לדף ראשי




הברית החדשה - כתבי הקודש של הנוצרים. שם זה נתנה הכנסיה הנוצרית בסוף המאה השניה לדרשות שמסרו תלמידי הנוצרי ושלוחיו. השם מבוסס על המאמר כי ישו הוא:

"מלאך מליץ לברית החדשה ומותו נמצא לכפרת הפושעים
תחת הברית הראשונה" (אל העבריים 15:9),

גם אמר:

"הכוס הזאת היא הברית החדשה בדמי השפוך בעדכם" (לוקס 22: 20).

הרעיון הזה של ברית חדשה מבוסס על דברי הנביא:

"הנה ימים באים וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה,
לא כברית אשר כרתי את אבותם אשר המה הפרו את בריתי וגו'. (ירמיה ל"א-ל"ג).

פירוש הפסוק הוא כי ה' כרת ברית עם ישראל בשעת קבלת התורה. כאשר הפרו הברית בחטא העגל כרת עמם ברית חדשה ברדת משה מן ההר עם הלוחות האחרונים. כאשר הפרו ישראל את הברית נגזר עליהם לצאת לגולה לבבל. ירמיהו ניחם אותם ואמר כי יגאלו משם, וה' יכרות להם ברית חדשה אשר לא תופר עוד לעולם. והוא מסיים "כי אשיב את שבותם ורחמתים" (שם ל"ג כ"ו),

הנוצרים טוענים כי התורה הישנה בטלה (אל הרומים 10: 4, קורנתים כ' 3: 14). בזה הם סותרים את דברי ישו עצמו שאמר:

"אל תחשבו כי באתי להפר התורה או הנביאים, לא להפר באתי כי אם להקים" (מתתיהו : 17); "נקל יהיה לשמים או לארץ לחלוף, מאשר ייפול קוץ (תג) אחד מן התורה" (לוקס 16: 17).

גם את הקרבנות לא רצה ישו לבטל, כי ציווה למצורע -

"לך והראה לעיני הכהן והקרב את הקרבן על טהרתך כאשר ציווה משה (מארקוס 1: 43),

הברית החדשה נמסרו בעל פה "מעדי ראיה" לתלמידיהם (לוקס 3-1:1). הם כתבו כל אחד מה ששמע מן המספרים, ולכן נמצאו הכתבים בנוסחאות שונות זו מזו. הכתבים קובצו לקובץ אחד כמו שהם לפנינו רק באמצע המאה השמינית. גם עכשיו, הפרוטסטנטים מכחישים את קדושת אחדים מהכתבים אשר בברית החדשה.

הנוצרים הראשונים, עד סביבות שנת 325 היו קוראים בתורה כמו היהודים, ובפרט בדברי הנביאים וספר תהילים העוסקים בנחמות ציון וביאת המשיח. הם הוסיפו לקרוא ב"אבנגליון" (ע"ע) שלהם שהיו כעין מדרשים קטנים וספורי מעשיות, כתובים בלשון חכמים או בלשון סורית ומקצתם בלשון יונית.

ספרי אבנגליון
הברית החדשה נחלקת לשלושה חלקים:
1) ספרים "היסטוריים" או "בשורות" למתתיהו, מרקוס, לוקס, יוחנן, ומפעלות השליחים.

2) אגדות פאול: אל הרומיים, קורנתיים א' וב', אל הגלטיים. אל האפסיים, הפיליפייס, אל הקולוסיים, אל התיסאלוניים א' וב', אל טימיתיוס א' וב', אל טיטוס, אל פילימון, אל העברים.

3) אגרות של השליחים הקתוליים: אגרת יעקב, פטרוס א' וב', יוחנן א' ב' ג', יודא, וחזיון יוחנן שנקרא גם התגלות יוחנן הקדוש.

ארבעה ספרי הבשורה נכתבו מקצתם בין שנות 150-80, והם מספרים את תולדות ישו ויוחנן המטבל עד "התחיה". בספרים אלה יש סתירות בפרטים רבים. גם בשאלת מקורו של ישו אין בהם אחידות: השלושה הראשונים מספרים כי ישו היה מבית דוד והוא המשיח, והספר הרביעי מתאמץ להוכיח כי ישו הוא בן אלהים. כנראה שרעיון זה נולד אחרי כן.

מות ישו
בברית החדשה מסופר כי ישו התנבא על עצמו כי בן האדם (לא בן אלהים) יוסגר בידי ראשי הכוהנים והסופרים, והם ידונו אותו למות ויסגירוהו לרומיים להתעלל בו ליסרו בשוטים ולצלוב אותו, וביום השלישי יקום (מתתיהו 20: 19-17, מרקוס 10: 34 "וירקו בו"). במקום אחר נאמר כי ראשי הכוהנים והסופרים ימאסו בו וימיתוהו בעצמם (מרקוס 8: 31, לוקס 9: 21), ומהם ירקו בו ויכוהו באגרוף (מרקוס 14: 15).
הסיבה שישו נדון למיתה הייתה התפארותו כי יוכל להרוס את ההיכל ולבנות היכל אחר בשלושה ימים (מתתיהו 26: 61). החטא זה כנראה היה מה שנזכר בתלמוד בין אלה שאין להם חלק לעוה"ב "שפשטו ידיהם בזבול וכו' שנאמר 'מזבול לו' ואין זבול אלא בית המקדש (תוספתא סנהדרין פי"ג ה' ר"ה י"ז. ישו רצה להרוס את ההיכל החומרי ולבנות היכל רוחני בידי שמים (מרקוס 14: 58).

ובמקום אחר מסופר כי היה מחלל השבת ומזלול בנטילת ידים, ודנוהו למיתה מפני שהיה מגדף את השם, ואומר שהוא המשיח בן המבורך (מרקוס 14: 61, יוחנן 10:31).
יום מותו היה בערב שבת ערב פסח (יוחנן 18: 28, 19: 31). במקום אחר נאמר כי בראשון לחג המצוות היה עוד בחיים והומת בערב יום השני של פסח (מתתיהו 24: 17, מרקוס 14: 17, לוקס 22: 7). פעם נאמר כי הפרושים התרו בישו כי הורדוס מבקש להרגו, וישו קורא להורדוס, "שועל" (לוקוס 13: 31, 32), או כי הפרושים התיעצו עם הורדוס במה להשחיתו (מרקוס 3: 6), ופעם נאמר כי הורדוס היה אוהב את ישו ושמח לראותו (לוקס 23: 8).

שגיאות וסתירות
בברית החדשה יש סתירות רבות: על נצרת אמר שישב שם ישו למלאות דברי הנביאים "כי נצרי יקרא לו" (מתתיהו 2: 23), אבל אין פסוק כזה בתנ"ך. בלוקס (26:1) נאמר כי מרים ישבה בנצרת ושם נתעברה, והנוצרים מאמינים כי נולד בבית לחם.

נאמר כי ישו גרש את סוחרי היונים במקדש (21: 12), אבל לא היו סורים במקדש רק בירושלם. במסכת כריתות מסופר מעשה ועמדו קינים בירושלם בדינרי זהב. גם דברי המשנה כי מן כ"ה אדר היו יושבים שלחנים במקדש (שקלים פ"א ג') הכוונה לפי פירוש הרמב"ם לירושלים הקרויה מקדש. מעולם לא היו השלחנים בבית המקדש, ואסור היה לשבת בעזרה, מלבד מלכי בית דוד. נאמר בברית החדשה אם ישבע איש במזבח אין דבר וכי ישבע בקרבן אשר על גבו שבועתו עליו (שם 23: 18), אבל אין שבועה כזו: דרך הפרושים היה להשבע בהיכל (נזיר ל"א. קדושין ע"א.).

שגיאות רבות נעשו ע"י התרגום מארמית או מסורית: מעשה בצלוחית שמן שיצקה האשה על ראש ישו בבית שמעון המצורע (שם 26: 6) במקום הצנוע, והוא שמעון הפרוש (לוקס 7: 36), במקום ארמיתא (גויה) תורגם ארמליתא=אלמנה (לוקס 4: 26). תחת קודשא=קודש (מתתיהו 7: 6) צ"ל קדשא (טבעת) וזה מתאים להמשך "פנינים". "הנח למתים לקבור את מתיהם" (שם 8: 22) תורגם בטעות מארמית לבני מתא (העיר) דיקברון ית מתיהון. התנגד לתורת הפרושים כמו בנטילת ידים בשמירת שבת ונדרים, ואמר שאין איסור במה שנכנס לפה (טרפות), ועם זאת ציווה לתלמידיו "כל אשר יאמרו אליכם לשמור תשמרו ועשיתם כי הסופרים והפרושים יושבים על כסא משה" (שם 23: 1).

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
ביטול עיקרי הנוצרים לרבי חסדאי קרשקש
ויכוחים בין יהודים ונוצרים


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן