לדף ראשי



מנחם מנדל קרוכמל - נולד בקראקא, היה תלמידו של ר' יואל סירקיס בעל הבית חדש [הב"ח], והיה חבר לימודים לר' דוד הלוי בעל "טורי זהב" [הט"ז]. ר' מנחם מנדל קרוכמל, בעת שהיה אב"ד בניקלשבורג וגלילות מוראביה, נחשב לאחד מגדולי הדור ומקהילות רבות פנו אליו בשאלות. תשובותיו נדפסו בספרו "שו"ת צמח צדק". ר' מנחם מנדל עמד בקשרי שו"ת עם הבעל תוספות יו"ט ועם ר' אהרון שמעון שתירא רבה של פראג ומדינת בוהמיה, ועם ר' יהושע העשיל חריף בעל מגיני שלמה ושו"ת פני יהושע. ר' מנחם מנדל תיקן תקנות רבות לקהילות מוראביה בענייני מיסים ועבודת הקהילות.

תלמידו וחתנו ר' גרשון אשכנזי בעל שו"ת עבודת הגרשוני מילא את מקומו של ר' מנחם מנדל לאחר פטירתו, עד שעבר לשמש רבה של וינה. עם גירוש יהודי וינה עבר לשמש כאב"ד בעיר מיץ. בהיותו שם השיב תשובות רבות והיה אחד מגדולי המשיבים בדורו. ר' גרשון היה אחד מן הלוחמים הנחרצים בתנועת השבתאים יחד עם ר' יעקב ששפורטש כשהיה רב באמשטרדם ויחד עם ר' אהרון שמעון שפירא רבה של פראג. במקומו של ר' גרשון אשכנזי נתמנה בנו של ר' מנחם מנדל לאבי"ד של ניקלשבורג.



דוגמה לתשובה של רבי מנחם מנדל קרוכמל בעניני חברה ומיסים


שו"ת "צמח צדק" - ר' מנחם מנדל קרוכמל
ר' מנחם מנדל קרוכמל, השיב לשאלות רבות מכל קצווי הארץ ותיקן תקנות. לפרסום רב זכתה התקנה שנעשתה נגד מפקיעי המחירים: הגויים, מוכרי הדגים, שראו שהיהודים קונים דגים לכבוד שבת בכל מחיר, הפקיעו את המחירים. פרנסי הקהילה, בראשותו של ר' מנחם מנדל, תיקנו שהיהודים יימנעו מלקנות דגים לשבת, "כדי שיוזילו ויוכלו אחר כך אפילו עניים לכבד את השבת".

הקדמה

הקהילה היהודית בימי הביניים הייתה מעין "מדינה קטנה" שחבריה היו בוחרים את בעלי התפקידים: רב, חזן, גזבר ועוד. לראשי הקהילה הייתה סמכות להטיל מסים, לתקן תקנות שתחייבנה את כל בני הקהילה, ולדון את מי שמפר את תקנותיהם. נתקבל (על דעת רוב חכמי ההלכה), כי יש בכוחו של הרוב לחייב את המיעוט. במשך הזמן התעוררה שאלה המטרידה כל שלטון דימוקרטי: האמנם לכל קול יש משקל שווה? האם קולו של העשיר שווה לקולו של העני, וקולו של תלמיד חכם שווה לקולו של עם הארץ? ומה יהיה אם העניים, שהם רוב הבוחרים, יקבעו שהעשירים ישלמו מסים רבים כדי לסלול כבישים ולבנות מבני ציבור?
בקהילות היה נוהל שרק משלמי מסים מסכום שנקבע ויותר, הם בעלי זכות בחירה. יש בכך היגיון מסוים, כי משלמי המסים הם אלה שישאו בעול ההחלטות הכספיות. ומה בדבר החכמים, שאינם עשירים ואינם משלמים מסים?

שאלה זו, שהעסיקה מערכות משפטיות נכריות בתקופות שונות, נדונה גם בין חכמי ההלכה, כמו ר' אליהו מזרחי, המהרשד"ם, ר' יצחק אדרבי ועוד. נלמד כאן את תשובתו של ר' מנחם מנדל קרוכמל.



שו"ת "צמח צדק", סימן ב
שאלה
נשאלתי מקהל, שמנהגם מעולם לעשות כל הסכמת הקהל בקבלות הרב והחזן והשמש, על פי הסכמת כל פורעי המס. וכן ברירת [בחירת] ראשי וטובי הקהל, וגבאים ודיינים ושמשים, על פי האנשים בוררים העולים מתוך הגורל מכל פורעי המס. ועתה רוצים מקצת נכבדי העיר לעשות מנהג חדש, שכל ענייני צורכי ציבור לא יהיה מהיום והלאה על ידי כל פורעי המס, קטן וגדול שם הוא, כאשר היה עד עתה, אלא על ידי אותן שיש להן מעלה, שנותנים מס הרבה, או שיש להם מעלה בתורה. ורוצים לקבוע שיעור, כמה יהא ערכו בנתינה. וגם עד שיהא אחד מן המנויים אל הסכמת הקהל ולבוא אל הגורל לברירת ההתמנויות [כמה כסף עליו לתת כמס, כדי שיהיה מבעלי זכות ההצבעה בבחירות של המינויים השונים בקהילה], או שיהא לכל הפחות מוסמך לחבר* [תלמיד חכם], אף שיהיה מן הפחות שבמס. ולאפוקי [להוציא] אותן שאינן בני תורה, וגם נותנים מס מעט, לא יהיו מן המנויים [מבעלי זכות ההצבעה].
ונותנים טעם לדבריהם: מחמת שרוב צורכי הקהל הם עסקי הוצאות ממון, ואיך ייתכן שדעת העני תהא שקולה כדעת העשיר? גם איך ייתכן שדעת של עם הארץ* תהא שקולה כדעת החבר, אם אין לו מעלה בעושר? ועוד נותנים אמתלא לדבריהם, מחמת שכל קהילות הגדולות והחשובות נוהגים כן, ולמה יהיו המה פחותים מהם? והעניים המון עם צועקים: למה יהא נגרע זכותם, אחרי שהם מפורעי המס ונותנים חלקם? אף על פי שהעשירים נותנים יותר, מכל מקום קשה עליהם המעט שנותנים, יותר מן הרב שנותנים העשירים. ועוד, שמנהג אבותיהם בידיהם מימי עולם ושנים קדמוניות, ומנהג עוקר אפילו הלכה, והיאך יהיו רשאים לשנות המנהג? יורנו מורנו הדין עם מי.

תשובה
[א. בעניין זכות ההצבעה של העניים]
יראו דלאו שפיר דמי למיעבד כך [לא טוב לעשות כך] לדחות העניים הנותנים מעט. וראיה לזה הא דאיתא במתניתין, סוף מנחות (יג, יא):
"נאמר בעולת בהמה 'אשה ריח ניחוח' (ויקרא א, ט), ובעולת עוף 'אשה ריח ניחוח' (ויקרא א, יז), ובמנחה 'אשה ריח ניחוח' (ויקרא ב, ב), לומר לך - אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם דעתו לשמים"
[הסבר: בכל שלושת המקרים מקבלים אותה תוצאה, אף שיש הבדל בערך הכספי של כל אחד משלושת הקרבנות.]
הרי מבואר בהדיא, דמועט של עני שקול כנגד מרובה של עשיר.

ולא זו אלא אף זו שקולה יותר: מדכתיב במנחה (ויקרא ב, א): "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'", אמרו רז"ל (מנחות קד, ב):
"לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה; מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו." (רש"י לויקרא ב, א.)
והיינו משום שעני צריך לטרוח בנפשו להשיג מה שיביא למנחה, לכך כתיב 'נפש'. וכדכתיב נמי בשכר שכיר (דברים כד, טו): "כי עני הוא, ואליו הוא נושא את נפשו." מה שאין כן בעשיר: מביא מן המוכן בידו בלי טורח.
ולכך תני במתניתין: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים", ולא הווה ליה למיתני, אלא: "לומר לך - הממעיט הוא כמרבה, ובלבד וכו'", אלא משום דיש פנים לכאן ולכאן: יש פנים לומר דנדבת העשיר יותר רצויה מפני שהיא מרובה, ויש פנים לומר דנדבת העני יותר רצויה, אף על פי שהוא מועט, מפני שקשה עליו יותר משל עשיר. לכך אמר "אחד המרבה ואחד הממעיט וכו'": ששניהם שקולים, כלומר אין נדבת העשיר יותר רצויה מחמת טרחו כדסלקא דעתא, אלא אחד זה ואחד זה שקולים הם ובלבד וכו'.

לכך טענת העניים טענה מעליתא [טובה] היא, שקשה עליהם המעט שנותנים, כמרובה שנותנים העשירים. וכדאיתא נמי בברכות לג, ב , במאמר דרבי חנינא:
"'הכל בידי שמים וכו'': משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול, ויש לו - דומה עליו ככלי קטן; קטן ואין לו - דומה עליו ככלי גדול."

ואף על פי שהרא"ש בתשובותיו, כלל ז, סימן ג , כתב, וזה לשונו:
"כל דבר שגובין לפי הממון והולכין אחר רוב הממון, ולא ייתכן שרוב הנפשות שנותנים מיעוט המס יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם".
והובא [גם ע"י הרמ"א] בהג"ה, שו"ע מטור חו"מ קסג, ג הא כבר פירש יפה הרב בסמ"ע התם - :
שלא כתב הרא"ש כך, אלא שאין העניים הרוב יכולים לגזור על העשירים שלא מדעתם, אבל לא שהעשירים נחשבים כרוב לגזור על רוב הקהל.

הרי כתב בהדיא, שאין העשירים יכולים לגזור על רוב הקהל העניים, כמו שאין רוב העניים יכולים לגזור על העשירים המועטים. יעוין שם. והיינו משום ששקולין הן הנך תרי רובא [שני ה'רוב' שווים]: רוב הנפשות ורוב הממון. ולכך הוקבע המנהג ברוב הקהילות ממדינה זו, שלא מיקרי רוב בקבלות [במינויים] הרב וחזן ושמש, אם לא שיהא בהסכמה אחת, מרוב בנין ומרוב מניין, והיינו רוב מניין הם רוב נפשות, ורוב בנין הם רוב ממון. מפני שהנך תרי רוב שקולים הם, ליזל בתר [לילך אחרי] רוב הנפשות - הא עשירים הם כנגדם שהם רוב הממון, ליזל בתר [לילך אחרי] העשירים, שהם רוב הממון - הא העניים הם כנגדם, שהם רוב הנפשות. לכך צריך תרווייהו: רוב הממון ורוב הנפשות. ומנהג זה מנהג כשר הוא, בנוי על יסוד ועיקר תשובת הרא"ש ז"ל... אבל מה שרוצים הנכבדים לדחות העניים, שהם רוב, לגמרי מן ההסכמה, הא ודאי לאו שפיר דמי [לא טוב הדבר], דהמעט שנותנים העניים שקול לכל אחד ואחד כרוב שנותן העשיר, וכמו שביארנו למעלה.

[ב. בעניין זכות ההצבעה של עמי הארץ]
ומה שרוצים לדחות אותם מפני שהם אינן בני תורה, הא נמי לאו שפיר דמי, וראיה מהא דאיתא בחגיגה פרק ג, דף כב, א :
"מאן תנא דחייש לאיבה? ר' יוסי היא... אמר רב פפא: כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ. כמאן כר' יוסי. וטעמא דרבי יוסי כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו."
תרגום: מיהו התנא החושש לאיבה? ר' יוסי. אמר רב פפא: כדעת מי מקבלים עדות מעם הארץ? כרבי יוסי. וטעמו של רבי יוסי, שלא יהא כל אחד בונה במה לעצמו".

הרי מבואר, שאפילו עדות מקבלים מעם הארץ מפני חשש איבה, כשיראו שמרחיקים אותם, יבנו במה לעצמם. ומכל שכן בנידון דנן, אם ירחיקו את עם הארץ כל כך שלא לצרף אותם כלל אל הסכמת הקהל, ודאי שיהיה להם איבה ויבנו במה לעצמם, ויהיו פורשים מן הציבור, ומתוך כך ירבו מחלוקות בישראל, חס ושלום. לכן ודאי לאו שפיר דמי למיעבד כך.
ומה שרוצים להביא ראיה מן שאר קהילות גדולות שנוהגין כן, הא לאו מילתא הוא, אין מביאין ראיה ממקום למקום: נהרא ונהרא פשטיה. ואולי באותן קהילות הוקבע המנהג כך על פי הסכמת כל פורעי המס, שנתרצו בכך מפני דרכי השלום. אבל קהל שרוצים לחדש להם מנהג לפי דעתם, לאו שפיר דמי. דאם כן, אין לדבר סוף: היום יאמרו כך, והיום כך, ויתרבה חס ושלום מחלוקת בישראל. והדרך היותר ישר הוא בעניינים כאלו לעשות הכל על פי חכם מורה צדק, אשר יתווך השלום בין הקהל ויעשה תיקון הגון ברצון כולם, וכל העם על מקומו יבוא בשלום.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן