לדף ראשי




יוסף בן מתתיהו, הידוע גם בשמו הרומי יוספוס פלביוס, חי כנראה בשנים 100-37 לספירה.

נולד בשנת 37 ומת אחר שנת 100 לספירה. היה מבית החשמונאים מצד אמו, ואביו זקנו היה שמעון "הכבד פה". בנעוריו הצטיין בזכרונו, ולמד בבתי מדרש של הפרושים, הצדוקים והאסיים, ואח"כ התבודד במדבר שלוש שנים. כאשר הגיע לגיל 19 התחבר לפרושים, בהיותו בן 26 השתדל בפני הקטיגור פעליקס ברומא לשחרר כוהנים שהובאו אסורים בכבלי ברזל, והמלכה פופייא קבלה אותו ברצון.
בשובו לירושלים פרץ המרד נגד הרומיים (בשנת 66). הסנהדרין בירושלים מנתהו למפקד היהודים בגליל ("חיי יוסף" סי' 7; מלחמות ס"ב פ"כ סי' 4), ושלחה אתו את הדיינים יועזר ויהודה, אך הוא החזירם לירושלים ("חיי יוסף" סי' 7, 12, 14). יוספוס מינה סנהדרין לגליל, ובכל עיר מינה את "שבעה טובי העיר". עמד בראש מאה אלף רגלי וחמשת אלפים רוכבים, וחמש מאות שומרי ראש. ביצר ערים רבות ואסף בהם אוכל ("חיי יוסף" סי' 14-12; קדמוניות ס"ב כ')

התנגדות הקנאים
יוספוס נטה לרומאים, ולכן התנגדו לו הקנאים, ובפרט יוחנן מגוש חלב, שרצו לפרוק מעליהם עול רומי. התנהגותו ביחס לגניבה מאת הרומאים העלתה עליו את חשד ההמונים: נער אחד מכפר דבריתא גנב אוצר מנציב המלך אגריפא, ויוספוס לקחו כדי להשיבו אל המלך. יוחנן וישו בן צפא הסיתו נגדו את העם בטאריכייא, והאשימו אותו שהוא בצד רומי. יוספוס הסביר כי רצה להשתמש בכסף לביצור העיר. אנשי עיר טבריה באו לשרוף את ביתו, אך יוספוס הערים עליהם, סגר עליהם הדלת והענישם קשה ("חיי יוסף" סי' 30-26; עי' מלחמות ס"ב פכ"א).
יוחנן רצה להרוג אותו בהיותו בטבריה, ויוספוס ברח מפניו ("חיי יוסף" סי' 18-16; מלחמות שם). יוחנן הלך לירושלים והאשים את יוספוס בפני הסנהדרין. אלה שלחו ארבעה מחברי הסנהדרין עם 2500 חילים להעביר את יוספוס מתפקידו, וקראו צום ואספת עם. אנשי טבריה שלחו שלוחים לירושלים להוכיח את צדקתו לפני הסנהדרין, וקבלו אישור להשאירו בתפקידו. יוספוס השתלט על המתנגדים לו בטבריה, ואת שלוחי הסנהדרין החזיר לירושלים בכבלי ברזל ("חיי יוסף" 34-32, 68, 69; עי' מלחמות שם). אנשי ציפורי שהיו נאמנים לרומי בקשו עזרה מהצבא הרומי מפני המורדים, ואנשי טבריה הכריחו את יוספוס לעלות על ציפורי ולהלחם בה. צבא קסטיוס גאלוס הקדימו לבוא לציפורי, יוספוס לא יכל להתנגד להם, אולם הצליח להלחם נגד סילא נציג המלך אגריפא, שברח מפניו לעבר לירדן ("חיי יוסף" 72, 73).

בשנת 67 כבשו צבאות הקיסר הרומי אספסיאנוס את הגליל. יוסף בן-מתתיהו ואנשיו התבצרו שבעה שבועות בעיר יודפת. עם נפילת העיר ברחו יוסף ו40- מאנשיו למערה בהרים. כשנתגלו על-ידי הרומאים החליטו להתאבד. יוסף וחברו נשארו אחרונים ובמקום להתאבד מסרו עצמם בידי הרומאים.

יוסף בן-מתתיהו הובא בפני המפקד הרומי והצליח לשכנעו להשאירו בחיים. הוא ליווה את טיטוס המצביא הרומי שיצא לכבוש את ירושלים. בעת המצור על ירושלים ניסה יוסף לשכנע את היהודים הנצורים להיכנע לרומאים.
הוא היה עד ראיה לכיבוש ירושלים על ידי הרומאים לחורבנה ולשריפת המקדש.

בתום הקרבות השתקע ברומא, קיבל אזרחות רומית, והקדיש את זמנו לכתיבת ספריו.

יוספוס הוליד שלושה בנים מאשה שנשא באלכסנדריה, אך רק אחד, הורקנוס, נשאר בחיים שעה שכתב את ספר תולדותיו – חיי יוסף. אשתו היהודית שנשא בקריטי ילדה לו שני בנים, את יוסטוט בשנת שבע למלכות אספסיינוס, ושנתיים אח"כ את שמעוני המכונה אגריפא. יוספוס כתב את תולדותיו אחרי מות אגריפא השני ("חיי יוסף" סי' 65) שהיה בשנה השלישית למראיאן שהיא שנת 100 לספירה.
כמה שנים חי לא ידוע. אומרים כי הרומיים הציבו אבן זכרון ליוספוס ברומא אחרי מותו. איזיביוס והירונימוס מזכירים את שם יוספוס לתהלה.

שני פנים ליוסף בן מתתיהו. מצד אחד היו שראו בו בוגד בעמו, מפקד שעזב את המערכה בעת מלחמה ועבר לצד האויב. מאידך, כהיסטוריון, שמור לו מקום נכבד בכתיבת ההיסטוריה של עם ישראל בעיקר בתקופת בית שני.

יוסף בן מתתיהו היה עד ראיה למאורעות החשובים בתולדות העם, המרד הגדול והחורבן. ומהיותו בן למשפחת חשמונאים, מצד אחד, ומקורב לקיסרים הרומאים מאידך, היו לו מקורות טובים להשגת מידע בכל הנוגע למתרחש באזור ובחיי העם היהודי.

ספרים שחיבר:

א. מלחמות היהודים - סיפור המלחמות מימי החשמונאים עד למרד הגדול ברומאים.
תוכנו של הספר: סיפור המלחמות מימי החשמונאים עד למרד הגדול ברומאים. בספרו "מלחמות היהודים" הוא מתאר את תולדות עם ישראל מימי בית חשמונאי ועד למרד הגדול. הספר נכתב בשנים 79-75 לספירה, כלומר, מספר שנים מועט לאחר חורבן בית המקדש השני, ולרוב האירועים המתוארים בו היה המחבר עד ראיה.
בספרו "מלחמת היהודים עם הרומאים" מנסה יוסף בן מתתיהו שכבר הפך אז ליוסיפוס פלויוס לספר את פרשת חורבנה של ארץ ישראל ושל ירושלים.
הספר לא הגיע אלינו בשפת המקור שבה נכתב. הוא תורגם לעברית מן היוונית. יש חוקרים הסבורים שנכתב במקור בעברית ויש הטוענים שנכתב ארמית.
בהקדמתו לספר הוא מגנה סופרים שלא הקפידו על האמת והוא מבטיח לתת לקורא ספר שכולו אמת. בסוף הספר הוא כותב שכל כוונתו הייתה לשם האמת. ואולם רוב החוקים מסכימים שלא דייק בדבריו וכי התכוון להצדיק בספרו את בגידתו הנוראה בעמו. הוא רצה למצוא חן בעיני הרומאים השליטים.

טקסט מלא של הספר תולדות מלחמת היהודים

ב. קדמוניות היהודים - סיפור תולדות עם ישראל, מראשית קיומו עד פרוץ מלחמת היהודים ברומאים. יש לציין שהספר כתוב מתוך אהדה רבה לישראל ולאמונה היהודית, זאת למרות שהוא הוחרם על-ידי היהודים.

ג. חיי יוסף - תיאור הקורות אותו בגליל בין סוף שנת 66 לבין שנת 67. בספר זה הוא משתדל להוכיח את אהבתו לרומאים ואת יושרו.

ד. נגד אפיון - ספר ויכוח ובו הגנה על אמונת היהדות ועל מנהגי היהודים. הספר נכתב נגד שונאי ישראל וכתביהם. ראה בהמשך הערך ציטוט מספרו זה.

טקסט מלא של הספר נגד אפיון

יוסף בן מתתיהו כמסביר היהדות
יוספוס הצטיין בהסברת היהדות לקהל הנוכרי. יש הרואים פגם במניע הנפשי שדחף את יוסף ללמד סנגוריה על התורה והיהדות, אבל ניתן לומר שלא סנגוריה יש כאן אלא העמדת הדברים בקרן אורה. השנאה ליהדות אף היא מרובת צדדים הייתה. אם בתקופת הנצרות נבעה מתוך הרגשת הנחיתות כלפי אמונת ישראל - הרי בתקופת פלביוס והבית השני נבע הדבר מתוך בערות. אבל יתכן מאוד שספרות השנאה של מניתו ואפיון הייתה ספרות מתוכננת ומחושבת מראש, שבאה להרוס את עם ישראל, לכפור בקדמות האומה הישראלית וללגלג על תורתה. כי יציאת מצרים הונחה ביסוד האומה והתורה. והסופרים המצריים-הלניים השתדלו לשלול את הבסיס הזה ללאומיות העברית. אבל בלי הבערות של ההמונים וחוסר ידיעתם - אי אפשר היה לטפח שנאה כזאת.

פלביוס יצא להגן של היהדות לא מתוך התבטלות בפני העולם הנכרי, אלא מפני שהוא היה מצוי בעולם זה והוא חש בכל העלבון של דברי השקר שיחסו ליהדות, ואין לך דבר מרגיז יותר ומעורר פלצות משמיעת דברי נאצה משוללים כל יסוד - נגד אומה שהייתה במעלה מוסרית עליונה. עדיין לא הוערך מה היה חלקו של פלביוס בהחדרת היהדות לתוך העולם הנכרי. הקורא בספריו ימצא הסברה עשירה על התוכן הנשגב של מצוות התורה, והרצאה בהירה על עיקרי היהדות הנקראת עד היום בעניין רב.
הנה ציטוט דבריו האחרונים של פלביוס, בספרו נגד אפיון:

"והנה להצדיק את תורתנו וחוקינו ללא תועלת היא להרבות עוד דברים. הקורא בה יבחין מעצמו ויחווה דעתו עליה, כי כל עוולה לא נמצא בתורתנו וצדקו יחדו כל חוקיה ומשפטיה. על פיה לא ישנא איש את רעהו, כי תדבר על לבות בני אדם לחיות באהבה ורעות, כל חמס ורשע תשנא, אך צדקה וחסד תאהב. לחם עצלות ופיזור הון תמאס ותלמד לכל איש לשמוח בחלקו ולאהוב את המלאכה, היא תזהיר לבלי קרוא למלחמה למען קבץ הון ועושר, או לשלם רעה תחת טובה. אמנם תצווה לשנס מותניים, לעמוד על חוקיה ועל משפטי אנושיות שבה: לא תחשוך שבטה מן החוטאים ולא חטא אוזן לדברי ערמה להפוך בזכותם. המעשים והפעולות יוכיחו ולא דברים בלבד".
"ועל כן הנני מתפאר כי יש לנו תורת אמת וצדק להורות את הדרך גם לעמים אחרים בעניינים אין מספר, ואך- הטוב והיקר נלמדם. כי מה טוב מיראת ה' ומהדבק במצוותיו? "

לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)
הרב הרצוג: משהו על יוסף בן מתתיהו
טוביה יהודה טביומי, יוספוס פלביוס



הערות לערך:
שם המעיר: ד"ר מנחם פרידמן
הערה: עלי לשבח את האופן שבו נכתב הערך - יישר כוחכם.

רציתי להוסיף מספר מילות הערכה לגבי יוסף בן מתתיהו המבוססות כמובן על כתביו שהם המקור היחיד לרוב העובדות המצויינות בהם.
אין ספק שיוסף לא האמין בסיכויי המרד. יחד עם זאת לא רצה לפרוש ממנו כשם שלא פרשו ממנו יהושע בן גמלא וחנן בן חנן. כוונת מנהיגי מחנה השלום ואולי אף הקנאים המתונים היתה להותיר בידיהם גם אופציה למשא ומתןאם ייכשל המרד(לרוע המזל נרצחו בידי קיצוני הקנאים וגופותיהם הושלכו ללא קבורה בחוצות ירושלים).
לכן לחם יוסף באומץ ביודפת 47 יום אך משנפלה בידי צבא רומי אדיר בן ששים אלף חיילים (חוץ משכירי חרב מקומיים), סרב להתאבד אלא בחר להציל את עצמו ואחר כך לנסות ולסיים את המרד כדי למנוע חורבןכללי. כך היה נוהג כל בר דעת שנותן דעתו גם על העתיד. לכל המלינים על יוסף שלא שלח יד בנפשו הייתי אומר: "טלו קורה מבין עיניכם". הרי שונאיו של יוסף - יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, יכלו אף הם לשלוח יד בנפשם. אך הם שידיהם היו מגואלות בדם יהודי רב שנשפך בירושלים - עוד בטרם החל המצור, העדיפו להיכנע לרומאים ובקול ענות חלושה מסרו עצמם בידי אויביהם לשבט או לחסד.

ולבסוף: ששים וחמש שנה לאחר המרד הגדול הוביל שמעון
אחר - שמעון בר כוכבא את שארית פליטת יהודה לחורבן "הירואי" מוחלט. חכמים מסונוורים כרבי עקיבא תמכו בו ואילו ריאליסטים כרבי יהושע בן חנניה התנגדו למלחמה זו שהביאה בעקבותיה כמעט לחורבן מוחלט וודאי תרמה לעתיד קודר ביותר לעם היהודי.
עתה צא ולמד מהי הדרך הנכונה...
מקור ההערה: כתבי יוספוס ומעט ידע תלמודי

שם המעיר: רביב שחר כהן, אשדוד
הערה: כאחד ש'חרשתי את כתבי יוסף בן מתתיהו' וכאוהד גדול של חיבוריו, רציתי לציין ולהעיר:
הויכוח אודות אמינותו של יוסיפוס אינו נוגע אלא בספריו המספרים על תקופתו. יוצא דופן הוא חלקו הראשון של הספר 'קדמוניות היהודים' - בו הוא מספר את התנ"ך בלשונו ובמקומות אחדים עולים מדבריו פירושים מענינים ומקוריים לענינים סתומים בתנ"ך בהם התחבטו המפרשים השונים.
אמנם תנא הוא לא היה, אבל בל נשכח שהוא בן דורם של תנאים, ומן הפרושים, יש להעיר רק כי יש לנו כאן דבר יוצא דופן, פירוש על התנ"ך מאדם כשר המדבר בלהט בעד האמונה והדת היהודית. פלא שאין דבריו בחיבור זה לפחות מתפרסמים יותר ואינם זוכים לבמה ציבורית ראויה בספריה היהודית.
הדברים נכונים גם לגבי הספר נגד אפיון, מצאתי שם יסודות מענינים מאוד בדת היהודית.
מקור ההערה: התרשמות אישית וידע אישי

שם המעיר: יצחק חיימוביץ'
הערה: יוסף בן מתיתיהו הוא בלי ספק אחד הדמויות המרתקות ביותר בהסטוריה שלנו במיוחד בגלל שהוא חי באחת התקופות היותר מעורפלות, ועצם קיומו המוכח עוזר לנו לשפוך לא מעט אור-אבל ברצוני להאיר ולהעיר ולהזכיר שהמחקרים המתקדמים, והמידע המצטבר מלמדים אותנו שצריך לקחת את כתביו בערבון מוגבל מאחר שכתביו הוחזקו הרבה שנים ברשות ראשי הכנסיה ויש הוכחות ל"עריכה" של חלקים נכבדים לטובת ענייני הכנסיה. עותקים מספריו נמצאו בין החפצים שלקחו איתם הצלבנים במסעי הצלב בדרכם לשחרר את הארץ הקדושה מהכופרים כחיזוק אידיאולוגי לתורתם.
עריכה ועיגול פינות נעשתה גם במכתבי פאולוס הקדוש, בתנ"ך(גרסאות שונות של ספר ישעיהו), ואפילו בתלמוד.

שם המעיר: שמעון פיטלסון
הערה: ברור שהבנתו הצבאית היתה קלושה,הכח שהיה ברשותו היה כמעט כפול מזה של הרומאים, וחוסר חבירת הכח עם הירושלמים העידה על חוסר יכולת. נאום טיטוס המצוטט בספרו, בו הוא מציין שהכח היהודי היה ללא הובלה ומפקדים, מעיד 100 עדים על עצמו.
אבל כל הויכוח לא היה מתקיים , אילולא הקדיש חייו לתיעוד (מוטה מפאת חרב דמוקריטוס על צווארו) הסטורי של עם ישראל. מסתבר שאף אחד מלוחמינו האמיצים לא עשה זאת. בין האלטרנטיבה להתאבד ולא להשאיר זכר, ומה שהוא ביצע: זה אכן מסריח, אולי לא כשר, אבל תסכימו שעוד שניים שלושה יוסף כאלו, היו משנים את כל הידע שלנו. אם רק אחד כזה הוא נכס .
תרומתו ההסטורית גדולה מכל תרומתו הצבאית בזמן שהיה מפקד, ובזמן שהובס.הבחירה שלו בדיעבד היתה לטובה.חיו האומללים כמשרת אצל המשפחה שחסה על חייו, היו מחיר גדול לאדם שהיה חופשי. והאוצר שנתן לנו , לא מאפשר לנו לבקר אותו במ"מ

מקור ההערה: השכל הישר

שם המעיר: אליעזר ריידלר
הערה: ברצוני להתיחס להערתו של ד"ר מנחם פרידמן. בדבריו הוא מזכיר את רבי עקיבא אותו הוא מכנה 'מסונוור'.

קשה לקבל התבטאויות שכאלו על חז"ל, כ"ש על רבי עקיבא שנחשב 'גדול התנאים'

ולעצם ההערה שלו - הסיבה שבשלה הוא מכנהו כך היא, - התוצאה הקשה של מרד בר כוכבא, והנה סיפור מיתתו של רבי עקיבא מלמד שלפעמים יש להסכים למות, בראש זקוף ובגאוה, ועוד יש בכך מצוה. מה שמלמד שלא בהכרח שרבי עקיבא לא היה 'ראליסט' ולא ידע את היתכנות כשלון המרד, אך אם כל זה הוא הבין שכך צריך לנהוג.
נכון שאחרים חלקו עליו, אבל דעתו בענין לא הופכת אותו למסונוור ולא ראליסט.
מקור ההערה: דברי חז"ל, שאם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו'

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן