגין הייתה בבחינת פקודה, שפירושה היה - הפסקת המערכה.

כאשר הגיעה פקודת הנסיגה לדרגים הנמוכים, היא נתקלה בהתנגדות כללית, והלוחמים דרשו במפגיע לאפשר להם לעשות ניסיון נוסף. בגין "נכנע" לרצון החיילים ופקודת הנסיגה בוטלה.
ביום השלישי ללחימה שינה "גידי" את הטקטיקה. מאחר והתברר כי אין הלוחמים יכולים לנוע לאורך הרחובות והסמטאות הגלויים לאש האויב, הוחלט לפרוץ את קירות הבתים ולהתקדם בתוכם. כן הוחלט לפוצץ בתים גדולים, כדי לחסום את התקדמות השריון הבריטי שנכנס לפעולה.
בשעות הבוקר הובאו לחזית אלפי שקי חול וכן מקדחים ומכושים לפריצת קירות הבתים. תחילה פתחו הרגמים בהרעשה כבדה, ובשעות אחר-הצהרים החלה ההסתערות. הלחימה נמשכה בכל שעות היום והלילה, במטרה לחצות את שכונת מנשיה הערבית ולנתק אותה מן העיר. עמדה אחר עמדה נכבשה בסערה, ועם כיבוש משטרת מנשיה, התמוטטה התנגדות הערבים. אלא שלוחמי האצ"ל נתקלו בשריון הבריטי שהגיע למקום וניסה לעצור את ההתקדמות. למרות התערבות הבריטים בקרב, נמשכה ההתקדמות בתוך מנשיה, וביום שלישי, ה-28 באפריל, בשעה שבע בבוקר, הגיעו ראשוני הלוחמים אל הים. בזאת נסתיים הקרב על מנשיה, והקרב על יפו כולה הוכרע.

ב-12 במאי הגיעה למפקדת ההגנה בתל-אביב משלחת של נכבדים ערבים מיפו ולאחר משא-ומתן חתמה על הסכם הכניעה. כעבור יום, ב-13 במאי 1948, עזבו בשעות הבוקר אחרוני הבריטים את יפו. אותו יום בשעות אחר-הצהרים, נעה לעבר יפו שיירה של חיילי ההגנה והאצ"ל, ובראשה משוריין של האצ"ל שנלקח שלל מן הבריטים. בכניסה ליפו הם נתקבלו על-ידי "ועדת החירום", מלווים בנכבדים ערבים שנשארו בעיר. ביפו הוכרז משטר צבאי והוקמה מפקדה משותפת לשני הארגונים.

מחיר כיבוש יפו היה כבד: 32 הרוגים (מתוכם כמחצית נפלו בקרב עם הבריטים) ו77- פצועים. בנוסף לזאת נהרגו 9 לוחמי האצ"ל במערכה על הגנת תל-אביב.



הערות לערך:
שם המעיר: יעל קפיטולניק
הערה: גרתי ברחוב פינס מס' 4 בנווה צדק, בלילה ה-24.4.48, הייתי בת תשע וחצי, נכנסו חיילי האצל לבתינו והוציאו את אמא וכל הילדים, לבית שטראוס, ברחוב בלפור.אני מאוד מחפשת ילדים שהיו פליטים באותה עת בבית שטראוס.
קראו לי אז יעל שול, אבא שלי היה מעביר נשק מתחת .
אמא שלי עשתה את הדבק לכרוזים , שהדביקו חברי הלח"י

מקור ההערה: זכרונות ילדות

שם המעיר: איתן עופר. פלמחניק
הערה: תיאור "כיבוש" יפו ממש חלקי. מהכתוב עצמו עולה שהכוח של אצ"ל כבש את שכונת מנשיה בלבד.
וזה היה ב 25 באפריל.
לא מסופר מה היה לפני ה 25 באפריל ולא מסופר מה היה ב17 הימים עד 12 במאי. לפי מקורות ההגנה הסכם הכניעה של יפו היה להגנה ולא ל אצ"ל. ההסכם נחתם ב 13 במאי ולא ב 12 במאי.
לא מסופר על מבצע חמץ של ההגנה שהעדיף לכבוש את כל הכפרים שבין יפו לרמלה וע"י כך לנתק אותה ולהטיל עליה מצור שיאלץ אותה להיכנע ללא קרב.
מבצע חמץ החל ב 28 באפריל והושלם ב 30 באפריל. המבצע עלה יפה המצור על יפו הפך לעובדה.
לא מסופר שב 25 באפריל הבריטים התערבו ודרשו שאצל יפנה את מנשיה ולא הבריטים יפעילו את הצבא ויכבשו את מנשיה. לצורך זה הוחזרו 5000 חיילים שכבר פונו מקפריסין.
לאחר משא ומתן בין ההגנה והצבא הבריטי מנשיה עברה לידי כוחות ההגנה והצבא הבריטי קבל על עצמו את ההגנה על יפו.
עם פנוי הצבא הבריטי מיפו. יפו נכנעה להגנה.
ולא לאצל.
אין ספק שכיבוש מנשיה היה חשוב. אבל הביא להתנגשות עם הצבא הבריטי. וזה היה יכול להיגמר רע מאוד.
מכאן שהטענה שאצל כבש את יפו היא ממש מופרכת. ומאוד חשוב לא לשכתב את ההיסטוריה במיוחד על ידי מוסדות אקדמאים והיסטוריונים מפוקפקים המעוותים את ההיסטורי מסיבות פוליטיות

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן