לדף ראשי



בשנת 1940, בעיצומה של המלחמה, עדיין מוכנה הייתה הגסטאפו בווינה להתיר יציאת יהודים, בתנאי שהמארגנים יוכלו להוכיח כי עומדות לרשותם אניות שיסיעו אותם לארץ היעד. אולם ממדי העלייה הבלתי לגאלית הלכו והצטמצמו בגלל הקושי להשיג אניות, כי בגלל המלחמה חששו הבעלים ורב-החובל לשוט בים הפתוח. ארגון הגג של כל הארגונים הציוניים שמקום מושבו היה בווינה, עשה מאמצים גדולים כדי להשיג אניות ולהציל את מה שאפשר. ואכן בקיץ 1940 הצליחו לרכוש שלוש אניות - "אטלנטיק", "פאסיפיק" ו"מילוס" - ולהביאן לנמל הרומני טולצ'ה, כדי לקלוט שם את השיירה שאנשיה אמורים היו להפליג באניות נהר בדנובה, עד לנמל היציאה.
ב-14 באוגוסט 1940 יצאו מברלין, בדרכם לווינה, כ-500 יהודים. לאחר שהות של שלושה שבועות בווינה, יצאו לברטיסלבה, שם הצטרפו לקבוצה של כ-600 יהודים יוצאי ווינה ויחד הפליגו בספינת נהר עד הגיעם לטולצ'ה, שם הועברו ל"פאסיפיק". היתה זו ספינה ישנה, בקיבול של 900 טונות , שלא התאימה לקלוט את 1,063 העולים שסודרו בתנאי צפיפות קשים. את ראש השנה בילו העולים בטולצ'ה, ובתחילת אוקטובר יצאו לים השחור, שם נעזרו במורה דרך שהוביל את הספינה אל מחוץ לשדה המוקשים. לאחר שעברו בשלום את מצרי הדרדנלים, התעכבו באי כרתים כדי להצטייד בפחם ובמים. הקהילה היהודית הקטנה של כרתים קיבלה את העולים בסבר פנים יפות ונציגיהם עלו על הספינה והביאו אתם מצרכי מזון לרוב. כעבור שבוע ימים הפליגה הספינה לים הפתוח וב-1 בנובמבר 1940 הגיעה לחיפה, והוכנסה לנמל על-ידי קצינים בריטים שעלו על הסיפון. כעבור שלושה ימים הגיעה לחיפה האנייה "מילוס" כשעל סיפונה 708 עולים.
הממשלה הבריטית, שהיתה נחרצת בדעתה לשלוח את העולים למאוריציוס, העבירה את 1,771 נוסעי שתי הספינות לאנייה "פאטריה" שעגנה בנמל חיפה. היתה זאת אניית נוסעים צרפתית ישנה, בנפח של 11,885 טונות , שנפלה בידי הבריטים לאחר שממשלת פטן נכנעה לגרמנים. בהשוואה לתנאים הקשים ששררו באניות המעפילים, נחשבו התנאים באנייה "פאטריה" למותרות. הנשים והילדים שוכנו בתאים, והגברים הוכנסו לאולמות גדולים שבהם היו מסודרות מיטות האחת מעל השנייה. על האנייה הועלו 230 שוטרים וחיילים מזוינים כדי לשמור על המעפילים ולמנוע מהם קשר עם החוף.

ממשלת המנדט הבריטי הטילה צנזורה על העיתונות ואסרה לפרסם את דבר בואן של אניות העולים, אולם עיתוני הערב התעלמו מן האיסור וב-12 בנובמבר פִרסמו את שמות 1,063 המעפילים שהגיעו באנייה "פאסיפיק". בתגובה, סגרו השלטונות את עיתוני הערב. ב-20 בנובמבר פרסמה הממשלה הודעה רשמית ובה נאמר כי "הממשלה רואה את חידוש העלייה הבלתי-חוקית כעת כתופעה העלולה להשפיע מאוד על המצב בארץ ולהוות סכנה חמורה לאינטרסים הבריטיים במזרח-התיכון", ומשום כך יישלחו האנשים למעצר באחת המושבות הבריטיות עד תום המלחמה. בסיום ההודעה נאמר כי גם לאחר סיום המלחמה לא יותר להם לבוא לארץ וכי הממשלה תנקוט "בפעולות דומות גם בעתיד אם יצליחו קבוצות אחרות להגיע לארץ במטרה להיכנס אליה באורח בלתי-חוקי". בהודעה היתה סטייה מהמדיניות שנהגה הממשלה עד אז, לפיה הותר לעולים הבלתי לגאליים להישאר בארץ ומספרם נוכה ממכסות העלייה שהוקצבו לסוכנות היהודית. כשנודעה תכנית הממשלה להגלות את המעפילים שהועלו על סיפון האנייה "פאטריה", הם הכריזו על שביתת-רעב והחליטו להתנגד בכוח להגליה. ארבעה ימים לאחר פרסום ההודעה, ב-24 בנובמבר, הגיעה לחיפה האנייה "אטלנטיק" כשעל סיפונה כ-1,800 עולים. בו בערב הועברו ל"פאטריה" 133 עולים, וההעברה של היתר נדחתה למחרת היום.
בואן של שלוש אניות המעפילים העמידה את המוסדות הלאומיים במצב קשה. מועד בואן ארצה הכביד מאוד על הסוכנות היהודית, שעסקה אותו זמן בשיתוף פעולה עם הבריטים במאמץ המלחמתי נגד גרמניה הנאצית. ההנהגה הציונים חששה מכל פעולה שעלולה היתה לדרדר את היחסים עם ממשלת בריטניה, ועל-כן נמנעה מארגון שביתות והפגנות אלימות נגד גירושם של העולים מגבולות הארץ. הוחלט לנקוט בדיפלומטיה שקטה כדי להעביר את רוע הגזרה ולנסות להרגיע את המעפילים השובתים שביתת רעב באנייה. פעילות הנהגת היישוב מתוארת במכתבו של שרתוק לוייצמן שנשלח כעבור מספר שבועות: (ארכיון ציוני מרכזי, 25/1716 S)

המוסדות והיישוב כולו קיבלו על עצמם את הדין. לאחר שורת המושבים הסוערים של הוועד הפועל הציוני ואסיפת הנבחרים, שרשרת הכרוזים הבלתי לגאליים שנתפרסמו על-ידי קבוצות שונות מתוך ניסיון להבקיע את החומה שהקימה הצנזורה... באה השביתה השלמה והשקטה של היישוב ביום 20 נובמבר כביטוי מחאה ואבל. כהבעת הזדהות מצידנו עם העולים במר גורלם יותר מאשר כקריאת מלחמה.

לאחר שנכשלו כל המאמצים הדיפלומטיים בארץ ובלונדון ולאחר הודעת הממשלה שגם לאחר סיום המלחמה לא יוכלו עולים להיכנס לארץ-ישראל, הוחלט בצמרת ארגון ההגנה לפוצץ את האנייה ולהטביעה ובכך למנוע את הפלגתה. על דרך קבלת ההחלטה בדבר פיצוץ האנייה "פאטריה" כותבת דליה עופר: (ד. עופר, דרך בים, עמוד 55)

הפיגוע בספינה זו וההכנות שנעשו לקראתו נעשו בסודיות גמורה - לא רק כלפי הבריטים אלא גם כלפי המוסדיות הציוניים. הנהלת הסוכנות היהודית לא ידעה על-כך דבר, גם לא הוועדה המדינית של מפא"י. ההחלטה נתקבלה, כנראה, בדרג הבכיר של ההגנה - אליהו גולומב, שאול אביגור וישראל גלילי - ובתמיכת ברל כצנלסון, בלי שהללו הגיעו לבירור של ממש עם הדרג המדיני. מן החומר שלפנינו נראה, שאפילו משה שרתוק לא ידע את פרטי הדברים. בקיץ 1977 סיפר שאול אביגור, שבעת הדיונים וההתלבטויות בשאלת התגובה להצהרה הבריטית בדבר שילוח המעפילים ובעיצומם של המאמצים המדיניים, עלו לירושלים הוא ואליהו גולומב כדי להיוועץ עם חבריהם בסוכנות. בהגיעם למוסדות הלאומים פגשו את ברל כצנלסון, והחלו לשוחח עמו בנידון. ברל תמך בתוכנית הפיגוע באוניה, וכך, מבלי ששמעו חוות-דעת אחרות ובלי ששוחחו אפילו עם שרתוק, ראו בעמדת ברל כצנלסון אות לפעולה. התיאור מתיישב גם עם דבריו של אליהו גולומב בוועדה המדינית שלושה ימים לפני הפיגוע, ב-21 בנובמבר 1940. הדבר מראה על מידה רבה של עצמאות בקרב מנהיגות ההגנה ועל המודעות לחילוקי-דעות בינם לבין המנהיגות הציונית הרשמית, אף מוכיח על שימוש שנעשה בהגנה לקידום הגישות האקטיביסטיות, כאשר לא היה להן רוב בדרך הרגילה.

ההחלטה להטביע את האנייה היתה מדינית בעיקרה וחייבת היתה להתקבל על-ידי הדרג המדיני. ההחלטה להפעיל מוקש באנייה לא רק שלא קיבלה את אישור ההנהגה הציונית, אלא אף לא הובאה לפני המפקדה הארצית של ההגנה, וזאת מחשש שההצעה לא תאושר. הפעלת המוקש באנייה נעשתה תוך הפרת משמעת חמורה וסטייה גסה מן "המרות הלאומית".

בשעות הבוקר של ב-25 בנובמבר 1940, הופעל מוקש שההגנה החדירה לאנייה. אולם חישוב כמות חומר הנפץ היה מוטעה והפיצוץ העז גרם לחור גדול בדופן. מים רבים פרצו אל תוך האנייה, שטבעה במהירות רבה ורק חלק מדפנותיה נזדקר מעל המים. עובדי הנמל וכן השוטרים והחיילים שהיו בסביבה עשו רבות להצלת המעפילים, אולם לא הצליחו להציל את כולם. 267 איש ואישה איבדו את חייהם ו-172 נפצעו. היה זה האסון הגדול ביותר בתולדות ארגוני המחתרת בארץ-ישראל.

ניצולי "פאטריה" הועברו למחנה בעתלית, יחד עם העולים שנשארו על סיפון האנייה "אטלנטיק".
למחרת היום פרסמה ממשלת המנדט הודעה רשמית בה נאמר:

הממשלה מצטערת להודיע, שהאנייה "פאטריה" נהפכה על צידה אתמול בבוקר בנמל חיפה ושקעה על קרקע הנמל כתוצאה מהתפוצצות שסיבותיה טרם נודעו. על אנייה זו היו כ-1800 עולים בלתי-לגאליים, שעמדו להישלח למושבה בריטית. פעולות ההצלה החלו מיד, אולם חוששים שהיה מספר קורבנות בנפש...

בהמשך ההודעה נמסר כי הנציב העליון מינה ועדת חקירה בראשותו של השופט העליון אלן רוז. ב-31 בינואר 1941 פרסמה הוועדה את מסקנותיה, בהן נאמר, בין היתר, כי בעת שאירעה ההתפוצצות נמצאו על האנייה 1,904 עולים יהודים בלתי-לגאליים. כן נמסר בדו"ח כי על יסוד עדויות מסיקה הוועדה כי הנזק שנגרם ל"פאטריה" בוצע על-ידי אוהדים יהודים שנמצאו על החוף, תוך שיתוף פעולה עם לפחות אדם אחד שנמצא באנייה. מטעמי זהירות לא גילו המחבלים את סודם למספר רב מהנמצאים באנייה.
ההנהגה הלאומית עשתה מאמצים רבים למנוע את שילוחם מן הארץ של הניצולים ואכן המאמצים נשאו פרי ובדצמבר 1940 פרסמה הממשלה את ההודעה הבאה:

נוכח טביעת האנייה "פאטריה", מסיבות שטרם הובררו ושתיחקרנה על-ידי ועדת חקירה מיוחדת, החליטה ממשלת הוד מלכותו בתור חסד מיוחד... לא להגשים את ההצעה לשלוח את האנשים הללו למושבה בריטית.
הם יורשו, אפוא, להישאר בארץ... ומספרם ינוכה ממיכסת העלייה הבאה. לא יחול כל שינוי ביחס לעולים בלתי-חוקיים אחרים וביחס להחלטת השלטונות לשלחם מעבר לים כאשר תמצאנה האניות לכך.

המעפילים שנשארו בספינה "אטלנטיק" הועברו למחנה המעצר בעתלית.

בהתאם להחלטת הממשלה לגרש מעפילים מן הארץ, הקיפו מאות שוטרים, ב-9 בדצמבר 1940, את מחנה המעצר בעתלית ואחר פרצו לצריפי המעפילים והעמיסו אותם על משאיות. המעפילים גילו התנגדות פסיבית וקבוצות צעירים התבצרו בצריפי מגוריהם והתגוננו שעות ארוכות. לבסוף הועברו 1,645 מעפילי "אטלנטיק" לשתי אניות הולנדיות, שהובאו לנמל חיפה על-ידי מפקדת הצי הבריטי, והפליגו לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. כעבור חמש שנים, לאחר תום מלחמת-העולם השנייה, שוחררו העצורים והובאו לארץ-ישראל ב-26 באוגוסט 1945.
בישיבת מרכז מפא"י מיום 15 בדצמבר 1940, נערך דיון נוקב בשאלת העלייה הבלתי לגאלית. א' קפלן טען כי "פעולת הפיגוע ב'פאטריה' ערערה את סמכותה של המנהיגות, משום שההחלטה על הפיגוע לא התקבלה במוסד הראוי והיתה בניגוד לדעתו". י' לופבן, מעורכי "דבר", תמך בעמדתו של קפלן ואמר כי הפיגוע ב"פאטריה" הוא אסון המטיל צל מוסרי על עלייה ב' כולה. הוא הוסיף ואמר כי כנגד הפיגוע "מה שעשו הרביזיוניסטים בעלייה בלתי אחראית הוא מעשה צדקה". (ארכיון בית ברל, 23/39)



הערות לערך:
שם המעיר: אורי אנגלר לב לנדאו21 ראשלצ
הערה: מהאוניה אטלנטיק הועברה בבקר 25.11.40 סירה נוספת עליה היו אבות של הילדים שהועברו ב24.11.40 ועוד מספר ילדים. לאחר מכן אירע הפיצןץ. אני נולדתי על האטלנטיק ב24.11.40 ליד כרתים והועברתי לפטריה עם אחי בן ה3.5 ואמי . אבי היה על הסירה ב25.11.40. כולנו ניצלנו.אותי השליני למים מבית החולים עטוף בכרית וכך צפתי על פני המים.אייכמן היה על הגשר בוינה בהשגחה כשהורי ושאר המעפילים עלו על ספינת הנהר שיינברון והוא זה שקיבל הרבה כסף מכל מי שהתיר לו לצאת. המשלוח מוינה יצא ב3.9.40 לפי רישומים שסבתי מסרה לפי החק והאישור נמצא בעיריית וינה

שם המעיר: אבא שלי
הערה: אבא שלי היה על האניה פאטריה.
אחרי הפיצוץ הוא שחה אל החוף.
מקור ההערה: אבא סיפר לי.

שם המעיר: מיכל - מדריכה במחנה המעפילים עתלית
הערה: לא היתה כוונה להטביע את הפאטריה אלא לפגוע בה במידה כזו שתמנע את יציאתה לים הפתוח.
לדעת המתכננים המטען לא היה גדול מספיק להטביע אלא שהפאטריה היתה רעועה יותר מכפי שנראתה.
ועד המעפילים החליט על הפיצוץ והצעירים מבין העצורים ידעו כי בשעה היעודה יש לקפוץ המימה- הם לא ידעו שצפוי פיצוץ.
מקור ההערה: שמעתי מפי דוד בן דוד שנמלט מהפאטריה

שם המעיר: נעמן אביבה
הערה: האם ידועים שמון הניצולים לאחר הפיצוץ?
כמה היו והאם היה ביניהם תינוק כמעט בן יומו שהוריו ניספו ונמסר לאימוץ ?
אודה אם תואילו לענות - yanaaman@o12.net.Il

הילד היתום אומץ על ידי דודתי ודודי -
הדסה ובן-ציון קולמן

אודה לקבל אינפורמציה מהימנהעל פי המייל שבפניה זו

שם המעיר: יעל
הערה: סבא וסבתא רבה של יהיו על הפאטריה וניצלו בכך ששחו לחופי ישראל אך כיום הם כבר לא בחיים

שם המעיר: זאב
הערה: הפאטריה לא הייתה אניית מעפילים כפי שנאמר בכותרת המשנה, אלא אניית גירוש, כפי שכתוב בגוף המאמר.

שם המעיר: מרים קורין
הערה: סבא וסבתא שלי יחד עם אביא שלי ואחיו הגיעו לנמל חיפה באונייה ״מילוס״
סבתא וסבא פליישמן מרים(מארי) ויוסף ז״ל נספו באסון ה"הפטריה"
קבורים בבית העלמין בחיפה בחלקת הנספים ב״פטריה״
אבא שלי-פליישמן אברהם(פרנץ)ז״ל. ואחיו פליישמן יואל(פאול) ז״ל
קפצו למים שחו לחוף והועברו למחנה המעפילים בעתלית.
בספטמבר 1941 התנדבו לצבא הבריטי לחיל התובלה.
מקור ההערה: מסיפוריו של אבי

שם המעיר: אדוה
הערה: סבתא שלי ז״ל, זהבה יולנקה קליין (שם קודם: מיינר) היתה על המילוס, יחד עם אבא שלי, שחגג יום הולדת שנה עליה. שניהם הועברו לפאטריה, והיו עליה כאשר טובעה. את אבא התינוק היה קשה למצוא בבלגן, אבל מישהו שמע אותו בוכה לשוקולד, והניח אותו על חתיכת עץ שצפה על המים. סבתא שלי והוא נחתו בחופי חיפה, והועברו למחנה בעתלית.
מקור ההערה: ידע אישי

שם המעיר: ליאורה אדלר ליבוביץ
הערה: אבא שלי, יהודה (ארנולד) אדלר והוריו, לאופולד וארנה אדלר הגיעו מוינה באוניה פסיפיק, הועברו לפאטריה לגירוש למאוריציוס וניצלו מטביעת האוניה.
את אבא שלי הציל חייל אנגלי ומההלם הוא איבד את כושר הדיבור. רק כאשר פגש את הוריו חזר לדבר.
אבי והוריו הועברו למחנה המעצר בעתלית עד ששוחררו ומאז התגוררו בחיפה.אבי זכר את אירוע הטביעה של הפאטריה לפרטי פרטים גם לאחר שנים רבות, למרות שהיה רק בן 9 בזמן המקרה .

שם המעיר: משה פריטש
הערה: אבא שלי הרש (צבי)פריטש ואמא שלי מנצי (מרים) וויס היו על הפטריה.
לאחר הפיצוץ הם הצליחו לעלות על דופן האניה ובהמשך החלו לשחות לחוף. הם נאספו עי סירה הועברו לחוף ומשם למחנה העצורים עתלית.
לאחר שהם השתחררו מהמחנה עברו לגור בחיפה ושם גרו עד יום מותם.
מקור ההערה: אמא ואבא שלי

שם המעיר: דפי הורוביץ
הערה: אבא שלי, גיאורג בראואר, אז, (לימים עיברת את שמו לגיורא בראור) היה על הפסיפיק. הועבר לפאטריה. הוא וחברו רודי יוסף היו היחידים שהצליחו לקפוץ מהאוניה ערב הפיצוץ. מסיפוריו הבנתי שבאוניה ידעו על התכנית לפוצץ את האוניה ובתחילה היו 8 אנשים שנדברו לקפוץ. כשנודע יום הפיצוץ, 6 האחרים התחרטו, ורק אבי ורודי קפצו. כשהגיעו לחוף התברר להם ש"נפלו" על בסיס חיל הים הבריטי, חזרו למים ועלו במקום אחר בבת גלים. הם הסתתרו בקיבוצים כחצי שנה עד שהבריטים הפסיקו לחפש אותם.
רודי ואבי, גיורא בראור, בין מקימי קיבוץ שובל כחלק מ 11 הנקודות בנגב.
מקור ההערה: מסיפוריו של אבי ז"ל

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן