לדף ראשי




מלחמות הדת
הימים הם ימי מלחמות הדת. היהודים נדרשים להתווכח עם כמרים נוצרים, והתנ"ך מהווה בסיס לויכוח: האם רמוז ישו בתנ"ך, אם לא; האם פרק פלוני מרמז לישו, או למשיח. הנוצרים פיתחו שליטה טובה בתנ"ך, וכדי להתמצא טוב יותר בספרי המקרא, חלקו אותם לפרקים, שנקראו אז "קפיטל". החלוקה נעשתה במאה ה- 13, על ידי הגמון נוצרי. בעקבות החלוקה הזאת נתחברה הקונקורדנציה הראשונה לתנ"ך, גם זו על ידי הגמון נוצרי בשם ארלוטוס, בשנת 1270. ורק מאתים וחמישים שנה אחר כך, נתחברה הקונקורנציה העברית הראשונה, מאיר נתיב, על ידי מרדכי נתן, והיא נדפסה לראשונה בתחילת המאה השש עשרה.

הקונקורדנציה הנוצרית שימשה בויכוחים עם הנוצרים כלי מלחמה שאי אפשר היה לוותר עליו, וכך נכנסה החלוקה הנוצרית של התנ"ך לקפיטלים לעולם הלימוד היהודי - ומשנכנסה, שוב אי אפשר היה להוציאה משם.

החלוקה הנוצרית של התנ"ך גם חילקה את שמואל, מלכים ודברי הימים לשני ספרים - דבר שאין לו זכר במקורות פרשניים יהודיים. אך עיקר הבעיה היא בחלוקה לפרקים, שניתן לסווגה לשלשה סוגים:

הסוג הראשון - פרקים שחולקו בדרך הגיונית, ואלה הם הרוב, אם כי הבודק את החלוקה ימצא כי בבסיסה מונח רעיון של יצירת פרקים באורך שאנו מכירים אותו, לא יותר מדי קטנים, אף לא יותר מדי גדולים. אורך פרק ממוצע הוא בין שלשים לחמישים פסוקים. באיוב ניכר הדבר באופן ברור: נאומים נקטעים לפרקים, רק כדי ליצור פרקים בעלי אורך סביר.

הסוג השני - פרקים שחולקו מתוך אי הבנת הנושא.

הסוג השלישי - פרקים שחלוקתם נועדה להדגיש רעיון נוצרי.

מכאן עולה עניין ברור אחד: לפרק בתנ"ך אין "תוכן". פרק הוא יחידה טכנית, לפעמים הגיונית, לפעמים לא. מלבד, כמובן, תהילים, שם החלוקה היא יהודית מקורית.

לפני שאנו ניגשים לברר את צורות החלוקה של התנ"ך לפרקים - ואנו רשאים לקרוא לילד בשמו - לפרקים נוצריים, כמה מילים על החלוקה היהודית של התנ"ך.

החלוקה היהודית של התנ"ך
התורה מחולקת לפרשיות - אנו מכירים אותן מקריאת התורה בבית הכנסת. אך קריאת התורה בבית הכנסת, המחלקת את הקריאה למחזור של שנה אחת, היא מנהג בבל, שנתקבל כמנהג לכל ישראל. היה מנהג אחר, מנהג ארץ ישראל, שחילק את התורה ליותר ממאה וחמישים חלקים, לצורך קריאת התורה בשלוש שנים. חלוקה זו מצויה בתנכים המודפסים היום, והיא החלוקה לסדרים. הוא מודגשת בהוצאת התנ"ך במהדורת קורן, ובמהדורת הרב מרדכי ברויאר. חלוקה זו היא בעיקרה חלוקה לפי עניינים.
הערך פרשה באנציקלופדיה יהודית דעת

אך יש חלוקה נוספת לתורה: חלוקת הפרשה לשבעה קרואים לצורך העלייה לתורה. חלוקה זו אינה לפי נושאים, ועיקרה לסיים בפסוק שתוכנו "טוב". הניסיון ליצור יחידה הגיונית מיחידה של עליה לתורה לא יעלה יפה.

התנ"ך מחולק אף הוא בחלוקה היהודית, והחלוקה היא לפרשיות פתוחות וסתומות. בפרשה סתומה יש רווח בתוך השורה, והפסוק הבא ממשיך בהמשכה, ובפרשה פתוחה ממשיך הפסוק הבא בשורה חדשה, בדומה לפסקה בכתיבה המודרנית.

החלוקה הנוצרית של התנ"ך

חלוקת פרקים הנובעת מחוסר הבנה
ועכשיו אנו חוזרים לחלוקת התנ"ך לפרקים. אמרנו כי לעתים החלוקה נובעת מחוסר הבנה של הפרק. הנה כמה דוגמאות:

פרשת בלק, בספר במדבר פרק כב, מתחילה בפסוק ב'! האם טעה מחלק הפרשיות? נראה מה קורה שם. בסוף פרקת חוקת מסופר על מלחמות ישראל בעבר הירדן המזרחי. מסופר על כיבוש חשבון, יעזר, הבשן. לאחר כיבוש צפון עבר הירדן מדרימים ישראל לכוון יריחו, אזור הכניסה לארץ. וכך מסתיימת הפרשה: "ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן ירחו" (כא,א). לאחר מכן מתחיל סיפור בלק ובלעם: "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי". מחלק הפרקים לא שם לב כי הפסוק "ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב" הוא סיום פרק המלחמות, והצמיד אותו לפרשת בלק, כפתיחה לסיפור בלעם. אם ירצה הטוען לטעון כי יש הגיון בחלוקה זו, אביא דוגמה אחרת:

פרשת מטות, בספר במדבר, מתחילה אף היא בפסוק ב'. הקורא את פרק ל בספר במדבר מתחילתו, מוצא ניסוח משונה זה:

א. ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה.
ב. וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור, זה הדבר אשר צוה ה'.

היכן מצאנו שתי פתיחות לפרשה אחת: הראשונה "וידבר משה אל בני ישראל", ומיד אחר כך "וידבר משה אל ראש המטות"? את ההסבר נמצא אם נחפש את תחילתה של הפרשה שסופה בפסוק "ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה". ההתחלה היא שני פרקים לפני כן, בתחילת פרק כ"ח. בפרק זה מתחילה פרשת המועדות. תחילתה בפסוקים "וידבר ה' אל משה לאמור, צו את בני ישראל ואמרת אליהם...". וסופה, כפי שכבר הראה קסוטו בספריו, מעין הפתיחה: "ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה". מבנה מושלם של פרשה: ה' מצווה את משה לדבר לבני ישראל, ובסיום הפרשה אישור: משה אמנם דיבר לבני ישראל את מה שנצטווה. מחלק הספר לפרקים הספיק לשכוח את תחילתה של הפרשה הזאת, ובלי משים הצמיד את סופה לתחילת הפרשה שאחריה: פרשת נדרים ושבועות. וכך קיבל פסוקים חסרי פשר, שכתוב בם כך:

א. ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה.
ב. וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור, זה הדבר אשר צוה ה'.

ברור כי כאן חלוקה רשלנית לפרקים. והנה דוגמה נוספת:

בפרק ל"א שבספר בראשית מסופר על הפגישה של יעקב ולבן. הנה סופה של הפגישה:

ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך:
עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה
ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה:
אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו אלהי אביהם.
וישבע יעקב בפחד אביו יצחק:
ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם ויאכלו לחם וילינו בהר:
וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם וילך וישב לבן למקמו:
ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים:
ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים: פ
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום:

אין ספק כי אפשר לסיים את הפרק בשני מקומות: אפשר לסיים אותו בסוף תיאור הפרידה:

(א) "וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם וילך וישב לבן למקמו":

ואפשר גם לסיים את הפרק לאחר תיאור הפגישה עם המלאכים:

(ג) "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים".

מחלק המקרא לפרקים חילק במקום אחר. הנהו:

לא,נד. ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם ויאכלו לחם וילינו בהר:
לב,א. וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם וילך וישב לבן למקמו:

מחלק הפרקים בחר בדרך מקורית: יעקב שכב לישון בפרק ל"א, והתעורר בבקר לפרק ל"ב!

[יש לציין כי החלוקה שדברנו בה היא לפי התנ"ך בהוצאת המסיון, המוגהת בידי המומר דוד גינצבורג, ויצאה לאור בלונדון תרס"ו 1894, ואחר כך במהדורות צילום רבות. כמו כן מופיעה חלוקה זו במהדורת הרב ברויאר, בהוצאת מוסד הרב קוק. לעומתם, בתנ"ך הוצאת קורן, מסתיים הפרק פסוק אחד מאוחר יותר, ופסוק א של פרק לב כלול בסוף פרק לא.]

פרשת בחוקותי מתחילה בפסוק ג'. הנה, כך מתחיל פרק כו בספר ויקרא:

א. לא תעשו לכם אלילם ופסל ומצבה לא תקימו לכם
ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה כי אני ה' אלהיכם:
ב. את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה': ס
ג. אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם:
ד. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו:
ה. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע
ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם:

הפרשה מתחילה בשתי מצוות: איסור עשיית אלילים, ושמירת שבת. מדוע פסוקים אלה הם פתיחה לפרשה ארוכה של הבטחת שכר ועונש? העין הרגישה מבחינה כי פסוקים אלה הם סיום של פרשה קודמת. פרשת בהר, שהיא גם פרק מגובש אחד, מתחילה בפסוקים האלה:

ויקרא פרק כה
א. וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר:
ב. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם
כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה':

כפי שאנו יודעים, פרשה מסתיימת מעיין פתיחתה, ולכן הסיום הוא "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו". מחלק הפרקים לא שם לב למבנה, והעביר את סוף פרק כה לתחילת פרק כו, וכך מתחילה פרשת בחוקותי בפסוק ג', כאשר מחלק הפרקים הצמיד לה שני פסוקים שלא מעניינה.

ודוגמה אחרונה:
פרשת וארא מתחילה גם היא בפסוק ב'. נראה את מבנה הפרק:

שמות פרק ו
א. ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה
כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו: ס
ב. וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה':
ג. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם:

יש כאן כפילות לא מובנת: שני דיבורים רצופים של ה' אל משה בלא תשובה ביניהם, ובלא כל אירוע המפסיק ביניהם. עיון קצר בפרק יראה כי פסוק א' הוא סיומה של פרשה קודמת, וכך הוא סדר הדברים:

שמות פרק ה
כב. וישב משה אל ה' ויאמר אדני למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני:
כג. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך:

שמות פרק ו
א. ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה
כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו: ס

ולאחר תשובת ה' למשה מתחילה פרשה חדשה, שליחות חדשה לבני ישראל.

חלוקה שמטרתה להחדיר רעיונות נוצריים
ועכשיו אנו מגיעים לחלק המרתק בעיוננו: חלוקה לפרקים שמטרתה להחדיר לתנ"ך רעיונות נוצריים.

נפתח את פרק א' של ספר בראשית. הפרק מתאר את ימי הבריאה: יום ראשון ושני, שלישי ורביעי, חמישי ושישי . היכן שבת? בפרק ב! לו הוסיפו שלשה פסוקים נוספים לפרק א', היה הפרק ברור יותר: שבעת ימי הבריאה בפרק א', ובפרק ב' מתחיל התיאור המקביל של הבריאה: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". מדוע הופרדה השבת מששת ימי המעשה? את התשובה נמצא אם נזכור כי הנוצרים הפרידו את השבת מששת ימי המעשה, והעבירו את סוף השבוע ליום ראשון. בשפות האירופיות הדבר ניתן לביצוע בקלות, כי בהם אין ימות השבוע מסומנים במספר סודר, אלא בשמות משלהם. לא ראשון שני ושלישי, כמו בעברית ובערבית, אלא SUNDAY MONDAY באנגלית, או "זונטג מונטג" בגרמנית וביידיש. ואכן, בטבלאות של חברות טיסה, או בלוחות שמקורם בעולם הנוצרי, השבוע מתחיל ביום שני ומסתיים ביום ראשון. וכל כך למה? כדי להינתק מן השבת היהודית. בשנותיה הראשונות של הנצרות היו נוצרים ששמרו שבת ביום שבת, וכדי להבדילם מן היהודים, העבירו את השבת ליום ראשון, ואת השבוע החלו ביום שני. סיום פרק א' בבראשית לאחר ששה ימים, והעברת היום השביעי לפרק ב' - מבטא רעיון נוצרי זה.

גם סיום פרק ב' ותחילת פרק ג' של ספר בראשית כוללים בחובם רעיון נוצרי. החלוקה מעוותת את הפרק ומשנה את הדגשיו.

בראשית פרק ב-ג
כג. ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי
לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת:
כד. על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד:
כה. ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו:
א. והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלהים
ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן:

לפי חלוקת הפרקים, הפסוק "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו" הוא סופה של פרשת בריאת האישה. אבל לא ברור מה הקשר בין בריאת האישה לבין היותם ערומים ולא תבוששו.

אם נמשיך לעיין בפרשת הנחש, נמצא את הפסוקים הבאים:

בראשית פרק ג
ט. ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה:
י. ויאמר את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא:
יא. ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה
המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת:
......
כא. ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם: פ

עכשיו התמונה מלאה: הפסוק "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו" הוא תחילתה של פרשת הנחש והאישה. זוהי הכותרת לפרשה: האדם ואשתו ערומים. הנחש מפתה את האישה. אדם ואשתו מתחבאים בשמעם את קול ה', כי ערומים הם. וסיום הפרשה: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם". גם מדרש חז"ל קושר את הפסוק "ויהיו שניהם ערומים" לפרשת הנחש.

ומדוע הפריד מחלק הפרקים הנוצרי את הפסוק ממקומו הנכון, ושיבץ אותו בסוף פרשת בריאת האישה? התשובה טמונה באחד מיסודות הנצרות: עניין החטא הקדמון, שהוא יסוד מוסד בנצרות. האנושות כולה סובלת מן החטא הקדמון לפי האמונה הנוצרית, ועל כן חטא זה צריך להיות מודגש. פסוק הפתיחה לפרשת הנחש מפריע להדגשת רעיון זה, ועל כן הוא סולק ממקומו, וכך נוצרה פרשה חדשה, בהדגש חדש: לא היות אדם אשתו ערומים, ותקנתם הוא נושא הפרשה, אלא הנחש, המפתה, מעורר החטא הקדמון.


שיבוש נבואתו של הושע
התפיסה הנוצרית קובעת כי עם ישראל הוחלף: ישראל בבשר, הלא הוא עם ישראל הגנטי, אנו בני אברהם יצחק ויעקב, הוחלף בעם ישראל ברוח - הלא הם הנוצרים, המאמינים בברית החדשה. את הרעיון הזה מפיצים הנוצרים והם עומדים בו עד היום הזה.

נקרא את הפסוקים הכתובים על לוח שיש גדול המוצב מעל פתח הכנסייה הנוצרית ברומא, בגטו היהודי, אל מול בית הכנסת היהודי העתיק. וכך כתוב על לוח זה:

ישעיהו פרק סה
ב. פרשתי ידי כל היום אל עם סורר ההלכים הדרך לא טוב אחר מחשבתיהם:
ג. העם המכעיסים אותי על פני תמיד, זבחים בגנות ומקטרים על הלבנים:

זוהי הקריאה, בעברית מקראית, של הכנסייה הנוצרית ליהודי הגטו ברומא, היום, בעידן ההבנה והאהבה.

רעיון זה הוגנב לנבואת הושע.

קשות ומרות הן נבואותיו של הושע. ישראל שמח אל גיל כעמים, כל שריהם סוררים, סבבוני בכחש אפרים, ועתה יוסיפו לחטוא... ועוד - נבואות זעם ואבדן. ולאחר כל הנבואות הקשות האלה, מופיעה לפתע נבואת נחמה, נבואה המבטיחה כי כל מה שנאמר עד כה בגנות העם, הוא על תנאי. רק תשובו בתשובה - והכל מתכפר.

ב. שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך:
ג. קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב
ונשלמה פרים שפתינו:...
ה. ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו:
ו. אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון:
ז. ילכו ינקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון:
ח. ישבו ישבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון: ס

נבואה כזאת סותרת את העיקרון הנוצרי הרואה את עם ישראל כעם שבגד באלהיו, ואלהיו עזבו. אפילו הושע, שכל כך התקיף את העם, מסיים את נבואתו בדברי נחמה ואהבה. וכדי לטשטש את הנבואה הזאת, הצמידו לה פסוק נוסף, כותרת חדשה. וכך כתוב בכותרת שהוסיף מחלק הפרקים הנוצרי:

א. תאשם שמרון כי מרתה באלהיה, בחרב יפלו עלליהם ירטשו והריותיו יבקעו:

ועכשיו, מתחת לכותרת כזאת, הוא מסוגל להמשיך ולשמוע את נבואת הנחמה. עכשיו היא במסגרת הנכונה.

אבל לא כן דיבר הושע. הוא הבטיח ניחומים לעמו. לעם ישראל בבשר. לעם ישראל הגנטי, היסטורי, לנו, בני אברהם יצחק ויעקב, לנו אמר:
ה. ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו:
ו. אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון:
ז. ילכו ינקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון:
ח. ישבו ישבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון:



הערות לערך:
שם המעיר: ראובן אזולאי
הערה: מידע מאלף וחיוני לכל לומד תנ"ך. מומלץ לשלב כפרק חובה בבחינת הבגרות בתנ"ך, לפחות במסגרת הממ"ד!
מקור ההערה: נסיון בהוראת תנ"ך והגשה לבגרות.

שם המעיר: בנימין לנדאו
הערה: כתבת שהחלוקה הנוצרית חילקה את שמואל מלכים ודברי הימים לשני ספרים. יש להוסיף שגם עזרא ונחמיה הם ספר אחד בחלוקה היהודית, והחלוקה הנוצרית עשתה מהם שנים
ראה ב"ב יד,ב רשימת ספרי הכתובים, שאחד מהם עזרא, ונחמיה לא נזכר, ואם נמנה גם אותו יהיו כ"ה ספרים ולא כ"ד. וראה שם טו,א שעזרא כתב ספרו, ונחמיה השלים את כתיבת הספר, משמע עכ"פ שזה ספר אחד.
ובהרבה מקומות רש"י מצטט פסוקים מנחמיה וכותב שפסוק זה הוא מעזרא

שם המעיר: שמואל יוסף
הערה: כדאי להעיר שהחומר המובא במאמר לקוח ממאמרו של שמואל הכהן וינגרטן-סיני מב תשי"ח.

מקור ההערה: סיני מב תשי"ח

שם המעיר: שנ"א כהנא
הערה: חשוב להדגיש שספר תהלים לא חולק על ידי זרים. כבר במדרש ובגמרא נזכרה חלוקתו של הספר ל-147 פרקים.
[ואין בו קושי לחלוקה שלנו ל-150 פרקים, שכבר בגמרא ברכות דנו אודות פרקים מסויימים שאינם נחשבים ל-2 אלא ל-1.

שם המעיר: אהרן בר-יעקב
הערה: עוד דוגמא לחלוקה שנועדה לטשטש רעיון אנטי נוצרי -
בפרק כז בפרשת תולדות מסופר שיעקב מקבל את הברכות במרמה.
לפרק זה יש הקדמה וסיומת שנועדו להדגיש שעשו באמת אינו ראוי לקבלן. לפני כן מסופר שעשו לקח נשים שהן מורת רוח ליצחק ולרבקה (כו, לד-לה), ואחרי כן (בתחילת פרק כח), לאחר שיעקב נשלח לקחת אשה מחרן, מסופר שעשו לוקח אשה מבנות ישמעאל (ובלשון חז''ל ''הוסיף רשעה על רשעתו''). החלוקה הנוצרית ''חותכת'' את שני הסיפורים הללו לפרקים נפרדים מפרק כז ובכך באה לטשטש את העובדה שהתורה תומכת בהתחפשות של יעקב

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן