לדף ראשי



עם ריבוי הפגיעות ביהודי העיר העתיקה על-ידי הפורעים הערבים, הוחלט בראשית 1937 להקים שם את אחת מפלוגות בית"ר שתשהה במקום דרך קבע ותגביר את ביטחון תושבי הרובע היהודי. חברי הפלוגה היו עובדים במשך היום לפרנסתם, ובערב עסקו בשמירה ובאימונים צבאיים כדי להכשיר את עצמם לפעול במסגרת האצ"ל. חברי "פלוגת הכותל" עסקו בכל מיני עבודות: במחצבות, בבניין, בסלילת כבישים ואף בשמירה ובנוטרות. הבנות יצאו לעבוד במשק-בית ובמלצרות. בלילה דאגו לביטחונם של היהודים שנהגו להתפלל ליד הכותל המערבי.

ירושלים העתיקה, שבה גרו יהודים, מוסלמים ונוצרים, היתה מאז ומתמיד מקום מועד לפורענות. מראשית ימי המנדט הבריטי התנכלו הערבים ליהודים וכבר בשנים 1920-1921 וכן בפרעות תרפ"ט (1929) הותקף הרובע היהודי. הפרעות בארץ כולה באו לשמש לחץ פוליטי על ממשלת המנדט, אולם בעיר העתיקה היו לפרעות גם היבט דתי ומטרתם היתה להביא לצמצומו של היישוב היהודי בעיר. בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים היו היהודים רוב בעיר העתיקה, אולם עם הנדידה לעיר החדשה, הלך הרובע היהודי והצטמצם. יש לזכור כי תנאי המגורים בעיר העתיקה היו קשים, הצפיפות היתה גדולה ומערכת הסניטציה לא היתה מסודרת. לכן, כל מי שיכול היה, עבר לעיר החדשה וברובע היהודי נשארו רק השכבות החלשות יותר.

תמורות בגודל היישוב היהודי בירושלים העתיקה והחדשה

שנה	1880	1900	1910	1931	1948
יהודים בעיר העתיקה יהודים בעיר החדשה	19,000 2,000	15,000 16,000	16,000 29,000	5,500 48,000	2,000 98,000
ס"ה יהודים בירושלים	21,000	31,000	45,000	54,000	100,000

האוכלוסייה בעיר העתיקה

שנה	1880	1910	1922	1931
יהודים ערבים (מוסלמים)	19,000 6,500	15,000 12,000	5,600 13,500	5,200 20,000

בסוף 1937 מנתה "פלוגת הכותל" 24 חברים (בהם שש בנות), שגרו בשכירות באחד הבתים ברובע היהודי. הימצאותה של הפלוגה בעיר העתיקה הגבירה את ביטחון היהודים במקום והגנה עליהם מפני התקפות הערבים. קרה לא פעם שחברי "פלוגת הכותל" היו מעורבים אף בחילופי יריות; בליל שבת, ה-29 באוקטובר 1937, נפתחה אש לעבר היהודים שחזרו מתפילה ליד הכותל המערבי בליווי משמר של אנשי הפלוגה. צעיר מן העיר העתיקה, אהרון אלקבץ, נורה ונהרג במקום ושני חברי הפלוגה, גוטמן (גוטקה) רבינוביץ ושלמה רוזנצוויג, נפצעו קשה. לגוטמן רבינוביץ, שנועד לשמש כעבור זמן קצר מפקד הפלוגה, נאלצו הרופאים לקטוע את הרגל מעל לברך והתקינו לו פרוטזה.

בדצמבר 1928 אסרה ממשלת המנדט את תקיעת השופר ליד הכותל וזאת לאחר שהערבים התלוננו כי התקיעה פוגעת בקודשי האיסלאם. בית"ר והאצ"ל מעולם לא השלימו עם הגזרה הזו, ומדי יום-כיפור נמצא המתנדב שתקע בשופר. המקרה הראשון אירע במוצאי יום הכיפורים תרצ"א (אוקטובר 1930), כאשר הבית"רי משה סגל השתתף בתפילה ברחבת הכותל. בסיום התפילה דרש שיתקעו בשופר וכאשר בא-כוח ועד הכותל הסביר לו שיש איסור תקיעה, אמר שיתקע בעצמו, אלא שליד הכותל לא נמצא שופר. על האירוע כותב עיתון "דואר היום" מיום 3 אוקטובר 1930:

אחרי תפילת נעילה, כשהשמשים והגבאים קראו את היהודים שהתפללו על-יד הכותל לבוא לבית-הכנסת לשמוע את השופר, לא זז הקהל מהמקום, אלא דרש שיתקעו בשופר על-יד הכותל, כלומר באותו מקום שבו התפללו.
אחד הצעירים, משה סגל, באר לקבוצת אנשים מסביבו, שאבותיו נהרגו על קדושת השם מסיבה פחותה מתקיעת השופר ליד הכותל ואמר שהממשלה תוכל אומנם לגזור כל מיני גזירות, אבל אין לה הרשות לשלוט על הדת ועל המצפון.
סגן המושל ה' ג'קובס ניגש לסגל ואמר לו שהרב הראשי קוק אוסר את התקיעה ליד הכותל.
סגל הודיע, שהרב קוק לא אסר ולא יכול היה לאסור, אלא הממשלה היא שאסרה את תקיעת השופר על-ידי הכותל.
סגן המושל דרש ממנו ללכת אתו אל הרב קוק כדי לברר את העניין. סגל, שגר בגליל ובא רק להתפלל על-יד הכותל ביום הכיפורים, הודיע שאינו מכיר אותו ואין לו כל סיבה ללכת אתו. על זה גילה לסגל סגן המושל את משרתו ופקד על המשטרה לאסור אותו.
סגל נלקח לתחנת המשטרה בעיר העתיקה לפני גמר התפילה והיה מוכרח לגמור את תפילתו שם, ומכיוון שלא מצא שום שוטר יהודי ולא הבין את השוטרים הערבים ולא יכול לדבר אתם, היה מוכרח להאריך את תעניתו עד שעה אחת בלילה, עד שהודיעו בטלפון לקצין יהודי, והלז רשם את שמו לפניו וציווה לשחררו.

הלקח נלמד, ובשנים שלאחר מכן דאגו אנשי בית"ר והאצ"ל "להבריח" שופר לרחבת הכותל, ושם כבר חיכה המתנדב התורן שתקע את "התקיעה הגדולה" בסיום יום הצום. לעתים היו שני תוקעים ליד הכותל, כדי שאם ייתפס אחד מהם, יתקע האחר את התקיעה הגדולה. הדבר לא היה פשוט כלל ועיקר, כי שוטרים בריטים רבים מילאו את הדרכים לכותל וערכו חיפושים מדוקדקים בכליהם של היהודים שבאו להתפלל. גורלו של "התוקע" היה ברוב המקרים מאסר ב"קישלה", והעמדה למשפט באשמת "הפרת הסדר הציבורי". העונש היה בדרך כלל מאסר של שלושה עד שישה חודשים. תקיעת השופר ברחבת הכותל במוצאי יום הכיפורים מילאה לא רק פונקציה דתית, אלא גם הגבירה את הגאווה הלאומית בכל רחבי הארץ.

קיומה של פלוגת הכותל היה לצנינים בעיני השלטונות הבריטיים. קציני משטרה נהגו לערוך חיפושים בבית הפלוגה והתרו בחברים שלא להניף את דגל הלאום על הבית וכן אסרו עליהם לצאת בקבוצות גדולות משלושה אנשים, כל זאת בטענה שהדבר מרגיז את הערבים ומהווה פרובוקציה. המשטרה אף הידקה את הפיקוח על צעדי החברים ובאמצע 1938 נעצרו כמה מהם ולאחר חקירה שוחררו לביתם. לבסוף, הגיעה לבית הפלוגה יחידת שוטרים, הוציאה את החפצים, ניתקה את החשמל, נעלה את הבית ועל הדלת תלתה מודעה, שהוטבעה בחותמת שעווה, לאמור: "בפקודת מושל המחוז, הבית מוחרם לפי חוקי החירום".
בכך באה לסיומה קיומה של "פלוגת הכותל" בעיר העתיקה.

ביומנה של "פלוגת הכותל" רשם המשורר הלאומי אורי צבי גרינברג: "מי שישלוט בעיר העתיקה, ישלוט בארץ כולה".



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן